התנועה הירוקה
התנועה הירוקה (או בשמה הרשמי המלא - מפלגת התנועה הירוקה – המפלגה הסביבתית חברתית) היא מפלגת מרכז-שמאל ירוקה ישראלית הפועלת בתחומים מדיניים, חברתיים, סביבתיים, תרבותיים וכלכליים. התנועה מאגדת בתוכה מנהיגים פעילים לשינוי חברתי ממגזרים שונים של החברה הישראלית. בראש התנועה עומדת כיום (יולי 2019) ח"כ סתיו שפיר. בבחירות לכנסת שיתקיימו ביולי 2019 חברה המפלגה לאיחוד בין מרצ וישראל דמוקרטית (בראשות אהוד ברק) שירוצו תחת השם המחנה הדמוקרטי. במקום השמיני ברשימה תשובץ יעל כהן-פארן שהייתה חברת כנסת מטעם התנועה הירוקה (כחלק מהמחנה הציוני) בכנסת ה-20. בעבר עמדו בראש המפלגה ערן בן ימיני, מייסד ארגון מגמה ירוקה ויעל כהן פארן.
היסטוריה
התנועה הירוקה הוקמה ב-2008 על ידי פעילי שטח בתחום החברה והסביבה, וחברים בה מייסדי ארגונים, חברי מועצות ערים ואנשי הגות ואקדמיה ממגוון קבוצות החברה בישראל. התנועה דוגלת בהצבת השקפת עולם סביבתית-חברתית במוקד תהליכי קבלת ההחלטות של מדינת ישראל. במפה הפוליטית -כלכלית היא מוגדרת כמפלגה סוציאל-דמוקרטית.
התנועה הירוקה נרשמה כמפלגה ב-11 בנובמבר 2008 והתמודדה בבחירות לכנסת ה-18, ברשימה אחת עם מפלגת מימד תחת השם התנועה הירוקה-מימד. הרשימה קיבלה 27,737 קולות (0.82% מהקולות) ולא עברה את אחוז החסימה. בבחירות לכנסת ה-19, לאחר שנערכה לריצה עצמאית, חברה בהובלת יושב הראש פרופ' אלון טל (ובניגוד לבחירת ועידת המפלגה) לריצה ברשימה משותפת עם התנועה בראשות ציפי לבני. אלון טל הוצב במקום ה-13, ולא נבחר לכנסת. לקראת הבחירות לכנסת ה-20, הוצבה יושבת הראש יעל כהן-פארן במקום ה-25 ברשימת המחנה הציוני המשותפת למפלגת העבודה הישראלית ולמפלגת התנועה. עם בחירתו של דני עטר לראשות קק"ל, יעל כהן-פארן נכנסה לכנסת במסגרת רשימת המחנה הציוני ובכך הפכה לנציגתה הראשונה של מפלגת התנועה הירוקה בכנסת.
התנועה הירוקה עוסקת בסוגיות של צדק חברתי, צדק סביבתי, אחריותה של המדינה כלפי רווחתו של כל אזרח, ובפרט הקבוצות המוחלשות, מחויבות לשלום ולסולידריות, זכויות האדם, חופש הפרט והביטוי, סובלנות, פלורליזם תרבותי ואת האמונה בזכותו של כל אדם לחירות, לכבוד ולחיים של סיפוק, יופי ומשמעות. כבוד למסגרות זהות קולקטיביות – דת, לאום, קהילה ומשפחה – ואת ההכרה בערכן כחלק מעומק חייו של אדם ורבגוניותה של חברה.
בבחירות לכנסת ה-21 הייתה כהן פארן בעשירייה השניה של רשימת מפלגת העבודה ולא נבחרה לכנסת. בבחירות לכנסת ה-22, לאחר היבחרו של עמיר פרץ ליו"ר מפלגת העבודה, הודיעה התנועה הירוקה כי תתמודד עצמאית.[1] ב-25 ביולי 2019 שובצה במקום ה-8 של רשימת המחנה הדמוקרטי - איחוד מרצ, ישראל דמוקרטית בראשות אהוד ברק (ששובץ במקום ה-10 ברשימה) וח"כ סתיו שפיר ואנשיה. כהן-פארן נכנסה במכסת המקומות שהוקצתה לח"כ סתיו שפיר. [2]
מצע (2008)
חברה חזקה, כלכלה אנושית
כלכלה לעולם איננה מתקיימת בחלל ריק, במנותק מהרקמה האנושית והסביבתית שממנה היא יונקת וצומחת. בניית כלכלה משגשגת ויציבה חייבת להיות מבוססת על חברה חזקה ומלוכדת, על סביבה בריאה ועל מערכות אקולוגיות מתפקדות.
בעשורים האחרונים הפכה החברה הישראלית מאחת החברות השוויוניות בעולם, לחברה הלוקה בפערים קיצוניים. כלכלה המונעת אך ורק על-ידי כוחות השוק והגלובליזציה החליפה בחטף, ללא איזונים מתאימים, את הכלכלה שלפחות למראית עין הייתה מכוונת לשירות הקהילה והאזרחים שלה. המשק הישראלי אמנם צומח בשיעורים מרשימים, אך הצמיחה מתרכזת בפרישה גאוגרפית קטנה מדי, בשכבות חברתית מצומצמת מדי ובידיים מעטות מדי - ומותירה רבים מאחור. השירותים הציבוריים: מערכת החינוך, מערכת הבריאות והמערכת הסוציאלית נשחקים, ומפנים את הדרך לצמיחה של מערכת שירותים פרטית או סמי-פרטית. כך נוצרות שתי רמות של שירותים, אחת לעשירים ואחת לעניים. בעלי אמצעים קונים לעצמם שירותי רווחה פרטיים משופרים, חינוך פרטי וקרנות פנסיה יקרות, בעוד מערכת הרווחה הממלכתית שוקעת בניוון.
חובתה של ישראל להיאבק בעוני ובפערים החברתיים. חובתה לדאוג לכך שיותר אנשים יוכלו להשתלב בכלכלה ובמשק העבודה המשתנים על ידי השקעה מאסיבית בחינוך ובהכשרה מקצועית. בד בבד, אין לצפות שכל אדם יוכל להתאים את עצמו למשק המידע וההיי-טק. על ישראל לשמר ולפתח אפשרויות תעסוקה רבות ומגוונות, המתאימות לכישורים שונים ולצרכים קהילתיים שונים. זכותו של כל אזרח ישראלי להתפרנס בכבוד ולחיות בכבוד - על ישראל לקבוע ולאכוף שכר מינימום הוגן לכל עובד. על המדינה לספק לקשישים, לאמהות החד הוריות, למובטלים, למהגרי עבודה ולכל אלה הנזקקים לכך תנאים לקיום מכובד.
הכלכלה נועדה לשרת את רווחת החברה, אך היא גם נשענת על שירותי החינם של המערכות האקולוגיות. עלינו להגן על המערכות האלה גם לטובת הכלכלה. קריסת המערכות הטבעיות - אוויר נקי, מים צלולים, אילנות שמספקים חמצן ומייצבים את הקרקעות - גובה מחיר כבד מהכלכלה, ומאיימת על היציבות הכלכלית המקומית והעולמית, כפי שמעידה העלייה במחירי המזון והמחצבים. אין לנו אפשרות להמשיך בצמיחה שהורסת את המערכות שבהן היא תלויה.
תעשייה ירוקה - המהפכה התעשייתית של המאה ה-21
ירוק הוא הכלכלה של העתיד – והוא גם התעשייה של העתיד. בעולם שבו גוברת ההבנה ששגשוג כלכלי יכול להתקיים רק בצד סביבה בריאה ומקיימת, תעשייה כבדה ומזהמת, בזבזנית במשאבים, לא תוכל לשרוד. שם המשחק ביזמות התעשייתית העולמית כיום הוא פיתוח טכנולוגיות נקיות, מוצרים מתכלים וממוחזרים, והורדת העלות הסביבתית של הייצור. המעבר לתעשייה נקייה אינו עול – הוא הזדמנות כבירה. ישראל יכולה להישאר מאחור, להיגרר אחרי השינויים שמתפתחים במדינות אחרות, או להיות בין המובילות של המהפכה התעשייתית הבאה בעולם. התעשייה הקיימת יכולה לחדש את עצמה ולא לזהם. המדינה מצדה צריכה לאותת, דרך קנסות ותמריצים, שאין אפשרות אחרת. מתן השכלה אודות האתגרים הסביבתיים ותמריצים לעידוד מחקר ופיתוח יאפשרו יוזמות חדשות, ויצמיחו מאות עסקים חדשים.
ניתן ליצור אלפי מקומות עבודה חדשים בתחום האנרגיה המתחדשת בשנים הבאות, ולהפוך את ישראל למעצמה בענף זה, וכך גם משוחררת מהתלות במדינות עוינות ובאנרגיה מתכלה הגורמת למשבר האקלים. התנועה הירוקה תיזום פרויקט לאומי לעצמאות משק האנרגיה הישראלי עד 2050, שיהיה מבוסס על אנרגיית שמש.
מקוצר נשימה לאורך נשימה – תכנון בר קיימא
אחת הבעיות המהותיות של מדינת ישראל היא היעדרם של תהליכי חשיבה לטווח ארוך ומדיניות תכנון. ישראל מתנהלת בין קדנציה לקדנציה, ובין החלטה שרירותית של שר פלוני להחלטה הפוכה של השר שיירש אותו. הדבר אינו נובע רק מהתחלופה הגבוהה של הממשלות והגורמים המבצעים, המונעים רציפות חיונית בתהליכי קבלת החלטות ויישומן. הוא נובע גם מהיעדר תרבות של תכנון וחשיבה ארוכת מועד וממערכת מקצועית חסרת שיניים ולעתים נגועה בפוליטיקה. תכנון חייב להיות הכלי הראשי לעיצוב מדיניות. ללא תכנון איכותי, מושכל ואחראי, הרואה את התמונה הכוללת של צורכי העומק של החברה – מתקבלות החלטות פגומות. הדברים אמורים לגבי תכנון גאוגרפי, אורבני ונופי, אך באותה מידה כוחם יפה ביחס לתכנון כלכלי, חברתי ומדיני-אסטרטגי.
הניסיונות להקים גופים האמונים על תכנון ארוך טווח, כמו מועצה לביטחון לאומי או ההצעה להקמת מועצה כלכלית-חברתית מייעצת לא עלו יפה עד כה. בתחום התכנון והבנייה, אמנם קיימים מוסדות תכנון בעלי מעמד סטטוטורי, אך בגלל הרכבם הלקוי של מוסדות אלה, ריבוי הגורמים האינטרסנטיים בתוכם והנטייה לעקוף את ההחלטות המקצועיות ולהתעלם מתוכניות מתאר ומנהל תקין, פעמים רבות מדי ההחלטות שמתקבלות אינן ענייניות. כך, במקום שגורמים מקצועיים ושקופים, הנותנים ביטוי לציבור ולנציגיו, יקבעו את פניה של ישראל ואת סדר העדיפויות שלה – דמות המדינה נקבעת בחדרי חדרים, לפי אינטרסים ובריתות פוליטיות.
פיתוח מערכות לתכנון המציעות כלים למדיניות הוא חלק מעקרון הפרדת הרשויות ומשלים את עבודת הרשות המבצעת והמחוקקת. כל החלטה תכנונית כפופה להכרעת הדרג הפוליטי הנבחר, והוא זה שמתווה בסופו של דבר את המדיניות. אך מדיניות שמתבססת אך ורק על החלטות פוליטיות, ללא תכנון שמכניס לתוך התהליך את הידע, התפישות והערכים שהצטברו בעולם המקצועי ובחברה האזרחית, מניבה תוצאות בלתי ראויות, בלתי צודקות ובלתי מקובלות. יש לתת ביטוי ויכולת השפעה ממשית למגוון של גורמים, צרכים וקולות בתוך החברה, ובעיקר לשתף את הנמענים של התכנון, קרי הציבור ונציגיו, בקבלת ההחלטות.
נחלת הכלל – הנכסים ששייכים לכולנו
נחלת הכלל היא כל מה שבבעלות כולנו: האוויר, הים, הנחלים, החופים, הרחובות, כיכרות העיר, הגינות הציבוריות והנופים הפתוחים של הארץ. נחלת הכלל שייכת לכל האזרחים, ללא הבדל דת, גזע ומין, היא נשמתה של החברה ונשמתה של הדמוקרטיה. אין זכות לשום גורם אינטרסנטי, חזק ועשיר ככל שיהיה, לקחת אותה מאיתנו.
אך נחלת הכלל היא אחת הזירות המופקרות ביותר של החיים הישראליים. היא נתונה בהתקפה מתמדת, מצד הרשויות ומצד גורמים בעלי עניין, כשאידאולוגיה של הפרטה ללא מעצורים משמשת תירוץ נוח מדי לנגוס במה שייך לכולנו ולהציעו לכל המרבה במחיר. בעלי מפעלים מתירים לעצמם להפוך את המרחב הציבורי לפח אשפה אישי לפסולת וזיהום ולחמוק מעונש, יזמים מקדמים בנייה של פרברים בלתי נחוצים על גבי דיונות מוגנות ופרחי בר. החופים נסגרים מאחורי גדרות. הרשויות מועלות בחובתן לספק מי ברז ראויים, ומי השתייה הופכים להיות עוד סחורה בתשלום במקום זכות בסיסית של כל אזרח. פוליטיקאים סוחרים בנכסי הכלל ונוהגים להעבירם לידיים פרטיות משיקולים זרים, שאינם מובאים לידיעת הציבור. חוף הים, הגבעה והרחוב אינם רק נדל"ן. אסור למכור את העתיד בשם צרכים צרים ומיידיים. תפקיד המערכת השלטונית הוא לשמור על המרחב הציבורי, ולא למסור אותו לחזקת בעלי אינטרסים על חשבון האזרחים. מים, אוויר נקי ושטחים ירוקים הם זכויות יסוד של כל אזרח, וגורלם של כל אלה רשאי להיקבע רק בשיתוף הציבור ומשיקולים של טובת הכלל.
עיר העתיד, עיר מקיימת
הערים הן המקום שבו רוב תושבי ישראל חיים, מתגוררים, עובדים ומבלים. העיר היא גם צורת היישוב הנכונה ביותר מנקודת מבט סביבתית ודמוקרטית: היא יעילה יותר מבחינת שטח, חוסכת נסיעות וזיהום אוויר, היא מאפשרת ניידות נוחה, והיא מפגישה בין אנשים, קהילות ותרבויות שונות. אבל העיר הפכה עם השנים למקום המוזנח ביותר בגאוגרפיה הישראלית: מקום שאנשים רוצים לברוח ממנו, מהערפיח, מפקקי התנועה, מהניכור ומהעליבות. את העיר החליפו הפרברים, הכבישים המהירים והבתים צמודי הקרקע. הללו מכלים את הקרקעות, מסכלים את האפשרות ליצירת מערכת תחבורה ציבורית יעילה, מרוקנים מתוכן את יעדי התכנון והבנייה, ומחריפים את ההפרדה המעמדית והאתנית. ישראל חייבת לעצור את מגמת הפרבור, לחזור ולעודד את היישובים העירוניים ולהפוך אותם מחדש למקום שטוב לחיות בו.
דמיינו עיר עם מרכז תוסס, עסקים מקומיים שהרווחים שלהם נשארים בקהילה, מקום מועדף להולכי רגל ומסלולי אופניים שחוצים את העיר. דמיינו תחבורה ציבורית נקייה שמאפשרת נסיעה מהירה ונוחה ממקום למקום ומערך של תשלומי אגרה בשעות הגודש לאלו שמגיעים במכוניתם הפרטית מחוץ לעיר. דמיינו אזורי מגורים משולבים עם עסקים, ומכסת דירות מובטחת ומסובסדת לצעירים, לזוגות, למשפחות ולעובדים. דמיינו גינות ציבוריות במרחק חמש דקות מכל בניין וחיי תרבות תוססים. דמיינו עיר שהתשתיות שלה חוסכות אנרגיה, עיר שהפסולת שלה הופכת למשאב כלכלי. דמיינו עתיד אפשרי. הוא קורה בעולם – והוא יכול לקרות גם כאן.
התנועה הירוקה תוביל מהפך ברשויות המקומיות והאזוריות. ניהול התחבורה, העסקים, המגורים, המים, האנרגיה, הגינות, הפסולת ועוד – כל אלה תובעים חשיבה סביבתית מקיימת – איך לנהל את העולם היום לטובת כל תושבי העיר, היום ובעתיד. על מנת שזה יקרה, על הרשויות לקבל הרבה יותר עצמאות וסמכויות ביצוע בתחום הסביבתי, ועל המדינה לבנות מנגנון של תמריצים לעודד מעבר לעיר ירוקה בכל גווניה. כבר כיום, הערים בעולם וגם בישראל מובילות בתחומן את העשייה הסביבתית ואת מאמצי ההתמודדות עם משבר האקלים. יש להסיר את החסמים הבולמים את המשך התקדמותן בכיוון זה.
לא משאירים אף ילד מאחור
אחת הקלישאות החבוטות ביותר היא שהחינוך הוא הדבר הכי חשוב. אלא שמאחורי ההצהרות היפות, מסתתרת אמת מרה למדי: מערכת החינוך בישראל מתפוררת, שוקעת בבינוניות, בהישגים נמוכים ובפערים מחריפים. שלא כפי שמציע האוצר וועדות המנותקות מהמתרחש בפועל בבתי הספר כוועדת דוברת, הפתרון למשבר החינוך בישראל אינו ניהולי, ואסור שייעשה ברוח ההפרטה. לא מעבר לחוזים אישיים, למשכורות דיפרנציאליות ול"גמישות" בפיטורי מורים יצילו את החינוך. גם לא העברת מרכז הכוח למנהלים על חשבון סמכות משרד החינוך, לא כניסת גורמים פרטיים וכסף אינטרסנטי לבתיה"ס, וודאי שלא קידום מקצועות "מועילים" כמו שיווק ופרסום במקום המקצועות ההומניים. אין פתרונות קסם למשבר החינוך, אין ולא יהיו הברקות גאוניות של ועדות. הטיפול בחינוך ידרוש משאבים רבים, יהיה ארוך, מתסכל לעתים, מערכתי ונקודתי במשולב.
רבבות מורים הוכיחו בשביתה האחרונה את מחויבותם לחינוך איכותי ושוויוני לכל ילד. יש לאפשר להם למלא את תפקידם ולשתף אותם בכל רפורמה בבתי הספר. כדי לתגמל את המורים על עבודתם ולמשוך את הטובים להוראה ולניהול יש להעניק להם משכורות נאותות. הצלחת בית הספר עוברת דרך המחנכים, אבל הצלחת החינוך עוברת דרך הבית, ובתי הספר ייכשלו אם לא יהיה ליווי מתמיד של משפחות התלמידים. אף ילד, אף בית ספר, אף קהילה ואף יישוב אינם צריכים לשלם בעתידם על תנאי פתיחה קשים. יש בישראל פער אדיר בין בתי הספר החזקים לחלשים, שמנציח ומעמיק את הפערים החברתיים, ומעביר אותם לדור הבא. באמצעות תוכנית חינוך לאומית של טיפול אישי בתלמיד והשקעה מרוכזת בבתי ספר וביישובים שזקוקים לקידום, ישראל צריכה להקפיץ למעלה את מי שהושארו מאחור.
לעולם של המאה ה-21 דרושים אזרחים מוכשרים, יצירתיים ורחבי אופקים. לא נכון לבחור, כפי שיש מי שטוענים היום, בין הקניית ידע לבין פיתוח חשיבה. שניהם דרושים כאחד. אנו צריכים לחזור ולפתח את העולם הערכי של הילד, את חוש הביקורת, האחריות החברתית והאזרחית שלו, את הסקרנות שלו ואת היצירתיות שלו. ההכשרה לפרנסה היא רק ממד אחד של החיים, חשוב ככל שיהיה. אנו צריכים יותר ספרות, יותר כתיבה, יותר אמנות, ויותר התבוננות בעולם והשתאות נוכח הקיום. בתי הספר צריכים לחנך את האדם כשלמות.
הקריסה של האוניברסיטאות היא עוד סממן של משבר החינוך. עלינו להחזיר את המצוינות באוניברסיטאות הישראליות ליושנה – לאפשר לסטודנטים חינוך מסובסד, ולאלה שאין להם יכולת, חינוך בחינם. יש צורך להנהיג שיעורי חובה במדעי הטבע והחיים לכל אלה שלומדים מדעי הרוח והחברה - ושיעורי חובה במדעי הרוח והחברה, לכל מי שלומד מדעי הטבע והחיים. השאלות החברתיות של ימינו דורשות ציבור שיש לו כלים להתמודד עם המורכבות של העולם.
שלום – צורך ביטחוני, כלכלי, סביבתי ומוסרי
התנועה הירוקה תומכת בפתרון של שלום בין ישראל לפלסטינים על יסוד העיקרון של שתי מדינות לשני עמים. שלום ישראלי-פלסטיני במתווה של שתי מדינות הוא צורך ביטחוני, כלכלי, חברתי, סביבתי ומוסרי, והוא תנאי חיוני לביטחון המדינה, לשגשוגה וליציבותה. קווי המתאר של ההסדר שורטטו במהלך סבבי המשא ומתן הפורמליים שנערכו עד כה בין שני הצדדים, וביוזמות שלום בלתי פורמליות של גורמים בחברה האזרחית. כדי לסיים את הסכסוך ולהשיג הסדר, על ישראל לנהל משא ומתן אפקטיבי עם הפלסטינים, וכן עם סוריה ועם לבנון. אנו נקדם שיח מפוקח עם כל אחד משכנינו שמוכן לשוחח איתנו, על מנת לבחון כל אפשרות לשותפים לשלום עד תום.
ישראלים רבים איבדו בשנים האחרונות את האמונה בשלום ובדו שיח. התעצמות הגורמים הקיצוניים, התגברות השנאה וההסתה, עליית האיסלאם הרדיקלי ופיתוח הגרעין האיראני הן סכנות מוחשיות לביטחון מדינת ישראל ולעתיד המזרח התיכון. על כל הסכם מדיני שייחתם בין הצדדים להבטיח את ביטחונם האישי של אזרחי ישראל. על כל הסכם גם לספק ערבויות לביטחונה של מדינת ישראל מפני איומים אסטרטגיים על קיומה בטווח הקצר ובטווח הארוך. אנו מצפים משותפנו לשלום בצד הפלשתינאי לחנך לשלום עם מדינת ישראל, להילחם במילים ובמעשים נגד הטרור, ולדבר, כמו סאדאת בזמנו, אל הפחדים של החברה ישראלית. אנו, מצידנו, מחויבים להבהיר, במילים ובמעשים, לפלשתינאים, לעולם, ולעצמנו שאנו איננו בני ערובה של מאחזים לא חוקיים, תפיסות ביטחוניות קצרות טווח ודמוניזציה של שכנינו.
אנו ערים לעוני הקשה בשטחים ובעזה, ולהשפלות היום-יומיות הנובעות מאמצעי הביטחון משלנו, ויודעים שהללו, לא פחות מאידאולוגיה של שנאה, הם כר פורה לקיצוניות. אנו נאזן את צרכי הביטחון קצרי טווח ההכרחיים עם שינוי המציאות היום-יומית בשטח על מנת לעודד תנאים הכרחיים לפיוס בין העמים.
על פי התפיסה הירוקה, ביטחון אינו רק עניין צבאי. עלינו להרחיב את הראייה הביטחונית כך שתכלול את כל ההיבטים והגורמים שקיומנו מושפע מהם ותלוי בהם, ובראשם משק המים ומשק האנרגיה. הידלדלות מקורות המים במזרח התיכון, שינויי האקלים שיפגעו ביבולים ויאיימו על ערי החוף, האמרת מחירי המזון והאנרגיה - כל אלו הינם איומים אסטרטגיים לשלום וליציבות במזרח התיכון, שאינם חמורים פחות מהאיומים הצבאיים.
דת ומדינה – דיאלוג במקום קיטוב
יש וימשיכו להיות בישראל מחלוקות פוליטיות, מתחים בין השקפות שונות וויכוח על מקומה של הדת בחיים הציבוריים. אך אסור שהשיח הדתי-חילוני בישראל יתנהל רק כהורדת ידיים. אפשר למתן את המתחים. אפשר להגיע להסכמות ולנהל דיאלוג אחר בין הקבוצות.
יש זכות לכל קהילה לבטא את יהדותן בדרכה. חרדים, דתיים וחילוניים, על כל גווניהם, מרכיבים יחד את הפסיפס התרבותי הישראלי. יש לאפשר לכל קהילה גישה שווה, לפי גודלם, למשאבים לבתי כנסת ולחינוך. הרצון של קהילות דתיות וחרדיות לשמור על צביון דתי בשכונות מגוריהם איפה שהם רוב מוצק הוא טבעי ולגיטימי.
יש זכות בסיסית לכל אדם באשר הוא לבחור את הדרך שבה הוא מתחתן וייקבר. אלה הרגעים הכי אינטימיים במעגל החיים, ואין למדינה זכות לערב בהם. יחד עם זה, לו הממסד הדתי היה מתחשב יותר ברצונות ורגשות של ציבור שאינו דתי, הרוב המכריע של המדינה הייתה מקבלת בשמחה המסגרת של הרבנות כמסגרת מקובלת לרגעים אלה. יהדות איננה רק מסגרת הלכתית – היא השפה הרוחנית של העם היהודי, והיא צריכה לשאוף לדבר לכולם. יש למסורת היהודית, כמו מסורות תרבותיות אחרות בחברה שלנו, הרבה מה ללמד אותנו על חיים מקיימים, על שימור בריאת העולם, ואל חיים צנועים, מלאים באושר.
מעבר לזכויות בסיסיות לקהילות ולאזרחים, מקום הדת והמסורת בחיים הציבוריים שלנו יקבע אך ורק דרך דיון של כבוד בין כולם, למען כולם. התנועה הירוקה תתמוך בשמירת אופיו של יום השבת כיום מנוחה, עם מרכזי תרבות ובילוי פתוחים – יום בשבוע עם אופי קהילתי ותרבותי. חווית יום הכיפורים בחברה הישראלית מלמדת שאפשר שילוב של מנהגים דתיים שגם הציבור הלא דתי מעריך תוצאותיו.
רוב ומיעוט בחברה דמוקרטית
התנועה הירוקה מאמינה שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ומדינה כל אזרחיה, ואין צורך לסתירה ביניהם. לצערנו, זוהי איננה המציאות. לכל אזרח ולכל קבוצה במדינת ישראל יש זכויות בסיסיות לגישה שווה לחינוך, בריאות, תשתיות ולשוויון בהזדמנויות לפרנסה. כפי שוועדת אור תיעדה, ערבי ישראל מפלה לרע, סובלים מאי-צדק כלכלי, חברתי וסביבתי, ויש צורך ליישם מיידי את המלצות הועדה. זוהי מציאות בלתי נסבלת כשיש אזרחים סוג ב' בחברה שלנו, של חלק גרים ביישובים בלתי מוכרים, בלי חשמל ומים זורמים. מגילת העצמאות של מדינת ישראל מכריזה בבירור על הזכויות של כל אזרח במדינת ישראל והזמן הגיע לממש את ההבטחה הזאת שעליה הוקמה המדינה.
בדמוקרטיה יש גם זכויות למיעוטים כקבוצה - לשמר ולפתח את המורשת התרבותית שלהם. ישראל לא עושה דיו על מנת לאפשר לקהילה לבטא את זהותם הקהילתית. זכות של מערכת החינוך הערבית ללמד ולעודד את המורשת וההיסטוריה הערבית, ולהפוך הלכה למעשה את ערבית כשפה רשמית נוספת של מדינת ישראל.
יש זכויות גם לרוב במדינה. מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם שיש בה רוב לעם היהודי, והיא מקור לגאווה וליחס מיוחד ליהודיים בכל העולם. החיית השפה העברית, הפריחה של התרבות היהודית, לימוד התורה בכל גווניו, חגיגות חגי ישראל בצוותא, דאגה לאומית לעם היהודי בתפוצות, כל אלה – ולא אפלייה נגד אזרחים לא-יהודים -- ביטויים מובהקים לזהותו של מדינת ישראל כמדינה יהודית. התנועה הירוקה שואפת ליום שמדינה פלשתינאית יכולה לאפשר ביטוי לשאיפות של העם הפלשתינאי להיות רוב במדינה שלהם.
כן רב תרבותיות - לא סקטוריאליזם
החברה הישראלית היא רב-תרבותית. יש בה יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, אשכנזים וספרדים, ועוד. השונות התרבותית היא מקור כוח, והיא שהופכת את ישראל למדינה מרתקת, מאתגרת ומפרה את הדמיון. עם זאת, רב-תרבותיות אסור שתהפוך לסקטוריאליזם, ומדינה מגוונת אינה שם נרדף למדינה משוסעת ומקוטבת. הנזק של הגישה הסקטוריאלית הוא אובדן היכולת של הקבוצות השונות לנהל דו שיח ממשי זו עם זו, והגרוע מכל: לשלב כוחות בעיצוב העתיד המשותף שלהן כחלק מחברה אחת. האיבה, חוסר הסובלנות וההתבדלות המגזרית משתקות את יכולתה של המדינה לנהל מדיניות לטובת החברה כולה.
עם זאת, רחוק מכותרות העיתונים ומהצהרות הפוליטיקאים שמקצינות את ההבדלים, במקומות שונים ברחבי הארץ יש אנשים שמתעייפים ממה שמפריד, ומחפשים את מה שמאחד. התנועה הסביבתית בישראל היא אחד מן המקומות האלה, והיא מבשרת על האפשר. כולנו אזרחים. כולנו "בעלי מניות" בחברה, שיש להם עניין בהצלחתה. כולנו ילדים של הורים, והרבה מאיתנו הורים של ילדים. כולנו דואגים לעתיד, וכולנו קשורים לפיסת הקרקע הזאת, שיותר מדי נלחמו עליה, ופחות מדי שמרו עליה. עתידנו משותף. נשגשג ביחד, או לא נשרוד בכלל. במדינה כמו בעולם. יש צורך בדיון פתוח ודמוקרטי בין הקבוצות בחברה, ובערוצים לדבר על המשותף בינינו, בלי לכפות דבר זה על זה ובכבוד הדדי. יש ערכי יסוד שהם הבסיס לשותפות שלנו – ותוכנית הליבה בבתי הספר של כל הקבוצות והזרמים היא ביטוי חיוני לטיפוח המכנה המשותף. שלא כמו אלה המאמינים שדמוקרטיה היא משחק כוח שבו כל רווח של צד אחד הוא תבוסה של הצד השני, התנועה הירוקה סבורה שדמוקרטיה אמיתית דורשת שיח הוגן ושיוויוני בין כל חלקי החברה, על מנת להגיע להסכמות המקובלות על כולם לאור היעדים המשותפים.
מחזקים את האזרחות - מחיים את הדמוקרטיה
הדמוקרטיה הישראלית שרויה במשבר. שיעורי ההצבעה בבחירות יורדים בהתמדה, ועמדו במערכת הבחירות האחרונה על מעט יותר משישים אחוזים. שיעור ההצבעה בבחירות לרשויות המקומיות נמוך עוד יותר. נתונים אלה חותרים תחת הלגיטימיות של המוסדות הנבחרים ושל החלטותיהם. חמור מכך, הם מעידים על אובדן האמון של האזרחים בישראל ביכולתם להשפיע על מערכות השלטון ועל החיים הציבוריים בכלל. ההנחה הרווחת היא שאין טעם להשתתף בבחירות, משום שהמנהיגים דואגים רק לעצמם ולמקורביהם, משום שהתהליכים הפוליטיים נגועים בשחיתות מובנית, ומשום שבכל מקרה לאזרח הישראלי אין יכולת להשתתף בעיצוב עתידו. אין לו יכולת להשפיע על החלטות של מלחמה ושלום או של חלוקת תקציבים לאומיים, כפי שאיש אינו שואל לדעתו ביחס לבניית גורד שחקים ברחוב שבו הוא גר או לסגירת חוף הים. הניכור והאדישות של הישראלים כלפי המערכת הפוליטית, שחיקת התפיסה האזרחית שלהם וההסתגרות באתוס אינדיבידואליסטי של "איש לביתו" הוא סכנה קיומית לדמוקרטיה הישראלית. הדרת הרגליים מהקלפי, כמו הדרת הרגליים ממעורבות ציבורית הופכת את התהליך הפוליטי בישראל למנותק מהאזרחים, ממה שמעסיק אותם וממה שהם זקוקים לו.
הדרך להחיות את הדמוקרטיה הישראלית היא בפיתוח הקהילה האזרחית והעצמת מושג האזרחות. הישראלי צריך להיות שותף, במישרין או באמצעות נציגים, ביותר תהליכים ומוסדות שבהם מעוצבים החיים הציבוריים במדינה. אין סיבה שתהליכים אלה ייעשו במחשכים, שקולו של האינטרס הציבורי לא יישמע בהם, ושמידע יישאר עלום. יש להגביר את שיתוף הציבור בהליכים של תכנון עירוני, בקביעת תוכניות מתאר, במוסדות תרבות, חינוך, תקשורת וספורט. להפוך את הדמוקרטיה מפורמלית למהותית, פתוחה ומשתפת. במקום שהציבור ייתפס כאויב, הוא ונציגיו בארגונים הלא ממשלתיים צריכים להיות שותפים לדרך, ליוזמות ולחזון.
הפוליטיקה בישראל סובלת ממחלות כרוניות: היעדר תכנון וחשיבה לטווח ארוך, שחיקת הסולידריות והסובלנות, קיטוב קיצוני, כוחנות, סקטוריאליות, שחיתות. משבר הפוליטיקה הישראלית הוא משבר הדמוקרטיה הישראלית. ישראלים רבים מדי זנחו את האמונה ביכולת שלהם להשפיע במשהו על חייהם ובאפשרות שמשהו כאו ישתנה. צו השעה הוא לייצר פוליטיקה אחרת. פוליטיקה שיכולה להתמודד עם המשימות של היום באמצעות תפיסות אחרות, לאור סדר עדיפויות אחר - ועם רוח אידאליסטית מחודשת. פוליטיקה של תקווה.
פיתוח מקיים
על מדינת ישראל להתוות תוכנית בין-משרדית רב שנתית לפיתוח מקיים -- לקבוע יעדים מדידים ליישומה לכל משרד ממשלתי, ולהפוך את המשרד להגנת הסביבה ממשרד זעיר וזעום-תקציב למשרד המסוגל להוביל תהליכים רחבי-היקף; כנסת ישראל צריכה להשלים חקיקה שירתיעו עשייה בלתי מקיימת - כמו חוק המזהם משלם -- והיא צריכה לקבוע נהלים לשיתוף הציבור במערכת שקופה ודמוקרטית; במישור המוניציפלי יש להרחיב את הסמכויות הניתנות לרשויות המקומיות להנהיג תקנות סביבתיות וליזום תהליכים להפוך את יישובם ליישוב מקיים. אבל השינוי אינו רק במדיניות. החלטות ממשלה וחוקים אינם יכולים לבדם להוביל לשינוי מעמיק ואמיתי במגמות חברתיות. את אלו יש צורך ללוות בפעולה למען שינוי תודעתי וחינוכי בחברה, בהטמעת השיח הסביבתי כחלק בלתי נפרד מן האתיקה האזרחית של המאה ה-21.
ישראל צריכה לערוך שידוד מערכות כולל בטיפולה בנושא הסביבתי.
במישור הממשלתי, עליה להתוות תוכנית בין-משרדית רב שנתית להתמודדות עם משבר הסביבה, לקבוע יעדים מדידים ליישומה ולהפוך את המשרד להגנת הסביבה ממשרד זעיר וזעום-תקציב לגורם ביצועי משמעותי, המסוגל להוביל תהליכים.
במישור הפרלמנטרי, יש צורך להשלים את חקיקתם של חוקים שירתיעו גורמים מזהמים, יהפכו את זיהום הסביבה לבלתי כדאי, ויקבעו נהלים לשיתוף הציבור במערכת שקופה ודמוקרטית של קבלת החלטות תכנוניות. במישור המוניציפלי, יש להרחיב את הסמכויות הניתנות לרשויות המקומיות להנהיג תקנות סביבתיות בתחומיהן וליזום מהלכים לשיפור הסביבה העירונית.
קישורים חיצוניים
- האתר הרשמי של התנועה הירוקה
- התנועה הירוקה
– דף ברשת החברתית פייסבוק - התנועה הירוקה בטוויטר
- התנועה הירוקה ביוטיוב
- הירוקה בתנועה בלוג תמיכה בתנועה הירוקה
- בלוג באנגלית
- התנועה הירוקה - הדור הבא בלוג הצעירים