שינויים

הפרק הזה עוסק במלחמות העולם וגם בשפל הגדול. הוא מתאר את הגותו של קיינס ומתאר כיצד הכלכלנים התקשו להבין מה קורה.

הפרק הזה עוסק במלחמות העולם וגם בשפל הגדול. הוא מתאר את הגותו של קיינס ומתאר כיצד הכלכלנים התקשו להבין מה קורה.

מלחמת העולם הראשונה היא אחת הדוגמאות הראשונות לכוחם של צבאות בעידן התעשייתי – מיליוני אנשים נהרגים בשדות הקרב.  

מלחמת העולם הראשונה היא אחת הדוגמאות הראשונות לכוחם של צבאות בעידן התעשייתי – מיליוני אנשים נהרגו בשדות הקרב. הפיקוד הצבאי שלח עוד ועוד אנשים לשדה הקרב אבל ההמצאות הטכנולוגית היו טובות מאד בלהרוג כמויות גדולות יותר של חיילים.  

לאחר המלחמה יש בארצות הברית עידן של פריחה כלכלית. אחת הסיבות לכך היא צמיחת כלכלת המכוניות תודות לרעיון של פס ייצור בהובלתו ג'ארלד פורד ומכוניות מודל ה-T שלו. לפורד היו רעיונות משונים – הוא שילם לפועלים שלו כסף רב וייצר מכוניות במחיר הנמוך ביותר שאפשר כדי לאפשר לאנשי המעמד הבינוני לרכוש מכוניות. המכונית שעד אז הייתה סמל סטטוס של אנשי המעמד העליון הפכה להיות מוצר צריכה נפוץ. כמה מתחרות של פורד מתאחדות ומקימות את ג'נרל מוטורס, הן מציעות מבחר של דגמים גדול יותר מפורד והוא מתחיל להפסיד –ולהאמין בתאוריות קונספירציה כמו זו שהיהודים שולטים בעולם.  

לקראת תום המלחמה התרחשה ברוסיה [[המהפכה הקומוניסטית]]. דבר זה הלהיב אנשים רבים בעולם שחשו כי ההנהגה הפוליטית והכלכלית מושחתת, וכי הקומוניזם יוכל להיות תשובה לבעיות הרבות של הקפיטליזם. הדבר גם הבהיל אנשים רבים אחרים. בארצות הברית החל הלך רוח שמרני. לאחר כ-20 שנה של מהלכים ברוח [[התנועה הפרוגרסיבית]] שהגבילה את כוחם של בעלי ההון, מצד המפלגה הרפובליקנית והדמוקרטית כאחד, עלו בחזרה נציגים של בעלי ההון לשלטון, תחת הנהגתו של שר האוצר [[אנדרו מלון]].  

תקופת השפע מעלה את המפלגה הרפובליקנית לשלטון. שר האוצר של שלושה נשיאים הוא אנדרו ויליאם מלון, שדואג לקצץ את המיסוי על ההון והטבות מס שונות לעשירים. ומתחילה בועה בבורסה וגאות כלכלית של שנות ה-20.  

מלחמת העולם הראשונה פגעה מאד באירופה ופחות בארצות הברית. לאחר המלחמה בארצות הברית עידן של פריחה כלכלית. אחת הסיבות לכך היא [[כלכלה פורדיסטית]] שקידם [[ג'ארלד פורד]]. הוא קידם גישה של תשלום גבוה לעובדים, יחד עם גישה של הפיכת מוצרי תעשייה לזולים ככל האפשר כדי לעודד ציבור רחב ככל האפשר לקנות אותם. אחד הרעיונות החשובים שקידם פורד היה של [[פס ייצור]] בהובלתו ג'ארלד פורד ומכוניות מודל ה-T שלו. לפורד היו "רעיונות משונים" – הוא שילם לפועלים שלו כסף רב וייצר מכוניות במחיר הנמוך ביותר שאפשר כדי לאפשר לאנשי המעמד הבינוני לרכוש מכוניות. [[מכונית|המכונית]], שעד אז היתה [[סמל סטטוס]] של אנשי המעמד העליון הפכה להיות מוצר צריכה נפוץ. בתחילה התנגדו לפורד וטענו כי השכר שהוא משלם הוא "פשע כלכלי". כמה מתחרות של פורד מתאחדות ומקימות את ג'נרל מוטורס, הן מציעות מבחר של דגמים גדול יותר מפורד והוא מתחיל להפסיד –ולהאמין ב[[תאוריות קונספירציה]] כמו זו שהיהודים שולטים בעולם. עם זאת שכר העובדים בתעשיות רבות עלה, ודבר זה עודד גל של צריכה שהוביל לשיפור ברמת החיים. תוך כמה שנים לכמחצים מהמשפחות בארה"ב היתה מכונית , הרבה בזכותו של פורד.  

בתקופה זו עוד אין מדדים כלכליים של המדינות כמו התמ"ג או אחוזי אבטלה ולכן המדד הכלכלי העיקרי הוא מדד הדאו–ג'ונס. מדד זה מודד את המצב של -20 החברות הגדולות והעשירות ביותר ולא את מצבה של כל הכללה. בשנות 1920 המדד יוצר תחושה של צמיחה כלכלית גדולה ואנשים רבים מתפתים להשקיע בבורסה. במקביל לא נספרים היבטים רבים שמאוחר יותר יגרמו למשבר- לדוגמה חוואים רבים נמצאים כבר בחובות ומגלגלים את החובות הלאה. האווירה שאוהדת מאוד את העסקים הגדולים מלובה על ידי תעמולה מצד החברות הגדולות.  

תקופת השפע הזו חיזקה עוד יותר את הערצה לאנשי העסקים, והשאירה את המפלגה הרפובליקנית בשלטון. שר האוצר של שלושה נשיאים הוא [[אנדרו ויליאם מלון]], שדואג לקצץ את המיסוי על ההון וסיפק הטבות מס שונות לעשירים. מלון היה שר אוצר במשך 11 שנים והכתיב את המדיניות הכלכלית. ומתחילה בועה בבורסה וגאות כלכלית של שנות ה-20. אחד הנשיאים תחת מלון הוא קלווין קולידג', שדגל בשתיקה ולא אמר כמעט דבר במשך ימי שלטונו. לאחר שפרץ השפל הגדול התברר שרבות מהדעות של קולידג' היו פשוט טפשיות והוא לא הבין הרבה בכלכלה.

בשנת 1929 הבועה הפיננסית פוקעת ומתחיל עידן השפל הגדול. בתחילה המשבר פוגע בעיקר בבנקים ובמשקיעים אבל בהמשך הוא פוגע בכלל המשק האמריקאי. בתחילת המשבר מנסה הנשיא הרפובליקני הובר להתמודד איתו. רעיונות כמו זה שמדובר רק בתיקון קטן לשוק ושהוא יתקן את עצמו לא מצליחים. בניסיון לשפר את המצב הממשל מכריז על הגבלות סחר שנועדו להגן על היצרנים בארצות הברית. אבל דבר זה גורר מלחמת סחר כאשר מדינות אחרות מכריזות על הגנות דומות מצד התוצרת של ארצות הברית –דבר שפוגע בכלל המדינות. חקלאים רבים לא מצליחים לעמוד בהחזר החובות שלהם, שכן הם היו בחובות עמוקים עוד לפני המשבר, ופושטים את הרגל. במקביל חברות רבות נקלעות למצוקה ומפטרות עובדים רבים. בלי עובדים שמרוויחים כסף –גם אין קונים ולכן המערכת מתדרדרת עוד. הובר מנסה צעדים שונים אבל הם לא מצליחים.  

בתקופה זו לא היו  [[מדדים כלכליים]] לאומיים [[תוצר מקומי גולמי]] או מדידה של אחוזי אבטלה ולכן המדד הכלכלי העיקרי הוא [[מדד הדאו –ג'ונס]]. מדד זה מודד את המצב של 20 החברות הגדולות והעשירות ביותר, ולא את מצבה של כל הכללה. בשנות 1920 המדד יוצר תחושה של צמיחה כלכלית גדולה, שכן החברות הגדולות היו במצב טוב, ואנשים רבים התפתו להשקיע בבורסה. במקביל לא נספרים היבטים רבים שמאוחר יותר יגרמו למשבר- לדוגמה חוואים רבים נמצאים כבר בחובות ומגלגלים את החובות הלאה. היבטים נוספים תרמו לניפוח [[בועה פיננסית]]. היבט אחד הוא עליה מתמדת במדד הדאו-ג'ונס. אנשים ראו את העליה והאמינו כי היא תמשך עוד ועוד והחלו להשקיע למטרות [[ספקולציה]] - לא מתוך הבנה או הכרה של החברות בהן השיקעו, אלא מתוך ציפיה שמחיר המניות יעלה והן יוכלו למכור אותן ברווח. דבר זה לובה על ידי חברות השקעה, גורמים בוול-סטריט, בנקים והעיתונות. באותה תקופה עוד לא היתה הפרדה בין בנק השקעות לבין בנק הלוואות לציבור - בנקי השקעות שרצו לנפח עוד את הבועה או רצו להפטר ממנוות לא טובות שהן קנו, נהגו לעודד את הציבור לקנות את המניות האלה. במקביל הריבית היתה זולה ובנקים עודדו את הציבור לקחת הלוואות כדי להשקיע בבורסה ולהנות מ"רווחים קלים".  

בשנת 1933 נבחר פרנקלין רוזוולד לנשיא. אבל בין זמן הבחירה לבין סיום שלטונו של הובר המצב מתדרדר עוד יותר, בנקים רבים פשטו רגל, ומספר המובטלים בארצות הברית נוסק לרמות של 20 אחוז. רוזוולד טוען שהבעיה הגדולה היא "הפחד מהפחד" ואובדן האמון של הציבור במוסדות. הוא מחוקק את חוק גלאס סטיל ומבצע צעדים שונים להחזרת האמון בבנקים. כמו כן הוא מנסה צעדים שונים ומשונים בשיטת "מה שעובד עובד" – צעדים רבים לא מצליחים אולם בסופו של דבר האבטלה יורדת- גם אם לא חוזרת לרמות שהיו לפני השפל הגדול, והאמון של הציבור במערכת חוזר.

 

בשנת 1933 נבחר פרנקלין רוזוולד לנשיא. אבל בין זמן הבחירה לבין סיום שלטונו של הובר המצב מתדרדר עוד יותר, בנקים רבים פשטו רגל, ומספר המובטלים בארצות הברית נוסק לרמות של 20 אחוז. רוזוולד טוען שהבעיה הגדולה היא "הפחד מהפחד" ואובדן האמון של הציבור במוסדות. הוא מחוקק את [[חוק גלאס סטיל]] ומבצע צעדים שונים להחזרת האמון בבנקים. החוק נועד להפריד בין בנקים להשקעות לבין בנקים שמעניקים הלוואת לציבור {{הערה|היבט דומה התרחש מאוחר יותר בישראל , בעקבות פרשת הרצת מניות הבנקים, הוטלו מגבלות על בנקים כדי שלא יוכלו לייעץ לציבור לקנות מניות בהתאם לאינטרס העסקי שלהן עצמן}}. גודווין מעיר כי לדעתו זו דוגמה לרגולציה פשוטה ואפקטיבית - בלי הרבה פיקוח ובירוקרטיה - ועם זאת מביאה תועלת רבה במניעת משברים כמו השפל הגדול. בובר מנסה צעדים שונים ומשונים בשיטת "מה שעובד עובד", חלקם הם פשוט צעדים שאין להם הגיון כלכלי -הם פשוט נשמעים טוב ונועדו להרגיע את הציבור.  – צעדים רבים לא מצליחים וחלקם כן.

 

 

בסופו של דבר, באזור שנת 1936 האבטלה יורדת- גם אם לא חוזרת לרמות שהיו לפני השפל הגדול, והאמון של הציבור במערכת חוזר. הממשלה מקטינה את הכספים שהיא מקצעה לעבודות דחק. עם זאת הכלכלה לא מצליחה להשתקם בצורה מלאה. לטענת קיינס הדבר נובע בגלל שהניו דיל לא "ניפח" את הכלכלה בצורה מספיק גדולה. הוא המליץ על ניפוח גדול יותר -אולי אפילו "לבנות פרמידות". הוצאה ציבורית גדולה שתוציא בסופו של דבר את המשק מהשפל הכלכלי היתה מלחמת העולם השנייה.

==פרק 5- חמאה ותותחים==

==פרק 5- חמאה ותותחים==