הנני (סרט)

כרזת הסרט הנני

הנני (באנגלית: I AM) הוא סרט תעודה משנת 2011 של במאי הקולנוע טום שדיאק (Tom Shadyac). שדיאק היה במאי קומדיות מצליח של סרטים כמו "אייס וונטורה" שעבד עם כוכבי קולנוע כמו ג'ים קארי, אדי מרפי ואחרים וחי באחוזה גדולה בלוס אנג'לס. זעזוע מוח בעקבות תאונת אופני הרים, גרמה לשדיאק לעינוי מתמשך והוא החל לחשוב מחשבות על מוות. בעקבות כך הוא החל לשאול לשאול שאלות קיומיות כמו מה המסר שהוא רוצה להעביר לעולם לפני מותו. לאחר מספר חודשים הכאב נעלם ושדיאק היה יכול לתפקד בצורה נורמלית. הוא החליט להכין סרט תיעודי שבו הוא מראיין סופרים, הוגי דעות כמו דיוויד סוזוקי, הבישוף דזמונד טוטו ונועם חומסקי ושואל אותם שתי שאלות מרכזיות: מה לא בסדר בעולם? ומה אנחנו יכולים לעשות לגבי זה?

שדיאק ראה את הסרט אמת מטרידה של אל גור על התחממות עולמית, את החדשות ממלחמת עיראק השנייה ותופעות כמו עוני, וחשב לעצמו כי אלו הן לא הבעיות היסודיות, אלא שיש סיבה מאחדת לכל התופעות האלה. האם יש בעיה שגורמת לכל הבעיות האחרות.

	האנושות תזדקק לדרך חשיבה חדשה באופן משמעותי, כדי שתוכל לשרוד
-- אלברט איינשטיין

ביקורת על התפיסה המכניסטית

דיוויד סוזוקי טוען כי בדומה לביוספרה שעוטפת כל כל היצורים החיים, יש "שכבה" נוספת שקרוייה אתנוספרה שעוטפת את כל בני האדם. האתנוספרה היא סך כל הסיפורים, מיתוסים שבני האדם הכינו לגבי העולם.

לין מקטאגרט (Lynne McTaggart, שכתבה את הספר What Doctors Don't Tell You) טוענת שככל הנראה הסיפור הגדול ביותר שסיפרנו לעצמנו הוא המדע, או ליתר דיוק המדע המכניסטי. המדע, במיוחד הפיזיקה של ניוטון, מציג את העולם בצורה מאוד מסודרת ומכאניסטית. כאילו העולם מורכב מהמון דברים נפרדים שפועלים זה על זה על ידי חוקים קבועים. החלק השני של הסיפור הוא הצגת העבודה של צ'ארלס דארווין כדבר שמתרכז רק בתחרות לשם שרידה. לטענת מקטאגרט, דבר זה עיצב את העולם שלנו.

דבר זה מוביל למחשבה כאילו בני אדם נפרדים זה מזה, וכדי שאני אשפיע על אדם אחר אני צריך לפעול עליו פיזית כמו להרביץ לו או להפיל אותו וכו'. אם לא ניתן לגעת בזה, או למדוד את זה או לבצע לזה מניפולציה, אז כנראה שזה לא אמיתי. Dean Radin (שעוסק בפרא-פסיכולוגיה) טוען כי במשך מאות שנים התמונה שעלתה מהמדע היא מכאניסטית. טום הארטמן (Thom hartmann) (פסיכותרפיסט לשעבר וכיום שדר רדיו) מספק אנלוגיה: אם ניקח מכונית נפרק אותה לחלקים ונחזיר בחזרה את חלקיה בסדר הנכון, היא תפעל מחדש. אם ניקח כלב נחתוך אותו לחתיכות ונחזיר אותן חזרה למקום הוא לא יחזור לחיים. יש משהו שונה באופן בסיסי בין החיים לבין מכונות. אחת הבעיות המרכזיות שלנו היא שאנחנו מנהלים את העולם כאילו אנחנו חלק ממכונה, כאילו העולם הוא מכונה.

תרבות תחרותית

ערך מורחב – תרבות הצריכה

לין מקטארגט טוענת שהעולם מעוצב כך שאנחנו נפרדים. בחברה שמדגישה ערכים של אינדיבידואליזם, הפרדה ותחרותיות. אנחנו עם מערכת חינוך שמעודדת עצמאות ותחרות. הסביבה העסקית מעוצבת על בסיס הרעיון של מחסור ושל תחרות, והערים, ובעיקר פרברים שלנו מעוצבים בהתאם לערך של הפרדה (בית פרטי, חצר פרטית וכו'). הרעיון הוא שההישג שלי נובע מכך שאני יכול להשיג דברים על חשבונם של אחרים.

הפרופסור לפסיכולוגיה, Dacher Keltner טוען כי בתחומים של פסיכולוגיה, מדעי המוח ואבולוציה ההנחה הבסיסית היא כי בני אדם וחיות בנויים כך שהתחרותיות טבועה בהם. החברה המדעית מדגישה את האינדיבידואליזם. דבר זה מוביל לבידוד של אנשים. נועם חומסקי טוען כי הבידוד הזה יוצר פסיביות וחוסר אמפתיה, מעודד אנשים שלא להיות פעילים מבחינת פוליטית, אבל מאוד פעילים מבחינה צרכנית. טום הארטמן טוען כי בחברה המערבית הנוכחית התפקיד שלנו הוא לא להיות אזרחים טובים אלא צרכנים טובים.

Chris jordan, צלם, טוען שאחד המסרים המרכזיים של החברה המערבית שמשווקת על ידי יחסי ציבור ומערכות פרסום היא ערבוב בין אושר לעושר כחלק מתרבות הצריכה. אם אתה רוצה להיות מאושר עליך להיות עשיר ואתה צריך לקנות דברים.

שדיאק מתייחס לניסיון האישי שלו, כיצד הוא הצליח בחייו הפרטיים. הוא התחיל את דרכו כאומן מתחיל. אבל הוא הימר על ג'ים קארי וזכה בהצלחה גדולה. הוא קנה בתים גדולים יותר ויותר, קנה הרבה מוצרים, מטוס פרטי, בריכה וכו'. אבל הוא לא הפך להיות מאושר יותר.

עושר הוא אושר

ערכים מורחבים – כלכלת אושר, שביעות רצון מהחיים, כלכלה התנהגותית, התרגלות הדונית

טום הארטמן מסביר כי אם אתה נמצא במקום לא נוח כמו יער בחורף ואתה רעב, הספקה של כמה דברים חומריים כמו בית, אוכל חם וביגוד יכולים לגרום להבדל גדול ברווחה. כולם מסכימים על זה. אבל השקר מצוי בטענה כי אם מעט הדברים האלה הפכו אותך למאושר במידה מסויימת, אז פי 10 דברים יהפכו אותך למאושר פי 10 וכו' - כלומר שהמשך צריכה של עוד ועוד מוצרים יהפכו אותך ליותר ויותר מאושר.

ההיסטוריון הווארד זין (Howard Zinn) טוען שיש כאן בעיה פסיכולוגית, שאם יש לך פי 2 כסף לא תהיה מאושר פי 2. שאנשים מכוונים לכך שהם יצרכו עוד ועוד, יצברו עוד ועוד בלי שהם שואלים את עצמם האם זה באמת יהפוך אותי למאושר יותר. הסביבתן John Francis מעיד כי הוא פגש הרבה אנשים שחיים את החלום האמריקאי אבל הם לא מאושרים. דזמונד טוטו טוען טענה דומה. המשורר Coleman Barks טוען שזה מסר חתרני בתרבות הצריכה שבה אנחנו אמורים להגדיל עוד ועוד את הרצונות שלנו.

טום הארטמן מזכיר את עבודתו של פרופסור צ'אק דייויס, מומחה לחקר התרבות. דיוויס חקר ילידי ארצות הברית שבשפתם "וותיקה" שפירושו "קניבל", לא כזה שאוכל את הבשר של אדם אחר אלא כזה שזולל את החיים שלו. לפי טענה זו האינדיאנים הם הבינו מהר כי האדם האירופאי נגוע ב"מחלה", לטענת טום זוהי מחלת נפש.

Dacher Keltner (פרופסור לפסיכולוגיה) טוען כי אחד הסמנים לבעיות של המצב שלנו הוא רמת הבדידות שיש בחברה האמריקאית. מה שאיבדנו הוא התחושה של קהילה ואת הקהילות עצמן ואנחנו מקדמים את הרעיונות של אינטרס עצמי, של חומרנות כדרך להשגת אושר.

אמונה בכוחות השוק

סוזוקי אומר שלפני כמה מאות שנים אנשים האמינו במפלצות ובדרקונים. אבל כיום יש לנו "מפלצת" חדשה, והיא נקראת "הכלכלה" או "השוק". כאשר כותבים על השוק או הכלכלה בעיתונות הכלכלית מייחסים לשוק ולכלכלה כאל דבר בעל אישיות. שיש לו התנהגות או רצונות. השוק רוצה ככה וככה, הכלכלה מתנהגת ככה וככה. אבל השוק הוא לא כוח טבע, אלה דבר שאנחנו יצרנו בעצמנו.

סוזוקי מאמין כי לב הבעיה הוא הניתוק בין האדם לבין העולם הטבעי, והתחושה כי הכלכלה היא הדבר החשוב ביותר בחיינו. אנחנו לא שואלים את השאלות החשובות כמו בשביל מה הכלכלה קיימת או כמה זה מספיק?

האמונה כי תאוות בצע היא דבר טוב, התפשטה עם התפשטות הקפיטליזם. טום הארטמן טוען שזו כבר לא בעיה רק של כמה מאות מיליוני בני אדם שחיים בצפון אמריקה, אלא שתרבות הצריכה התפשטה והפכה לדבר כלל עולמי.

דניאל קווין, המחבר של הספר "ישמעאל" טוען שהרעיון המסוכן ביותר שעולה כאן היא שהאדם הוא מין של בעל חיים שהוא נפרד מיתר קהילת היצורים החיים. התחזית של קווין היא שאם יהיו כאן בני אדם עוד 200 שנה, הם לא יחיו בדרך שבה אנחנו חיים ולא יחשבו באותה צורה שבה אנחנו חושבים היום.

טבעו של האדם

ערכים מורחבים – המהפכה הלשונית, סדר מדומיין, מיתוס

שדיאק חוזר לטענות לפיהם עלינו תמיד להתחרות באחרים ולנצח אותם. הוא מניח כי קיים דבר כמו "טבע האדם" ושואל מה הוא טבעו של האדם, האם הוא תחרותי אינדיבידואלי ואלים או שהוא משתף פעולה ואוהב?

הדבר הזה נובע לכאורה מתוך הגותו של דארווין "מוצא המינים" שמציירת לכאורה את העולם כמקום מאוד תחרותי ואלים. לטענתו היות והעולם הוא תחרותי ומסוכן, התרבות הקיימת מניחה כי יש צורך במעין זכר-אלפא שליט שישליט סדר. בסרט מוצגים מחקרים שטוענים כי שיתופי פעולה הם הכרחיים לתפקוד של עדרים גדולים של איילים וכי הזכר השליט בעדר הוא לא זה שמקבל החלטות חשובות כמו מתי ללכת לשתות מים, אלא שהדבר מבוצע באופן דמוקרטי. מוצגים מחקרים גם על קבלת החלטות בקונצנזוס בקרב בעלי חיים שאינם בני אדם.

הסופר Marc Ian Barasch טוען כי דארווין עצמו מציג את העולם כמקום שבו יש חשיבות גדולה לשיתופי פעולה, לאהבה. דארווין מצא בטבע את "חוקי הזהב" ואת האידאולוגיות שיש בדתות אנושיות בקרב התנהגות של יונקים. הטבע מבוסס על תחרותיות וגם על שיתופי פעולה. מסר זה הושכח על ידי התרבות הנוכחית, דארווין פורש והפך לפופולרי על ידי תומאס הנרי הקסלי שהיה הרבה יותר קודר והדגיש רק את התחרות ואת המסר שהעולם הטבעי הוא מקום שבו החזקים מדכאים כל הזמן את החלשים. Barasch טוען כי זהו מסר מעוות שנמשך עד היום, כולל הספר "הגן האנוכי שמציג את העולם כאילו גם היחידות הקטנות ביותר שבו, הן אנוכיות ומונעות על ידי אינטרס עצמי.

Dacher Keltner טוען שעבור המין האנושי, ההגות של דארווין דווקא מדגישה את החשיבות של היכולת לשתף פעולה. אין לנו ניבים גדולים או יכולת לרוץ מהר וכו', מה שיש לנו זה את היכולת שלנו לשתף פעולה עם בני אדם אחרים. לפי דארווין הסימפטיה היא האינסטינקט החשוב ביותר שיש לבני אדם. אבל מבחינה היסטורית האנשים שהפכו את דארווין לפופולרי התעלמו מחלק זה של תורתו. יש סיבות עמוקות שקשורות להתרבות ולשרידה בשאלה מדוע אנחנו התפתחנו כדי להיות טובים לאחרים. דזמונד טוטו טוען כי הקיום של אדם יחיד הוא דבר בלתי אפשרי, הוא חייב לבוא קודם כל על ידי קהילה של שני אנשים לפחות. כדי ללמוד לדבר, ללכת, ללמוד איך להתנהג כבן אדם, אנשים צריכים אנשים אחרים שיגדלו אותם ויחיו לצידם. בן אדם תלוי לחלוטין בבני אדם אחרים כדי שיוכל להיות אנושי.

	האמת על עצמנו היא, אנחנו קיימים בגלל שאנחנו שייכים
-- דזמונד טוטו

פעילות עצבית ורגשות

הסרט מזכיר את הנטייה הטבעית של בני אדם לאמפתיה על ידי עצבי מראה. אלו עצבים שקיימים בקרב קופים גדולים, דולפינים ואולי גם פילים, שגורמים לנו לעבור גירוי שדומה לגירוי העצבי שעובר ייצור אחר שעבר חוויה כלשהי. לדוגמה בני אדם שרואים בני אדם אחרים עוברים חוויה כואבת או מרגשת, עוברים בעצמם גירוי של כאב או התרגשות.

העצב הטועה גורם לנו להתרגש ולדמוע כשאנחנו רואים סרט של חייל שמחבק את בנו הקטן לאחר שלא ראה אותו במשך כמה חודשים. אנשים שרואים אנשים אחרים מסייעים לבני אדם, מדווחים על הרגשת התעלות. אנשים מרגישים אקסטזה כשהם עצמם מסייעים לאחרים.

שדיאק מעיד על עצמו כי מה שגורם לו להתרגש זה עבודתו של אביו, רופא שעובד בבית חולים לטיפול בילדים שיש להם סרטן. שדיאק שואל את אביו מדוע התחושה הזאת של ביחד, של הרצון לסייע לאחרים לא מתפשטת כמודל חברתי רחב יותר? אביו אומר שהוא רואה דבר דומה בכנסיה. בכנסיה שחורים ולבנים מחבקים זה את זה ואוהבים זה את זה, אבל כשהם מחוץ לכנסייה הרגשות האלה וההתנהגות הזאת נפסקת עד ליום ראשון הבא. הוא לא מאמין שאפשר לשנות את בני האדם. נראה לו שזה אוטופי להאמין בחברה שבה חמלה ואהבה חודרות לכל תחום בחיים.

שדיאק נוסע למכון HeartMath - מרכז מחקר שבודק את הקשר בין המוח לבין הלב והשפעות הלב על הרגשות וההתנהגות. הלב ותחושות הגוף משפיעות בצורה חזקה על ההתנהגות שלנו. בשעת כעס אנחנו עלולים לעשות דברים שלא היינו עושים במצב אחר. אנחנו מתפקדים טוב יותר כאשר אנחנו במצב של הרמוניה וחמלה מאשר כשאנחנו במצב של הפרדה.

הסרט מציג תאוריה לפיה יש קשר בין אנשים שונים על ידי "המתמטיקה של הלב" לפיה רגשות שונים גורמים ללב לפעול בקצבים שונים ולמסור מידע שונה שמאופנן מעל פעימות הלב. פעימות אלה גורמות לשינויים בשדה מגנטי.

לטענת הסרט בני אדם ואפילו יצורים אחרים יכולים להרגיש בשינויים אלה בשדות מגנטיים ולהגיב אליהם. לא מדובר ב"הילות" או בדברים מיסטיים אלא בדברים שניתן למדוד עם ציוד חשמלי מתאים. הסרט מדגים כיצד שדיאק מדבר על הסוכן שלו או על היד הכואבת שלו וכיצד חיידקי יוגורט במרחק כמה סנטימטרים ממנו מגיבים באופן של גירוי חשמלי.