נורמטיבי

נורמטיבי הוא תיאור המצב הרצוי מבחינה מוסרית, חברתית, אקולוגית וכד' ("מה צריך שיהיה") כאשר פוזיטיבי הוא תיאור המצב הקיים ("מה יש").

במחקר ביקורתי מבדילים בין פוזיטיבי לנורמטיבי.

כלכלה נאו-קלאסית מעידה על עצמה שהיא תחום מחקר פוזיטיבי. בעוד שחלק ממבקריה, טוענים שאין זה כך, בגלל שהנחות נורמטיביות משתרבבות באמצע.

ניתוח נורמטיבי ופוזיטיבי בתורת הצרכן

בשנת 1980 כתב ריצ'רד ת'יילר את אחד המאמרים המפורסמים שלו "Toward a positive theory of consumer choice" - "צעד לקראת תאוריה פוזיטיבית של בחירת הצרכן". המאמר טוען כי החלק במיקרו-כלכלה שמתאר את התנהגות הצרכנים, תורת הצרכן, הוא שילוב של תאוריות נורמטיביות יחד עם תאוריות פוזיטיביות. זאת בגלל שהמודל מבוסס על האדם הכלכלי שהוא רציונלי ובעל יכולות מיקסום - כך שהתאוריה למעשה מתארת כיצד הצרכן "צריך" לבחור (כך שהבחירה תתאים למודל הכלכלי הנאו-קלאסי) במקום שתתאר כיצד הצרכן בשוק בוחר באמת. המאמר טוען כי במגוון של מצבים מוגדרים היטב צרכנים רבים פועלים בצורה שאינה עקבית עם התאוריה הנאו-קלאסית. במצבים אלה התאוריה הכלכלית תבצע טעויות עקביות בחיזוי התנהגות של צרכנים. המאמר מציע להשתמש בתאוריית הערך של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי כתאוריה חלופית תיאורית. נושאים שמופיעים במאמר כוללים מתן משקל נמוך מידי לעלויות חלופיות, כישלון להתעלם מעלויות שקועות, פחד מפני החלטה וחרטה וכן שליטה עצמית והתחייבות מראש.

רווחה חברתית

דוגמה לניתוח נורמטיבי בתאוריה הנאו-קלאסית היא הנחה כי קיימת זהות בין האנשים לצרכנים - ברוב הניתוח הנאו-קלאסי יש הנאה מצריכת מוצרים, ואין סבל מעבודה משעממת, מזיהום, מאי שוויון, מפגיעה בבריאות או ממצבם של מוצרים ציבוריים. וזאת בניגוד לראיות פוזיטיביות שמראות לדוגמה שאי שוויון משפיע על הרווחה של אנשים (עשירים ועניים כאחד). הניתוח הנאו-קלאסי מזניח החוצה התמכרויות למוצרים (כמו התמכרות לניקוטין שגורמת ללתמותה של כחצי מהמעשנים) ומזניח החוצה מלחמות שעלולות להתרחש עקב אינטרסים כלכליים - שלום כמוצר ציבורי.

דוגמה נוספת להנחות נורמטיביות בתורת הצרכן היא הנחה שאנשים אינם מושפעים מצריכה של אנשים אחרים, אינם מקנאים ואינם מושפעים מסימני סטטוס - שוב בניגוד לראיות אמפיריות שדבר זה משפיע מאוד.

התאוריה הנאו-קלאסית היא תאוריה אנטי-ביולוגית בכך שהיא מזניחה החוצה האדם הכלכלי-ביולוגי היבטים ביולוגים חשובים לכל יצור חי - השאיפות לשרוד ולהתרבות, ובקרב יצורים חברתיים ובעלי מוח מפותח - גם חשיבות של קשרים חברתיים, שיתופי פעולה והגנה וטיפוח של צאצאים.

צמיחה כלכלית

חלק נכבד מהמחקר המאקרו-כלכלי מתמקד בשאלה "כיצד להשיג צמיחה כלכלית", כשברור מאליו שצמיחה כזו היא יעד שתמיד כדאי לשאוף אליו. כמו כן מניחים כי צמיחה כזו היא דבר שתמיד אפשר בפוטנציה להגיע אליו. בעוד שהמחקר "איך להגיע לצמיחה כלכלית" אינו נורמטיבי, פר סה, ההתעקשות לדבוק בשאלה זו, ולא לעסוק גם בשאלות כמו "מהי צמיחה כלכלית" או "מהם התנאים בהם צמיחה כלכלית היא רצויה מבחינה חברתית" (או מה מחירה של הצמיחה הכלכלית) או "מהם התנאים בהם צמיחה כלכלית הם אפשריים", הן שאלות שבדרך כלל לא נשאלות. דבר זה גורם לכך שצמיחה כלכלית הופכת לסוג של ערך כלכלי נורמטיבי.

ניתוח נורמטיבי בתחום הייצור

בספר הפרכת הכלכלה מביא הכלכלן הפוליטי סטיב קין מספר היבטים שבהם התאוריה הנאו-קלאסית סוטה מהדרך שבה מפעלים וחברות מתנהגות במציאות.

לדוגמה קין מבחין כי פירמות רבות אינן אינן מתמקדות בתפוקה שולית של עובדים במפעל, אלא מנסות לשמור על עודף כוח ייצור, וכי עיקר המרץ שלהן הוא בהגדלת כמות המכירות ולאו דווקא במכירה בגודל קבוע והתאמת המפעל לזה. קין טוען כי כאשר יש ידע מושלם או כאשר הניתוח נעשה ללא מימד דינאמי - מימד הזמן - פירמות ינסו למקסם רווח. אבל כאשר הביקושים עולים ויורדים על פני זמן החברות מנסות למקסם גם את הרווח על פני מימד הזמן - ופירוש דבר שמירת אפשרות להשתלט על נתחי שוק חדשים.

לפי דוגמאות אלה נטען כי כלכלנים נאו-קלאסיים מניחים הנחות שמקלות עליהן את החיים מבחינת חישובים ו/או נוחות להם מבחינה פוליטית - ולכן למעשה זה מדע נורמטיבי במובן שהוא מניח הנחות על העולם כפי שהוא צריך להיות כדי שהתאוריה תפעל.

נורמטיביות בכלכלת רווחה

כאשר מנסים לקבוע מהי רווחה חברתית או איך לשפר אותה, חייבים קודם כל לקבוע הנחה נורמטיבית והיא מהי הקבוצה שאת הרווחה שלה מנסים למדוד או להביא למקסימום - לדוגמה אדם לאומן בוחר בבני אדם שחיים במדינה מסויימת או בבני לאום מסויים. אדם עם ראייה אוניברסלית יכול לדבר על כלל בני האדם (שחיים כיום) ואילו תומך בזכויות בעלי חיים יגיד שצריך להתחשב גם ברווחה של בעלי חיים - קשה לדבר על רווחה של החברה, אם מניחים שמיליונים המשתתפים בחברה זו הם בגדר רכוש ומותר לכלוא ולשחוט אותם בצורה חופשית. הבחירה בנקודת מבט אנתרופוצנטרית לכאורה, ולא ביוצנטרית ושלילת הרעיון של זכויות בעלי חיים, היא כמובן הנחה נורמטיבית ממעלה ראשונה בכלכלת רווחה. באופן דומה אדם לבן מלפני 200 שנה בארצות הברית היה לוקח כמובן מאליו שאין להתחשב ברווחה של שחורים וכי הם עבדים או רכוש.

בספר 23 דברים שלא מגלים לנו על קפיטליזם טוען המחבר כי מסביב לשוק תמיד יש שאלה מהם מוצרים לגיטימיים.

כאשר מנסים לחשב מהי הרווחה החברתית, מבצעים בכלכלה נאו-קלאסית הנחה נורמטיבית לפיה לכאורה כל בני האדם (החיים היום) שווים. 100 ש"ח שהוצאו על ידי שמעון, תורמים לרווחה בדיוק כמו 100 ש"ח שהוציא לוי. אין תלות בזהות של האדם שהוציא את הכסף. זאת נקודת מבט ליברלית- אנתרופוצנרטית. באותה המידה אפשר לנסח לדוגמה כללים נורמטיביים אחרים: כלל רווחה גזעני יגיד שרווחתם של לבנים חשובה יותר מרווחתם של שחורים, ולכן צריכה בגובה 100 ש"ח של אדם לבן שווה יותר מצריכה בגובה 100 ש"ח של אדם שחור. מנגד אפשר לנסח גם כללי רווחה אחרים:

אחת הביקורת על הדרך בה מחושבת רווחה חברתית בצורת סכימת הוצאות, היא ש-100 ש"ח שמוציא אדם עשיר תורמים לתועלת שלו פחות מאשר 100 ש"ח שמוציא אדם עני. כל אדם חווה תועלת שולית מצריכה ומכסף ולכן הגיוני היה בתאוריית רווחה כלכלית לבצע השוואת בין בני אדם שונים, ואם אכן מעוניינים ברווחה הכללית של החברה, לתת משקל גדול יותר להוצאות של עניים - ובכך לשמור על אותה הנחה נורמטיבית, אבל לתת לה מימד אמיתי יותר.

גם אם מקבלים את נקודת המבט האוניברסלית לפיה כל האנשים שווים - נותרת בעיה של צדק בין דורי - שכן משאבים חסרים או נזקים שעלולים להתגלגל על העתיד יכולים לפגוע באנשים שחיים בעתיד - השאלה האם מתחשבים ברווחה של הדורות העתידיים ובאיזו מידה - היא שאלה נורמטיבית. כלכלנים נוהגים לדבר על ריבית ועל היוון כדי לנסות להתמודד עם שאלה זו - אבל היוון הוא ראייה של הדור הנוכחי את העתיד (בדרך כלל שלו) קדימה - דבר שהוא שונה לעומת נקודת המבט של אנשים אחורה בזמן - אנשים בעתיד אינם יכולים לשלם לנו כדי שנשנה את ההתנהגות שלנו ולכן ניתן לראות בנזק שנעשה סוג של השפעה חיצונית שקשה לתקן אותה.

נושא אחר הוא שרווחתם של דורות העתיד מהוונת, בדרך כלל על פי איזשהו קשר לריבית הנגבית במשק. שוב יש כאן הנחה לפיה דורות העתיד פחות חשובים למי שמבצע את הניתוח הכלכלי. הוא יכול להתלות בכך שכך השוק מעריך את דורות העתיד, אבל גם אם מקבלים טענה כזו, מנתח כלכלי לא יגיד שמוצר כלשהו הוא חשוב רק בגלל שכך חושבים האנשים כרגע. באופן דומה, אין סיבה לבחור דווקא בהנחה לפיה דורות העתיד חושבים פחות מהדור הנוכחי, ואפשר לקחת הנחה אחרת לפיה כל דור חשוב כמו כל הדורות לפניו ואחריו.

גם בחירה האם לבחור בניתוח רווחה בינלאומי או עולמי היא בחירה נורמטיבית. אם סוכמים את רווחת כלל האנשים בהתבסס על ניתוח לאומי לדוגמה, מכלילים הוצאות על בטחון לדוגמה, שנחשבים בדרך כלל לתורמים לרווחה של לאום מסויים, אלא שהוצאות אלה יכולות להיות רעין עבור תושבים של עם אחר. מרוץ חימוש הדדי יצייר בדרך כלל כמוסיף לרווחה של שני העמים, אבל בהסתכלות עולמית אותו התהליך עצמו יצטייר כהוצאה מיותרת (במקרה הטוב).

קישורים חיצוניים

• יוסי דהאן, על דלותו והטייתו של השיח הכלכלי התקשורתי הישראלי באתר הקשת הדמוקרטית המזרחית