מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום הוא ספר מאת שמשון ביכלר ויהונתן ניצן על אליטות הכלכליות והפוליטיות בישראל ובארצות הברית, על תאגידי הנפט והנשק העולמיים. הספר מביא תאוריה כלכלית-פוליטית אלטרנטיבית של המחברים לגבי קבוצה קטנה של פירמות ובעלי הון המהווים את הבסיס המשטר הקפיטליסטי וזאת באמצעות מוסד הרווח והבלימה האסטרטגית של התעשייה על ידי העסקים. לפי התאוריה הזו של ההון העסקים הגדולים משתמשים בכוחם כדי להשפיע על פוליטיקאים לשם ניהול מדיניות נוחה להם כאשר אלו האחרונים שבויים בתאוריה הנאו-קלאסית (נ"ק) המונעת מהם להכיר במציאות.

פרקי הספר:

  • פרק ראשון - הכלכלה הפוליטית בישראל מעין מבוא קצר
  • פרק שני - הון ותהליך הצבר ההון. נסיון לשבור את הדואליות בין כלכלה לפוליטיקה. ביקורת על תאוריות ההון בתורה הנאו-קלאסית ובאוריה המרקסית. תאוריה מוסדית של פריון חברתי וכוח פוליטי (בהתבסס על תורסטן ובלן), שיעור רווח נורמלי. הרחבת הצבר והעמקת הצבר.
  • פרק שלישי - היסטוריה כלכלית-פוליטית של ישראל מסקטורים פוליטיים לקבוצות הון טרנאסלאומיות. החל מימי טרום הקמת המדינה, הטיה צבאית והשינוי המבני בשנות ה-70-80, האליטה התאגידית בסוף המאה ה-20.
  • פרק רביעי - אינפלציה. התאוריה והמקרה הישראלי. ניגוח התאוריה הנאו-קלאסית בנוגע לאינפלציה והבנייתה של תאוריה חלופית המציגה את האינפלציה כנדבך בתהליך העמקת ההצבר.
  • פרק חמישי - צמיחתה ושקיעתה של האינפלציה בישראל. הסבר של המחברים לגורמי האינפלציה בישראל. אינפלציה כתהליך דינמי. אינפלציה כנתיב הצבר הון, הדגמת התאוריה על ישראל. תיאור הגורמים לאינפלציה בישראל, סוף עידן האינפלציה- מעבר להצבר מתרחב.
  • פרק שישי - קואליציית הנשק והנפט במזרח התיכון. ההטיה הצבאית בארצות הברית, עלייתה ושקיעתה של קואליציית הנשק והנפט במזרח התיכון. מדיניות ארצות הברית במזרח התיכון 1967-1991
  • פרק שביעי - ממשקיעים זרים להון טרנס לאומי. משקיעים זרים ומשקיעים מוסדיים. הכלכלה החדשה. משקיעי "תהליך השלום", עסקי התקשורת החדשים. קפיטליזם טרנסלאומי וטכנולוגיה ישראלית. סוף הדרך: הצבר עולמי והתרוששות מקומית.

פרק ראשון - הכלכלה הפוליטית בישראל

מעין מבוא קצר

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב - מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום - פרק ראשון

פרק שני - הון ותהליך הצבר ההון

בתחילת פרק זה (תת פרקים א-ג), המחברים מעבירים ביקורת על ההון בתאוריה הנאו קלאסית תוך אזכורה של מחלוקת קיימברידג' על ההון. בתת פרק ד' המחברים מסבירים את תאוריית הצבר ההון של מארקס המבוססת על תאוריית הערך של העבודה של דייוויד ריקארדו, ובתת פרק ה' הם תוקפים אותה. בפרק ו' הם תוקפים את הרעיון לפיו הון מבבסס על דבר מה חומרי כלשהו - מכונות (לפי התאוריה הנאו-קלאסית) או עבודה קפואה (לפי התאוריה הריקרדיאנית). בתתי פרקים ז-י"ח מנסים המחברים לתאר הסבר משלהם לגבי הצבר הון - התאוריה המוסדית של פריון חברתי וכוח פוליטי. (עמ' 68-125). בתת פרק ט"ז המחברים מתארים שני משטרי הצבר - הרחבת הצבר מול העמקת הצבר. (עמ' 120).

התאוריה המקובלת אודות ההון

בכלכלה הקלאסית והנאו קלאסית ההון הינו גורם המשתתף בתהליך הייצור. פונקציית הייצור מורכבת מעבודה, קרקע והון. ההון מוגדר בפונקציה כמוצרי הון: תנורים, קווי ייצור, מפעלים, מכונות וכו'. בשלבים מאוחרים יותר נכנס גם ידע טכנולוגי כגורם הון. מצד שני ההון יכול לעבור לייצוג של ערכים כספיים המייצגים את ה'שווי' של פירמה. שווי זה מתבסס על הרווחים העתידיים שצופיה הפירמה להפיק. למעשה ע"פ התאוריה הנאו-קלאסית ההון מתגלם בשני אופנים, כגורם ייצור וכערך כלכלי. שני הערכים צריכים להיות שווים, אולם מכיוון לא שניתן למדוד את כל מוצרי ההון מבצעים הערכה עקיפה שלהם על ידי בחינת השווי של הפירמה. ההגשרה של הון איננה ברורה לאורך החשיבה הכלכלית. הוא מוגדר פעמים רבות באופן שונה ובלתי עקבי באותם חיבורים עצמם. ג'וזף שומפטר מצוטט: "... איזה בליל של וויכוחים נואלים, מביכים וחסרי תועלת היה יכול להיחסך מאיתנו לו רק היו הכלכלנים מסוגלים להיאחז בעקביות במשמעויות המוניטריות והחשבונאיות של מושג ההון." (עמ' 41).

כפי שמסבירים ביכלר וניצן, כל ההתפתלויות הללו בקשר להון נובעות מכך שאין ההגדרה הנאו-קלאסית קרובה למשמעות האמיתית של הון. לדוגמא: בעל פיצרייה (מסוג הדוגמאות החביבות במיקרו-כלכלה) חווה ירידה בביקושים ומחליט לצמצם את מספר תנורי האפייה שלו. לפי דרך אחת של חישוב הון ערך ההון של תנור האפייה (מוצר הון) הוא המחיר ששלום תמורתו פחות הפחת. אולם ייתכן כי הירידה בביקושים היא לכלל ענף הפיצות ולכן יאלץ בעל הפיצריה למכור את התנור המחיר של 30% פחות ממחירו המקורי לאחר פחת. לכאורה ארעה כאן התכווצות של ההון ב-30%, אך מוצר ההון עצמו לא התכווץ. הכלכלנים הנאו-קלאסיים מסבירים זאת בשינויים של גורמים נוספים בפונקציית הייצור, או בשינוי בפריון ההון, עוד מושג לא ברור די צרכו. אולם, ככנחה הבסיסית של הכלכלה הנאו-קלאסית היא שההון הוא בעל סגולות פריון, וממנו נובע הערך העודף (הרווח) של תהליך הייצור. לפי הכלכלה הנאו-קלאסית היות שההון הוא בעל סגולות הפריון, ומציאותו נובעת מהתאפקות של הקפיטליסט הנמנע מלצרוך אותו באופן מיידי והדוניסטי (תיאוריית התועלת) מגיע לו הפיצוי בדומת העברת הערך העודף לרשותו. ישנה כאן הגדרה מעגלית הנוגדת לגובה הפיצוי לו זכאי הקפיטליסט. החישוב של ההון מבוצע על ידי הנוסחה הבאה: K=п/r. כמות ההון היא (K), זרם הרווחים העתידי [הערה - לאיזו תקופה??] הוא (п) ו-(r) מייצג את שיעור הרווח הנורמלי. לכן כמות/ערך ההון מתקבל על ידי חלוקת זרם הרווח העתידי בזרם ברווח המקובל. כלומר עם קו ייצור צפוי להפיק רווח של 1,500 ש"ח בשנה. אם שיעור הרווח המקובל באותו ענף באותה תקופה הוא 20% יהיה ערך/כמות ההון 7,500 ש"ח (1,500*0.2=1,500*5=7,500). רעיון זה נובע מההנחה כי סגולת הפריון של ההון היא המאפשרת את הרווח. אך לפי מה נקבע שיעור הרווח המקובל? בכ"ד הוא מיוצג על ידי ההשקעה חסרת סיכון, כלומר על ידי שיעור הריבית הממשלתית.

הפריון השולי של ההון הוא מושג שטבע ג'ון קלארק ומהווה את צורתו הסופית של רעיון ההון בהגות הנאו-קלאסית. זהו בעצם חישוב שלוי של פונקציית הייצור לפי ההנחות הנ"ל בתוספת ההנחה כי כוחות השוק משלמים לכל אחד מגורמי הייצור את ערך תרומתו לתהליך הייצור. לכן מי שמרוויח הכי הרבה הוא התורם הכי גדול לתהליך. מושג זה בוקר על ידי ג'ואן רובינסון במה הנודע כמחלוקת קיימברידג' על ההון. לפיה מוצרי הון הינם הטרוגני מכדי שניתן יהיה לחשבם כקטגוריה אחת. ציוד לייצור מכוניות איננו תנור לאפיית פיצות. לכן לא ניתן למדוד את ההון ביחידות הומוגניות אלא אם מודדים אותו במונחים כספיים. לפי חישוב ההון מחירו הכספי תלוי בשיעור הרווח הנורמלי, K=п/r, ושיעור הרווח הנורמלי מושפע מהפריון השולי של ההון, היות והוא הגורם בעל סגולת הפריון ויוצר הערך העודף. לכן נוצר מצב שכמות ההון תלויה בעצם בכמות ההון. לדוגמא, אם הציפיות לרווחי קו הייצור נופלות במחצית הרי 'כמות ההון' שהוא מכיל תהיה עכשיו 3,750 ש"ח. כלומר לאותו מוצר פיזי ישנן כמויות הון שונות התלויות בשיעור הרווח הנורמלי, והרווח הנורמלי תלוי בפריון ההון.

הביקורת המרקסיסטית על ההון

לפי קרל מרקס הערך עודף איננו מצוי בהון אלא בעבודה. ההון הוא מרקם של יחסים חברתיים המצויים במאבק על ניכוס הערך העודף של תהליך הייצור. כל ההיסטוריה האנושית היא תהליך של מאבק על הניכוס של הערך העודף. בכל תקופה, ניכוס זה נעשה על ידי המוסדות הפוליטיים בני אותו הזמן. בעוד בתקופות קדומות נוכס הערך העודף על ידי בעלות מקודשת (קיסרות, פיאודליזם) בעת הקפיטליסטית הוא מנוכס על ידי הארגון השיטתי של העבודה. ביכלר וניצן נכנסים כאן לניתוח ארוך של התאוריה המרקסיסטית של העבודה. אציין רק את מסקנותיהם לגביה: הערך העודף איננו שוכן בעבודה, (או בהון) אלא בהסדרים החברתיים-מוסדיים. מארקס מתמקד אך ורק בתהליך הייצור ולא בתהליכים העסקיים הנלווים לו. הוא נצמד לסחורות ולשעות העבודה כדרך למדידה כלכלית. לכן התאוריה שלו איננה עומדת המבחן המציאות, למרות שהיא תופסת את ההון בדרך נכונה יותר.

התאוריה של ביכלר וניצן

תאוריית ההון של ביכלר וניצן מבוססת על הכלכלה המוסדית ובעיקר על הגותו של תורסטיין ובלן. לפיהם ההון הוא מוסד של שליטה חברתית הנשען על הרווח. ובלן מחלק את המציאות הכלכלית לשתי ספירות: תעשייה ועסקים. התעשייה היא תהליכי הייצור השונים. היא סך כל הפעילות של תהליכי הייצור הנובעים מהידע האנושי. תעשייה קיימת בכל חברה: קפיטליסטית, קומוניסטית, קהילתית, פיאודלית וכו'. התעשייה היא יצורם המשתפר והולך של סחורות ושירותים. התעשייה היא תהליך כולל וקבוצתי. התהליך התעשייתי תלוי בקשרי הגומלין שבין יחידות הייצור השונות (לא משנה באיזו בעלות הן). התעשייה היא כלל היכולת הטכנולוגית של אותה תקופה המאפשרת את ייצורם של המוצרים והשירותים שהיא יכולה לספק, אשר בלעדיה יהיה תהליך הייצור אוסף של חפצים דוממים. [הערה - לכן התעשייה היא (מערכת ומחייבת התייחסות מערכתית.] העסקים מהווים ספירה נפרדת, ספירה של פעילות חברתית אשר מטרתה הוספת עושר נצבר וזאת באמצעות הרווח, כלומר התשואה על ההשקעה במונחים כספיים. לפי ובלן שתי הספירות מדברות ספות שונות, ומתנהגות על פי הגיונות שונים, האחת של ייצור ויעילות והאחת של רווח ותשואה, ולכן אינן יכולות להיפגש. כל ניסיון להפגיש בין השתיים ייצור תיאור לא אמיתי של המציאות. הנאו-קלאסיים כופים את אורח המחשבה העיסקי על התעשייה, זאת מכיוון שהם מנחים א-פריורי כי תהליך ייצור יתקיים רק אם הוא מרוויח, ויעילותו מטרתה הגדלת הרווח, זאת הכוונה הרווחת באימרה על דבר מסויים אם הוא 'כלכלי' או לא. בנוסף הם משליכים את רעיון היעילות לספירה העסקית, לפיהם ניהול התעשייה (מה לייצר? כמה לייצר? בעבור מי לייצר?) על ידי כוחות השוק מבטיח יעילות [הערה - אף הכלכלנים הנאו-קלאסיים מסתייגים ותומכים בטענה זו בעת ובעונה אחת. בספרו (הקלאסי) של פול סמואלסון, תורת הכלכלה, מוחבאת האמירה שהשוק מנהל את התעשייה לפי מה שהצרכנים רוצים, ולכן כוס חלב תגיע לכלבו של העשיר ולא אל העני הזקוק לה יותר]. המרקסיזם עושה את אותה הטעות כאשר הוא מתאר את ההון (השייך לעסקים) ביחידות של תעשייה (עבודה וסחורות מוגמרות).

לפי ובלן השליטה בתעשייה בכל החברות מתבצעת באמצעות הבלימה המוסדית. זוהי היכולת של המעמד השליט לגרום לתעשייה לפעול מתחת ליכולת המלאה שלה באמצעות 'חבלה' חברתית (סבוטז'). בכל החברות מנוהל הייצור על ידי המעמד השליטו לתועלתו ולא בהכרח באופן היעיל ביותר (יעיל כאן מבחינת יעילות תעשייתית, כלומר ייצור איכותי של מוצרים ולא יעיל 'כלכלי-עסקי' של רווח). הפרעונים ניהלו את הייצור כדי לבנות את הפירמידות שלהם, הפיאודלים כדי לקיים את אחוזותיהם והקפיטליסטים כדי להעצים את המקדשים הפיננסים שלהם, בדמות הבורסות ותיקי ההשקעות. [הערה - תיאור היסטורי כזה נובע מהתאוריה של מעמד הפנאי. המעמד השליט בכל תקופה מאפשר לתעשייה לפעול במתכונת מצומצמת, כאשר הוא מקבל פיצוי על השימוש בתעשייה לצרכים אחרים. כך מתהפך סדר הדברים, ניכוס הערך העודף, הרווח, אינו התוצא של תהליך הייצור כי אם הסיבה שלו. בעל ההון טובע בעלות על נכסים ועל זרם הרווחים שהם מספקים, בעלות זו היא הזכות למנוע את השימוש שהם ללא העברת רווחים לבעל ההון. לכן ישנם מוצרים פיזיים שהבעלות עליהם מאפשר רווח, אלו הם מוצרי ההון. כמות/ערך ההון שלהם נקבע לא לפי הפריון שלהם אלא לפי המארג החברתי שבו נתונה הבעלות עליהם. ערך ההון של תנור הפיצה נובע מהיכולת לגבות מחיק מסויים עבור הפיצה ומהיכולת לא לייצר פיצות אם דרישות בעל התנור לא יסופקו. כך נפתרת הסתירה בין הערך של מוצרי ההון לשיערוך הרווחים הצפויים מהם. אם ההון הוא היכולת לשלוט בתוצרי הייצור באמצעות החבלה, הרי שבעוד מוצר ההון אינם משתנים פיזית, היכולת לשלוט בהם עשויה להשתנות, וכך ערך ההון שלהם משתנה. כך גם ניתן להסביר כיצד מוצר מסויים מקבל ערך הון באופן פתאומי, היות שהשליטה בו מאפשרת ניכוס רווחים.

ההצבר הדיפרנציאלי

ההגבלה של העסקים עת התעשייה מתקיימת בשני אופנים עיקריים: ההגבלה הישירה והדיפרנציאלית. ההגבלה הישירה היא בפשטות ייצור רק מעל סף הרווח. כלומר התעשייה מייצרת רק את מה שהפירמה יכולה למכור ברווח. זוהי הנחה מובלעת בכל התיאוריות המיקרו-כלכליות אולם החשיבה המוסדית חושפת אותה. עסקים שמצויים בשליטת התעשייה לא ייצרו כמות שימכרו במחיר הפסד או ללא רווח. עם התפתחות הקפיטליזם מופיעה השיטה השנייה לבלימת התעשייה: ההגבלה היחסית (דיפרנציאלית). יסודה של שיטה זו היא החתירה להכות את שיעור הרווח הנורמלי. בהגבלה הדיפרנציאלית משתמשים בעלי העסקים כדי להרוויח יותר מהאחרים. המטרה כאן היא השגת רווח במהירות גדולה יותר מהרווח ה'נורמלי' ומר יותר מקבוצת ההתייחסות של אותו בעל שליטה. ההגבלה היחסית מובילה להצבר היחסי (דיפרנציאלי) זה מנת חלקם של בעלי ההון הגדולים השולטים בכלכלה הגדולה (קבוצת הפירמות המובילות את המשק בגודלן ובשיעורי הרווח שלהן). העסקים בעלי ההצבר היחסי פועלים על משוואת הרווח: רווח = מכירות * אחוז רווח למכירה משני אופנים: הגדלת המכירות או הגדלת הרווח למכירה. הגדלת המכירות משוייכת להרחבת הצבר והגדלת הרווח למכירה משוייכת להעמקת הצבר.

הרחבת הצבר

משטר הרחבת הצבר שורר כאשר העסקים מגדילים את רווחיהם באופן יחסי בעיקר על ידי הגדלת מס' המועסקים (אם זהו כיוון הפעילות העיקרי נובעת ממנו עלייה במכירות). הגדלה זו נעשית בשני אופנים: הרחבה פנימית וחיצונית. בהרחבה החיצונית מנסים בעלי ההון להגדיל את השווקים אליהם מכוונת התעשייה שבשליטתם. זאת נעשה לרוב על ידי החדרת התרבות הקפיטליסטית לאיזורים בהם לא התקיימה או חיזוקה באמצעות החדרה/חיזוק רעיון הרווח וזרם הרווחים התמידי כעובדת יסוד בכלכלה. פעילות כזו מתוארת כצמיחה כלכלית: מס' המועסקים עולה, גדלים הביקושים בכל המשק, האינפלציה נמוכה, הציפיות לרווחים בכל הכלכלה עולות, הריבית יורדת ורמת החיים הכללית עולה. ההרחבה הפנימית לוקחת את הבכורה כאשר מוצתה ההרחבה החיצונית. בהרחבה הפנימית מנסים בעלי ההון הגדולים למזג כמה שיותר בעלויות תחת שליטתם. זהו למעשה גל מיזוגים אשר מקטין את מס' יחידות הבעלות ויוצר מס' קבוצות גדולות השלטות בענפים שונים בתעשייה (בד"כ באמצעות אחזקות עקיפות).

העמקת הצבר

העמקת הצבר היא הגדלת הרווח בעיקר על ידי הגדלה של אחוז הרווח למועסק. היותר שמדובר בהצבר יחסי ניתן לתאר את המשוואה שלו כך: גידול רווח יחסי = גידול מרווח יחסי + עליית מחירים יחסית + גידול בתפוקת מועסק יחסית. העמקת ההצבר בוחרת להגדיל בכל פעם את אחד המרכיבים במשוואה או את כולם. הגדלת המרווח היא ברורה, הכוונה להגדיל את הרווח היחסי למכירה מהר יותר משאר העסקים. גידול יחסי בתפוקת המועסק הוא היכולת להפיק יותר האופן תעשייתי מכל מועסק מאשר העסקים האחרים [הערה - התפוקה התעשייתית למועסק מוגבלת על ידי ההגבלה האסטרטגית, התעשייה פועלת עד למקסימום המאפשר רווח במכירות, הכוונה כאן היא בעיקר להורדת שכר המועסקים]. עליית מחירים יחסית היא היכולת להעלות את מחירי השוק של המוצרים שבשליטתך מהר יותר מהעלאת המחירים הכללית המשק. לפי ביכלר וניצן זהו הגורם העיקרי לאינפלציה, כפי שמתואר בפרקים 4-5.

פרק שלישי - היסטוריה כלכלית-פוליטית של ישראל

  • מסקטורים פוליטיים לקבוצות הון טרנאסלאומיות. החל מימי טרום הקמת המדינה,
  • הטיה צבאית והשינוי המבני בשנות ה-70 -80,
  • האליטה התאגידית בסוף המאה ה-20.

פרק רביעי - אינפלציה התאוריה והמקרה הישראלי.

  • ניגוח התאוריה הנאו קלאסית בנוגע לאינפלציה
  • בעיות של ניתוחים אלטרנטיביים (של אסתר אלכסנדר)
  • בנייתה של תאוריה חלופית המציגה את האינפלציה כנדבך בתהליך העמקת ההצבר.

פרק חמישי - צמיחתה ושקיעתה של האינפלציה בישראל.

  • אינפלציה כתהליך דינמי.
  • אינפלציה כנתיב הצבר הון,
  • הדגמת התאוריה על ישראל: תיאור הגורמים לאינפלציה בישראל, סוף עידן האינפלציה- מעבר להצבר מתרחב.

פרק שישי - קואליציית הנשק והנפט

הפרק השישי בספר מוקדש לתיאור של מה שהמחברים מכנים "קואליציית הנשק והנפט".

הטיה צבאית. תאוריות אלטרנטיביות

בתת-פרק א' של הפרק השישי סוקרים המחברים תאוריות רדיקליות שונות הקושרות בין משברים בקפיטליזם אל הנטייה של מעצמות קפיטליסטיות להתפשטות צבאית וכלכלית. על פי תאוריות אלו, נטייה זו מובילה את המעצמות ל"ניהול מדיניות חוץ תוקפנית; זו מסבכת אותן במרוצי חימוש מתישים, במעורבות בסכסוכים ברחבי העולם, ולעיתים אף במלחמות עולמיות." (עמ' 307)

ראשית, המחברים מאזכרים את רעיונותיהם של כותבים מתחילת המאה כמו הובסון, לנין, והילפרדינג בדבר חסכון יתר כבסיס לאימפריאליזם, ועודף כושר ייצור כגורם להתפשטות צבאית. לאחר מכן מתייחסים המחברים לזרם 'ההון המונופולי' מהאסכולה הנאו-מרקסיסטית. כותבי זרם זה טענו כי לאחר מלחמת העולם השנייה פני הקפיטליזם השתנו, לנוכח מדיניות של תעסוקה כמעט מלאה באירופה המערבית, עליה בשכר הריאלי וברמת החיים ונסיגה מתמדת מהקולוניות שנכבשו במאה ה 19. הכותבים סוקרים עבודות של אסכולת 'ההון המונופולי' שמנסה להסביר את השפע והצמיחה חסרת המשברים כמעט שאיפיינו את משקי המערב בשנות החמישים והשישים.

התזה המרכזית של זרם זה שנוסחה על ידי פול סוייזי ופול באראן היא שהקפיטליזם המונופוליסטי אינו סובל מבעיה של נפילת שעור הרווח (בניגוד לתחזיתו של מרקס לגבי הקפיטליזם התחרותי), אלא דווקא מבעיה של 'נטיית העודף לעלות'.

לאחר יצירת רווח כספי גדל והולך למונופולים יש בעיה של "תת ביקוש", כלומר אפיקי ההשקעה החדשים שלהם חסומים על ידי "תת צריכה" מצדם של השכירים. על פי אסכולת ההון המונופולי, כדי למנוע משברי מיתון וכדי "להטמיע את העודף" ולמנוע גלישה לעבר מיתון ואבטלה בנוסח שנות השלושים, המדינה מייצרת הוצאות. הוצאות ממשלתיות אזרחיות מאיימות (על פי אסכולת ההון המונופולי ועל פי הכותבים) על ההגמוניה של ההון והעסקים, ולכן ההטמעה העיקרית של העודף תעשה על ידי הגדלת ההוצאות הצבאיות. הכינוי שניתן להסדר מוסדי זה על ידי דיויד גולד הוא 'הקואליציה הקיינסיאנית'.

הכותבים מזכירים את תחזיתו של שיגאטו צורו משנת 1961 לפיה ממשל ארצות הברית יתקשה שלא להיכנס למצב מלחמה בעתיד, כדי להצדיק את העליה המתמשכת של ההוצאה הביטחונית מסך התוצר הלאומי. לאחר מכן מוזכרת עבודתו של ג'יימס אקונור שהוצאות הביטחון הגבוהות אינן קשורות לבעיות הצמיחה והתעסוקה של כלל המשק האמריקאי, אלא לבעיות הרווחיות של 'הסקטור המונופולי' או 'הכלכלה הגדולה'.

לאחר מכן מוזכרת עבודתו של מיכאל קלצקי משנות ה-60. לפי קלצקי, הקשר הינו דו כיווני, כלומר לא רק שיש קואליציה של תאגידים חזקים המשפיעים על הממשל לכיוון של מדיניות חוץ תוקפנית והגדלת ההוצאות הצבאיות, אלא גם שמדיניות זו תגרום ל"הטיה צבאית", כלומר מרכז הכובד של המשק האמריקני יוטה מעסקים בעלי אוריינטציה אזרחית אל עבר עסקים צבאיים.

הטיה צבאית בארצות הברית

בתת פרק ב' של הפרק השישי, מנסים המחברים להראות כי קלצקי צדק וכי קיימת הטיה צבאית בארצות הברית (לפחות בין שנות השישים לשנות התשעים של המאה העשרים). המחברים בוחרים 4 קריטריונים להכללת תאגיד בתוך קבוצת "הגרעין הביטחוני" של פירמות נשק בארצות הברית:

  1. הופעת התאגיד ברשימת 100 הספקים הגדולים של משרד ההגנה.
  2. הופעתם ברשימת 500 הפירמות התעשייתיות המובילות של פורצ'ן על פי גודל המכירות.
  3. על המכירות הביטחוניות של תאגידים אלה להיות חלק משמעותי מסך כל מכירותיהם.
  4. זמינות הנתונים הכספיים ויציבות יחסית בביצועים החשבונאיים לאורך זמן.

קבוצת התאגידים העונה על שלושת הקריטריונים הראשונים כוללת 20-25 תאגידים גדולים. הקריטריון הרביעי מצמצם את הקבוצה ל-16 תאגידים. (ראו הערת שוליים)

המחברים מציינים שקשה להעריך בצורה ישירה עד כמה תאגידים אלו תלויים בתקציבי ההגנה. לדוגמה בגלל אי פיצול הרווח של תאגידים אלו בין מכירות צבאיות או אזרחיות, או בגלל שעורי רווח שונים בין המכירות לשוק האזרחי ובין המכירות למשרד ההגנה. תחת זאת, החוקרים טוענים שאם אכן יש הטיה צבאית אזי מיקומם היחסי של תאגידים מקבוצת 'הגרעין הביטחוני' בתוך הכלכלה הגדולה (500 התאגידים המובילים ברשימת פורצ'ן) יעלה במרוצת השנים.

המחברים מוצאים כי בשנת 1967, כאשר הוצאות הביטחון של מלחמת וייטנאם היו קרובות לשיאן, קבוצת הגרעין תפסה 5.1% מכלל הרווחים של הכלכלה הגדולה וכי תאגיד טיפוסי של קבוצת הגרעין הרוויח פי 1.6 מהרווח הממוצע של תאגיד גדול. לאחר ירידה בשני המדדים האלו בתקופת קיצוץ ההוצאה הצבאית בתקופת ניקסון - פורד ישנה עליה מהירה בתקופת רייגן ועליה ממותנת לאחר מכן. ב-1991 רשמה קבוצת הגרעין כולה אחוז רווח של 9.2% מכלל הכלכלה הגדולה, ורווח ממוצע של פי 2.9 בממוצע לאותה תקופה. מסקנת המחברים היא כי עוצמתה היחסית של קבוצת תאגידי הנשק עלתה, דווקא לאחר הנסיגה מוייטנאם.

גלובליזציה והטיה צבאית

בתת פרק ג' מנסים המחברים לקשור בין ההטיה הצבאית בארצות הברית לבין שינוי מבני כלל-עולמי שבו יש ירידה מתמדת בעצמתה היחסית של ארצות הברית במשק העולמי, במיוחד ביחס למשקים של אירופה ויפן.

לפי המחברים, ירידה זו בולטת במיוחד בענפי התעשייה בהם לארצות הברית הייתה בכורה מוחלטת במחצית הראשונה של המאה ה-20. לדוגמא בשנת 1960 התמ"ג של ארצות הברית גדול פי 1.5 מזה של יפן ושל 12 החברות בשוק האירופאי המשותף. בשנת 1992, התוצר המקומי של ארצות הברית הגיע רק לכמחצית התמ"ג המשותף של מדינות אלה. בשנות ה 50 הייצוא האמריקני היה 20% מכלל היצוא העולמי, ובשנות ה-90 הוא נפל לשיעור של 10%. בשנת 1960, מתוך 174 התאגידים הגדולים בעולם, ב-15 ענפי תעשיה חשובים, 114 היו אמריקניים. בשנת 1990 נותרו רק 56 תאגידים אמריקניים כאלה.

על פי המחברים: "השינויים המבניים האלה הובילו לכך שתאגידים גדולים בארצות הברית - אשר במחצית הראשונה של המאה העשרים שלטו ללא עוררין בענפים אזרחיים בעולם - מצאו עצמם, ברבע האחרון של המאה העשרים, עומדים נוכח תחרות בינלאומית הולכת וגוברת מצד פירמות אירופאיות, יפניות ואפילו קוריאניות. הם נאלצו לסגת, לפחות זמנית, לעבר תחומים שנשענו על תקציבי ממשלה, כמו חלל, אטום, ציוד רפואי, וטכנולוגיה צבאית." (עמ' 318)

ייצוא נשק מארצות הברית

על פי המחברים, במשך השנים, ובעיקר בעידן שלאחר נפילת ברית המועצות, היה קושי גדל והולך להצדיק הוצאות ביטחוניות גבוהות. כדי להפחית את אי היציבות ברווחים, נאלצו פירמות הנשק לייצא את תוצרתן למוקדי מתיחות צבאיים, דבר שהוביל לגלובליזציה ומסחור של עסקי הנשק.

בתחילת תת פרק ד' של הפרק השישי טוענים המחברים כי בניגוד לדעה מקובלת, חשיבותו של ייצוא הנשק עבור פירמות הנשק הלכה וגדלה, מרמה של 6.5% מסך הקניות המקומיות, ב-1963, לרמה של 40% ב-1998. המחברים מנסים לעמוד את החשיבות היחסית של הרווחים מייצוא עבור פירמות הנשק, ומהערכה של 12% בשנת 1964, הם מגיעים להערכה של 40%-45% ב-1996.

בהמשך תת פרק זה המחברים טוענים כי המוקד הגאוגרפי של יבוא הנשק העולמי זז עם השנים: ב-1963 49% נמכר לנאט"ו, בשנים 1965-1973, 35% מייבוא הנשק העולמי עבר למזרח אסיה, ובשנים 1974-1989 36% עד 32% מייבוא הנשק זרם למזרח התיכון. בנוסף לכך טוענים המחברים כי צורת מימון הנשק עברה שינוי - במקום מענקים מטעם ממשלת ארצות הברית, (ממימון של 61% מהייצוא הצבאי בשנות השישים לפחות משליש בשנות התשעים), המדינות שייבאו נשק היו צריכות לשלם בעובר הנשק שנקנה.

"התוצאה היתה, שתאגידי הנשק המובילים בארצות הברית - אשר בעבר נשענו בעיקר על תקציב הביטחון המקומי ועל סיוע החוץ של הממשל במימון ייצוא הנשק - הפכו לתלויים, באופן גובר, בכושר ההכנסה של עסקי הנפט במזרח התיכון." (עמ' 326).

יתר תתי הפרקים של פרק 6

בתתי הפרקים הבאים של פרק 6, מנסים המחברים להראות כי תלות זו לא היתה חד-צדדית אלא היוותה בסיס לקואליציה רב צדדית: קואליציה של עסקי נשק ונפט.

פרק שביעי - ממשקיעים זרים להון טרנס לאומי

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים