אימפריאליזם של ארצות הברית

אימפריאליזם של ארצות הברית מתאר התנהגות אימפריאליסטית מצד ארצות הברית - כיבוש או השפעה צבאית, מדינית כלכלית ותרבותית על מדינות אחרות בעולם לשם חיזוק האינטרסים של ארצות הברית או של תאגידים גדולים שבה. האימפריאליזם של ארצות הברית בא לידי ביטוי כבר בתקופת המושבות האירופאיות ולאחר העצמאות של ארצות הברית, כאשר עוד ועוד טריטוריות בצפון אמריקה סופחו לארצות הברית על חשבון שבטים אינדיאנים מקומיים ועל שטחים של מקסיקו ליצירת שטחה של ארצות הברית כפדרציה של מדינות, כולל אלסקה והוואי. השלב השני של האימפריאליזם של ארצות הברית בא לידי ביטוי בכיבושים או ארגון הפיכות במדינות שונות מחוץ לגבולותיה - בעיקר במרכז ובדרום אמריקה, אך גם במקומות אחרים כמו מזרח אסיה, אפריקה והמזרח התיכון.

אימפריאליזם של ארצות הברית הולך יד ביד עם פלישות שלה אל מדינות וטריטוריות זרות ברחבי כדור הארץ. רעיון "האימפריה האמריקנית" הפך נפוץ לראשונה במהלך כהונתו הנשיא ג'יימס ק. פולק, אשר הוביל את ארצות הברית במלחמת מקסיקו-ארצות-הברית ב-1846, והוביל לסיפוח מדינת קליפורניה וטריטוריות אחרות בדרום-מערב, וצפון אמריקה.

השפעת ארצות הברית על מדינות אחרות באה לידי ביטוי בצורות שונות: מינוי שליטי בובה; תמיכה כספית בשליטים אוהדים לארצות הברית או לתאגידים אמריקאים; סיוע צבאי ועוד; ביצוע פעילויות שונות נגד כוחות פוליטיים ונגד מתנגדי המשטר (גם כאשר מודבר היה בשליט דיקטטורי ובכוחות התנגדות דמוקרטים); הפלת שליטים "לא רצויים" דרך שכירי חרב, ומאוחר יותר על ידי ה-CIA או סיוע צבאי למחתרות; איום ו/או ביצוע של פלישות צבאיות, ידי צבא ארצות הברית כדי להפיל משטרים או כדי לשנות מדיניות.

התנהלות אימפריאלית אינה ייחודית רק לארצות הברית, והיא התקיימה על ידי מעצמות אחרות במסגרת הקולוניאליזם, אימפריאליזם ונאו-קולוניאליזם במסגרת מרקנטיליזם וקפיטליזם. אחד הדברים המיוחדים בארצות הברית הוא המתח בין המיתוס של הדימוי הפנימי והחיצוני של ארצות הברית כמדינה שוחרת דמוקרטיה או אי-התערבות לבין הפרה של היבטים אלה בשל אינטרסים מדיניים של ארצות הברית או בשם אינטרסים מסחריים של תאגידים גדולים מארצות הברית שפעלו במדינות אחרות. השפעה על ממשלים והפעלת לחץ צבאי, מדיני, וכלכלי עליהן נהוגה גם על ידי מעצמות אחרות כמו סין, רוסיה, ומספר מדינות מערביות. לעיתים רחוקות האימפריאליזם האמריקאי הוביל להגדלת היציבות במדינה ולהליכה לכיוון דמוקרטי וליברלי יותר - בעיקר במדינות שסופחו לארצות הברית כמו הוואי. במקרים רבים אחרים הפלישה או ההשפעה של ארצות הברית הובילו לרגשות דיכוי וכעס שתרמו ליצירת כוחות אופוזיציה או גרילה מרקסיסטיים, לאומניים או דתיים (איסלמיסטיים).

מתנגדים של ארצות הברית (לדוגמה ברית המועצות, הוגו צ'אווס, גורמים איסלמיים) מבקרים את ארצות הברית כגורם אימפריאליסטי ורואים בפעילותה צביעות, והצדקה לפעול להחלשתה המדינית של ארצות הברית ואף לפעילות טרור וגרילה מולה ומול כוחות בעלי ברית שלה. הפעילות האימפריאלית של ארצות הברית עודדה זעם נגדה וכתוצאה מכך תמיכה בשיטות משטר תרבות וכלכלה מנוגדים לה - תמיכה בקומוניזם, באיסלם קיצוני ופניה למעצמות אחרות ומוקדי כוח אחרים שיכלו לתת סיוע נגד ארצות הברית - במיוחד ברית המועצות ומאוחר יותר רוסיה, סין, וכן איראן, ואף צפון קוריאה. לעיתים קרובות הסיוע של מדינות אלה גרוע לא פחות מאשר השפעת ארצות הברית היות והוא נקנה במחיר של דיקטטורה, שלטון קומוניסטי, שלטון דתי איסלאמי, או קיום מדינת -חסות או קיום משטר או כוח-צבאי שנאמן למעצמות האחרות וגורם לפגיעה באזרחי המדינה. הביקורת על ארצות הברית במובן זה לוקה לעיתים קרובות בצביעות שכן גם מעצמות אחרות לא היססו לנקוט באלימות, תככים ובכוח צבאי כדי להשפיע על התנהלות המדינה.

ביקורת שונה מגיעה מהכיוון הדמוקרטי, ליברלי והומניסטי. ביקורת זו אינה טוענת שארצות הברית בולטת לרעה כמדינה (לעומת מדינות אחרות) אלא שהיא מדגימה את הפער הקיים בין קפיטליזם לבין עקרונות דמוקרטיים, הומניסטיים וליברלים. פעמים רבות מדי, כאשר הנהגת ארצות הברית צריכה לבחור בין כיבוד זכויות אדם, דמוקרטיה או "ערכים "קפיטליסטים" או ליברלים (חופש קניין של תושבי המדינה) לבין רווחים קצרי טווח של כמה תאגידים, שמירה על הגופים החזקים בקפיטליזם או השפעה מדינית. היא בוחרת בפתרון הכוחני והאימפריאליסטי יותר. בכך נחשף אחד המימדים האלימים והיבטים של כפייה במערכת שכביכול דוגלת בשוק חופשי וחופש לכולם. הביקורת היא לא שמעצמות אחרות הן טובות יותר, אלא לשינוי של ארצות הברית עצמה (כמו גם של מעצמות מערביות נוספות) כך שהתנהלותן תהיה מכבדת יותר, דמוקרטית יותר ותתמוך פחות בדיקטטורים ובניצול לא הוגן של האוכלוסייה. עם זאת דבר זה מוביל לפעמים לדילמות שכן לעיתים פירוש הדבר מתן הזדמנות לכוחות לא דמוקרטיים או לדיקטטורים להשתלט על מדינות.

התפשטות ארצות הברית ביבשת צפון אמריקה

מראשיתה הייתה ארצות הברית מפעל קולוניאלי של מעצמות אירופאיות ששאפו להתפשט לטריטוריות "ריקות" בצידוקים שונים.

בתחילה הייתה ארצות הברית קונפדרציה רופפת של שלוש עשרה המושבות, כאשר המוסד הפדרלי היחידי היה הקונגרס הקונטיננטלי. הבסיס החוקתי הרופף ביניהן היה מסמך סעיפי הקונפדרציה. אולם, מבנה זה לא היה מספיק למדינה שהתאוששה מהמלחמה. ב-1787 כונסה בפילדלפיה הוועידה החוקתית כדי לגבש חוקה, תוך מחלוקת בין הפדרליסטים שרצו איחוד חזק יותר הכולל ממשלה פדרלית חזקה שיכולה לגבות מסים, לבין מתנגדיהם שחששו מחידוש העריצות ממנה הם השתחררו זה עתה. החוקה אושררה על ידי מספיק מדינות ב-1788 ונכנסה לתוקף ב-1789. לנשיא הראשון תחת החוקה החדשה נבחר ג'ורג' וושינגטון.

בתחילה ההשפעה של ארצות הברית הייתה קטנה למדי בשל עדיפות צבאית של מעצמות אירופאיות ובמיוחד הצי של בריטניה. עם הזמן גדל כוחה הכלכלי, הצבאי והמדיני של ארצות הברית ואיתו גם התיאבון שלה להשפעה ושליטה בטריטוריות חדשות. יש לזכור גם כי בארצות הברית עצמה הייתה עבדות עד מלחמת האזרחים ובכל מקרה אזרחים שחורים, כהי עור או ממוצא דרום אמריקאי נחשבו אנשים נחותים, והגזענות נגדם הייתה חלק חשוב מראיית העולם של חלק גדול מהלבנים ובמיוחד מהאליטה העשירה של ארצות הברית. דבר זה נמשך זמן רב גם לאחר מלחמת האזרחים של ארצות הברית - בחוקי ההפרדה שהיו נהוגים בדרום ארצות הברית במהלך המאה ה-20 ובמדיניות ותרבות שבחלקן קיימות עד היום, בהפליה בתחומים שונים כמו כליאה של שחורים, יחס משטרתי מפלה ועוד. היבטים אלה באו לידי ביטוי גם ביחסי החוץ של ארצות הברית.

עם תום מלחמת העצמאות של ארצות הברית החלה ההתרחבות מערבה, במה שהוצג בהמשך על ידי התעמולה כ"הייעוד הגלוי" (Manifest Destiny) - ייסוד מדינה שקצותיה יגיעו לשני האוקיינוסים. מדיניות זו החלה בהתיישבות באזורים שבין הרי האפלצ'ים לנהר המיסיסיפי, שלפחות להלכה היו חלק משטח המדינה, ואורגנו כטריטוריות שעתידות להפוך למדינות. השאיפה להתרחבות מערבה נומקה ברצון להשגת עוצמה לאומית וגם באמונה לפיה השיטה האמריקנית הדמוקרטית שבמרכזה חופש לאדם, תיטיב גם עם תושבי האזורים החדשים שיסופחו לארצות-הברית.

מלחמות וטבח בשבטי הצ'רוקי

בשנת 1779 הורה מי שהיה אז הגנרל ג'ורג' וושינגטון, לאחד מהגנרלים בפיקודו לתקוף את בני שבט הצ'רוקי, להרוג בהם ולהחריב עד היסוד כל נקודת התיישבות שבבעלותם. המשימה בוצעה בצורה ברוטלית ואכזרית, כאשר וושינגטון עצמו טען כי האינדיאנים אינם אלא "חיות טרף". מה שמסביר את הברוטליות בה נהגו חיילי הקונפדרציה שהכינו מגפיים מעורות שהופשטו מגופות של אינדיאנים, ו-וושינגטון עצמו זכה במהלך מלחמת העצמאות לכינוי "Town Destroyer" כאשר הורה על השמדת 28 עיירות (מתוך 30) שהיו בידי שבט הסנקה במשך 5 שנים בלבד.

עם זאת נעשו ניסיונות "לקדם" את האינדיאנים. בשנת 1778 חתם הקונגרס על חוזה שנקרא The Treaty of Ft. Pitt שהבטיח לאינדיאנים זכויות טריטוריאליות למשך מספר דורות, ואף נציגים בקונגרס מטעם מדינה אינדיאנים עצמאית. אולם עם הזמן נסוגו חברי הקונגרס מהסכם זה ומהסכמים אחרים שחתמו עם שבטים אינדיאנים. אולם גם עם הסכמים אלה, המתיישבים עצמם והשלטון התעלמו מזכות הקניין של האינדיאנים. לדוגמה בשנת 1782 חילקה מדינת צפון קרוליינה לוותיקי המלחמה קרקעות במערב שהיו בבעלות אינדיאנית ללא דין ודברים עימם.

המתיישבים הלבנים הנוצרים פעלו בניגוד לאמונה הנוצרית ששוללת לכאורה אלימות, וכן בניגוד לחוקה האמריקאית ולעקרונות שאליהם מחוייב לכאורה הקפיטליזם של שמירה על זכויות קניין ועל חוזים. לאינדיאנים בשלב זה היה עדיין כוח בעל משמעות שיכל להסב נזק לארצות הברית. בשל כך שאפו השלטונות להשגת סטטוס קוו בין הצדדים, ובהתאם לכך, חתמו הסכמים עם האינדיאנים על חלוקת הקרקעות וקבעו כי יש לצאת למלחמה רק במקרים של פגיעה בהסכמים.

רכישת לואיזיאנה

הסכסוכים באירופה המשיכו לשחק לידי המדינה הצעירה וזאת לאחר שצרפת בראשות נפוליאון שאפה להחליש את בריטניה. הצדדים החלו במשא ומתן לרכישת לואיזיאנה ועד מהרה החליט נפוליאון להציע לאמריקנים את כל שטח לואיזיאנה שהיה שבשליטת צרפת כדי לקבל כסף אשר ישמש לבניית הצבא הדרוש למערכות העתידיות לבוא באירופה.ב-30 באפריל 1803 חתמה ארצות הברית בראשותו של תומאס ג'פרסון עם צרפת על הסכם רכישת לואיזיאנה. ברכישה זו נוסף לשטח ארצות הברית אזור המערב התיכון בין המיסיסיפי להרי הרוקי ובכך כמעט הוכפל שטחה.

הרכישה יצרה בעיות טריטוריאליות חדשות עם הספרדים, שכוחם בעולם החדש הלך וקטן והם החלו לחוש מאויימים מהמדינה החדשה. האמריקאים טענו כי מערב פלורידה הייתה חלק מעסקת רכישת לואיזיאנה ואילו הספרדים לא היו מוכנים לוותר על השטח שהיה בשליטתם. אחרי סכסוכים רבים קנתה ב-1819 ארצות הברית את מערב פלורידה מידי ספרד בחתימת הסכם אדמס-הוניס, במהלכו הוסדרו סוגיות הנוגעות לסכסוכי גבולות בין שתי המדינות.

כמו כן, רכישת לואיזיאנה אפשרה לחוואים מהמערב להשתמש בנהר המיסיסיפי, הסירה את הנוכחות הצרפתית מהגבול המערבי של ארצות הברית, וסיפקה למתיישבים פוטנציאליים שטח נרחב להתיישבות.

מלחמה מול בריטניה ב-1812 ומלחמה מול האינדיאנים

בעקבות הפקעה מתמשכת של מלחים מארצות הברית לטובת הצי המלכותי הבריטי ופגיעה בריבונות האמריקנית, כינס הנשיא ג'יימס מדיסון את המושב ה-12 של קונגרס ארצות הברית (בראש המושב עמדו נציגים מהדרום ומהמערב), שהחליט על הכרזת מלחמת נגד הממלכה המאוחדת ב-1812. מלחמה זו, שנקראה מלחמת 1812, הסתיימה ללא הכרעה, וזאת לאחר שנמשכה עד ה-18 בפברואר 1815. החלק העיקרי של הסכם גנט, שבה הוסכם על סיום המלחמה, היה שמירת הסטטוס קוו כפי שהיה לפני המלחמה; עם זאת, ובשונה למצב שלפני המלחמה, הבריטים ביטלו את הברית עם האינדיאנים.

המתיישבים הלבנים היו אלה שחרגו מההסכמים עם האינדיאנים, ואילו האינדיאנים סירבו לוותר על מורשתם לטובת "הקידמה" ובהנהגת שבט השוני (Shawnee) יצאו למלחמה על השטחים שאיבדו בצפון מערב המדינה. נשיא ארצות הברית דאז, ג'יימס מדיסון חשש מאפשרות שהאינדיאנים יכרתו ברית עם אנגליה וסבר כי יש לצאת בשל כך למתקפה נגד אנגליה על כיבוש קנדה מידם. האינדיאנים אכן כרתו ברית עם האנגלים בהתאם להבטחת הכתר האנגלי להקמת מדינה אינדיאנית עצמאית, אולם האנגלים לא קיימו את הברית, והפקירו את האינדיאנים שנחלו מפלה אחר מפלה בין השנים 1813–1814.

בסיום הלחימה, האינדיאנים היו חסרי כל יכולת להגן על אדמותיהם, עובדה שנוצלה בידי המתיישבים להתיישבות על אדמות אינדיאניות תוך כדי הפרת הסכמים פדרליים שנחתמו עמם. כך, בין השנים 1812 ל-1819 הוקמו ארבע מדינות חדשות שהצטרפו לברית הפדרלית:אינדיאנה, מיסיסיפי, אילינוי ואלבמה. הנשיא ג'יימס מונרו רצה למנוע שפיכות דמים נוספת, והורה על טרנספר של כל האינדיאנים ממזרח לנהר המיסיסיפי לשטחים שממערב אליו, תוך הבטחת הגנה על האינדיאנים. האינדיאנים דחו הצעה זו, אולם המצב בפועל לא הותיר בפניהם כל ברירה והם נאלצו להתפנות מבתיהם ולהגר מערבה.

שבטים שסירבו להגר מערבה, כמו שבטי הצ'ירוקי, הצ'יקאסאו והצ'וקטאו, הקימו לעצמם ממשל עצמי, כפי שעשו המתיישבים הלבנים, ואף ניסחו לעצמם חוקות. זאת מתוך רצון לקבל על עצמם ערכים פוליטיים כמקובל בחברה האמריקנית לטובת עתידם. הגדילו לעשות בני שבט הצ'רוקי שלבשו בגדים מערביים, למדו אנגלית, שלחו את בניהם ללמוד בבתי ספר נוצרים ואף היו לבעלי עבדים.

חוק העברת האינדיאנים ומלחמת סימונל

תקופת נשיאותו של אנדרו ג'קסון בשנת 1829 היוותה עוד מפנה שלילי בגורלם של האינדיאנים. ג'קסון האמין בהבטחת חופש הקניין לאזרחי ארצות הברית, ובהתאם לכך הבטיח ניידות חברתית וכלכלית לכלל אוכלוסיית ארצות הברית. ג'קסון נתן למעשה אור ירוק להמשך ההשתלטות האמריקנית על אדמות האינדיאנים, כאשר איפשר לאדם הפשוט לעלות במעמדו על ידי התיישבות במערב וכיבוש קרקעות נוספות לחקלאות, וזאת על חשבונם של הילידים, שחיו באזורים אלה.

ג'קסון עצמו, היה גיבור צבאי, שהיה גאה בטבח שביצעו אנשיו באינדיאנים ובהתעללות בגופות שבוצע ביד כוחות הצבא בראשותו: "כאשר הפרא מתנגד, התרבות - עשרת הדיברות בידה האחת והחרב באחרת - תובעת את השמדתו המיידית". ג'קסון תמך ב"חוק העברת האינדיאנים" (Indian Removal Act) שעבר בקונגרס בשנת 1830. החוק אישר לנשיא לפתוח במשא ומתן ולחתום על הסכמים עם האינדיאנים שלפיהם יוחלפו שטחים במדינות המזרח בתמורה לאדמות אינדיאניות הנמצאות ממערב לנהר המיסיסיפי. החוק זכה לתמיכה חזקה מהתושבים הלבנים של מדינות הדרום, אבל הייתה לו התנגדות בקרב שבטי האינדיאנים, המפלגה הוויגית, והלבנים בצפון מזרח במיוחד ניו-אינגלנד.

התוצאה המפורסמת ביותר של החוק הייתה הגלייתם הכפויה של מספר שבטי ילידים למערב, כאשר אינדיאנים מתו במהלך הדרך. אשר בהתאם לו הועברו שבטים מנחלותיהם בין השנים 1830 ל-1840. תוך כדי טבח נרחב בשבטים אלה, פונו בין 70,000 ל-100,000 אינדיאנים לטריטוריות חדשות במערב. רבים מהם מתו כתוצאה מתנאי הדרך הקשים, ובשל מחלות, רעב ותנאי מזג אוויר. למרות הגירוש והטבח, שיקמו את עצמם השבטים האינדיאנים. חמשת השבטים החזקים ביותר אף הקימו רפובליקות עצמאיות בעלות חוקה ועיר בירה, וכן הצליחו מבחינה כלכלית בחקלאות.

שבט הסימונל (The Seminoles) ושבטים אחרים לא הסכימו לעזוב ללא לחימה, והם התנגדו לטרנספר יחד עם עבדים שחורים שנמלטו מארצות הברית. דבר זה הוביל למלחמת סמינול השנייה שנמשכה בין 1835 עד 1842. המלחמה הידועה גם פשוט כ"מלחמת סימונל" כונתה - הלחימה הארוכה ביותר מבין מאבקי האינדיאנים בארצות הברית. במלחמה נהרגו לפחות 1,600 לבנים ו-3,000 אינדיאנים.

בסופו של דבר הממשלה הרשתה להם להישאר באזור הביצות של דרום פלורידה. רק מעטים נשארו וכ-3000 עזבו במהלך המלחמה.

סיפוח טקסס

בשנת 1835 החלה המהפכה הטקסנית במקסיקו השכנה, לאחר שנשיא המדינה הכריז על עצמו כדיקטטור בטענה כי המדינה לא מוכנה לדמוקרטיה. המהלך החד צדדי הוביל לניתוק רפובליקת טקסס ממקסיקו ולהקמת מדינה טקסנית חדשה ועצמאית. הרפובליקה החדשה התקיימה זמן קצר מ-1836 עד 1845, השנה שבה סופחה הרפובליקה לארצות הברית.

מלחמת ארצות הברית מקסיקו

סיפוח השטחים לא התקבל בעין יפה במקסיקו, אשר ראתה בהם חלק משטחה, והדבר הוביל למלחמת ארצות-הברית-מקסיקו (1846–1848) שבמהלכה הביסו הכוחות האמריקאים את מקסיקו וסיפחו לארצות הברית טריטוריות חדשות הכוללות, לפי הגבולות של היום, את קליפורניה, נבדה, יוטה, אריזונה, וחלקים מויומינג, קולורדו, וניו מקסיקו.

ב-2 בפברואר 1848 נחתם הסכם גואדלופה אידלגו שסיים את המלחמה, ובו נקבע כי ארצות הברית תקבל את השליטה בשטחים שנכבשו ולמקסיקו יוחזרו כל השטחים שנכבשו מדרום לנהר הריו גראנדה.

כחמש שנים מאוחר יותר, ב-1853, הוסכם ברכישת גדסדן כי ארצות הברית תעביר למקסיקו סכום של 18,250,000 דולרים (שווי ערך לכ-630 מיליון דולר של היום) – תמורת 77,700 קמ"ר של שטחים. השטחים הללו איפשרו לארצות הברית לבנות את הרכבת הטרנס קונטיננטלית וכן לפצות את מקסיקו על איבוד השטחים במלחמה. בתוכנית המקורית היו אמורים להימכר שטחים נרחבים הרבה יותר, אבל התושבים המקסיקנים התנגדו לכך, ואיתם גם סנטורים אמריקאים שהתנגדו לעבדות בטענה כי הדבר יוסיף טריטוריות אשר מצדדות בעבדות.

הרפובליקות האינדיאניות במלחמת האזרחים ואחריה

חמש הרפובליקות האינדיאניות העדיפו לחבור לכוחות הדרום במלחמת האזרחים (1861-65), בעיקר בגלל שנפגעו לא אחת מהגירוש והטבח שבוצע בהם מידי השלטון הפדרלי. כוחות הדרום אף הקימו כוח שיטור שנועד להגן על היישובים האינדיאנים. האינדיאנים, בדומה לאנשי הדרום, קיימו מדיניות של עבדות בשטחם וקיימו מסחר פורה יותר דווקא עם הדרום. לפיכך הגיוני הדבר שהרפובליקות האינדיאניות תחבורנה דווקא לקונפדרציה הדרומית. עם זאת, אינדיאנים רבים חברו לצפון והשתתפו אף בקרבות נגד האינדיאנים תומכי הדרום.

הפסדם של כוחות הקונפדרציה הדרומיים במלחמת האזרחים הותיר את חמש הרפובליקות האינדיאניות בחורבנן, בדומה לשאר דרום ארצות הברית. אמנם השלטון הפדרלי פעל לשיקום מדינות הדרום, אולם האינדיאנים לא נכללו בתכנית השיקום ונענשו בשל חבירתם למדינות הדרום. שר המלחמה אדווין סטנטון היה מוכן לשלום עימם, אך זאת בתמורה לטריטוריות נרחבות עד כדי מחצית משטחן, ביטול העבדות בתחומן, מתן אפשרות להקמת מסילת רכבת בטריטוריות שנותרו להן, ויישוב מחדש של שבטים אינדיאנים ביתרת השטח שנותר. האינדיאנים נאלצו לחתום על חוזה שלום.

המדיניות האמריקנית הריכוזית לאחר מלחמת האזרחים קבעה כי יש לרכז את האינדיאנים בשמורות בכל האמצעים הנדרשים, כמו גם העברת נכסים ואדמות לידי המתיישבים הלבנים. היא קבעה גם כי יש להגביר את "החינוך מחדש" של האינדיאנים - העברתם מחיי נוודות למושבי קבע והפצת הדת הנוצרית בקרבם. כמו כן כל הטיפול בנושא האינדיאנים יהיה על פי החלטת הממשל הפדרלי ושליחיו הצבאיים.

"מלחמת המישורים"

לאחר מלחמת האזרחים נאלצו האינדיאנים לקבל עליהם את המדיניות הפדרלית של הריכוז בשמורות. אולם מיעוט מקרב הציידים המשיכו לפעול כנגד הדיכוי האמריקני אשר היה לטעמם כחרב העומדת לגדוע את תרבותם המסורתית. בנוסף לכך, הם היו חדורי רגשות נקמה בשל השנים הארוכות של הדיכוי הפדרלי. כך במשך כ-10 שנים התנהלה בין השבטים הללו לבין החיילים הפדרליים מלחמה שכונתה "מלחמת המישורים".

כבר עם תחילת המלחמה היה ברור כי היא מהווה את שירת הברבור מבחינת האינדיאנים. כמות המתיישבים שזרמה לתחומם במערב, ההשקעה הכספית הגבוהה שליוותה הגירה זו, הקמת מסילות הברזל שהגבירה את מעבר הסחורות והאנשים למערב, עדיפותם של ה"לבנים" על פני ה"אדומים" בכמות ובטכנולוגיה ועוד, גרמו להפיכתם של האינדיאנים לגזע נכחד.

בשנים 1865–1866 הגיע הממשל הפדרלי להסכמים עם כמה מהשבטים האינדיאנים של "המישורים הגדולים". אולם, חיכוכים לא מעטים נוצרו כאשר המתיישבים הלבנים ניסו להגן על נתיבי המסחר למערב, למורת רוחם של האינדיאנים, בשל היותם מנוגדים להסכמים. ב-21 בדצמבר 1866 הצליחו האינדיאנים משבט הסו לחסל את כל חיילי מצודת קיריני והתעללו בגופותיהם. מפלה זו שנחל השלטון הפדרלי גררה מסע נקמה בחורף 1867: כוח צבאי שמנה כ-14,000 חיילים טבח בכפרים אינדיאנים רבים וגרם לבריחתם של אחרים.

באוגוסט 1868 נקמו כמה מבני שבט הסו ושבט האראפאהו במתיישבים לבנים בקנזס, רצחו 15 מתיישבים, אנסו את נשותיהם ובזזו את רכושם. הנקמה הלבנה לא איחרה לבוא והצבא האמריקני הורה על פינוי כל האינדיאנים לשמורות סגורות, גם אלה שחתמו על הסכמי השלום.

בדצמבר 1874 החליט נשיא ארצות הברית יוליסס גרנט על צו המורה על פינויים של כל האינדיאנים לשמורות תוך 60 ימים. אי ציות לצו זה יגרור מסע צבאי לאכיפת הצו. מנהיגי האינדיאנים התעלמו מצו זה והתגובה לא איחרה לבוא. אולם, האינדיאנים ניצחו במערכות הראשונות והסיגו את הצבא הפדרלי מאזורם. ביולי 1876 הוטל משטר צבאי על כל השמורות בחלק הצפוני של "המישורים הגדולים" ונשלח כוח שמנה 2,500 מתנדבים לנקום את התבוסה. לאחר לחימה קשה, הובסו האינדיאנים ורבים מהם הסגירו את עצמם לשלטונות.

במהלך השנים שלאחר מכן גורשו שבטים רבים ורוכזו בשמורות בעלות טריטוריות מצומצמות. עד שנת 1930 המשיכו הילידים לאבד משטחיהם לטובת האדם הלבן. מ-138 מיליון אקרים שהיו בידיהם בשנת 1890, נותרו בידיהם לאחר כ-40 שנה כ-48 מיליון אקרים בלבד.

התפתחות רעיונות האימפריאליזם של ארצות הברית במאה ה-19

דוקטרינת מונרו

בשנת 1823 הכריז נשיא ארצות הברית דאז, ג'יימס מונרו, על "דוקטרינת מונרו" לפיה ארצות הברית תימנע מהתערבות במלחמות אירופאיות. הדוקטרינה גובשה על ידי שר החוץ דאז ג'ון קווינסי אדמס. החלק החדש והחשוב בדוקטרינת מונרו היה כי ארצות הברית לא תסכים לסבול התרחבות נוספת של הקולוניאליזם אירופי ביבשת אמריקה (כונתה "אמריקה לאמריקאים") אם כי היא תכבד מושבות אירופאיות קיימות. ארצות הברית ראתה ביבשת אמריקה כולה חלק מה"עולם החדש" ורצתה להפריד אותו מ"העולם הישן". מצד אחד פירוש הדבר כי ארצות הברית נמנעה במשך תקופה ארוכה להתערב בנעשה באירופה ובמדינות נוספות, אבל היבט נוסף של דבר זה הייתה שמירה על מרחב הגמוני במדינות מרכז ודרום אמריקה וכן באיים שונים באוקיינוס השקט והאטלנטי תחת השפעה אמריקאית.

בדוקטרינת מונרו, בוטאה מדיניות אמריקנית שלפיה המעצמות האירופאיות לא צריכות להתערב יותר באמריקה. היה זה רגע מכריע במדיניות החוץ של ארצות הברית. דוקטרינת מונרו אומצה בתגובה לחששות אמריקניים ובריטיים מהתפשטותן של צרפת ורוסיה בחצי הכדור המערבי. רק בתקופת ממשלו של תאודור רוזוולט הפכה הדוקטרינה לחלק רשמי במדיניות החוץ של ארצות הברית. הדוקטרינה הופעלה במלחמת ספרד-ארצות הברית ובמאבקים מול ברית המועצות באמריקה המרכזית.

ב-2 בדצמבר 1845 הכריז הנשיא ג'יימס נוקס פולק בנאום לקונגרס כי דוקטרינת מונרו תיאכף בנחישות וכי על ארצות הברית להתפשט מערבה.

הייעוד הגלוי

"הייעוד הגלוי" (Manifest Destiny) - הוא שם לאמונה שהייתה נפוצה בארצות הברית במאה ה-19 שלפיה ייעודם האלוהי של תושבי ארצות הברית (הלבנים) הוא להתפשט מערבה בצפון יבשת ארצות הברית על-מנת להפיץ את ערכיהם שכוללים דמוקרטיה, חופש, קפיטליזם, ואף פרוטסטנטיות על חשבון הקתוליות. נעשה שימוש באמונה הזאת כהצדקה לסיפוח רפובליקת טקסס לארצות הברית ולמלחמת ארצות-הברית-מקסיקו. בנוסף לכך, האמונה התבטאה גם בהתכתשויות מרובות של הכוחות המזוינים של ארצות הברית עם השבטים הילידים, בעיקר בשטח שעתיד להיות צפון מערב ארצות הברית. {[הערה|ראו הרחבה בערך הייעוד הגלוי בוויקיפדיה העברית}}

רעיונות הייעוד הגלוי היו תמיד חלק מתרבות ארצות הברית ולא מדיניות ספציפית. מקור האמונה הוא באמונות השונות של המהגרים מהתקופה הקולוניאלית, שבהן עליונות העם האנגלו-סקסי, אימוץ הערכים המשותפים וה"אמריקנים" כדוגמת דמוקרטיה ופרוטסטנטיות וסלידה מהערכים האירופאיים הנוגדים להם, והאמונה שלפיה זרמים קטנים בנצרות הפרוטסטנטית אמורים להוות דוגמה לשאר עמי העולם.

בעוד רבים רואים את עיקר אמונת הייעוד הגלוי כהתפשטות על פני אדמות נוספות ביבשת, ישנם רבים אחרים שטוענים שהדבר יכול להתבטא גם בתפקיד שארצות הברית ממלאת בעולם. העיתונאי ג'ון או'סאליבן, תומך מוצהר של המפלגה הדמוקרטית ומי שטבע בהמשך את המושג "הייעוד הגלוי", כתב בכתבה בשנת 1839 על "הייעוד השמימי" של ארצות הברית בהתבסס על הערכים שאמצה, כמו שוויון, צדק מצפוני, מימוש עצמי, והייעוד "לקיים אצילות מוסרית וגאולת האדם על הארץ". שש שנים מאוחר יותר ב-1845, השתמש או'סאליבן לראשונה בביטוי "הייעוד הגלוי" בכתבה תחת הכותרת "סיפוח" ובה תמך בסיפוח רפובליקת טקסס לארצות הברית, לא רק בגלל שטקסס חפצה בכך, אלא גם בגלל שזה "הייעוד הגלוי שלנו (האמריקנים) להתפשט ביבשת שניתנה לנו על ידי השגחה עליונה". עם זאת, הביטוי לא משך תשומת לב רבה באותה התקופה.

ב-27 בדצמבר 1845, השתמש או'סאליבן פעם שנייה בביטוי, כשהפעם הוא משך תשומת לב רבה הרבה יותר מבפעם הראשונה. או'סאליבן השתמש בביטוי בכתבה שלו בעיתון שלו שנקרא "חדשות הבוקר של ניו יורק", ובה עסק בסכסוך בין ארצות הברית לבריטניה בדבר השליטה על טריטוריה שכונתה "טריטוריית אורגון". או'סאליבן תמך בשליטת ארצות הברית על כל השטח:

	"דרישתי היא חלק מזכות הייעוד הגלוי שלנו להתפשט ולהחזיק את כל השטח שניתן לנו על ידי השגחה אלוהית לפיתוח הניסוי של חירותנו והסמכתנו על ידי הממשל הפדרלי שלנו".

רעיונו של או'סליבאן היה שקיים חוק עליון לפיו על האדם לקדם את הדמוקרטיה, ובגלל שבריטניה לא תקדם את הדמוקרטיה באורגון, על ארצות הברית לשלוט באזור.

הרעיון המקורי של או'סאליבן היה שההתפשטות לא תושג בכוח צבאי או בכוונה של ממשל ארצות הברית, אלא מושבות של אנגלו-סקסים שיוקמו במערב ושיסתפחו בהמשך לארצות הברית, כמו שקרה עם רפובליקת טקסס. ב-1845 חזה או'סאליבן שקליפורניה תהיה הבאה בתור להסתפח לארצות הברית ולאחריה קנדה. על אף שאו'סאליבן התנגד למלחמת ארצות הברית-מקסיקו שפרצה ב-1846, הוא האמין שבסופו של הדבר התוצאה תהיה חיובית עבור שתי המדינות.

באופן אירוני, המונח של או'סאליבן הפך לפופולרי רק לאחר שהמפלגה הוויגית ביקרה אותו. המפלגה הוויגית האשימה את הייעוד הגלוי ואת תומכי הרעיון ב"תמיכה בתכנוני כיבוש, שיבוצעו על ידי הממשל, אשר בוגדים בחוקתנו ובהצהרת הזכויות, מעניקים סיוע ונוחות לאויבי הרפובליקניזם, בכך שהם תומכים ומטיפים לזכות הכיבוש". ב-3 בינואר 1846, נבחר הציבור רוברט וינטרופ מהמפלגה הוויגית לעג לרעיון, באומרו "אני מניח שזכות הייעוד הגלוי לא תהיה בשום אומה קיימת למעט אומת היאנקים האוניברסלית". ווינטרופ היה הראשון בשורה ארוכה של מבקרים שטענו שמי שתומך בייעוד הגלוי בשל השגחה אלוהית מונע למעשה על ידי לאומנות קיצונית או אינטרסים עצמיים.

רעיון "האימפריה האמריקנית"

רעיון "האימפריה האמריקנית" הפך נפוץ לראשונה במהלך כהונתו של נשיא ארצות הברית ג'יימס ק. פולק, אשר הוביל את ארצות הברית במלחמת מקסיקו-ארצות-הברית בשנת 1846. מלחמה זו אשר הובילה בסופה לסיפוחה של מדינת קליפורניה וטריטוריות אחרות בדרום-מערב צפון-אמריקה באמצעות הסכם גואדלופה אידלגו ורכישת גדסדן.

ג'יימס בליין

בשנות 1880 הורחבה דוקטרינת מונרו על ידי מזכיר המדינה (שר החוץ) של ארצות הברית, הרפובליקאי ג'יימס בליין (James G. Blaine). מדיניות "האח הגדול" של בליין (לא לבלבל עם האח הגדול מהספר 1984) שאפה לאחד אמריקה הלטינית מאוחרי מנהיגות של ארצות הברית וכן לפתוח יחסי מסחר עם ארצות הברית. ב-1882 ארגן בליין ועידה כלל-אמריקנית כדי לנסות לפתור סכסוכים בין מדינות אמריקה הלטינית ולדון בהעלאת הסחר. בכהונתו השנייה של בליין בין 1889 ל-1892 בליין ארגן כינוס בינלאומי ראשון של מדינות אמריקה בשנת 1889. בליין והנשיא דאז הריסון תלו תקוות בוועידה, כולל איחוד מכסים, מסילת רכבת שתחצה את היבשת, והליכי בוררות שיסיימו סכסוכים בין המדינות. מטרתם הייתה להרחיב את ההשפעה הפוליטית והמסחרית של ארצות הברית. המדינות האחרות הבינו זאת ולא רצו להעמיק את קשריהן עם ארצות הברית על חשבון המעצמות האירופאיות. בליין טען שעניינו היחיד היה להגביר את הסחר, ולא להשיג עוד שטח למדינה, אולם באופן פרטי כתב להריסון על רצונו לספח את הוואי, קובה ופורטו ריקו.

כמזכיר המדינה, בליין סימן עידן חדש, שסיים את הבדלות האמריקנית והחל את "המאה האמריקנית", שהחלה במהלך מלחמת ארצות הברית-ספרד. ניסיונותיו להרחיב את סחר החוץ של המדינה גרמו למעבר למדיניות חוץ פעילה. בליין תמך באיחוד מכסים ודרש התערבות פעילה בענייניה של אמריקה הלטינית. הוא תמך בהרחבת המדינה, ובכך הוביל לרכישת קולוניות בחוף האוקיינוס השקט ולשליטה באיים הקריביים.

הפרשנות של אולני לדוקטרינת מונרו

מזכיר המדינה ריצ'רד אולני קידם את "מסקנת אולני" (או "הכרזת אולני" - Olney declaration). הפרשנות של אולני לדוקטרינת מונרו התקיימה עקב סכסוך גבול בגיאנה אסקיבה בין ונצואלה לבין בריטניה בשנת 1895. אולני טען כי דוקטרינת מונרו אפשרה לארצות הברית סמכות לתווך בסכסוכי גבול בחצי הכדור המערבי. הוא הרחיב את המשמעות של דוקטרינת מונרו, שעד אז רק הכריזה רק כי חצי הכדור המערבי סגור לקולוניאליזם אירופאי נוסף. ההצהרה חיזקה את המשמעות המקורית של דוקטרינת מונרו, כי לארצות הברית יש את הזכות להתערב בחצי הכדור "שלה".

תקופת השיקום, התקופה הפרוגרסיבית, והאימפריאליזם החדש האמריקני

התקופה שלאחר מלחמת האזרחים האמריקאית התאפיינה במהומות פנימיות, אלימות נגד שחורים, תהפוכות כלכליות, שחיתות ועליית הברונים השודדים. תקופת השיקום (באנגלית: Reconstruction, ידוע בעברית גם כ"בנייה מחדש" ו"רקונסטרוקציה") הוא כינוי לתקופה שאחרי מלחמת האזרחים האמריקנית, בין השנים 1865 ל-1877, שבמהלכה ניסתה ממשלת ארצות הברית לפתור את הבעיות ארוכות הטווח שהתעוררו כתוצאה מהמלחמה.

בעלי ההון החדשים (שכונו בביקורת "הברונים השודדים"), בהם אנדרו קרנגי וג'ון ד. רוקפלר ולילנד סטנפורד, צברו הון עצום בתקופה קצרה, ומבלי לבחול באמצעים: שיחוד אנשי הממשל, מכירה במחירי הצף עד חיסול המתחרים, והקמת קרטלים. את ההצדקה לכל מעשיהם הם קיבלו מהאידאולוגיה של "הדרוויניזם החברתי" שהייתה פופולרית בארצות הברית באותה תקופה. כך נוצרו פערים כלכליים עצומים בין שכבה דקה של בעלי הון עצום למעמד חדש של פועלי יצור בלתי מיומנים, רבים מהם מהגרים שהגיעו לארצות הברית בגל אדיר מאירופה ומסין. גם הממשל הושחת והידרדר – הן בגלל לחצי בעלי ההון, והן בגלל תופעת הדלת המסתובבת - מעברה של האליטה בפעילות פוליטית לעסקית וחוזר חלילה. לתקופה זו קרא מארק טוויין בלעג (בספר שהוציא עם צ'ארלס דאדלי ורנר) "העידן המוזהב" (The gilded age).

מול היבטים אלה עלה כוחן של שלוש תנועות - התנועה הסוציאליסטית שייצגה אינטרסים של פועלים, התנועה הפופוליסטית שייצגה אינטרסים של חקלאים ורצתה לייצר אינפלציה כדי להעלות את מחירי הסחורות החקלאיות, והתנועה הפרוגרסיבית שייצגה את האינטרסים של המעמד הבינוני והשפיעה על המפלגה הרפובליקנית והדמוקרטית.

לקראת סוף המאה ה-19 הסתיימה התפשטות ארצות הברית לרוחב כל היבשת, וכשהסְפָר הפך לחלק לכל דבר מארצות הברית חל צורך בחיפוש אחר ספר חדש. ההתפתחות המואצת של התעשייה גרמה לחששות הן מהתדלדלות אוצרות הטבע, והן מחוסר בשווקים למוצרים שייצרה התעשייה האמריקנית (בעידן בו רוב המדינות הטילו מכסי מגן גבוהים). באותה עת גם התפתח באופן מואץ הצי האמריקני בעקבות ספריו של אלפרד מאהאן על "השפעת הכוח הימי על ההיסטוריה" (1890 ו-1892). גורמים אלה, ביחד עם ההשפעות האידאולוגיות והתרבותיות של "האימפריאליזם החדש" האירופי בכלל והבריטי בפרט, הביאו לצמיחת "האימפריאליזם החדש האמריקני".

האימפריאליזם הזה החל להתגלות בהשתלטות ההדרגתית של ארצות הברית על הוואי שהתחילה כהתיישבות של מיסיונרים ואחריהם מגדלי סוכר אמריקנים במהלך המאה ה-19, המשיכה בהשתלטותם על המדינה על ידי הכתבת חוקה חדשה ב-1887, והפלת המלוכה תוך התערבות צבאית אמריקנית בלתי מאושרת ב-1893, והסתיימה בסיפוח הוואי ב-1898, ולפני כן בעסקת רכישת אלסקה (1867).

אימפריאליזם זה הגיע לשיאו תחת נשיאותו של ויליאם מקינלי במלחמת ארצות הברית-ספרד (1898), בה השתלטה ארצות הברית על רוב מושבותיה הנותרות של ספרד באיים הקריביים (פוארטו ריקו, וקובה שנותרה עצמאית להלכה) ובאוקיינוס השקט (הפיליפינים וגואם). ממשל תיאודור רוזוולט (שנבחר על ידי מקינלי לשמש כסגן הנשיא בקדנציה השנייה שלו בעקבות פרסומו במלחמת ארצות הברית-ספרד) היה אחראי לכריית תעלת פנמה, שכללה את קריעת פנמה מקולומביה בעזרת תמיכה אמריקנית לא רשמית, והענקת האזור של תעלת פנמה על ידי ממשלת המדינה החדשה לשליטה אמריקנית.

האימפריאליזם הזה לא היה ביטול של דוקטרינת מונרו, אלא מעין הרחבה שלה מאמריקה לאוקיינוס השקט. ארצות הברית עדיין נמנעה מהתערבות בענייני אירופה, הימנעות שנמשכה עד לאמצע מלחמת העולם הראשונה.

מלחמת ארצות הברית -ספרד

נשיא ארצות הברית ויליאם מקינלי מקינלי היה אימפריאליסט עקבי במדיניותו תמך בייעוד הגלוי שהייתה פילוסופיה מדינית בארצות הברית וטענה שארצות הברית נועדה להתרחב. בשנת ב-1898 פרצה מלחמת ספרד-ארצות-הברית אותה החלה ארצות הברית, ובעקבותיה השתלטה ארצות הברית על מושבותיה של ספרד בים הקריבי ובאוקיינוס השקט – הפיליפינים, קובה, פורטו ריקו.

ב-15 בפברואר 1898 אירע פיצוץ בספינת הצי האמריקני "מיין" (USS Maine), שעגנה בנמל הוואנה שבקובה. הספינה טבעה במהירות ואיתה קיפחו את חייהם 260 מלחים אמריקנים. העיתונות האמריקנית שהובלה על ידי העיתונים הניו יורקים, טענה שמדובר בחבלה שנעשתה על ידי הספרדים ועודדה את הציבור האמריקני לדרוש ממנהיגיו לצאת למלחמה. סיבת הפיצוץ שנויה במחלוקת עד היום, אולם הסברה שהפיצוץ בוצע על ידי הספרדים נחשבת כבעלת הסבירות הנמוכה ביותר – ככל הנראה הפיצוץ נבע מדליפת גז.

לפני הפיצוץ ב"מיין", מקינלי לא נטה להיכנס למלחמה כנגד ספרד. אבל, טביעת ה"מיין" ולחץ דעת הקהל אילצו אותו להסכים למהלך. ראש הממשלה הספרדי פרחדס מטאו סגאסטה ניסה למנוע את המלחמה על ידי החזרת הפקידים הספרדיים שהואשמו בחבלה לספרד ועל ידי הצעה לתת אוטונומיה לקובה, אולם צעדיו לא נשאו פרי. ב-11 באפריל ביקש מקינלי את אישור הקונגרס לשלוח כוחות אמריקנים לקובה על מנת לסיים שם את מלחמת האזרחים. ב-19 באפריל העביר הקונגרס האמריקני החלטות האומרות כי קובה היא חופשיה ועצמאית וכי ארצות הברית לא דורשת בה זכויות כלשהן. עוד קבע הקונגרס כי על ספרד להסיג את כוחותיה מקובה ואישרה לנשיא להפעיל כח צבאי במשבר ככל שיידרש. ב-25 באפריל הכריז הקונגרס כי בין ארצות הברית ובין ספרד שורר מצב מלחמה. בניגוד לחברי מפלגתו הרפובליקנים, דעתו של מקינלי הייתה כי ברגע שכבר נכנסה ארצות הברית למלחמה, עליה להשיג בסיס צבאי בקובה ושליטה בפיליפינים.

התערבות במדינות שונות בדרום ומרכז אמריקה ובמדינות איים

קובה

בראשית המאה ה-19 זכו כל מושבותיה של ספרד באמריקה הלטינית בעצמאות, למעט קובה ופורטו ריקו. אף שלא הייתה למדינה עצמאית, הושפעו הקובנים מהמתרחש ביבשת, ותנועות עממיות שונות החלו לקום. חלק מהתנועות קראו לביטול העבדות, אחרות לשוויון בין לבנים למולאטים, תנועות נוספות דרשו עריכת רפורמות שיקלו על השליטה הספרדית במסחר, והיו אף תנועות בדלניות שקראו לעצמאות מלאה. רוב התנועות דוכאו במהרה.

לפני מלחמת האזרחים בארצות הברית, רצו חלק מעשירי מדינות הדרום להוביל מהלך שבו ארצות הברית תקנה את קובה כדי להפוך אותה לטריטוריה חדשה שבה תהיה עבדות. ההצעה נדחתה ותשומת הלב של ארצות הברית הועברה למלחמת האזרחים בה.

ביולי 1867 הוקם בקובה ארגון בדלני חדש, והתקיימה "מלחמת עשר השנים" בין כמה עשירים וביניהם קרלוס מנואל דה סספדס לבין הממשל הקולוניאלי שניצח לבסוף ב-1878. ב-1879 ניצתה האש מחדש, במה שכונה "המלחמה הקטנה", אך המרד לא זכה לתמיכה נלהבת, מאחר שהקובנים היו מותשים מהמלחמה הקודמת, והוא הסתיים ב-1880. ב-1886 הייתה קובה לאחד המקומות האחרונים בעולם בהם בוטלה העבדות, וצעד זה הביא לשינויים דמוגרפיים וחברתיים באי. במקביל, גברה המעורבות של ארצות הברית בקובה, והיקף ההשקעות האמריקאיות בה עמד על כ-50 מיליון דולר בשנת 1895. במידה רבה, הפכה כלכלתה של קובה תלויה בארצות הברית.

ב-24 בפברואר 1895 פרצו מהומות ברחבי קובה, שבישרו את פרוץ מלחמת העצמאות הקובנית. המורדים השתלטו בהדרגה על ערים וכפרים באי, ואף ניסחו לעצמם חוקה. בסופו של דבר, הייתה זו מלחמת ארצות-הברית-ספרד ב-1898 ששמה קץ לשלטון הספרדי בקובה. פיצוץ ספינת המלחמה "מיין" בנמל הוואנה ב-15 בפברואר, בנסיבות השנויות במחלוקת גם כיום, הוביל את האמריקאים להכריז מלחמה על ספרד. ב-10 ביוני פלשו האמריקאים למפרץ גואנטנמו, וב-12 באוגוסט כבר שלטו בקובה כולה. ב-1 בינואר 1899 הונהג ממשל צבאי אמריקאי בקובה. ב-1901 קיבל הקונגרס האמריקאי החלטה הידועה כ"תיקון פלאט", שנכפה על קובה כתנאי לעצמאותה. ההחלטה התירה לארצות הברית להתערב בנעשה בקובה כדי להגן על אינטרסים אמריקאיים ואפשרה הקמת בסיס של הצי האמריקאי בשטח האי. במהלך השנים הצטמצמה תחולתו של תיקון פלאט, והזכר היחיד לו כיום הוא הבסיס הצבאי האמריקני במפרץ גואנטנמו, הכולל גם מתקן מעצר. ב-31 בדצמבר נבחר תומאס אסטרדה פאלמה לנשיאה הראשון של קובה. ב-20 במאי 1902 החלה כהונתו, והשלטון האמריקאי הסתיים.

בראשית דרכה הייתה קובה מדינה דמוקרטית, אך השלטון בה נטה לחוסר יציבות, והיה נתון למעורבות עמוקה של ממשלת ארצות הברית ותאגידים מארצות הברית. ב-1933 אירעה במדינה הפיכה, שבעקבותיה שלט בה למעשה הרודן פולחנסיו בטיסטה. מ-1940 עד 1944 הוא שלט כנשיא נבחר ולאחר מכן כיהן כחבר סנאט וב-1952 ביצע הפיכה נוספת והשתלט שוב. בטיסטה דיכא את הכוחות הסוציאליסטיים במדינה וארצות הברית תמכה בשלטונו.

ב-1953 החל פידל קסטרו בפעילות נגד השלטון. פעולותיו נכשלו, והוא נאסר, ולאחר מכן הוגלה. ב-1956 שב לקובה, והחל בלוחמת גרילה נגד צבאו של בטיסטה, עד להשלמתה של המהפכה הקובנית בשנת 1959 ועלייתו לשלטון. קסטרו הפך את קובה למדינה קומוניסטית, ומבעלת ברית של ארצות הברית, היא הפכה ליריבתה המרה. ארצות הברית ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם קובה, והטילה עליה אמברגו. המתיחות בין המדינות הגיע לשיאה בפלישה למפרץ החזירים ב-1961 ובמשבר הטילים ב-1962. בשל האמברגו שהוטל עליה, הייתה כלכלתה של קובה תלויה בבעלת בריתה החדשה, ברית המועצות, ומרבית הסחר של קובה היה עם מדינה זו. עם פירוק ברית המועצות ב-1991, נקלעה קובה למשבר כלכלי חריף. בניסיון להתמודד עם המשבר, החליט קסטרו לנצל את הפוטנציאל התיירותי של קובה, ופתח את שעריה לתיירות מערבית. במקביל, החלה ממשלת קובה בפיתוח מיזמים משותפים עם חברות מערביות בתחומי החקלאות, התעשייה והתיירות. כתוצאה ממדיניות זו, השתפר מצבה הכלכלי והמשטר שרד גם לאחר קריסת בעלת בריתו העיקרית.

פורטו ריקו

ב-25 ביולי 1898 עם פרוץ מלחמת ארצות-הברית-ספרד פלש כוח של ארצות הברית לפוארטו ריקו. בסיום המלחמה נאלצו הספרדים לפי תנאי הסכם פריז 1898 למסור לארצות הברית את פוארטו ריקו, קובה, הפיליפינים וגואם. עד 1900 פוארטו ריקו נשלטה על ידי מושל צבאי שמינה נשיא ארצות הברית. חוק פורקר העניק ממשל עצמי מסוים לתושבי האי הכולל בית נבחרים. חוק ג'ונס-שפרות העניק לתושבי האי אזרחות אמריקנית ובחירת סנאט שיהיה בית הנבחרים השני.

פורטוריקנים רבים שירתו בצבא ארצות הברית ממלחמת העולם הראשונה ואילך. אסונות טבע והשפל הכלכלי פגעו קשות בכלכלת האי, והחלו להישמע דרישות לעצמאות פוארטו ריקו. שינוי בממשל האי הגיע תחת הממשל של רוזוולט וטרומן. ב-1946 מינה הנשיא טרומן את המושל יליד האי הראשון, וב-1947 הוענקה הזכות לבחור באופן דמוקרטי מושל לאי. בבחירות שהתקיימו ב-1948 נבחר לואיס מוניוס מארין (Muñoz Marín) שכיהן בתפקיד עד 1964. מעמדה הפוליטי של פוארטו ריקו היה נתון במחלוקת בקרב הציבור באי במשך עשרות שנים. תומכי העצמאות לפוארטו ריקו הם מעטים ורוב הציבור התחלק באופן שווה בין תומכי הפיכתה של פוארטו ריקו למדינה פדרלית במסגרת ארצות הברית ובין תומכי הסכם האיחוד הנוכחי עם ארצות הברית.

במשאל עם שנערך בשנת 2012 תמכו רוב המצביעים בשינוי המצב הקיים ובהצטרפות לארצות-הברית כמדינה ה-51. הנשיא ברק אובמה הודיע כי הוא מכבד את הכרעת המשאל, ובקונגרס הוחל בתהליכי חקיקה כדי להסדיר את ההצטרפות באופן רשמי.

פנמה

המעורבות של ארצות הברית בפנמה היא רבת שנים. התערבות זו החלה החלה ב-1846, כאשר תאגידים של ארצות הברית, בהסכם עם ממשלת קולומביה, החלו בסלילת מסילת הברזל לרוחב מצר היבשה, יוזמה שהושלמה ב-1855. בעשורים הבאים, כוחות נחתים אמריקנים התערבו מספר פעמים בנעשה במדינה, ודיכאו מרידות נגד השלטון המרכזי.

ניסיון ראשון לחפור תעלה בין האוקיינוסים, ביוזמה צרפתית ובניהול פרדיננד דה לספס, שניהל את חפירת תעלת סואץ, התרחש בשנים 1880-1889 וכשל עקב התנאים הקשים והמחלות ובשל מה שנודע כ"שערוריית פנמה". ב-1902 יזם נשיא ארצות הברית את חידוש העבודות על תעלת פנמה. באותה שנה שקעה קולומביה במלחמת אזרחים, "מלחמת אלף הימים", ואליטות מקומיות ניסו מספר פעמים לנצל את המצב ולהשיג עצמאות לפנמה, אך דוכאו בסיוע של ארצות הברית. כעבור שנה, כאשר קולומביה סירבה לתנאים שהציבה ארצות הברית לחפירת התעלה, הפכו האמריקנים את עורם ובתמיכתם השיגה פנמה את עצמאותה ב-3 בנובמבר 1903.

ארצות הברית הייתה הראשונה שהכירה במדינה החדשה, ומיהרה לשלוח כוחות צבא כדי להגן על האינטרסים הכלכליים שלה באזור. בדצמבר 1903, כאשר פנמה עוד נשלטה על ידי שלטון זמני, נחתם הסכם עם ארצות הברית המקנה לה זיכיון להשלים את חפירת התעלה, שהושלמה ב-1914, ולנהל אותה למשך זמן בלתי מוגבל. ההסכם היה לסוגיה דיפלומטית, שעוררה מתח מתמיד בפנמה. בשנים 1974 ו-1977 נחתמו הסכמי קרטר-טוריחוס, שפתרו את הבעיות בהסכם המקורי, והבטיחו את העברת התעלה לידי פנמה ב-1999.

שאיפתם של מייסדי המדינה ליצור מערכת פוליטית דמוקרטית, שבה שתי המפלגות הגדולות, השמרנים והליברלים, יפעלו יחדיו, לא התגשמה. המערכת הפוליטית סבלה אי-יציבות ושחיתות, וכהונתם של נשיאים נבחרים הסתיימה לעתים לפני זמנה. ב-1968 הודח הנשיא הנבחר, ארנולפו אריאס מדריד, בהפיכה צבאית. הגנרל אומאר טוריחוס התבלט במהרה כאיש המרכזי בחונטה הצבאית השלטת, ומאוחר יותר נעשה מנהיג אוטוקרטי, ללא תואר רשמי, עד מותו בתאונת מטוס ב-1981.

לאחר מותו של טוריחוס, התרכז הכוח בידי הגנרל מנואל נורייגה, ראש המשטרה החשאית לשעבר. ארצות הברית האשימה את נורייגה במעורבות בסחר בסמים, והמתח בין המדינות הלך גאה. במאי 1989 נבחר גיירמו אנדארה לנשיא, אך נורייגה ביטל את תוצאות הבחירות בטענה שארצות הברית התערבה בבחירות. ארצות הברית החלה בהזרמת כוחות צבא גדולים לבסיסיה באזור התעלה, ובדצמבר אותה שנה פלשה לפנמה במבצע צבאי מהיר. אנדארה הושבע לנשיא ביום הפלישה בבסיס אמריקני, ונורייגה נתפס ונשלח למאסר בארצות הברית על סחר בסמים. הכוח ניטל מידי הצבא ועבר למוסדות נבחרים באופן דמוקרטי. ב-31 בדצמבר 1999 עברה השליטה המלאה על אזור התעלה, ועל הפעלת התעלה ועל כל התשתיות הנחוצות להפעלתה לידי פנמה, ובידי ארצות הברית נשמרה הזכות להתערבות צבאית לצורכי ביטחונה הלאומי.

ניקרגואה

בשנת 1855 התחוללה בניקרגואה מלחמת אזרחים. שכיר החרב אמריקאי בשם ויליאם ווקר ניצל את המצב, כבש באמצעות כמה מאות אנשים את הבירה גרנדה והשתלט על המדינה. כמפקד העליון של הצבא, שלט ווקר בניקרגואה דרך נשיא הבובה פטריסיו ריבאס ולאחר מכן הפך לנשיא ניקרגואה בשנים 1856 - 1857. ב-20 במאי 1856 הכיר נשיא ארצות הברית פרנקלין פירס בשלטונו של ווקר, על אף אי-חוקיותו הברורה של הכיבוש. הוא גייס אנשים באמריקה ובאירופה, שהגיעו למדינה במטרה להלחם ולכבוש את ארבע הפרובינציות האחרות של מרכז אמריקה: גואטמלה, אל סלוודור, הונדורס וקוסטה ריקה. נתיב המסחר המרכזי בין ניו יורק וסן פרנסיסקו עבר באותם ימים דרך ניקרגואה. מסי המעבר בנתיב זה ניתנו על ידי הממשל הניקרגואי הקודם לחברת "ונדרבילט" (Vanderbilt's Accessory Transit Company) של איל הספנות קורנליוס ואנדרבילט, שתמכה בכיבושי ווקר בתקווה ששלטונו ייצב את מצבה הפוליטי של ניקרגואה ויסייע בהקמת מסילת רכבת שתחצה את המדינה ותחבר בין האוקיינוסים. אך כשליט ניקרגואה, ביטל ווקר את המנדט שניתן לואנדרבילט, בטענה שהחברה הפרה את ההסכם, והעניק את הזכויות על מסי הנתיב לחברה מתחרה בבעלות קורנליוס גאריסון וצ'ארלס מורגן, שהציעו לווקר סכום כסף גדול ותמיכה במאבקו הצבאי בתמורה לזכויות על הנתיב. בתגובה לביטול המנדט שלה, הפעילה חברת ואנדרבילט לחצים כבדים על הממשל האמריקני, שחזר בו מההכרה בשלטונו של ווקר. הכרזותיו של ווקר בדבר מסעי כיבוש נוספים באמריקה הלטינית גרמו לחשש מצד המדינות השכנות לניקרגואה. חברת ואנדרבילט עזרה לכלכל ולאמן קואליציה צבאית של המדינות, בראשות קוסטה ריקה, ובנוסף ניסתה למנוע מעבר של אנשים ואספקה לווקר. הקואליציה המרכז-אמריקנית הייתה חזקה מצבאו של ווקר, וב-1 במאי 1857 נכנע ווקר לצ'ארלס הנרי דייוויס, ממפקדי הצי האמריקני, ונלקח בחזרה לארצות הברית. כשהגיע לניו אורלינס התקבל ווקר כגיבור, אך איבד את התמיכה הציבורית בו כשהאשים את הצי האמריקני בתבוסתו.

בשנת 1893, הגיע לעמדת כח הגנרל חוסה סנטוס סלייה (Zelaya), אשר בחסות שלטונו הדיקטטורי השיק רפורמות ליברליות למען מודרניות וקידמה. סלייה עודד השקעות של משקיעים חיצוניים, ביניהם ארצות הברית, הגדיל את הייצוא, פיתח תשתית לייצוא, כגון דרכים, מסילות ברזל ונמלים. בתום העשור הראשון לרפורמות שלטו משקיעים אמריקניים במגזרי הקפה, הבננות, הזהב והעץ של ניקרגואה.

כאשר החלה ארצות הברית לבחון אפשרות לכריית את "תעלת ניקרגואה" - שתחבר בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט דרך ניקרגואה, מיהר סלייה להזמין את צרפת ויפן להציע הצעות משלהן, על מנת להגביר את כוח המיקוח שלו מול ארצות הברית. לאור גילוי עצמאות זה החליטה ממשלת ארצות הברית כי בכך פגעה ניקרגואה באינטרסים הלאומיים שלה, ובשנת 1909 שלחה 400 נחתים שסייעו בהדחתו של סלייה. כיבושה של ניקרגואה על ידי ארצות הברית נמשך עד לשנת 1933. במרוצת שנים אלו פיתחה ארצות הברית את "המשמר הלאומי" ככוח מזוין שיוסיף ויגן על האינטרסים שלה לאחר שכוחותיה ייסוגו מאדמת ניקרגואה.

עם נסיגת כוחות ארצות הברית בשנת 1933 התגלה מפקד המשמר הלאומי, אנסטסיו סומוסה גרסיה (Somoza García) כעריץ, אשר שלט בארצו ביד חזקה. כוונותיו של סומוסה הפכו גלויות לעין ביום ה-21 בפברואר 1934, עת חייליו אסרו את אוגוסטו ססאר סנדינו (Sandino), גיבור המאבק הלאומי כנגד הכיבוש האמריקאי, ורצחו אותו. סנדינו נאסר מחוץ לארמון הנשיאות, שם נפגש עם חואן סקאסה (Sacasa), הנשיא הנבחר, על מנת להסדיר את דרכי שיתוף הפעולה ביניהם. סקאסה עצמו ערב לביטחונו של סנדינו, אולם לא היה בכך די. בשנים שלאחר מכן המשיך סומוסה להמרות בגלוי את הוראותיו של סקאסה.

סומוסה נבחר לנשיאות בשנת 1936, והקפיד להשאיר את המשמר הלאומי תחת פיקודו הישיר. במשך עשרים שנות שלטונו, ניצל סומוסה את הנשיאות לצרכיו האישיים והמשפחתיים, תוך דיכוי יסודי של גילויי אי שביעות רצון. רבים רואים בשלטונו של סומוסה את המשטר האכזרי והאנוכי ביותר באמריקה הלטינית באותה התקופה. במהלך שנות מלחמת העולם השנייה תמך סומוסה בבעלות הברית ובתמורה זכה להקלות במגבלות הסחר שהוטלו על ניקרגואה בשנים שקדמו למלחמה. עיתוי מתן ההקלות וצרכי המדינות הלוחמות הביאו לשגשוג כלכלי בניקרגואה, אשר ייצאה כותנה, זהב ועץ. בשנת 1942 זכתה ניקרגואה בציוד צבאי מתקדם בשווי של למעלה מ-800,000 דולר במסגרת חוק השאל-החכר מארצות הברית. ציוד זה והאימון לו זכו הכוחות המזוינים של ניקרגואה היו גורם משמעותי לשימור הדיקטטורה של סומוסה בשנים שלאחר סיום המלחמה. סמוסה נרצח בשנת 1956. בניו המשיכו לשלוט אחריו.

תנועת "החזית הסנדיניסטית לשחרור לאומי" (FSLN - Frente Sandinista de Liberación Nacional) זכתה לתמיכה חסרת תקדים, אשר עודדה אותה לצאת למבצע חטיפה ב-27 בדצמבר 1974. ביום זה כמה "סנדיניסטים", כפי שכונו חברי "החזית", פשטו על מסיבה פרטית במנגואה ולקחו כ-40 איש כבני ערובה, ביניהם קרובי משפחה של סומוסה וכמה מאנשי המשטר. בתמורה לשחרורם דרשו החוטפים כופר בסך מיליון דולר; שחרור של 14 מחבריהם שהיו כלואים בידי המשטר; מעבר חופשי לאסירים המשוחררים ולחטופים להוואנה, קובה. בתיווכו של הארכי-הגמון של ניקרגואה הסכימה הממשלה לתנאי החוטפים. משבר החטופים העלה את קרנה של "החזית" והביא אותה לראות בדרך הטרור כאמצעי לגיטימי למאבק בדיקטטורה, אולם גם גררה גל דיכוי אלים מצד המשטר שחש מושפל. בשנים הבאות החל כוחו של המשטר להתערער וכוחות האופוזיציה התחזקו.ביוני 1979 קראו הסנדיסטים לשביתה כללית שהחלה ב-8 ביוני. קרבות רחוב במנגואה נמשכו כחודש ימים. סומוסה נסוג לבונקר שבארמונו והורה על מתקפה אווירית וארטילרית ללא כל התייחסות לחיי אזרחים. המתקפה האכזרית הרסה את העיר כמעט עד ליסוד. ב-16 ביולי 1979 הסכים סומוסה להתפטר ולצאת לגלות, ולמחרת היום עזב את ניקרגואה. ב-18 ביולי נכנסו הסנדיניסטים המנצחים בשערי מנגואה והקימו ממשלה זמנית.

זמן קצר לאחר הקמתה נטתה הממשלה הזמנית לשמאל הקיצוני, ותומכיה המתונים נטשו אותה. קובה הקומוניסטית הפכה לבעלת בריתה הקרובה. עד לסוף שנת 1979 הלאימה הממשלה כחמישית מכלל השטחים הראויים לעיבוד, שרובם היו בבעלות משפחת סומוסה ובעלי בריתם. לשמרנים המודאגים מבית הצטרפה ארצות הברית: הנשיא רונלד רייגן פעל נגד הסנדיניסטים, כדי למנוע מברית המועצות הקמת ראש גשר קומוניסטי במרכז אמריקה. להגשמת מטרה זו עזרה ארצות הברית לממן את לוחמי הגרילה שהורכבו מתומכי השלטון לשעבר ומשכירי חרב שלחמו כנגד הממשלה הסנדיניסטית. מלחמת האזרחים גבתה קורבנות רבים משני הצדדים.

האיטי

האיטי הייתה מושבת עבדים צרפתית. בעקבות המהפכה הצרפתית הכריזו העבדים על עצמאות ב-1789 ונכנסו לתקופת קרבות עד לניצחון על צבא נפוליון והקמת רפובליקה עצמאית בשנת 1804. דבר זה הפת האיטי לרפובליקה השחורה העתיקה בעולם ואחת הרפובליקות הוותיקות ביותר בחצי הכדור המערבי. עקב התנגדות המדינות הדרומיות שהסתמכו על כלכלת עבדים, ארצות הברית לא הכירה בהאיטי עד לשנת 1862 (לאחר שמדינות הדרום פרשו מהאיחוד) במיוחד תודות למאמצים של הסנטור מתנגד העבדות צ'ארלס סמנר (Charles Sumner) ממסצ'וסטס. בין 1867 ל-1911 האיטי נהנתה מפריחה כלכלית ויציבות מדינית. ב-1911 פרצה מהפכה שהובילה לתקופה סוערת. עד 1915 התחלפו שישה נשיאים שכל אחד מהם נרצח או הוגלה.

ארצות הברית הייתה מודאגת מהשפעה גרמנית על האי. אוכלוסיית הגרמנים באי מנתה רק כ-200 איש באותה עת, אבל הם היו חלשו על הכלכלה המקומית שלטו על 80% מהמסחר הבינלאומי של המדינה והשתלבו עם האוכלוסייה המקומית. כדי להקטין את ההשפעה של גרמניה, תמך משרד החוץ של ארצות הברית בהשתלטות של משקיעים אמריקאים בשנים 1910-1911 על הבנק הלאומי של האיטי Banque Nationale d'Haïti שהיה גם הבנק היחיד וגם שימש כאוצר המדינה. בפברואר 1915 הכריז Vilbrun Guillaume Sam על דיקטטורה באי, ביולי אותה שנה התקיים מרד "אנטי אמריקאי" נגדו. הוא הורה לרצוח 167 אסירים פוליטיים כולם ממשפחות חשובות, וכתוצאה מכך נרצח בלינץ' נגדו.

ארצות הברית ראתה במרד האנטי אמריקאי סיכון של האינטרסים העסקיים במדינה, במיוחד ל"חברת הסוכר האיטי-אמריקה" (Haitian American Sugar Company - HASCO). כאשר הוכרז הנשיא האנטי-אמריקאי Rosalvo Bobo החליט הממשל האמריקאי לפעול במהירות.

ב-28 ביולי 1915 הורה נשיא ארצות הברית וודרו וילסון ל-300 נחתים לכבוש את בירת האיטי פורט-או-פרינס. וילסון רצה גם לכתוב מחדש את החוקה של האיטי אשר אסרה על זרים להחזיק אדמות באי, ולהחליף אותה בכזו שתבטיח השפעה פיננסית של ארצות הברית. כדי להימנע מביקורת ציבורית ווילסון טען כי הכיבוש הוא משימה לשם "השבת הסדר והשלום". רק חייל אחד ניסה להתנגד לפלישה והוא נורה למוות.

ארצות הברית שלטה בהאטי עד 1934 בהוראת הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. בתחילת שלטונה היו נגדה ניסיונות מרד ולוחמת גרילה שהובילה למותם של לפחות 15 אלף מבני האיטי. כלכלת האי פותחה בצורה ניכרת על ידי ארצות הברית שניסה גם ליישם באי דמוקרטיה. עם זאת זמן קצר לאחר נסיגת ארצות הברית חזרה האיטי לעידן של מהפכות, דיקטטורים ומלחמות.

קולומביה

מברק של שגריר ארצות הברית בבוגוטה בירת קולומביה, Jefferson Caffery, אל שר החוץ האמריקאי Frank B. Kellogg, מה-16 בינואר 1929. השגריר מעריך כי מספר הנרצחים בטבח הבננות בקולומביה הוא מעל 1,000 איש

חברת הפירות המאוחדת, ניצלה את כוחה על מנת לקשור קשרים פסולים עם מנהיגי המדינות הטוטליטריות של אמריקה הלטינית, וזאת על מנת שיוכל לחכור שטחי חקלאות גדולים באותן מדינות. מנהיגי אותם משטרים מושחתים, שזכו לסיוע צבאי אמריקאי וכספי שוחד רבים, אפשרו לתאגיד הפירות להעסיק אצלם כוח עבודה זול בתנאי עבדות. כך התאפשר לתאגיד לקבל בננות בזול ולמכור אותן ביוקר בצפון אמריקה ואירופה.

ב-12 בנובמבר 1928, החליטו מגדלי הבננות בקולומביה שעבדו עבור "חברת הפירות המאוחדת" לפתוח בשביתה במחאה על תנאי העבודה הירודים. השביתה החלה ליד העיר סנטה מרתה ליד חוף הים הקריבי.הערכות של היסטוריונים גורסות כי מספר השובתים היה בין 11,000 ל-30,000. בין הדרישות שהציבו הייתה חתימה על חוזה עבודה בסיסי, אשר תחייב את חברת הפירות בתשלום לעובדים. עד לאותו זמן, קיבלו העובדים שכר בדמות תלושים איתם ניתן היה לרכוש רק בחנויות של חברת הפירות המאוחדת. כן דרשו העובדים להגביל את העבודה לשישה ימים בשבוע ו-8 שעות מדי יום. על מנת להפעיל לחץ על החברה, קבעו מארגני המחאה כי היא תימשך ללא הגבלת זמן. השותפים לשביתה הפכו בהדרגה לתנועת העבודה הגדולה ביותר שקמה בקולומביה עד אותה תקופה. בין השותפים לתנועה היה אפשר למצוא חברים מהמפלגה הליברלית, כמו גם חברי מפלגות הסוציאליסטים והקומוניסטים.

בעקבות מברק שנשלח למשרד מזכיר המדינה האמריקאי על ידי גורמים בממשל האמריקאי ובכירים בחברת הפירות המאוחדת בו הגדירו את השביתה כבעלת אופי "קומוניסטי" ו"חתרני", איים הממשל האמריקאי בפלישה לקולומביה על ידי כוחות חיל הנחתים של ארצות הברית במידה והממשלה הקולומביאנית לא תפעל לשמירה על האינטרסים של חברת הפירות.

ב-6 בדצמבר 1928, התרחש "טבח הבננות בקולומביה". ביום זה הורו נציגי השלטון לשובתים להתכנס בכיכר העיר סיינגה, בטענה כי הם מעוניינים לפתוח עימם במשא ומתן לסיום השביתה. סביב הכיכר, בה בה התכנסו כ-3,000 איש, שכללו את השובתים יחד עם בני משפחתם, התמקמו חיילים קולומביאנים חמושים בתתי מקלע בפיקודו של הגנרל קרלוס קורטס ורגאס. (Carlos Cortés Vargas) החיילים כרזו לשובתים להתפנות בתוך מספר דקות מהכיכר אחרת ירו בהם. לאחר תום הזמן, פתחו החיילים באש חיה אל עבר השובתים. בתקשורת דווח כי בטבח נהרגו 47 בני אדם, אולם מהתכתבויות שנחשפו מאוחר יותר בין השגריר האמריקאי בקולומביה למזכירות המדינה האמריקאית, כתב השגריר: "אני גאה לדווח שמספר הפורעים שנהרגו על ידי הצבא הקולומביאני חצה את ה-1,000".

עד היום, אין זה ברור האם הסיבה לסיום השביתה ובהמשך לטבח נבעה מאיום של הממשל האמריקאי כי במידה והכוחות הקולומביאנים לא יטפלו ביד קשה בשובתים, ארצות הברית תפלוש למדינה או שמא בשל הוראות ישירות מבכירי חברת הפירות המאוחדת. האירוע הוזכר בספרו המפורסם של הסופר הקולומביאני גבריאל גרסיה מרקס, מאה שנים של בדידות. תיאור אחר של הטבח כלול בספרו של הסופר אלווארו סמודיו (אנ') ‏"La Casa Grande".

הונדורס

תאגיד חברת הפירות המאוחדת רכש מעשירי הונדורס את הזכויות לעבד את הקרקעות הפוריות והקים מערכת ליצוא בננות. התאגיד השתלט באופן הדרגתי על כלכלת הונדורס ודיכא ניסיונות של העובדים והאיכרים להתארגן נגדו בעזרת כוחות ביטחון פרטיים. בשנת 1901 השיגה החברה דריסת רגל משמעותית בגואטמלה בעידודו של הנשיא הגנרל חורה אוּבִּיקוֹ, כשהיא מקבלת לידיה את ניהול שירותי הדואר במדינה. בד בבד גם רכשה את מניות השליטה בשירותי החשמל, מסילות הברזל, ושירותי הטלגרף, ואף השתלטה על 40% ממיטב האדמות במדינה. בשנות השלושים הוערך שווי החברה ב-215 מיליון דולרים. היא מיזגה לתוכה כ-20 חברות, והייתה למעסיק הגדול ביותר במרכז אמריקה.

התאגיד השתלט גם על הפוליטיקה המקומית. בשנת 1910 סרב נשיא הונדורס לתת לתאגיד הקלות במס. בתגובה התאגיד שכר קבוצת בריונים חמושים שהדיחו את הנשיא המכהן לטובת נשיא ממונה, אשר ויתר לתאגיד על תשלום מסים ל-25 שנה.

בשנת 1930 התארגנה שביתה במטעי הבננות בהונדורס. על ידי The Action Committees of the Federacion Obrera HondureÐa. השביתה לא מקבלת תמיכה רבה מהעובדים והיא נהרסת בקלות. בשנת 1932 בגוואטמלה נרצח מנהיג השביתה, Juan Pablo Wainwright.

בשנות ה-80 הייתה בהונדורס פעילות צבאית אמריקאית אינטנסיבית מפני שלטון הסנדיניסטים בניקרגואה. חיילי ארצות הברית אומנו על אדמות הונדורס כדי להפיל את שלטון הסנדיניסטה השמאלני, בתמיכתה ועזרתה של אל סלוודור.

גוואטמלה

"חברת הפירות המאוחדת" הייתה גם בעלת מטעי בננות גדולים בגוואטמלה, במשך עשורים שלטה החברה על המדינה דרך שורה של דיקטטורים.

"חברת הפירות המאוחדת" UFC החלה להוות גורם הולך ומשפיע בגואטמלה החל מ-1901 בתקופת כהונותיהם של הנשיאים מַנוּאֵל חוֹסֶה אֶסְטְרָאדָה (Manuel José Estrada Cabrera) והגנרל חורחה אוּבִּיקוֹ (Jorge Ubico y Castañeda). בתקופת הדיקטטורה של אוביקו נפתחה גואטמלה ביתר שאת להשקעות חוץ, כשאוביקו נותן הטבות מופלגות במיוחד ל'חברת הפירות המאוחדת'. 'חברת הפירות המאוחדת' הזרימה השקעות למדינה, כשהיא רוכשת את מניות השליטה במסילות הברזל, שירותי החשמל והטלגרף, ובד בבד גם משתלטת על 40% ממיטב האדמות של המדינה, כשהיא מפנה אותן לגידול בננות, ומשיגה שליטה-למעשה בנמל היחיד של המדינה. כתוצאה מכך הייתה הממשלה כפופה פעמים רבות בפני החברה. על אף שחברת הפירות המאוחדת סייעה בבנייה בתי-ספר, היא גם התנגדה בין היתר לסלילת כבישים, כיוון שאלה התחרו במונופול הרכבות שלה. התנהלות זו של גואטמלה זיכה אותה לכינוי "רפובליקת בננות".

ב-4 ביולי 1944 אולץ הדיקטטור חורחה אוביקו להתפטר בעקבות מחאות ושביתה כללית. מחליפו, הגנרל חואן פדריקו פּוֹנְסֶה וָאיְדֵס הודח גם הוא ב-20 באוקטובר 1944, בהפיכה של הקצינים פרנסיסקו חאווייר ארַאנָה וחקובו אָרבֵּנְס (Jacobo Árbenz Guzmán). כמאה איש נהרגו באותה הפיכה ולאחריה נשלטה המדינה בידי חונטה צבאית שמנתה את אראנה, ארבנס, וחורחה טוֹרִיֵיוֹ גָארִידוֹ. החונטה יזמה את הבחירות החופשיות הראשונות בגואטמלה, ובהן זכה הסופר והמורה הבולט חואן חוסה ארֵוָאלוֹ, אשר גלה בארגנטינה במשך 14 שנה. המדיניות ה"סוציאלית נוצרית" שלו הושפעה מהניו-דיל בארצות הברית, וספגה ביקורת מהמעמד העליון ומבעלי-אדמות, שכינתה אותה "קומוניסטית". בשנת 1950 נבחר שנבחר בבחירות חופשיות חקובו ארבנס, להיות מחליפו של ארוואלו, כנשיא גואטמלה. בשנת 1953 הוא הכריז כי המדינה תשלוט על רוב האדמות. זה היה צעד פופולרי מאוד. הדבר היה אסון ל"חברת הפירות המאוחדת".

התאגיד פנה לשירותיו של איש יחסי הציבור והתעמולה אדוארד ברנייז כדי להיפטר מארבנס. במקום לדבר על הבעיות של יונייטד פרוטס ברנייז בחר להציג את ארבנס בצורה מפחידה. במקום כשליט דמוקרטי פופולרי הוא הוצג סיכון קומוניסטי קרוב מאוד לחופי ארצות הברית, בצורה שכביכול סיכנה את הדמוקרטיה והערכים של ארצות הברית. במציאות ארבנס היה סוציאל-דמוקרט ללא קשרים למוסקבה אבל ברנייז רצה להפוך אותו לאיום קומוניסטי בזמן המלחמה הקרה. הוא ארגן טיול למשלחת של עיתונאים חשובים לגוואטמלה, בלי שרובם הכירו את המדינה או את הפוליטיקה שלה. ברנייז אירגן בידור עבורם וכן שיחות עם פוליטיקאים מקומיים שנטעו בהם את הרושם שארבנס הוא קומוניסט שנשלט על ידי מוסקבה. במהלך הטיול הייתה גם הפגנה אלימה אנטי-אמריקאית, בבירה, רבים מאלו שעבדו עבור יונייטד פרוטס, היו משוכנעים כי זו אורגנה על ידי ברנייז עצמו. ברנייז הקים גם סוכנות ידיעות מזוייפת בארצות הברית, the middle American information bureau, הסוכנות הפיצה ללא הרף ידיעות לפיהן ארבנס מתכוון להשתמש בגוואטמלה כראש גשר למתקפה סובייטית נגד ארצות הברית, דבר זה נתפס כאיום רציני היות ומדובר ב"חצר האחורית" של ארצות הברית, ובמרחק של רק כמה מאות ק"מ בלבד מניו-אורלינס.

ברנייז לא סתם ניסה להשחיר את ארבנס, אלא היה חלק מקשר סודי. הנשיא אייזנהאואר הסכים כי יש להפיל את ארבנס, אבל יש לעשות זאת בסודיות. הוראות ניתנו ל-CIA כדי לארגן הפיכה בגווטמלה. ה-CIA, יחד עם חברת הפירות המאוחדת אימן וחימש צבא מורד ומצא מנהיג חדש למדינה, בשם קולונל ארמז (Colonel Carlos Castillo Armas). שם המבצע של ה-CIA היה מבצע PBSUCCESS (ה-CIA סייע עוד קודם לעלייתו של השח באיראן). קצין ה-CIA שהיה אחראי למתקפה היה הווארד האנט, שהיה מעורב מאוחר יותר בפרשת ווטרגייט. הוא מעיד כי זו הייתה מתקפת הפחדה שנועדה לשתק את חיילי המדינה. טייסים של ה-CIA הפציצו את הבירה וברנייז הציג זאת בעיתונות כטייסים של לוחמי חופש שמשחררים את המדינה. קבוצה מצומצמת של גואטמלים סייעה להפיכה - בעלי-אדמות, קבוצת אנשי צבא לשעבר והכנסייה הקתולית. ביוני 1954 ארבנס נמלט מהמדינה וארמנס הגיע כמנהיג החדש של המדינה. בכך נסתיימה תקופה בת 10 שנות דמוקרטיה במדינה שכונתה "עשר שנות האביב".

בתוך כמה חודשים מתום ההפיכה ביקר סגן הנשיא ניקסון במדינה. באירוע שבויים על ידי "חברת הפירות המאוחדת" הוצגו לו ערימות של ספרים של קרל מארקס שנמצאו כביכול בארמון הנשיאותי. ניקסון נאם בגוואטלמה "זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שמשטר קומוניסטי מופל על ידי העם" והוא המשיך וטען כי לדעתו גוואטמלה תכנס לעידן חדש של שגשוג וחירות לעם. ארמנס נרצח בידי שומר ראשו לאחר 3 שנים בשנת 1957. במקומו עלה לשלטון הדיקטטור אידיגורס פואנטס שניהל משטר אוטוקרטי הולך וגובר. קבוצה של קצינים ניסו למרוד בפואנטס בשנת 1960, מרד זה נכשל והחלה מלחמת אזרחים בת 36 שנה, שנסתיימה רק בשנת 1996 עם חתימה על הסכם שלום עם כוחות הגרילה. 1983 מצוינת כשנה שבה נסתיימה האלימות הפוליטית והובילה לבחירות דמוקרטיות החל מ-1985 ועד היום.

צ'ילה

ב-1970, לאחר מערכת בחירות דרמטית, נבחר סלבדור איינדה לנשיא צ'ילה בראשות המפלגה הסוציאליסטית. הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של אמריקה הלטינית שנשיא בעל השקפות מרקסיסטיות נבחר בבחירות דמוקרטיות. משך כמעט ארבעים שנות פעילות פוליטית, שימש איינדה כנציג המפלגה הסוציאליסטית, גם כסנאטור וכשר. הוא התמודד, ללא הצלחה, בבחירות לנשיאות בשנים 1953, 1958 ו-1964. איינדה ביקש ליישם את הסוציאליזם בדרכי שלום ובאופן דמוקרטי. קואליציית השמאל של איינדה ערכה רפורמות חברתיות חשובות, אך נתקלה גם בהתנגדות עזה. כהונתו כנשיא התאפיינה באי שקט, שביתות, סנקציות מצד ארצות הברית, ביקורת של בית המשפט העליון של צ'ילה, ואף נשמעו קריאות מפורשות מחברי אופוזיציה בבית המחוקקים לצבא הצ'יליאני להתערב ולהשיב את הסדר במדינה. ארצות הברית מימנה פעולות גלויות וסמויות נגד איינדה כדי להפיל את משטרו. מפרטים שנודעו בשלב מאוחר יותר התברר כי ממשל ניקסון, שהיה באותה עת נשיא ארצות הברית, היה מעורב באופן פעיל בהדחתו של איינדה ובמימון השביתות.

ב-11 בספטמבר 1973 בוצעה הפיכה צבאית אלימה בהנהגת כת צבאית (חונטה) בראשותו של הגנרל אוגוסטו פינושה ובתמיכת ארצות הברית, שחששה ממדיניותו הסוציאליסטית של איינדה. הצבא כיתר את ארמון הנשיאות והפציץ אותו, ואלפים נרצחו ועונו. בעקבות ההפיכה תפס פינושה את השלטון. בזמן שכוחותיו של פינושה הפציצו את ארמון הנשיאות, איינדה נשא ברדיו נאום פרידה, ושם אמר: "אלה מילותי האחרונות, ובטוחני כי הקורבן שלי לא הוקרב לשווא. אני בטוח שהוא, לכל הפחות, ישמש כעונש לעבריינות, לפחדנות ולבגידה." איינדה מת במהלך ההפיכה, ובמשך שנים רבות היו שטענו בצ'ילה שהוא נרצח על ידי הכת הצבאית, אף על פי שרופאו ומשפחתו העידו כי הוא התאבד. רק בשנת 2011 הוכח סופית, על סמך נתיחה שלאחר המוות, שאיינדה התאבד באמצעות רובה AK-47 שקיבל במתנה מפידל קסטרו. איינדה נקבר לאחר ההפיכה בקבר ללא סימני זיהוי. רק לאחר נפילת משטרו הדיקטטורי של פינושה, בשנת 1990, נערכה לאיינדה הלוויה ממלכתית.

משטר החונטה שבראשו עמד פינושה השעה מיד את החוקה, את חירויות האזרח ואת זכויות האדם בצ'ילה, פיזר את הקונגרס, השליט צנזורה חריפה, הוציא אל מחוץ לחוק את מפלגות השמאל שהיוו את בסיס הקואליציה של איינדה, ועצר כל פעילות פוליטית. בנוסף, נפתח מסע של טרור כנגד יריבים מן השמאל. על פי דו"ח של ועדת חקירה מיוחדת בראשות הבישוף סרג'ו וואלך אשר התפרסם ב-2004, הוצאו להורג או "נעלמו" במהלך הרדיפה הפוליטית כ-3,000 אזרחים צ'יליאנים וכ-27,000 נאסרו ובמקרים רבים אף עונו. רבים גלו מצ'ילה לארצות חוץ, במיוחד לארגנטינה, אולם נרדפו גם שם על ידי סוכנים של המשטרה החשאית (ה-DINA). ביוני 1974 מונה פינושה לנשיא צ'ילה.

מדיניותו הכלכלית של פינושה עמדה בניגוד חריף למדיניותו של איינדה. בעוד שאיינדה נקט מדיניות סוציאליסטית מובהקת ובכלל זה הלאמת חלק ניכר מאמצעי הייצור (למשל, מכרות הנחושת), נקט פינושה צעדי ליברליזציה במדינה, החל משנת 1975. לשם השגת מטרותיו, ביטל פינושה את שכר המינימום ואת הזכות לאיגוד מקצועי, הפריט את קרנות הפנסיה, תעשיות בבעלות ממשלתית ובנקים, והפחית מיסים על רווחים ועל הון. צ'ילה נהנתה מצמיחה מהירה שכונתה הנס הצ'יליאני. אחר הצלחת השנים הראשונות נקלעה צ'ילה למספר סכסוכי גבול עם שכנותיה, ההצלחה הכלכלית נעצרה בעקבות שינויים עולמיים, והמשטר עמד תחת התקפות מתמידות על הפרת זכויות אדם מבית ומחוץ. בשנת 1988 נערך משאל עם להארכת שלטונם של פינושה והצבא, אולם מרבית הצ'יליאנים בחרו בפטריסיו איילווין ובחזרה לדמוקרטיה, ובמרץ 1990 החזיר הצבא את מוסדות השלטון לאזרחים.

הממשלות האזרחיות שלאחר שנות הדיקטטורה נאלצו להתמודד עם מורשתה. פטריסיו איילווין הקים בשנת 1990 את הוועדה הלאומית לאמת ולפיוס לחקר שנות הדיקטטורה. מאסרו של פינושה בלונדון בשנת 1998 עורר מחדש את שאלת האחריות להפרת זכויות האדם. לאחר מאבק משפטי ממושך שבו הוסרה חסינותו של פינושה, שהיה סנאטור לכל ימי חייו, ולאחר שהוכרז בלתי כשיר לעמוד לדין מפאת בריאותו, הוגש בסוף נובמבר 2006 כתב אישום ופינושה הושם במעצר בית. ימים ספורים לאחר מכן לקה בלבו, אושפז ומת.

אל סלוודור

עד ל-1979 שלטה באל סלוודור חונטה צבאית. אז התאגדה קבוצה של קצינים כדי להדיח את הגנרל קרלוס הומברטו רומרו. בעקבות מאבקים בין המפלגה המרקסיסטית, הצבא האל סלוודורי ו"חוליות המוות" הימניות הקיצוניות פרצה מלחמת אזרחים שנמשכה עד ל-1992. מלחמה זו גבתה מחיר של כ-75,000 הרוגים. דו"ח של "ועדת האמת" של האו"ם קבע כי 96% מפשעי מלחמה שבוצעו במהלך המלחמה בוצעו על ידי הצבא הסלוודורי או פלוגות המוות הפרלמנטריות, אך יש לציין שיש הטוענים כי דו"ח זה היה "לא אובייקטיבי" וחסר ביסוס עובדתי.

במהלך המלחמה מימנה ארצות הברית את צבאות הממשלה ויועצים אמריקאים עזרו לאמן את החיילים בצבא הסלוודורי. מנגד, כוחות הגרילה המרקסיסטיים מומנו על ידי קובה וניקרגואה הקומוניסטיות וכן נתמכו על ידי מדינות מזרח-אירופאיות ואף על ידי ברית המועצות עצמה. לאחר נפילת הקומוניזם באירופה, נוצרו התנאים המתאימים למשא ומתן על הסכם שלום. הפסקת אש הוכרזה ונחתמה ב-16 בינואר 1992. לפי ההסכם, פשעי המלחמה ייחקרו ומבצעיהם ייענשו והצבא והממשל יעברו רפורמות משמעותיות. פעילות "חוליות המוות" בוטלה לגמרי.

איי הבתולה של ארצות הברית

במהלך מערכת הצוללות במלחמת העולם הראשונה חששה ארצות הברית כי האיים ייכבשו על ידי גרמניה וישמשו בסיס ימי, ולכן פנתה לדנמרק בבקשה לרכוש את האיים. לאחר מספר חודשי משא ומתן, נקבע מחיר המכירה על סך של 25 מיליון דולר. משאל עם לא-מחייב שנערך בסוף 1916 אישר את החלטת הפרלמנט למכור את האיים. העסקה הושלמה סופית ב-17 בינואר 1917. ארצות הברית לקחה לחזקתה את האיים ב-31 במרץ 1917 ושינתה את שמה של הטריטוריה ל"איי הבתולה של ארצות הברית". אזרחות אמריקאית ניתנה לכל תושבי האי בשנת 1927. בשנת 2000 מנתה אוכלוסיית האיים כ-100 אלף איש. ענף התעסוקה הגדול ביותר הוא מפעלים לייצור שימורי טונה, שהם גם מוצר הייצוא העיקרי.

מעורבות באיים באוקיינוס השקט

הפיליפינים

הקרב הראשון במלחמת מלחמת ארצות הברית-ספרד, התרחש ב-1 במאי 1898 במפרץ מנילה שבפיליפינים. הצי האמריקני באוקיינוס השקט בפיקודו של ג'ורג' דיואי הביס את הצי הספרדי בקרב שארך שש שעות בלבד. אף מלח אמריקני לא נפגע בקרב זה. בהמשך תקפו לאומנים פיליפיניים בהנהגת אמיליו אגינלדו את הכוחות הספרדים ברחבי הפיליפינים. כ-15,000 ספרדים נכנעו בפני המורדים המקומיים והוסגרו לצבא האמריקני.

אגינלדו והמורדים הפיליפינים התאכזבו מכך שהאמריקנים לא העניקו להם עצמאות ב"חוזה פאריז", והמשיכו לשלוט באיים בדומה לספרדים. כחודש לאחר קרב מפרץ מנילה הכריז אגינלדו על עצמאות באופן חד צדדי ובפברואר 1899 החלה מלחמת ארצות-הברית-הפיליפינים. המלחמה הייתה המשך של ניסיונות העצמאות של הפיליפינים, אשר החלו ב-1896.

הלחימה החלה ב-4 בפברואר 1899, לאחר ששני חיילים אמריקאים הרגו שלושה חיילים פיליפינים באחד מפרבריה של העיר מנילה. אירוע זה הצית את מלחמת ארצות הברית בפיליפינים- מלחמה שהייתה יקרה יותר והביאה לאבדות רבות יותר ממלחמתה של ארצות הברית בספרד. ב-2 ביוני 1899 הכריזה הרפובליקה הפיליפינית הראשונה מלחמה על ארצות הברית. המלחמה נגמרה באופן רשמי ב-4 ביולי 1902, בניצחונה של ארצות הברית. אף על פי כן, מספר קבוצות גרילה נשארו באזור ולחמו בכוחות האמריקאים עד 1913. כ-126,000 חיילים אמריקאים השתתפו במלחמה ו-4,234 (עד 6,000) מתוכם איבדו בה את חייהם. מנגד, 16,000 חיילים ובין 250,000 ל-1,000,000 אזרחים פיליפינים מתו בשנתיים אלו. קשה לקבוע מהו המספר המדויק של האזרחים הפיליפינים שמתו כתוצאה מהמלחמה בגלל הרעב והמחלות שהיו תוצאה של המלחמה.

ארצות הברית הגדירה את משימתה הקולוניאלית כחינוך המקומיים לקראת עצמאות. ממשלה אזרחית בראשותו של ויליאם הווארד טאפט הוקמה ב-1901 והחליפה את הממשל הצבאי שהוקם באיים. טאפט, תיפקד בתור ראש המועצה הפיליפינית, גוף בעל כוח תחיקתי וביצועי מוגבל שחוקק את היסודות למדינה העתידית. האסיפה הפיליפינית הנבחרת הראשונה נבחרה ב-1907 והיא הפכה לבית תחתון עם המועצה בהנהגת טאפט כבית עליון. ב-1916, תחת ממשלו של הנשיא וודרו וילסון העביר הקונגרס האמריקאי חוק שהבטיח את עזיבתה של ארצות הברית, ויצר את הסנט הפיליפיני. ב-1933 חוקק קונגרס ארצות הברית את חוק הייר-הוז-קאטינג שפרט את לוח הזמנים ליציאת ארצות הברית מהפיליפינים והחלו פעולות להעברת עוד סמכויות לפיליפינים. ב-1941 כבשו היפנים את האיים, האמריקאים נסוגו תוך אבידות גדולות להם ולצבא הפיליפיני. אזרחי הפיליפינים נלחמו מלחמת גרילה נגד היפנים שמצידם נקטו בפעולות ענישה אכזריות שעלו בחייהם של כחצי מיליון פיליפינים.

באפריל 1946 נערכו בפעם הראשונה בחירות לנשיאות הרפובליקה השלישית של הפיליפנים בהן נבחר מנואל רוחס וכפי שסוכם, ב-4 ביולי 1946, וויתרה ארצות הברית על שליטתה באזור. עם זאת, נותרו הפיליפינים בעלי תלות בכלכלת ארצות הברית, וחוק המסחר שהועבר באותה שנה כתנאי מקדים לקבלת סיוע, רק חיזק תלות זו. ב-1947 חתמו שתי המדינות על הסכם עזרה צבאית שהקנה לארצות הברית זכות חכירה על כל הבסיסים הצבאים ל-99 השנים הבאות. (ב-1967 שונה ההסכם ל-25 שנים).

הוואי

לאחר סדרת קרבות שהסתיימה בשנת 1795 אוחדו האיים בסיועה של הממלכה המאוחדת לממלכה בשנת 1810. ממלכת הוואי התקיימה בין השנים 1810 עד 1893, כאשר בית המלוכה הודח. בזמן קיומו של בית המלוכה שלטו באי שתי שושלות - שושלת Kamehameha ושושלת Kalkaaua. שרשרת של הפיכות ב-1840, 1852, 1864 ו-1810 הביאו לכך שהשלטון המרכזי האבסולוטי של בית המלוכה נחלש ושהוקמה במקביל ממשלה נבחרת. ב-1843 ניסה האנגלי לורד ג'ורג' פולט (Lord George Paulet) לספח את האיים לממלכה המאוחדת בתואנה של פגיעה בנתינים בריטים. לאחר מחאות על מעשיו הכריזו בריטניה וצרפת כי הן רואות בהוואי מדינה עצמאית, והשלטון והעצמאות הוחזרו למלך הוואי.

ארצות הברית סירבה להצטרף להכרזה של אנגליה וצרפת. בימי כהונתו של הנשיא ויליאם מקינלי, ב-1898, סופחה הוואי לארצות הברית והוכרזה על ידי הקונגרס של ארצות הברית כטריטוריה של ארצות הברית. כשישים שנה לאחר מכן ב-21 באוגוסט 1959 הפכו איי הוואי למדינה ה-50 של ארצות הברית.

סמואה המזרחית

סמואה היא מדינת איים בדרום האוקיינוס השקט, השוכנת על מספר איים. האי נתגלה על ידי מלחים אירופאים במאה ה-18 ותושביו התנצרו במאה -19. בתחילת המאה ה-20 התרחשה וועידה התלת-צדדית בוושינגטון ב-1899 שבה חילקו גרמניה וארצות הברית את איי סמואה לשני חלקים: קבוצת האיים המזרחית הפכה להיות טריטוריה של ארצות הברית וסמואה המערבית הפכה להיות טריטוריה גרמנית (שנכבשה מאוחר יותר על ידי ניו זילנד ולאחר מכן זכתה בעצמאות). ארצות הברית כבשה את האיים המזרחיים (איי טוטואילה ב-1900 ומאנואה ב-1904), והפכה אותם למושבה אמריקאית. האיים נקראים סמואה האמריקנית ובהם גרים כיום כ-50 אלף איש בעלי אזרחות של ארצות הברית. הם נפרדים עד היום מסמואה המערבית.

גואם

בתחילה, האי גואם היה טריטוריה של ספרד. האי נכבש על ידי ארצות הברית כחלק ממלחמת ארצות-הברית-ספרד בשנת 1898. מאז ועד היום היה האי בשלטון אמריקאי, למעט כיבוש יפני קצר במלחמת העולם השנייה.

התערבות במלחמת האזרחים ברוסיה

בעקבות התערערות יציבותה הפנימית של רוסיה, שהובילה למהפכת אוקטובר ולמלחמת האזרחים הרוסית, החליטו מדינות ההסכמה, בהן ארצות הברית, לשלוח כוחות צבאיים שיילחמו במלחמת האזרחים לצד הצבאות הלבנים, כנגד המשטר הבולשביקי. התערבות מדינות ההסכמה במלחמת האזרחים הרוסית אירעה בעיקרה בין השנים 1918 ו-1920, כשהכוחות היפנים שהו בתחומי רוסיה עד 1922. התערבותן לא עלתה יפה, והן נאלצו להתפנות מרוסיה, שלאחר מלחמת האזרחים הבולשביקים ביססו בה את שלטונם.

המהפכה הרוסית שהתרחשה ב-7 בנובמבר 1917 הביאה בעקבותיה לפרישת רוסיה מחברוּתהּ במדינות ההסכמה, כתוצאה של הסכם ברסט-ליטובסק (Брэст), שחתמה הממשלה הקומוניסטית במרץ 1918 עם גרמניה, וכן למלחמת האזרחים הרוסית, בין הקומוניסטים למתנגדיהם. התפתחויות אלה לא נראו בעין יפה על ידי מדינות ההסכמה האחרות. פרישת בעלת ברית משמעותית ביותר הביאה את הגרמנים לרכז כוח אדיר למתקפה מוחצת בחזית המערב. כמו כן, עליית הקומוניסטים כשלעצמה לא הייתה בשורה טובה לסדר הקפיטליסטי במדינות שבחלקן הגדול כלו כוחותיהן ונידלדלו משאביהן, במועד זה של סוף המלחמה ובתקופה שאחריה. מדינות ההסכמה לא הסתפקו בצפייה במתרחש ברוסיה, והן שלחו כוחות צבא שהתערבו במלחמת האזרחים הרוסית כנגד המשטר הבולשביקי.

לאחר הסכם ברסט-ליטובסק נחתו חיילים גרמנים בפינלנד, ומדינות ההסכמה חששו לגורל נמלי מורמנסק וארכנגלסק, וכן מניתוק קו הרכבת שממורמנסק לפטרוגרד (Петроград, כיום סנקט פטרבורג (Санкт-Петербу́рг). כיוון שבריטניה וצרפת חשו שמשאביהן מתוחים עד כלות, הן פנו לארצות הברית שתספק חיילים לצורך נחיתה בנמלי צפון-מערב רוסיה. ביולי 1918 ארגנו האמריקנים כוח כמבוקש. בריטניה שלחה כוחות בריטיים וקנדיים, וכן כללו הכוחות חיילים אוסטרלים, שהתגייסו כפרטים. צרפת שלחה חיילים קולוניאליים. עוד השתתפו חיילים סרבים, איטלקים ופולנים. התערבות זו, שנדונה לכישלון, נמשכה עד סוף קיץ 1919, כלומר לאחר שביתת הנשק שסיימה את מלחמת העולם הראשונה.

בשתי החזיתות הקימו צבאות מדינות ההסכמה יחידות של רוסים אנטי-קומוניסטים, ובשתיהן לא הצליחו להרחיבם לכדי מסה קריטית שתוכל לשנות את מאזן הכוחות הפנימי ולאפשר את התפנות הצבאות הזרים. בכל זאת, כיוון שהמאבק היה רוסי אותנטי, לא לוותה נסיגת כוחות מדינות ההסכמה בהתמוטטות מתנגדי המהפכה מעין זו שהתרחשה בווייטנאם לאחר נסיגת האמריקנים; המאבק נמשך עם הזרים, וגם בלעדיהם. במרחק מה מחזית זו נערכה המערכה הבריטית בים הבלטי (1918–1919), בה השיגו כוחות כוחות צי בריטיים עליונות מקומית, ואף הטביעו מספר אוניות של הבולשביקים.

באוגוסט 1918 נחתו בארכנגלסק, עיר נמל לחוף ים הלבן, בצפון רוסיה, בשפך נהר הדווינה הצפונית (Двина́), כוחות של מדינות ההסכמה: תחילה כבשו הבריטים את העיר מן הכוחות הבולשביקים שהחזיקו בה, במה שהיה המבצע המשולב ים-אוויר-יבשה הראשון בהיסטוריה; אחר כך נחתו בה אמריקנים (כ-5,500 חיילים), שסייעו למלחמה בבולשביקים באזורים הסמוכים לעיר. כן השתתפו בכוחות של מדינות ההסכמה באותה חזית קנדים, כוחות צרפתיים קולוניאליים, פולנים וסרבים. המפקד של כוחות מדינות ההסכמה באותה חזית היה הגנרל הבריטי אדמונד איירונסייד.

מעורבות בדרום-מזרח אסיה

המעורבות של ארצות הברית בדרום מזרח אסיה התרחשה בעיקרה על רקע "המלחמה הקרה" וחשש שברית המועצות והקומוניזם יכבשו את העולם מדינה אחר מדינה.

ויאטנם

במחצית השנייה של המאה ה-19, כבשה צרפת את הודו-סין והפכה אותה למושבה צרפתית. במהלך מלחמת העולם השנייה כבשה יפן את וייטנאם, אך השליטה באזור הוחזרה לצרפת עם סיום המלחמה וכניעת יפן.

בספטמבר 1945, תנועה לאומנית שהנהיג הו צ'י מין דרשה לקבל עצמאות מצרפת, וציפתה לקבל תמיכה מארצות הברית, שהבהירה את התנגדותה לאימפריאליזם האירופאי הישן. למרות זאת, בעקבות מותו של הנשיא האמריקני פרנקלין דלאנו רוזוולט, תחילתה של "המלחמה הקרה" ונטיותיו הקומוניסטיות של הו צ'י מין, בחרה ארצות הברית לתמוך בצרפת, מתוך חשש כי נפילת וייטנאם בידי הקומוניסטים, תביא לתופעת דומינו שתוביל לשליטה קומוניסטית גם בשאר מדינות דרום מזרח אסיה. צרפת ניסתה לכבוש מחדש את וייטנאם ולהפוך אותה למושבה צרפתית, ולחמה נגד הוייט מין – המחתרת הלאומנית שהפכה לצבא. במהלך מלחמת הודו-סין הראשונה בשנים 1954-1946, נלחמו מדינות הודו-סין – וייטנאם, לאוס וקמבודיה – על קבלת עצמאות מהשלטון הצרפתי. הוייט-מין הצליח לכבוש את וייטנאם באופן הדרגתי, עד שבמאי 1954 הביס את צרפת בקרב דיין ביין פו, ואילץ אותה להעניק עצמאות למדינות הודו-סין.

בוועידת ז'נבה ב-1954, שכונסה על ידי המעצמות עם סיום מלחמת הודו-סין הראשונה, הוחלט לחלק באופן זמני את וייטנאם לשני חלקים, כשהגבול נקבע על קו הרוחב 17 מעלות צפון. בחלק הצפוני הוקמה על ידי הוייט מין מדינה קומוניסטית, שבירתהּ האנוי בהנהגת הו צ'י מין; ובחלק הדרומי הוקמה מדינה אנטי-קומוניסטית, שבירתהּ סייגון, בהנהגת הקיסר באו דאי (Bảo Đại), נצר לשושלת קיסרים. הוועידה קבעה שהחלוקה היא זמנית, עד לקיומן של בחירות למנהיג לאומי, שנקבעו ליולי 1956. עם זאת, כבר באוקטובר 1955 הודח הקיסר באו דאי בידי נו דין דיים, איש עסקים וייטנאמי לאומן ואנטי-קומוניסט, שזכה לתמיכת ארצות הברית. דיים הפך לשליט דרום וייטנאם וסירב לקיים מערכת בחירות, מתוך הבנה כי בבחירות אלו יעלו הקומוניסטים לשלטון.

דיים לא היה פופולרי בארצו מכמה סיבות - הוא היא נוצרי קתולי בעוד רוב האוכלוסייה היה בודהיסטי. הוא ייצג את האינטרסים של בעלי האדמות והעשירון העליון במדינה, בה רוב התושבים היו חקלאים פשוטים. הוא הקים ממשל מושחת שבעלי הממון היו יכולים להטות כרצונם. במטרה לנצל מאגר ידע וניסיון, הוא שילב בממשל אנשים שנחשבו כמשתפי פעולה עם הצרפתים. ההתנגדות לדיים הובילה אף להתאבדות טקסית פומבית של מספר נזירים בודהיסטים, שהציתו עצמם ברחובות סייגון.

במטרה לחזק את שלטנו של דיים, החלה ארצות הברית להשקיע כסף ולשלוח מומחי מינהל, אנשי צבא ומשטרה לסייגון. במקביל, החלו להתארגן בכפרי דרום וייטנאם יחידות גרילה שכונו וייטקונג (החזית לשחרור לאומי), שהתנגדו למה שנתפס בעיניהם כממשל הבובות בסייגון, ושנתמכו בידי צפון וייטנאם הקומוניסטית ובידי רבים מאזרחי דרום וייטנאם.

ב-1959 החלה "מלחמת ויאטנם". ארצות הברית, שהונעה על ידי "תאוריית הדומינו", וממשלת דרום וייטנאם, טענו שמטרתן בעימות היא מניעה עקרונית ואסטרטגית של התפשטות הקומוניזם. צפון וייטנאם טענה, שמטרתה היא איחוד המדינה וסילוק הכוח הזר (ארצות הברית), כהמשך למלחמת העצמאות שסילקה את צרפת. המלחמה הובילה לכניסת כוחות גדולים יותר ויותר של כוחות צבא ארצות הברית. הסכם שביתת הנשק הושג בין הצדדים הלוחמים ב-27 בינואר 1973 בפריז. ההסכם קבע כי ארצות הברית תפנה את כל כוחותיה מוייטנאם. מאוחר יותר באותה שנה, נאסרה כל פעילות צבאית אמריקנית בהודו-סין על ידי הקונגרס האמריקאי. המלחמה הסתיימה בניצחון הצפון בשנת 1975 ובאיחודה של וייטנאם תחת שלטון קומוניסטי, כשנתיים לאחר נסיגת ארצות הברית. מלחמה זו נחשבת לחוליה בולטת במלחמה הקרה בין הגוש המערבי-קפיטליסטי לגוש המזרחי-קומוניסטי. מעריכים כי מספר ההרוגים הכולל במלחמה היה קרוב לארבעה מיליון נפש, בהם כ-2 מיליון מאזרחי צפון ודרום וייטנאם, לאוס וקמבודיה, כ-1.2 מיליון חיילים מצפון וייטנאם וכוחות הוייטקונג, כ-220 אלף חיילים דרום וייטנאמיים וכ-58 אלף חיילים אמריקניים.

לאוס

ממלכת לאוס (The Kingdom of Laos) היתה מונרכיה חוקתית ששלטה בלאוס בשנים 1953 ועד דצמבר 1975 ועד לביטולה והפיכתה למדינה קומוניסטית מאז ועד היום. ממלכת לאוס נתמכה על ידי ארצות הברית. הממשלה המלכותית היתה בעלת קשרים חזקים לארצות הברית, שהעניקה למדינה סיוע ועזרה לה מול התנועה הצפון ויאטנמית ונגד הפלג הקומוניסטי במדינה בהנהגת Pathet Lao. במהלך 1957 ארצות הברית השקיעה בסיוע חוץ למדינה יותר מכל מדינה אחרת ביחס לנפש. חלק מהכסף הלך לתמיכה במועמדים פרו אמריקאנים בבחירות וחלק הלך לתמיכה במטבע המקומי ה-kip. המלך Savang Vatthana ביקר בארצות הברית בשנת 1963 ונפגש עם הנשיא קנדי.

ועידת ז'נבה השנייה, שנערכה ב-1962-1961, תמכה בעצמאותה ובנייטרליות של לאוס. אף על פי שהמדינה ניסתה להיות נייטרלית, נוכחות צבאית אמריקאית וצפון וייטנאמית הולכת וגוברת במדינה גררה את לאוס למלחמת וייטנאם (1975-1954). במשך קרוב לעשור, לאוס סומנה כמדינה המופצצת ביותר בהיסטוריה של הלוחמה (ביחס לאוכלוסיה שלה), כשארצות הברית רצתה להשמיד את דרך הו צ'י מין, שעברה במזרח לאוס. בשנים 1964-1973 הטילה ארצות הברית פצצות במשקל כולל של 2 מיליון טונות, כמות גדולה כמעט כמו 2.1 מיליון טונות שהטילה ארצות הברית על אירופה ואסיה במהלך מלחמת העולם השנייה. הניו יורק טיימס העיר כי מדובר כמעט בטון פצצות על כל אזרח של המדינה. בשנת 1975 צבא צפון ויאטנם יחד עם כוחות קומוניסטים של המדינה הדיחו את המלך ומאז לאוס היא מדינה קומוניסטית.

מעורבות במזרח התיכון

חשיבותו של המזרח התיכון לארצות הברית נובעת בראש ובראשונה מעתודות הנפט והגז הטבעי שיש באזור. כמחצית מעתודות הנפט והגז בעולם נמצאות באזור המזרח התיכון. למרות שארצות הברית עצמה מייבאת רק מעט נפט מהמזרח התיכון יציבותה הכלכלית תלויה ביציבות של מדינות אחרות כמו יפן או דרום קוריאה שתלויות ביבוא נפט וגז טבעי מהאזור.[1] במשך שנים רבות ארצות הברית ראתה בהשפעות של מעצמות אחרות כמו בריטניה ואחר כך ברית המועצות את האיום המרכזי על כוחה באזור. מאז שנות ה-80 ובמיוחד במאה ה-21 כוחה של איראן והאיום שהיא מייצגת בדמות מהפכה איסלאמית (סונית או שיעית) הוא איום מתגבר באזור. המתחים באזור המזרח התיכון נובעים מסכסוך בין סונים לשיעים, חיכוכים בין עמים אתניים שונים (לדוגמה בין ערבים לבין פרסים, וכן טורקים, כורדים, יהודים ועוד) מהמתיחות בין המערב ובני בריתו לבין איראן והמתח בין מדינות ערב והאיסלם לבין ישראל. בעיה נוספת שיש באזור היא גידול אוכלוסין מהיר ומחסור בהשכלה ואחוזי אבטלה גבוהים שתורמים להקצנה ולאי נחת כלכלי ופוליטי [2]

סעודיה

לארצות הברית "יחסים מיוחדים" עם ממשלת סעודיה שהלכו והתהדקו מאז 1933 ובמיוחד מאז מלחמת העולם השנייה וגילוי כמויות גדולות של נפט בסעודיה. למרות ההבדלים הגדולים בין מדינה חילונית דמוקרטית וליברלית לבין משטר מלוכני-אבסולוטי איסלמי שמדכא זכויות אדם, ארצות הברית תומכת בצורה חזקה במשטר הסעודי ומספקת הגנה צבאית ישירה, סיוע צבאי נדיב ותמיכה מדינית וצבאית לסעודיה. שתי המדינות מאוחדות בהתנגדות לקומוניזם ולהשפעת איראן ויש להם קשרים ענפים ואינטרסים דומים בתחום תעשיית הנפט. מחלוקות בין שתי המדינות נוגעות לישראל, קטאר, והתמיכה של חלק מאזרחי סעודיה בטרור על ידי תרומות לגופים איסלמיים. [3] בשנים האחרונות הממשלה הסעודית החלה במאמצים למנוע תמיכה בטרור מצד אזרחיה בין היתר בגלל שחלק מהטרור האיסלמי הופנה נגד סעודיה עצמה.

מדינות המפרץ

נסיכויות המפרץ מאויימות על ידי התערבות איראנית צבאית (ובעבר מצד עיראק) ועל ידי חשש לטרור והפיכות על רקע איסאלמי. ארצות הברית מחזיקה כוחות צבאיים שונים במדינות המפרץ. [4]

איראן

ההיסטוריה של איראן המודרנית החלה עם ההתקוממות הלאומנית כנגד השאה ב-1905. באוגוסט 1941 השתלטו כוחות בריטים וסובייטים במבצע משותף על איראן כדי להבטיח אספקת נפט למערב ולברית המועצות במהלך מלחמת העולם השנייה. בוועידת טהראן ב-1943 "הצהרת טהראן" העניקה עצמאות וגבולות ברורים לאיראן. בהתאם להסכם, ב-1946 נסוגו כוחות האמריקנים והבריטים, אך הכוחות הסובייטיים שישבו בצפון מערב איראן סירבו לסגת, מתוך מחשבה כי מדינות המערב לא תחלצנה לעזרת איראן, משום שלא ראו בה חשיבות אסטרטגית. אולם איראן פנתה בינואר 1946 למועצת הביטחון של האו"ם, ולאחר שארצות הברית איימה במשלוח כוחות לאיראן, החליטה ברית המועצות לסגת.

ב-1951 נערכו לראשונה בחירות דמוקרטיות לראשות הממשלה ולפרלמנט. ראש הממשלה הנבחר, מוחמד מוסאדק, פעל להבטחת עצמאות מדינית וכלכלית מלאה מהאימפריה הבריטית, בראש ובראשונה באמצעות החלטתו להלאים את חברת הנפט האנגלו-פרסית, אשר החזיקה במונופול על ייצור הנפט במדינה שהייתה בבעלות בריטית. מהלך זה, אשר פגע קשות באינטרסים הכלכליים של בריטניה באזור, הביא בסופו של דבר לכך שב-1953, במבצע שתוכנן והוצא לפועל על ידי ארגוני המודיעין של ארצות הברית (ה-CIA) ובריטניה (ה-MI6), ממשלתו של מוסאדק הופלה בהפיכה צבאית. לאחר ההפיכה הושב השאה לשלטון, והוא ביטל את הלאמת תעשיית הנפט והנהיג משטר דיקטטורי פרו-מערבי. השח הפרסי קיבל סיוע מארצות הברית ומדינות מערביות נוספות כמו ישראל, דבר שבא לידי ביטוי גם בניהול צבאי מערבי שבסופו של דבר הועבר לימים גם לחיבזאללה. התמיכה המערבית בשח הייתה דלק לתמיכה האיסלמית נגדו שבהמשך המשיכה לסמן את ארצות הברית, ישראל והמערב כולו כמקור העיקרי של צרות ורשע בעולם כולו ובמרחב המוסלמי בפרט.

עיראק

במלחמת העולם הראשונה כבשו הבריטים את שטחה של עיראק מידי האימפריה העות'מאנית. גבולותיה של המדינה החדשה, עיראק, שורטטו בוועידת פריז בשנת 1919. שותפה מרכזית למהלך זה הייתה גרטרוד בל, ששכנעה את וינסטון צ'רצ'יל למנות את פייסל הראשון, מלך סוריה המודח, למלך הראשון של עיראק. על אף שעיראק זכתה לעצמאות מהממלכה המאוחדת, ב-1932 הבריטים שמרו על זכותם להעביר כוחות צבאיים דרך עיראק. לאחר מותו של פייסל הראשון ב-1933 מלך על עיראק בנו גאזי עד שנת 1939. שנים אלו התאפיינו בחוסר שקט פנימי בשל ניסיונות חוזרים ונשנים של הצבא לתפוס את השלטון, בשל התקוממויות שיעיות נגד המיעוט הסוני השולט ובשל מרידות כורדיות. את גאזי ירש בנו פייסל השני, אולם לאור העובדה כי היה בן ארבע בלבד בעת מותו של אביו, דודו, עבד אל-אילאה, כיהן כעוצר עד שמלאו לפייסל 18 שנים. ב-1941 פלשה בריטניה לעיראק בשל חששות מניתוק אספקת הנפט למערב ומהתקרבות ממשלת רשיד עלי אל-כילאני לגרמניה הנאצית. במשך שש שנים הייתה עיראק תחת הכיבוש הבריטי, שלאחריהן הוחזר שלטון המונרכיה ההאשמית ב-26 באוקטובר 1947. שליטיה האמיתיים של המדינה בתקופת השלטון הבריטי ועד 1958 היו הפוליטיקאי נורי א-סעיד, אשר כיהן כראש ממשלת עיראק 14 פעם בתקופה זו, ועבד אל-אילאה.

ב-14 ביולי 1958 ביצע הצבא העיראקי הפיכה, ביטל את המלוכה, ולנשיא המדינה מונה אל"מ עבד אל כרים קאסם. קאסם ביטל את שותפות עיראק בברית בגדאד וכונן יחסים ידידותיים עם ברית המועצות. שלטון קאסם נמשך רק עד 1963 ובהפיכה צבאית מוצלחת תפס את השלטון עבד א-סלאם עארף. לאחר מותו של עארף ב-1966 נטל את מושכות השלטון אחיו עבד א-רחמן עארף. אולם שלטונו נמשך רק שנתיים עד להפיכה של מפלגת הבעת'. השפעתו של סדאם חוסיין גדלה לאורך השנים במפלגה (בין השאר בשל השתלטותו על כוחות הביטחון וחיסול יריביו הפוליטיים), עד שהוא החליף את אחמד חסן אל-בכר כראש מועצת הפיקוד המהפכנית (למעשה נשיא המדינה) ב-1979. שלטונו של סדאם חוסיין נמשך לאורך מלחמת איראן-עיראק (1980 - 1988), שבה השתמשה עיראק בנשק כימי וביולוגי נגד איראן והמיעוט הכורדי בשטחה. שלטון חוסיין היה ידוע לשמצה בשל הפרות זכויות האדם שביצע המשטר באזרחיו, בין השאר במעצרים פתאומיים והמוניים והריגות המוניות של מיעוטים או חשודים בריגול. ניסיונו של חוסיין לפתח נשק גרעיני כשל בעקבות מתקפת מנע ישראלית (מבצע אופרה) על הכור הגרעיני באוסירק ב-1981.

ב-1990 פלשה עיראק לכווית, ובעקבות כך פתחה נגדה ארצות הברית ומדינות נוספות ב"מלחמת המפרץ" וגירשה את צבאה מן השטח הכבוש.

מועצת הביטחון של האו"ם הטילה סנקציות על עיראק לאורך השנים בניסיון לאלץ את סדאם חוסיין להתפרק מהנשק להשמדה המונית שהיה בידיו. כיום מקובל שנשק כזה לא היה בנמצא. כתוצאה מטבח המוני שביצע משטר סדאם חוסיין בשיעים ובכורדים בתום מלחמת המפרץ, אכפו הממלכה המאוחדת וארצות הברית אזורים אוטונומיים בצפון עיראק (בו מתגורר המיעוט הכורדי) ובדרום (בו מתגוררים השיעים) בהם נאסר על מטוסים עיראקים לטוס, כדי שלא יפגעו באוכלוסייה העיראקית.

בשנת 2003 מספר שנים לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, פלש צבא ארצות הברית לעירק בטענה שיש במדינה נשק להשמדה המונית. למרות חיפושים רבים אחר נשק כזה הוא לא נמצא ואז טענו גורמים בארצות הברית ובריטניה כי ארגוני המודיעין שלהם הוטעו. סדאם חוסיין נתפס והוצא להורג. לאחר מלחמת עיראק, נוהלה המדינה בידי קואליציה של המדינות שפלשו לעיראק בראשות ארצות הברית. בשנת 2005 הועברה השליטה האזרחית לממשלה העיראקית הזמנית שמונתה לאחר בחירות כלליות לפרלמנט זמני, שהתקיימו לראשונה בתולדות המדינה. גאזי אל יאוור נבחר לכהן כנשיא הזמני של עיראק לאחר העברת השלטון לממשלה הזמנית מידי ארצות הברית, ששלטה בה כשנה. אל יאוור כיהן בתפקיד מיוני 2004 ועד הבחירות באפריל 2005. בשנת 2006 הוקמה ממשלה עיראקית קבועה בראשות המפלגה השיעית הנתמכת על ידי איראן. מאז נפילת משטרו של סאדם חוסיין סובלת עיראק מפיגועים ובהמשך גם ממלחמת אזרחים, בעיקר על רקע המאבק בין השיעים לסונים על השליטה במדינה. על פי הערכות שונות נהרגו עד כמה מעל מאה אלף בני אדם במלחמה ומיליוני אנשים הפכו פליטים הן בתוך עיראק והן פליטים שברחוב ממנה. בדצמבר 2011 עזבו את המדינה אחרוני החיילים האמריקנים שהיו מוצבים בעיראק. ביוני 2014 פתחו מורדים סונים מארגון דאעש (המדינה האיסלמית) במתקפה כוללת נגד הממשלה במספר גזרות ברחבי עיראק והשתלטו על שטחים נרחבים במדינה.

ראו גם

• נאו-קולוניאליזם
• רפובליקת בננות
• קפיטליזם
• תעמולה
• הכחשת אלימות

קישורים חיצוניים

• אימפריאליזם אמריקאי בוויקיפדיה האנגלית
• הסרט התיעודי "מלחמה על הדמוקרטיה", The War On Democracy מאת העיתונאי ג'ון פילגר (John Pilger) סוקר כיצד מזה 50 שנה ממשלת ארה"ב מפרקת דמוקרטיות באמריקה הלטינית, וממליכה במקומם דיקטטורים מושחתים ואכזריים מטעמה, כדי שיעבירו לידי התאגידים האמריקאים את משאבי המדינות.
• "המלחמה על הדמוקרטיה" בוויקיפדיה האנגלית
• דוקטרינת מונרו בוויקיפדיה האנגלית
• מלחמת ארצות הברית -ספרד בוויקיפדיה האנגלית
• הכיבוש של האיטי בידי ארצות הברית בוויקיפדיה האנגלית
• מדיניות החוץ של ארצות הברית במזרח התיכון בוויקיפדיה האנגלית