עקרון אי ההתערבות
עקרון אי ההתערבות הוא רעיון לפיו הממשלה (והמוסדות החברתיים) האחרים לא אמורים להתערב בנעשה בשוק, ובעקרון - השארת שוק חופשי. עקרון זה מכונה לֵסֶה פֶר הוא קיצור של המונח הצרפתי "laissez faire, laissez passer" שמשמעותו "תנו לעשות, תנו לעבור".
הרעיון נמצא בלב הכלכלה הקלאסית (עיקרון היד הנעלמה), והליברליזם הקלאסי לפיו התערבות ממשלתית עלולה במקרים רבים להפריעה לשוק לחלק את הטובין באופן מיטבי בין האנשים. אחת השאלות היא מדוע הפרעה כזו היא "רעה" . בכלכלה הנאו-קלאסית, ניסחו כלל של יעילות פארטו. לפי הנחות המודל הנאו-קלאסי, פעמים רבות שוק ללא התערבות מגיע ליעילות פארטו. הטענה של נאו-קלאסיים היא כי התערבות ממשלתית - על ידי מיסוי, סבסוד או חקיקה, מפריע ליעילות זו. בנוסף לכך יש הנחה נורמטיבית (סמויה) לפיה הפחתת יעילות פארטו היא דבר לא רצוי.
לפי חסידי אי ההתערבות, המערכת הכלכלית עובדת ביעילות היות ולשחקנים בשוק יש מידע לגבי העדפות, מחירים ואיכויות שלממשלה אין. הצרכנים יודעים לדוגמה האם הם רוצים לקנות לחם או עוגה, ומידע זה לגבי העדפות לא מצוי בידי הממשלה. מנגנון השוק אמור לספק (באופן אידאלי) מידע גם על מחירים ועל כמויות ואיכויות באופן מבוזר שמערכת ריכוזית קשה מאוד לבצע.
מדיניות אי התערבות מגדירה מספר מישורים:
- אי התערבות המדינה בהעברות של כספים וסחורות.
- אי התערבות המדינה בשוק העבודה, לרבות חופש "תנו לעבור" של עובדים לכל מקום. הגירה חופשית לגמרי של עובדים ממדינה למדינה. הורדת מגבלות של המדינה או של גילדות לגבי רשיונות עסק או מקצוע (לדוגמה הורדת דרישה לעסוק ברפואה, עריכת דין וכו').
- אי התערבות המדינה בהעברות של הון - לרבות העברת מפעלים ממקום למקום, מדיניות השקעות וכו'.
עם זאת, במהלך המאה ה-20 חלק ניכר מהכלכלה הנאו-קלאסית התרחק מרעיון זה, בעקבות מחקרים על מקרים רבים של כשלי שוק, לרבות מצבים בהם שוק חופשי עלול להתרחק משוק משוכלל. גם במישור הפוליטי צעדים כמו ביטול כל המגבלות על הגירה או ביטול מגבלות על עיסוק במקצועות לא זוכים לפופולריות במדינות מערביות שבהן התושבים מעוניינים לחסום כניסת מהגרים עניים רבים.
היסטוריה של המונח
המונח "laissez-faire" צמח ככל הנראה בפגישה שהתרחשה בשנת 1681 בין שר האוצר הצרפתי רב הכוח ז'אן-בטיסט קולבר, לבין קבוצה של אנשי עסקים צרפתים בראשות M. Le Gendre. קולבר היה תומך במדיניות המקובלת דאז של מרכנתליזם, שחשבה שעושר של אומה פירושו הרבה זהב במרתפי הממשלה, וכי על הממשלה להתערב בצורות שונות בכלכלה בצורות של מיסוי מגן גבוה נגד יבוא, סיוע ליצוא ורגולציה. כאשר קולבר הנלהב שאל כיצד את הסוחרים כיצד הממשלה יכולה לעזור להם ענה לו Le Gendre: "עזוב את זה לנו" או "תן לנו לעשות את זה" - "Laissez-nous faire"
האנקדוטה הופיעה במאמר שפורסם בשנת 1751 ב-Journal économique מאת René Louis de Voyer de Paulmy d'Argenson שהיה שר צרפתי ותומך בסחר חופשי. הוא השתמש בביטוי עוד קודם לכן בשנת 1736. בשנות 1750 פיזיוקרט הצרפתי Jacques Claude Marie Vincent de Gournay פרסם את המונח. הוא פיתח אותו למוטו "Laissez faire et laissez passer" - "תנו לעשות, תנו לעבור". - כלומר ללא מגבלות על המסחר וללא מגבלות על הגירה ותנועה. למרות ש-Gournay לא השאיר אחריו עבודות כתובות רעיונותיו השפיעו מאוד על חבריו הפיזיוקרטים שהעניקו לו את הקרדיט על הרעיונות והסימסא.
הפיזיוקרטים ניתחו את הכלכלה בצורה שונה מהמרקנתליסטים. הם ראו בכלכלה מערכת שנמצאת בזרימה. ולכן האמינו שכמו שזרימה בריאה של מחזור הדם היא ללא הפרעה, יש להמנע מהפרעה לזרימה של המערכת הכלכלית. עם זאת הפיזיוקרטים האמינו גם שרוב הערך הכלכלי נובע מעבודתם של החקלאים. ההסברים שלהם לשאלה מדוע לא כדאי שהממשלה תתערב בכלכלה היו מסובכים.
הסבר טוב ואלגנטי בהרבה לצידוק לטובת מדיניות אי התערבות (כמו גם סייגים מתי התערבות כזו היא חשובה) סיפק אדם סמית בספרו עושר האומות.
יש היסטוריונים של הכלכלה שטוענים כי מי שטבע את המונח היה וַנְסַן דה גוּרְנֵי (Jacques Claude Marie Vincent de Gournay 1712-1759), כלכלן ופקיד ממשל צרפתי, [1] הטיעון שלו נגע לסחר העבדים האלטלנטי שהיה מונופול. הוא וחבריו טענו כי המונופול הממשלתי בתחום פוגע ביעילות וכי יוזמה פרטית של הובלת העבדים תהיה יעילה יותר. טענה זו הוכחה בהמשך כנכונה כאשר הובלה פרטית ותחרותית של עבדים למדינות אמריקה אכן היתה זולה יותר. עם זאת הדבר גם חושף בעיה ברעיון של שוק חופשי - לא תמיד חופש של השוק מוביל ליותר חופש. [2]
הסבר על עקרון אי ההתערבות
מייקל גודווין, מחבר הספר כלכלה בקומיקס מספק הסבר פשוט לרעיון של אי התערבות. נניח שיש מחסור בחיטה. הממשלה רוצה שאנשים לא יגוועו ברעב המוני. היא יכולה להתערב: להורות ליבואן להביא יותר חיטה, להורות לקמעוני למכור את המלאים שלו, ולהורות לצרכנים לאכול פחות או לצרוך מזון אחר. אבל הממשלה יכולה גם לעשות דבר אחר - לא לעשות כלום. אי התערבות בשוק תגרור עליית מחיר החיטה, ודבר זה יביא לתוצאות דומות - הצרכנים יצרכו פחות חיטה וינסו אולי לצרוך מזונות אחרים כמו תפוחי אדמה. קמוענאים ימכרו מלאי חיטה שיש להם כדי להנות מהמחיר הגבוה, והדבר גם ימשוך הגדלה של היבוא כי זה רווחי יותר ליבואנים. כל זה מבוצע בצורה אוטומטית בלי וועדות, בירוקרטיות וכו'. הדבר זה נכון גם ביחס להרבה מוצרים אחרים.
בפרק השני של הספר "לטובת הכלל" מתארים המחברים הרמן דיילי ג'ון קוב ג'וניור. את התפקוד של שוק חופשי ללא התערבות מרכזית בהספקת מידע בנוגע למחיר, לאיכות ולמגוון בנוגע לשוק הברגים. לברגים שונים יש שימושים שונים. יש גדלים שונים, עוביים שונים, סוגי חומרים שונים, יש ברגים למתכת, לעץ, בעלי פרופיל הברגה שונה ועם ראש שונה. ניתן להגיע כך לעשרות ואף למאות סוגי ברגים שונים. המחירים של הברגים השונים מאותתים אם יש עודף או מחסור בסוג מסויים של ברגים וכן הלאה. אם פקיד מסויים ינסה לנהל את השוק הזה בצורה בירוקרטית וריכוזית סביר שעבורו כל הנושא יתמצא ב"ברגים". בשוק החופשי רואים שיש אנשים שהבדלים אלה מספיק חשובים להם שהם יהיו מוכנים לחפש ולשלם על סוג מסויים של ברגים ולא על סוג אחר.
בספר עושר האומות סמית מסביר מהי החשיבות של שוק חופשי- אם אדם אחד ינסה לגבות מחיר מופרז, אז הקונים יעברו למוכר אחר. לכן שוק חופשי לא מאפשר למחירים לעלות הרבה מעל לעלויות של ייצור המוצרים. יש חשיבות גם לכך שכל אחד יוכל לפתוח חנות אחרת - כך שאם מאפיה גובה מחיר מופרז על לחם, חנות שמוכרת מוצר אחר תוכל למכור לחמים וכך להוריד את המחיר. בגלל שדבר דומה, של שוק תחרותי בין היצרנים לבין הספקים שלהם, סמית טען כי גם העלויות של המוכרים לא יהיו גבוהים מידי (אם ספק יעלה מחיר יעברו לספק אחר).
מגבלות אי ההתערבות וביקורת
כבר בספר "עושר האומות" שבו אדם סמית דוגל באי התערבות, הוא אינו דוגל באפס התערבות בכל מקום ובכל מצב. סמית (כמו גם מורו, דיוויד יום) היה מודע לבעיה של מוצרים ציבוריים וטוען כי הממשלה צריכה לממן חלק מהדברים כמו נקיון ברחובות, צבא ועוד. סמית כותב כי על הממשלה "להקים ולשמר את המוסדות הציבוריים ואת המפעלים הציבוריים שעשויים להביא את התועלת הרבה ביותר לחברה טובה", אך הם "מהסוג שבו הרווח לעולם אינו יכול להחזיר את הוצאותיהם של שום אדם יחיד או קבוצה קטנה של יחידים".
סמית גם טעם כי על הממשלה לפעול בעד הגנה על העובדים (כי יש להם כוח מיקוח בעייתי מול מעסיקים) , לדאוג להוצאת פטנטים, למנוע מגיפות ועוד. הוא גם חושב שצריך להגביל את הריבית כי בריבית גבוהה מידי אנשים נוטים להתעלם מהסיכון, גם כאשר הסיכון מופרז. סמית יצא לא רק נגד התערבות הממשלה על ידי מיסים ומכסים, אלא גם נגד כוח פוליטי וכוח כלכלי רב מידי בידי תאגידים גדולים וקפיטליסטים גדולים. קוראים רבים של סמית התעלמו ממסרים אלה והתמקדו רק בפסקה אחת מתוך הספר שלו.
במהלך המאה ה-20 קמו לרעיון של "עקרון אי ההתערבות" אויבים רבים דווקא משורות הכלכלנים הקפיטליסטים - כלכלנים נאו-קלאסיים, שניסו להראות, כי בתנאים מסויימים המכונים כשלי שוק, השוק לא מצליח לחלק את הטובין באופן שבו ישיג יעילות פארטו. חסידי ההתערבות הם בעד משק מעורב, שוק משוכלל או בעד סוציאל-דמוקרטיה. חלקם אוחזים בתאוריה של הקיינסיאניזם ורוב הגדול נמצא בזרם של כלכלה נאו-קלאסית. בתוך הזרם הנאו-קלאסי יש ויכוחים בעד יותר או פחות מעורבות ממשלתית. אנשי אסכולת שיקאגו לדוגמה סבורים שניתן לצמצם מעורבות ממשלתית ואילו זרמים אחרים מבקרים את הרעיונות של אסכולת שיקאגו.
הכלכלן הבריטי ג'ון מיינרד קיינס ביקר את הרעיון של מדיניות אי התערבות בכלכלה במספר מקרים, אחת הביקורות המפורסמות שלו היא The End of Laissez-faire משנת 1926. בביקורת זו קיינס טוען כי הדוקרטינות של אי התערבות תלויות במידה מסויימת בהנחות דדוקטיביות מסויימות וכי השאלה אם צריך ליישם פתרון שוק או לא צריכה להקבע בכל מקרה לגופו.
הכלכלן האוסטרי פרדריק הייק טען כי תעשיית בנקאות חופשית לגמרי מהתערבות נוטה להיות בלתי יציבה בפני עצמה ולחזק מחזורי שפל-וצמיחה (להגביר צמיחה מהירה אבל גם לחזק שפל מהיר) ולכן טען שחייבת להיות מערכת שליטה מרכזית על הבנקים.
ביקורת אחרת היא מכיוון של מידע ומערכות טבעיות. השוק אמור לתפקד באופן יעיל (יעילות פארטו) היות והוא שומר על מרחק קצר בין המידע לבין מי שמקבל את ההחלטות. במקרים בהם יש א-סימטריה במידע, או שיש פערים גדולים במידע, נוצרות בעיות, שכן המחיר שהצרכן רואה לא משקף את ההיצע והביקוש. זו אחת הביקורת היסודיות של כלכלנים קפיטליסטים נגד סוציאליזם - שכן במערכת שבה הממשלה מחליטה על כמויות של מוצרים, אין מפגש טוב בין הרצונות של אנשים לבין הייצור של יצרנים. לכן גם התערבות ממשלתית מהווה בעיה. אלא שהשוק והחברה האנושית כולה מקיימים הפרעה דומה לגבי המערכות האקולוגיות. ביחס למערכות אקולוגיות, קבלת החלטות אנושית (על ידי השוק או התאגידים או הממשלה) מתבצעת באופן "ריכוזי" בלי שמי שמבצע את ההתערבות, מודע להשלכות המערכתיות של התערבות זו על מערכות אקולוגיות ועל הביוספרה - יותר ויותר החלטות מבוצעות רק על ידי מין אחד (המין האנושי) וגם אז רוב ההחלטות נקבעות על ידי אליטה פוליטית כלכלית. התוצאה היא חוסר תפקוד גדל והולך של המערכת האקולוגית הן במונחים שמשפיעים עליה עצמה - אובדן המגוון הגנטי והכחדה המונית בתקופה המודרנית , והן במונחים של השלכות של השפעות סביבתיות אלה בחזרה על המערכת הכלכלית - לדוגמה זיהום אוויר שעלול לפגוע ביערות ופגיעה זו עלולה לגרור סחף קרקע שעלול לפגוע בגידולי חקלאות. לכן טיעון דומה נגד התערבות הממשלה בשוק ניתן לספק נגד התערבות הכלכלה בטבע. ועם זאת, יש מצבים בהם אין שום מניעה מהשוק להפריע באופן גדל למערכות הטבעיות - ולכן הברירה היא במקרים אלה, לבחור בין התערבות מוסדות חברתיים במערכות הכלכלה, לבין התערבות הכלכלה במערכות הטבעיות.
ביקורת נוספת היא מכיוון של כלכלה מוסדית. מלכתחילה, הכלכלה מורכבת לא רק מהפעילות בשוק, אלא ממערך גדול של מוסדות חברתיים וטכנולוגיות כמו שווקים, פירמות, תאגידים, קהילות, ממשלות, נורמות, בתי משפט שמשפיעים זה על זה בדומה להשפעה של מינים שונים בתוך מערכת אקולוגית זה על זה - כך פעילות "כלכלית" שבאה לידי ביטוי במחירים בשוק, חייבת את קיומה גם למוסדות אחרים שהתאוריה הנאו-קלאסית מניחה שקיומם הוא מובן מאליו, ושאינו מושפע מהפעילות הכלכלית. הכלכלן הא-ג'ון צ'אנג מציין בספר 23 דברים שלא מגלים לנו על קפיטליזם כי תמיד חייבים לקבוע מהם הדברים שאינם סחורה שניתן לקנות ולמכור - לדוגמה חיי אדם, משפטים, שוטרים ועוד צריכים להיות מוגדרים כדברים שאסור לקנות ולמכור אותם כדי לאפשר שמירה על זכויות קניין ואכיפת חוזים. לכן הדרישה ל"אי התערבות" אינה מציאותית ואינה רצויה - ללא השפעות מצד מוסדות אחרים, השוק לא יוכל לתפקד, ותפקודו של השוק ממילא אינו קבוע, אלא תלוי בהשפעות שלו על מצב החברה והסביבה. לדוגמה בהעדר נורמות חברתיות של כיבוד החוק או של מוסר, קשה לראות כיצד אוכפים זכויות קניין - שכן שודד, גנב או אדם הגורם לפגיעה כלכלית אחרת, יוכלו לשחד שופטים, עורכי דין ושוטרים אם אלה יהיו מעונינים רק בהשאת הרווח האישי שלהם. דוגמה נוספת היא החשיבות של אמון כמוצר ציבורי - ללא אמון בסיסי יש עלויות עסקה גדולות שמקשות ומונעת קיום של עסקאות בשוק.
ראו גם
הערות שוליים
- ^ Ellen Judy Wilson; Peter Hanns Reill (1 August 2004). Encyclopedia Of The Enlightenment. Infobase Publishing. p. 241. ISBN 978-0-8160-5335-3.
- ^ בלייק סמית', סחורה אנושית טובה - סחר חופשי, קפיטליזם וכלכלת שוק: כולם החלו בעבדות, אלכסון, 13 באוקטובר 2016 - במקור פורסם AEON.
קישורים חיצוניים
- לֵסֶה פֶר בוויקיפדיה האנגלית
- בלייק סמית', סחורה אנושית טובה - סחר חופשי, קפיטליזם וכלכלת שוק: כולם החלו בעבדות, אלכסון, 13 באוקטובר 2016 - במקור פורסם AEON.