ההיסטוריה של הכסף
ההיסטוריה של הכסף מתחילה לפני כמה אלפי שנים כאשר החל השימוש ב"סחורות כסף" לשם מסחר. השימוש במטבעות מתכת שעליהן מוטבע סמל החל לפני כ-2,500 שנה במאה ה-6 או ה-7 לפני הספירה. כסף, לצורך היבט זה, הוא כל חפץ שניתן לזהות אותו כבעל ערך ושהוא מקובל כאמצעי תשלום עבור שירותים ומוצרים ולשם תשלום חובות במסגרת השוק או שהוא הילך חוקי בתוך המדינה.
דברים רבים שימשו כסחורות כסף כולל בקר ("ראשי בקר" משמשים עד היום לשם ציון Capital או הון), שקי שעורה (מהם נובעת המילה שקל), מלח, עלי-טבק ועוד סחורות שיש להן שימושיות גבוהה בפני עצמן, ובנוסף יש להן סחירות גבוהה (אנשים רבים שמחים לקבל אותן כאמצעי תשלום). לפעמים אמצעי התשלום היו דברים כמו חרוזים או צדפים שהעיקר היתרון שבהם היה שהם יפים, נדירים, קטנים וסטנדרטים. מתכות יקרות כמו נחושת, כסף וזהב שמהם יצרו את המטבעות הראשונים היו חלק מקטגוריה זו.
Numismatics הוא ענף המחקר המדעי לחקר הכסף וההיסטוריה שלו בכל צורותיה.
התפתחות המסחר עד לסחר חליפין
- ערך מורחב – קיצור תולדות האנושות
המסחר קדם לכסף וידוע לנו כי התקיים סחר חליפין במשך אלפי שנים שחלפו בין המהפכה הלשונית, לבין המהפכה החקלאית. יחד עם זאת, היקפי הסחר לפני המהפכה החקלאית היו קטנים למדי מסיבות שונות: היו פחות אנשים והמרחקים בין נקודות יישוב היו גדולים יותר, המסע היה מסוכן הדרכים ואמצעי התחבורה היו פחות מפותחים, הייתה פחות התמחות, והיקפי הרכוש של בני האדם היו מצומצמים בהרבה. רוב הקבוצות של לקטים ציידים נדדו ממקום למקום וחבריהם היו צריכים לשאת בידיהם את כל רכושם.
קיצור תולדות האנושות מאת יובל נח הררי |
סחר החליפין החל לגדול עם התפתחות החקלאות. זו הובילה לדפוס התיישבות ביישובי קבע שאיפשרו אגירת רכוש. בנוסף התפתחו טכנולוגיות תחבורה חדשות כמו סירות, ביות בעלי-חיים המסוגלים לשאת משאות והגלגל. פיתוח החקלאות ביישובי קבע הצמיחה טכנולוגיות אגירה ושימור (כמו טווית סלים, בניית ממגורות והכנת כדי חרס), שכן החקלאים נדרשו לשמור מזון מתקופות הקציר או הקטיף לתקופות בהן לא ניתן להשיג מזון טרי. טכנולוגיות אלה היו גם תנאי הכרחי לשם מסחר.
סחר חליפין הטיל שתי מגבלות חמורות על היקף וכמות המסחר שהקשו על קיומו. מגבלה אחת היא שכדי לבצע עסקאות מוצלחות צורך לדעת את יחסי ההמרה בין כל סחורה לכל סחורה בכל רגע נתון. מספר היחסים גדל בקצב של סיגמה n (סכום האיברים עד n), שגדל בקצב ריבועי. כך שכאשר יש 10 סחורות יש 45 יחסי המרה, ואם יש 100 סחורות יש 4950 יחסי המרה וכך הלאה. בעיה שניה היא שבסחר חליפין פשוט (ללא רישום כלשהו) יש צורך להמיר בין שני סחורות או שירותים שלאו דווקא זקוקים להם ברגע זה. לדוגמה מוכר תפוחים שרוצה לקנות סנדלים יוכל למכור לסנדלר תפוחים, אבל ייתכן שהסנדלר מעוניין דווקא בעשבי מרפא, מעיל או עגבניות ולאו דווקא בתפוחים.
מסחר חליפין לסחורות כסף
כסף מהווה דוגמה למוסד חברתי, או מיתוס, שכן הדבר הבסיסי שמעניק לו את ערכו הוא האמון ההדדי שנותנים בו אנשים אחרים. אם אנשים חושבים שאנשים אחרים לא מאמינים יותר בכסף, או לא ירצו בו מאיזה סיבה, ערכו של הכסף יורד במהירות. לדוגמה, ברומניה בסוף עידן הרודן צ'אוצ'סקו, היו עדיין שטרות כסף מהשלטון הישן, אבל אף אחד לא רצה להשתמש בהם.
לפי פרופ' יובל נח הררי, בספרו קיצור תולדות האנושות, הכסף הראשון שמוכר לנו הוא "שקל שעורה" - כמות מדודה של שעורה שהיוותה מטבע בשומר שבמסופוטמיה (היום עיראק). לא היה זה כסף-מטבע אלא כמות משקל מסויימת של שעורה. השעורה הייתה בעלת יתרון של מוצר בעל ערך פנימי שיש לו סחירות גבוהה. בניגוד לסנדלים לדוגמה, אנשים רבים רצו להשתמש בשעורה ממילא.
החסרון של שקלי השעורה הוא הקושי לנייד את השקים. לאחר מכן עברו לשימוש בנתיכי כסף בעלי משקל מסויים, שהיו "שקלי כסף". בניגוד לשעורה הערך העצמי של הכסף לא היה גבוה כי אי אפשר לאכול אותו אלא רק להכין ממנו תכשיטים, מצד שני הדבר אפשר נייד סכומי כסף גדולים יותר בקלות רבה יותר.
לפי פרופ' יובל נח הררי, הבחירה במתכת כסף ולאחר מכן גם בזהב הייתה מקרית. באזורים אחרים בעולם ובזמנים שונים השתמשו בסחורות כסף אחרות - לדוגמה בקונכיות בהודו ובים סין, בקקאו ובבדים במרכז אמריקה, עלי טבק בצפון אמריקה. במחנות ריכוז ובבתי כלא סיגריות הן לעיתים קרובות סוג של כסף. אלה הן כולן דוגמאות של כסף סחורה (Commodity Money).
חוקרים אחרים מציינים יתרונות שיש למתכות נדירות: הן נדירות יחסית, קל לנייד אותן (בניגוד לשקי שעורה), הן עמידות (בניגוד לעלי טבק או קקאו) וקל לחלק אותן ליחידות קטנות יותר (בניגוד לבקר).
מסחורות כסף למטבעות כסף
לאחר מכן החלו לייצר מטבעות כסף. מטבע הכסף נהנה משני יתרונות לכאורה על פני מטילי הכסף: מצד אחד לא היה צריך לשקול אותו כל הזמן, שכן כמות הערך שהתקיימה בכל מטבע הייתה כביכול קבועה. כמו כן היה אסור לזייף את מטבע הכסף בניגוד למטילים שניתן היה להוסיף להם עופרת. המטבעות הראשונים הכילו שני פריטי מידע חשובים שקיימים עד היום במטבעות - האחד הוא מה משקל המטבע, או מה כמות הכסף שיש במטבע. והשני הוא מי האחראי לאמינות הכסף. במילים אחרות מי יעניש את מי שמנסה לזייף את מטבעות הכסף.
כסף המטבעות החל להתפשט ברחבי יבשת אירופה-אסיה ואפריקה. הדינר הרומאי הפך למטבע מבוקש מאוד, בגלל שאנשים רבים האמינו בו. הוא היה מבוקש עד כדי כך עד שגם ממלכות בהודו, שלא היו תחת שלטון רומא, התחילו להנפיק מטבעות דומים. הסיבה לכך, לפי יובל נוח הררי, היא שקשה לגרום לאנשים לתת אמון בכסף. משום כך, כאשר יש כסף שזוכה באמונם של בני האדם, כדאי לשלטונות להנפיק כסף כזה ולאו דווקא לנסות להנפיק כסף משל עצמם.
כסף הוא מאחד גדול בין בני אדם. גם אנשים ששונאים ובזים זה לזה, מוכנים לקבל כסף של אויבייהם. לדוגמה בן-לאדן מוכן לקבל דולרים של ארצות הברית. בזמן הרקונקיסטה בספרד, הנוצרים הנפיקו מטבעות נוצריים, אבל גם מטבעות שדמו מאוד למטבעות המוסלמים, שכן "שמו" של המטבע המוסלמי היה טוב כל כך שאנשים היו מוכנים לקבל אותו גם מחוץ לגבולות אימפריית האיסלאם.
כסף סחורה ומטבעות מבוססי כסף סחורה אינם נטולי בעיות. בעיה אחת היא "בעית העודף" שבה קשה לתת יחידות קטנות של ערך. הכלכלן Thomas Sargent שזכה בפרס נובל לכלכלה הוציא ב-2003 ספר העוסק במיוחד בבעיה הזאת, The Big Problem of Small Change. בעיה נוספת היא שכסף מטבעות המבוסס על מתכות יקרות יכול לסבול מפיחות בערכו עקב גילוי מרבצים גדולים של מתכות אלה כמו שהתרחש באירופה עם גילוי אמריקה. בעיה נוספת היא גניבות ושחיקה במטבעות עצמן עקב שחיקה טבעית, זיופים והקטנת כמות המתכת בכסף על ידי זייפנים או השלטון עצמו. בעיה גדולה נוספת של כסף סחורה היא שמי שרוצה לבצע מסחר צריך ללכת כשהוא נושא סכומים גדולים של כסף שקל יחסית לשדוד אותם.
מכסף מטבעות לשטרות מסחר (צ'קים)
השימוש בשטרות חליפין או שטרות מסחר, Bills of exchange, נעשה נפוץ עם התרחבות המסחר באירופה לקראת סוף ימי הביניים. מסחר סיטונאי שגשג באיטליה בסחורות בד, כותנה, יין, טין וסחורות נוספות. מסחר זה היה תלוי באשראי שסופק לו למען התרחבות מהירה זו. מוצרים נקנו על ידי הקונה באמצעות שטר חליפין שמבטיח שהקונה ישלם עד תאריך מסוים בעתיד. בהינתן שבעל השטר היה אדם בעל שם טוב, או שעל השטר היה חתום בעל אשראי שיכול לערוב לדבר, המוכר יכול היה להביא את השטר לבנקאי, שהיה פודה לו אותו בערך מופחת, אך לפני התאריך שרשום על השטר.
המטרה העיקרית של שטרות המסחר היתה לאפשר מסחר בטוח. באותם ימים, מסע עם כסף מטבעות היה דבר מסוכן. שטרות המסחר אפשרו לבצע הפקדה אצל בנקאי בבנק אחד ולאחר מכן שטר המסחר היה יכול לשמש כדי לקבל כסף בעיר אחרת.
צורפים בנקאים ויצירת כסף מחובות
- ערך מורחב – כסף כחוב (סרט)
זהב וכסף שימוש תרבויות רבות לשם ייצור מערכות מטבע לאומיות, בהן השליט מגן על ערכם של מטבעות ומונע זיופים. לזהב וכסף היו יתרונות על פני אמצעים אחרים - היה קל ליצור יחידות סטנדרטיות שלהם (מטבעות), הם היו נדירים ולכן מי שרצה לזייף כסף היה צריך לקנות תחילה מתכת יקרה (בניגוד לנחושת לדומה). כמו כן בגלל שאנשים רצו כסף וזהב ואלו נתפסו כסממני עושר, הכסף והזהב העניקו ביטוח גם במקרה של נפילה השליט. גם אם השליט הנוכחי נופל, לאנשים יש את הזהב בתוך המטבעות ערובה לערך הכסף. גם מבחינת השליט יש יתרון לשימוש בזהב וכסף - השליטים יכלו להקטין את ריכוז הכסף והזהב במטבעות ועל ידי כך ליצור מס אינפלציה - דבר שהיה להם קשה לבצע בכסף סחורה אחרים כמו טבק או קונכיות.
כתוצאה מהפיכת הכסף למבוסס מתכות כסף וזהב היו מעורבים בתהליך ההנפקה צורפים וערכן של המתכות האלה עלה. כדי להגן על הזהב שלו, הצורף היה זקוק לכספת. אזרחים אחרים, בעיקר סוחרים שהיו זקוקים לכמויות של כסף לתקופה קצרה כדי לקנות סחורה, ביקשו להפקיד את מטבעות הזהב, או סחורות יקרות אחרות בכספת של הצורף, בתמורה ל"דמי שכירות" קטנים. עם השנים החלו בנקים לספק שטרי "אני חייב לך", IOU, כסף נייר שניתן היה לסחור בו כמו בכסף מטבעות. העברת כסף הנייר היתה בטוחה יותר וקלה יותר יחסית למטבעות זהב והשימוש בו התרחב.
צורפים וסוחרים החלו לנהל עסקים אחרים של הלוואות הזהב ומטבעות הכסף בתמורה לריבית. התרחבות השימוש בשטרי החוב הובילה לכך שהלווים לא תמיד רצו לקבל מהבנק מטבעות כסף אלא רצו שטרי חוב. צורפים הבחינו כי כל עוד לא כולם באים לבקש את הזהב שלהם באותו זמן, דבר נדיר למדי, איש לא יודע כמה זהב יש להם באמת. מכיוון שכך, אין מניעה לתת הלוואת לא רק על סך כסף המטבעות שלהם עצמם, אלא גם כנגד כסף המטבעות והזהב שהופקדו אצלם. כל עוד ההלוואות שולמו בחזרה, המפקידים לא ידעו ואף אחד לא נפגע. התוצאה הייתה שהצורף יכל להלוות סכומי כסף גדולים בהרבה, ולהנות מרווחי ריבית גבוהים בהרבה יחסית למצב בו יכול להלוות רק את הכסף של עצמו.
התעשרות הצורפים עוררה את חשד המפקידים. הם דרשו מהצורף, שהפך לבנקאי, לשתף אותם ברווחים על הריבית. זו הייתה תחילת הבנקאות - הבנק שילם ריבית נמוכה למפקידים, ודרש ריבית גבוהה יותר מהלווים. המרווח כיסה את עלויות התפעול של הבנק ויצר את הרווח שלו. לפעמים מוצגת פעילות הבנקים באופן כזה, אך זו אינה הדרך בה בנקים פועלים היום.
מכסף חוב מגובה בסחורות לכסף חוב
- ערך מורחב – בנקאות ברזרבה חלקית
חלק מההצורפים-בנקאים רצו להרוויח יותר, במיוחד שהייתה קיימת דרישה גבוהה לאשראי, בעקבות התפשטות האימפריאליזם האירופאי. אבל באותה תקופה כמות ההלוואות שבנקים יכלו לתת הייתה מוגבלת על ידי כמות הזהב שהייתה להם בכסף. חלק מהבנקים עלו על רעיון נועז יותר מאשר מתן הלוואות עם זהב שאינו שלהם - היות ואנשים מחוץ לבנק אינם יודעים מה כמות הזהב שיש בכספת הבנק, הבנק יכול לספק שטרי קבלה עבור זהב שכלל לא קיים. כל עוד כמות מספקת של מחזיקי שטרות לא באים באותו זמן בדרישה לזהב אמיתי, דבר שלא מתרחש כל עוד יש להם מספיק אמון בבנק, דבר זה לא יתגלה.
רעיון זה הצליח בגדול ובנקים החלו לספק אשראי על כסף שכלל לא היה ברשותם. לרוב, בנקים המשיכו "להדפיס כסף" או "לנפח כסף" בצורה זו עוד ועוד - בדרך כלל כמות הכסף שייצרו הבנקים בצורה זו הייתה גבוהה פי 10 ויותר מאשר כמות כסף השטרות או הכסף מגובה הזהב. שיטה זו עבדה עד למשברים פיננסים שגרמו לכמו מספקת של אנשים לרצות את הכסף שלהם בצורה של זהב או של שטרות. בעלי שטרות זועמים התגודדו ברחובות מחוץ לבנק. לבסוף לבנקאי לא היה די כסף וזהב להשיב תמורת כל השטרות שנתן בידיהם, המצב הזה נקרא "ריצה על הבנק" וזה מה שכל בנקאי חושש ממנו.
התופעה של בהלה לבנק הרסה בנקים פרטיים רבים, וערערה את האמון בכל הבנקים. צעד אפשרי אחד היה להפסיק את היצירה של כסף לדבר שנוצר על ידי חובות. אבל האשראי שנוצר על ידי הבנקים היה חיוני הן להתפשטות האימפריאליזם האירופאי שבו היה אינטרס לממשלות ולרבים באליטה החברתית, וכן להתרחבות ולצמיחה כלכלית שחשוב לעסקים ולמבנה הכללי של קפיטליזם. כך שבמקום לאסור על יצירת כסף מחובות, הפכו את הדבר לחוקי במסגרת חקיקת חוקי מיוחדים. הבנקאים הסכימו לקבל הגבלות על כמות הכסף הדמיוני שיכלו ליצור, כאשר הגבול היה גדול בהרבה מכמות הכסף והזהב שהייתה למעשה בכספת.
שיטה זו נקראת בנקאות ברזרבה חלקית היחס היה לרוב 9 דולרים דמיוניים (דולרים שנוצרו עקב חובות) לדולר זהב אחד שהיה בכספת. תקנות אלו נאכפו על ידי ביקורות פתע. בשנות ה-20 של המאה ה-20, בעקבות מקרים רבים של ריצה על הבנק ומשברים פיננסים רחבים יותר בהם אנשים איבדו את כל חסכונותיהם במהלך המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, החליטו על הקמה של בנק מרכזי. במקרה של בהלה לבנק, הבנקים המרכזיים יתמכו בבנקים המסחריים על ידי אספקה של זהב, בתמורה לכך, הבנק המרכזי מגביל את התנהלות הבנקים המסחריים בשורה ארוכה של תקנות שאמורות להבטיח כי בנקים הם יציבים מספיק. רק במקרה של בהלות בנקים מרובות שהתרחשו באותו הזמן, האשראי נעלם והמערכת הגיעה לקריסה.
המעבר לכסף פיאט
זהב וכסף היו במשך אלפי שנים בסיס חומרי לכסף. כדי לספק דרישה לאשראי, וכן כדי להתעשר, בנקים מסחריים יצרו את רוב הכסף על ידי מתן הלוואות. עם זאת זהב נשאר בסיס חומרי שהגביל בצורה מסויימת את היצע הכסף. בנקים מרכזיים החזיקו בכספות שבהן היו עתודות זהב שהיו הרזרבה למול שטרי הכסף של המדינה. בנקים מסחריים החזיקו ברזרבות של שטרות כסף מול רוב הכסף שהיה קיים בצורה של הלוואות.
בהסכמי ברטון וודס שנחתמו ב-1944 החליטו המעצמות המערביות כי דולרים של ארצות הברית יהיו חלופה לזהב. כך שמדינות יוכלו לאגור ערך על ידי שמירת דולרים במקום שמירת זהב בכספות, ולקבל מארצות הברית זהב על פי דרישה. בעקבות מלחמת וויאטנם הדפיסה ממשלת ארצות הברית עוד כסף בלי שיהיה לו גיבוי של זהב, כדי לממן את המלחמה. צרפת, שהתנגדה למלחמה, איימה לחשוף את הבלוף של ארצות הברית. בשנת 1971 הכריזה ארצות הברית כי היא כבר לא מגבה יותר את כסף הנייר שלה בזהב. מאז זמן זה, מטבעות העולם הם כסף פיאט - כסף שערכו היחיד נובע מתוך האמון ההדדי שיש בו לבני אדם אחרים, ומתוך האמון שלהם בשיטה הכלכלית ובהמשך ההצמיחה הכלכלית.
בעבר, היה נהוג לדרוש מבנקים להחזיק לפחות דולר אחד אמיתי מזהב בכספת, כנגד עשרה דולרים של כסף חוב שנוצר. כיום, יחסי הרזרבה אינם תלויים יותר בהפקדות זהב או בכסף שטרות, אלא קובעים יחס בין כסף החוב החדש שנוצר לכסף החוב שהופקד. כיום, רזרבות של בנק מסחרי מורכבות משני דברים: כמות הכסף המוטבע הממשלתי או שווה ערך לו, שהופקד בבנק המרכזי. ובנוסף, כמות כסף החוב שכבר הופקדה בבנק עצמו.
אם בנק מפקיד סכום כסף שטרות כלשהו בבנק מרכזי, ביכולתו להמציא בדרך זו כסף בכמות גדולה פי 90 (בהנחה של יחס רזרבה של 1:9) ולהנות מרווחי ריבית על כסף שאין לו. אם בנק מפקיד כ-1111 שטרות דולרים הוא יכול להרוויח ריבית מהלוואות בסך של כמעט 100,000 דולר! יותר מכך בעקבות לחצים של בנקים על ממשלות, הם הצליחו ליצור מצב בו עבור סוגי פיקדונות שונים עומד יחס הרזרבה על 1:20 או 1:30 ולפעמים דורשים מהלווים לקבל עמלת הלוואה כך שיחס הרזרבה מבוטל לחלוטין והמגבלה היחידה על כמות הכסף היא למעשה כמות החובות שאנשים מסוגלים לקחת.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- ההיסטוריה של הכסף בוויקיפדיה האנגלית
- מבוא לכסף – איך עברנו מזהב לנייר בבלוג "תועלת שולית"
- קורס מבוא להיסטוריה עולמית - שיעור 11 פרופ' יובל נח הררי, 22.03.2011, האוניברסיטה העברית, מתוך תכנית "אבני פינה"
- קורס מבוא להיסטוריה עולמית - שיעור 12 פרופ' יובל נח הררי, 27.03.2011, האוניברסיטה העברית, מתוך תכנית "אבני פינה"
כסף | |
רקע: בנקאות ברזרבה חלקית - כסף פיאט - אינפלציה - מס אינפלציה - אשליית הכסף - מדד המחירים לצרכן - הסתערות משיכות - מינוף פיננסי - סיכון מוסרי |
|
כלים לשינוי: מטבע משלים - מטבע קהילתי - טרה (מטבע) - תוכנית שיקגו - בנקאות ברזרבה מלאה - בנק חברתי - איגוד אשראי - פנסיה ירוקה - כלכלה שיתופית - מכפיל מקומי 3 - מס טובין | |
אישים וארגונים: ברנארד לייטר - ג'ון קנת גלבריית - מייקל רובות'אם - ריצ'ארד דות'וויט - מוחמד יונוס - כסף חיובי | |
ספרים מאמרים וסרטים: כסף כחוב - מטבע קהילתי- כלי חדש למאה ה-21 - קורס בהתרסקות - האקולוגיה של הכסף - סופו של הליברליזם המפסידני - היסטוריה קצרה של אופוריה פיננסית |