כלכלה בודהיסטית - פרק 2

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מתוך הספר: כלכלה בודהיסטית (ספר), דרך אמצע לשוק. מאת פ.א. פאייוטו

Buddhist Economics, A Middle Way for the market place by Ven. P. A. Payutto

translated by Dhammavijaya and Bruce Evans compiled by Bruce Evans and Jourdan Arenson

http://www.geocities.com/Athens/Academy/9280/econ2.htm

ההשקפה הבודהיסטית על טבע האדם

כלכלה בודהיסטית, דרך אמצע עבור השוק מאת וון פ.א. פאייוטו

לפי התורות הבודהיסטיות, בני אדם נולדים במצב של בערות. בערות היא חסר בידע, ומחסור זה בידע הוא שגורם לבעיות בחיים. שבני האדם נולדים עם בערות, והם מוטרדים ממנה כבר מהלידה, זה דבר ברור כאשר מסתכלים על מצוקתו של תינוק בן יומו, שאינו יכול לדבר, לחפש אחר מזון או אפילו להאכיל את עצמו. בערות היא מגבלה אמיתית בחיים; היא נטל, בעיה. בבודהיזם המעמסה הזאת נקראת דוקהה (dukkha) שמתורגם כסבל או כאי נחת. בגלל שבני אדם נולדים עם בערות, הם לא באמת יודעים איך לנהל את חייהם. ללא הכוונה של ידע או חכמת חיים, הם פשוט הולכים אחר תשוקותיהם, נאבקים תוך שהם מובלים על ידי תאוותיהם להישאר בחיים בעולם עוין. בבודהיזם ההשתוקקות העיוורת הזאת נקראת טַנהַא (tanha).

טנהא משמעה השתוקקות, אמביציה, אי שקט, או צמא. עליתה תלויה בהרגשה והיא נעוצה בבערות. בכל פעם שחוויה מכל סוג שהוא נחווית, בין אם היא נעימה או בלתי נעימה – כמו מראה יפה או מכוער, או קול נעים או בלתי נעים – היא מלווה בהרגשה, בין אם נעימה, בלתי נעימה או נייטרלית. טנהא עולה בהתאמה עם ההרגשה: אם ההרגשה היא נעימה, תהיה תשוקה להאחז בה; אם ההרגשה היא בלתי נעימה, תהיה תשוקה להתחמק ממנה או להרוס אותה; אם ההרגשה היא נייטרלית, תהיה מעין התקשרות עדינה אליה. התגובות האלו הן אוטומטיות, הן לא דורשות שום כוונה מודעת או כל סוג שהוא של ידע או הבנה. (להפך, אם מחשבה כלשהי מפריעה לתהליך בכל זמן שהוא, ניתן ליירט את הטנהא, והתהליך יתועל לאפיק אחר).

בגלל שטנהא עוקבת בצורה כל כך מיידית לתחושה, היא נוטה לחפש אחר עצמים אשר יספקו תחושות נעימות, שהן באופן בסיסי ששת הסוגים של עצמי החושים הנעימים: מראות, קולות, ריחות, טעמים, תחושות גופניות, ועצמים נפשיים. הבולטים ביותר מבינם הם חמשת הראשונים, הידועים כחמשת חושי התענוגות. ששת האובייקטים של החושים, ובעיקר חמשת חושי התענוג, הם האובייקטים שטנהא מחפשת ומתקבעת עליהם. בהקשר הזה, אנו יכולים להרחיב את ההגדרה שלנו את הטנהא להיות: טנהא היא ההשתוקקות לאובייקטים של חושים אשר מספקים הרגשה נעימה, או תשוקה לתחושה של עונג. בקיצור, אפשר לקרוא לטנהא הרצון להשיג או הרצון שמשהו יהיה שלך.

אפשר לראות את האופן שבו טנהא עובדת דרך הצורך הבסיסי באוכל. הצורך הביולוגי לאכול הוא לשם הזנת הגוף, לספק לו כוח ובריאות. בנוסף לצורך הביולוגי הזה יש את התשוקה להנאה, לטעמים טעימים. זו היא הטנהא. לפעמים, התשוקה לטנהא עשויה להיות בניגוד לבריאות ואפילו להזיק לאיכות החיים. אם אנחנו המומים מטנהא כאשר אנו אוכלים, במקום לאכול כדי להזין את הגוף ולספק לו רווחה, אנו אוכלים למען התחושה של טעם נעים. האוכל יכול להיות ערב לחך, אבל בסופו של דבר אנו עלולים לסבול מקלקול קיבה או מהשמנה מוגזמת. בקנה מידה רחב יותר, העלויות החברתיות של צריכת-יתר, כמו ההתדלדלות של משאבים טבעיים, עלויות הנגרמות על רקע של טיפולי בריאות, שלא לדבר על פשע, שחיתות ומלחמות, הן עצומות.

הכלכלה המודרנית והבודהיזם מסכימים שניהם על כך שלאדם יש רצונות בלתי מוגבלים. כפי שהבודהה אמר, "אין נהר כמו ההשתוקקות" [Dh.186] נהרות יכולים לפעמים להתמלא עד גדותיהם, אבל הרצונות של בני האדם לעולם לא יכולים להתמלא. אפילו אם כסף יפול מהשמיים כמו גשם, התשוקות החושיות לא יהיו מסופקים [Dh.251] הבודהה גם אמר שאפילו אם מישהו יוכל להפוך באורח קסם הר אחד לשני הרים של זהב זה עדיין לא יספק תחושת סיפוק מלאה ומתמשכת לאותו אדם. [S.I.117] יש הרבה תורות במסורת הבודהיסטית, המתארים את טיבו הבלתי מוגבל של הרצון האנושי. אני רוצה להתייחס כאן לסיפור המופיע במעשי ג'טקה (Jataka Tales) . [J.II.310]

האגדה על המלך מנדהטו

בעבר הרחוק והעתיק חי מלך בשם מנדהטו (Mandhatu). הוא היה שליט בעל עוצמה אדירה, קיסר ששמו מוכר באגדות משום שחי חיים ארוכים מאוד. מנדהטו היה בעל כל התכונות הקלאסיות הדרושות לקיסר; הוא היה בן אדם מיוחד במינו שהיה לו כל מה שמישהו יכול לבקש; הוא היה נסיך במשך 84,000 שנים, לאחר מכן יורש העצר במשך 84,000 שנים, ולאחר מכן קיסר במשך 84,000 שנים.

יום אחד, לאחר שהיה קיסר במשך 84,000 שנה, המלך מנדהטו החל להראות סימני שיעמום. העושר הגדול שהיה לו כבר לא הספיק כדי לספק אותו. חצרני המלך ראו שמשהו לא בסדר ושאלו מה כואב להוד מלכותו. הוא ענה, "העושר והתענוג שמהם אני נהנה כאן הוא חסר ערך. הגידו לי, האם יש מקום נעלה מזה?" "גן-עדן, הוד מלכותך," ענו החצרנים. כעת, אחד מאוצרות המלך היה הקאקקארטאנטה (cakkaratana), גלגל קסם שיכל להעביר אותו לכל מקום שבו ירצה להיות. אז המלך מנדהטו השתמש בו כדי להגיע לגן העדן של ארבעת המלכים הגדולים. ארבעת המלכים הגדולים באו לברך אותו בכבודם ובעצמם, וכששמעו את רצונו, הזמינו אותו לשלוט בכל ממלכתם השמימית.

המלך מנדהטו שלט על גן העדן של ארבעת המלכים במשך זמן רב מאוד, עד שיום אחד, הוא שוב התחיל להרגיש משועמם. זה כבר לה היה מספיק, העונג שניתן היה להפיק מהעושר והתענוגות של הממלכה ההיא כבר לא הצליח לספק אותו. הוא נועץ עם בני לוויתו וכך נודע לו על התענוגות הנשגבים של הממלכה השמימית טבטיסמה (Tavatimsa). אז המלך מנדהטו הרים את גלגל הקסמים שלו ועלה לגן העדן של טבטיסמה, מקום בו ברך אותו שליט הממלכה, האל אינדרה (Indra), שמיד נתן לו במתנה חצי ממלכתו.

המלך מנדהטו שלט על גן העדן טבטיסמה יחד עם האל אינדרה במשך זמן רב מאוד, עד שהאל אינדרה גמר את זכותו לשבת במקום הרם הזה, והוחלף על ידי אל אינדרה חדש. האל החדש שלט גם הוא עד שהיגע לסוף תוחלת החיים שלו. ובסך הכל 36 אלי אינדרה באו והלכו, בעוד המלך מנדהטו המשיך להנות ממנעמי מיקומו.

ואז, לבסוף, הוא התחיל להרגיש לא מרוצה – חצי מגן העדן כבר לא הספיק לו, הוא רצה לשלוט על הכל. אז המלך מנדהטו התחיל לזמום תוכניות כדי להרוג את האל אינדרה ולהיפטר ממנו. אבל אדם אינו יכול להרוג את האל אינדרה, בגלל שבני אדם לא יכולים להרוג יצורים שמימיים, וכך משאלתו לא נתגשמה. חוסר היכולת של המלך מנדהטו למלא את תשוקתו החלה להרעיל את עצם השורש של הוויתו, וגרמה להתחלת תהליך ההזדקנות.

לפתע הוא נפל מגן העדן של טבטיסמה, למטה אל האדמה, במטע , והשמיע קול חבטה מהדהד. כשהעובדים במטע ראו שמלך גדול הגיע, יצאו חלק מהם להודיע לארמון, וחלק אילתרו כס מלכות זמני כדי שיוכל לשבת. כעת כבר היה המלך מנדהטו על סף מוות. המשפחה המלכותית באה כדי לראותו וכדי לשאלו בדבר מילותיו האחרונות. המלך מנדהטו הכריז על גדולתו. הוא סיפר להם על הכוח והעושר העצום שהיה לו על האדמה ובשמיים, אבל לבסוף הודה שתשוקותיו נותרו בלתי מסופקות.

כך מסתיים סיפור של המלך מנדהטו. זה מראה כיצד הבודהיזם שותף להשקפת הכלכלנים שרצונות בני האדם הם אינסופיים.

מהתנגשות להרמוניה

במאבקם להזין את התשוקות העיוורות והאינסופיות שלהם, אנשים לא תופסים בבהירות מה מועיל באמת בחיים ומה מזיק. הם אינם יודעים מה מוביל אל רווחה אמיתית ומה מוביל הרחק ממנה. עם מוח שמעוור על ידי הבורות, אנשים יכולים רק להאכיל את תשוקותיהם. בניסיון הזה הם לפעמים מייצרים את הדבר שיש לו ערך, ולפעמים הורסים אותו. אם הם אכן מייצרים איזו רווחה, הרי זה בדרך כלל רק תוצאה משנית למטרה העיקרית שלהם, אבל ברוב המקרים הדברים המושגים בדרך הטַנַהא פוגעים באיכות החיים.

כשהם נאבקים כנגד אנשים כמותם וכנגד העולם סביבם כדי למלא את התשוקות האנוכיות שלהם, בני האדם חיים בסכסוך עם עצמם, עם החברות שלהם, ועם הסביבה הטבעית שלהם. יש התנגשות של אינטרסים, חיים המונחים על ידי בורות מלאים בקונפליקט ובאי- הרמוניה.

אם בכך היה מסתכם טבע האדם, וכל מה שהיה צריך לקחת בחשבון בכל הנוגע לכלכלה, הרי אנחנו בני האדם לא היינו שונים בהרבה מבעלי חיים, ואולי אפילו גרוע מכך, בגלל הכשרון המיוחד שלנו לנהור אחר פעולות שהן מזיקות לחיי רווחה. למרבה המזל, יש עוד דברים בטבע האדם. הבודהיזם מצהיר כי בני אדם מחוננים באופן טבעי בנטיה ויכולת להתפתחות. בעוד הבודהיזם מקבל את העובדה שזה טבעי עבור בני האדם להיות בעלי תאווה לדברים, הוא גם מכיר בהשתוקקות האנושית אחר איכות חיים או רווחה, התשוקה לשיפור עצמי ולעשיית טוב. בעיות עולות כאשר חיים את החיים מתוך בורות ובכיוון של תשוקה. בעיות יכולות להפתר על ידי השגת ידע. בבודהיזם אנו קוראים לסוג של ידע כזה פנה [pañña], חוכמת חיים או תבונה (wisdom).

כאשר בורות מוחלפת בתבונה, אפשר להבחין בין מה שהוא בעל תועלת אמיתי, ומה שאינו. עם חוכמת חיים, תשוקות יהיו באופן טבעי לדברים שנותנים ערך באמת. בבודהיזם, התשוקה הזאת לרווחה אמיתית נקראת דהמהצ'נדה [dhammachanda] (תשוקה למה שהוא אמיתי), קוסאלאצ'נדה [kusalachanda] (תשוקה למה שהוא מיומן), או בקיצור צ'נדה [chanda].

המטרה של הצ'נדה היא דהמה [dhamma] או קוסאלאדהמה [kusaladhamma], "אמת וטוב". אמת וטוב חייבים להיות מושגים על ידי מאמץ, וכך צ'נדה מובילה לפעולה, ובך היא מנוגדת לטנהא, המובילה לחיפוש. צ'נדה נובעת מהתבוננות אינטליגנטית [yoniso-manasikara], בניגוד לטנהא, שהיא חלק מזרם שגרתי של תגובות ללא מודעות.

כדי לסכם זאת:

  1. טנהא מכוונת כלפי הרגש; היא מובילה לחיפוש אחר אובייקטים המתווכים לשם אינטרס עצמי והיא נתמכת ומוזנת על ידי בורות.
  2. צ'נדה מכוונת כלפי התועלת, היא מובילה למאמץ ולפעולה, ומבוססת על התבוננות שכלית.

כשחוכמת החיים מתפתחת, צ'נדה הופכת להיות דומיננטית יותר, בעוד התשוקה העיוורת אחר טנהא מאבדת מעוצמתה. על ידי אימון והתפתחות שלנו, אנו חיים פחות ופחות על פי ציווי הבורות והטנהא, ויותר ויותר לפי הנחיות החוכמה והצ'נדה. זה מוביל לחיים מיומנים יותר, וליחסים טובים ופוריים בהרבה עם הדברים הסובבים אותנו.

עם תבונה וצ'נדה אנו כבר לא רואים את החיים כקונפליקט של אינטרסים. תחת זאת, אנו חותרים ליצירת הרמוניה בין האינטרסים שלנו לבין אלו של החברה והטבע. התנגשות האינטרסים הופכת להרמוניה של אינטרסים. זאת משום שאנו מבינים, שבסופו של דבר, חיים מועילים באמת אפשריים רק כאשר הפרט, החברה והסביבה משרתים זה את זה. אם יש קונפליקט בין כל אחת מהספרות האלה, התוצאה תהיה בעיות לכולם.

אתיקה ושני סוגים של תשוקה

כפי שראינו, הבודהיזם מכיר בשתי סוגים שונים של רצונות:

  1. טנהא, התשוקה לאובייקט של עונג;
  2. וצ'נדה, התשוקה לרווחה.

טנהא מבוססת על בורות, בעוד צ'נדה מבוססת על חוכמת חיים ולכן היא חלק מהתהליך של פתרון בעיות.

טנהא וצ'נדה מובילות שתיהן לסיפוק, אבל מסוגים שונים. נשתמש בדוגמת האכילה, אנשים המונעים על ידי טנהא יבקשו לספק את התשוקה העיוורת של תאוות חושים אשר, במקרה הזה, היא התשוקה לטעם נעים. כאן, הסיפוק נובע מההתנסות בטעמו של האוכל. אבל כאשר מונחים על ידי צ'נדה, תאוות מונחות למימוש של חיים טובים. איננו חייבים לאכול יותר מידי, או לאכול סוגי מזונות שיעשו אותנו חולים רק בגלל שיש להם טעם טוב. תחת זאת, אנו אוכלים כדי למנוע את הרעב וכדי להזין את הגוף. כאן הסיפוק נובע מההבטחה של חיים נאותים שסופקה על ידי פעולת האכילה. אנו נהנים מהמזון שלנו, אבל לא בצורה שמובילה אותנו לחרטה.

צ'נדה מובילה למאמץ יצירה ופעולה המבוססים על אינטליגנציה ועל חשיבה צלולה. להבדיל, טנהא מובילה לחיפוש עיוור המבוסס על בורות. שתי תשוקות פנימיות אלו מניעות את ההתנהגות, אבל עם תוצאות אתיות שונות מאוד. בבודהיזם אפשר לשפוט את הערך המוסרי על פי אם הוא מונהג (בצורה ברורה) על ידי טנהא או על ידי צ'נדה והאם (ברמה עמוקה יותר) על ידי בורות או על ידי תבונה. כשבאים לשפוט את הערך המוסרי של התנהגות כלכלית, עלינו לקבוע איזו אופן של מצב נפשי מניע אותה. כאשר תאבת בצע (טנהא) מניע החלטות כלכליות, ההתנהגות נוטה להיות בלתי-מיומנת מבחינה מוסרית, אבל כאשר התשוקה לחיים טובים (צ'נדה) מובילה אותן, ההתנהגות הכלכלית תהיה מיומנת מבחינה מוסרית. על ידי שיפוט כזה של הפעילות הכלכלית, אנו רואים כיצד מצבים נפשיים, התנהגות מוסרית ופעילות כלכלית מחוברים בזרם של סיבה ותוצאה.

מנקודת המבט בודהיסטית, הפעילות הכלכלית צריכה להיות אמצעי לחיים טובים ואציליים. ייצור, צריכה, ופעולות כלכליות נוספות אינן מטרות בפני עצמן; הם אמצעים, והמטרה שהם חייבים להוביל אליה היא פיתוח הרווחה בתוך הפרט, בתוך החברה ובתוך הסביבה.

בניגוד לדעה המוטעית שבודהיזם מכוון רק למתנזרים, בודהיסטים מכירים בכך שהשגת עושר היא אחת מהפעולות הבסיסיות בחיים, והבודהה נתן שיעורים רבים על הדרך הנאותה להשגת עושר. אבל הוא תמיד הדגיש שמטרת העושר היא להוות בסיס לפיתוח של פוטנציאל אנושי גבוה יותר. בבודהיזם נאמר שיש שלוש מטרות בחיים: הראשונית, האמצעית והסופית. המטרה הראשונית הינה נוחות חומרית סבירה ובטחון כלכלי סביר. בטחון חומרי, עם זאת, הינו רק הבסיס לשתי מטרות גבוהות ומופשטות יותר – רווחה נפשית וחופש פנימי.

חלק ניכר מחיינו נתפס על ידי פעולות כלכליות. אם רוצים שהכלכלה תמלא חלק אמיתי כלשהו בפתרון של בעיות אנושיות, אזי כל הפעילויות הכלכליות – ייצור, צריכה, עבודה, והוצאה – חייבות לתרום לרווחה ולעזור לממש את הפוטנציאל לחיים טובים ואציליים. זה דבר שאנו מסוגלים לעשותו. הבסיס לכלכלה בודהיסטית מונח כאן, בהבטחה שהפעילות הכלכלית משפרת את איכות החיים שלנו.

שיקולי מוסר בפעילות כלכלית

עקרון בסיסי בכלכלה המודרנית קובע כי אנשים יסכימו להפרד מדבר מה רק אם הם יכולים להחליפו בדבר מה שיאפשר להם עונג שווה או גדול יותר. אבל עקרון זה מתייחס רק לסיפוק שנובע מבעלות על מוצרים מוחשיים. לפעמים אנו יכולים תחושת סיפוק מהפרדות מדבר מה ללא קבלה של דבר מוחשי בתמורה, כמו כאשר הורים נותנים לילדיהם מתנות: בגלל האהבה שהם חשים כלפי הילדים שלהם, הם חשים תחושת סיפוק גדולה יותר מאשר אם הם היו מקבלים דבר מה בתמורה. אם בני האדם היו יכולים להרחיב את אהבתם לכל בני האדם, במקום לצמצמה למשפחתם שלהם, אז אולי הם היו יכולים להפרד מדברים ללא קבלה של דבר בתמורה, ותוך תחושה של סיפוק גדול יותר כשהם נוהגים כך. סיפוק זה נובע לא מהתשוקה להשיג דברים כדי לשמח את עצמנו (טנהא), אלא מהתשוקה לרווחה של האחרים (צ'נדה). [*]

עקרון כלכלי אחר קובע כי ערכם של דברים נקבע על ידי הביקוש להם. עקרון זה מומחש בצורה קלאסית על ידי הסיפור על שני אנשים שנתקעו על אי מדברי: לאחד יש שק של אורז ולשני יש 100 מחרוזות זהב. באופן רגיל, די במחרוזת אחד של זהב מספיקה, ויותר ממספיקה, לקנות שק שלם של אורז. אבל כששני האנשים נטושים על האי ללא אמצעי מילוט וללא הבטחה של חילוץ, ערכן של הסחורות משתנה. כעת האדם עם האורז עשוי לדרוש את כל 100 המחרוזות עבור כמות זעומה של האורז, או עשוי לסרב לבצע חליפין כלשהו.

עם זאת, השאלה של מוסר לא נכנסת לדיון זה. כלכלנים עשויים לקבוע כי כלכלנים עוסקים רק בביקוש, ולא באיכויות מוסריות, אבל למעשה שקולי מוסר משפיעים על הביקוש. בדוגמא של שני ניצולי הספינה, יש אפשרויות נוספות מלבד סחר. האדם עם מחרוזות הזהב עלול לגנוב חלק מהאורז כאשר הבעלים אינו מסתכל, או שהוא עלול פשוט להרוג אותו כדי להשיג את כל השק. מצד שני, שני האנשים יכולים להפוך לידידים ולעזור זה לזה, כשהם מתחלקים באורז עד לסופו, כך שאין צורך בקניה או מכירה כלשהי.

בחיים האמיתיים, הדברים יכולים להתקיים בכל אחת מהדרכים האלה. גורמים כמו מוסר אישי או רגשות כמו תאוות בצע ופחד יכולים ואכן משפיעים על התוצאה הכלכלית. ביקוש שמסתיים באלימות או גניבה יהיה בעל תוצאות אחרות מזה שמכיר במגבלות מוסריות.

דרך אחת להעריך את האיכות המוסרית של פעילות כלכלית היא להתבונן בהשלכות שיש לה בשלושה מישורים: על הצרכן הבודד, על החברה ועל הסביבה. הבה נתבונן לדוגמא בבקבוק וויסקי וארוחה סינית. ברור כי, למרות שמחיר השוק שלהם עשוי להיות זהה, העלויות הכלכליות שלהם אינן שוות. בקבוק הוויסקי עלול לפגוע בבריאותו של הצרכן, מה שיכריח אותו להוציא כסף על טיפול רפואי. המזקקה שמייצרת את הוויסקי עלולה להפיץ אדים בעלי ריח רע לאוויר. לזיהום זה יש השלכות כלכליות, לדוגמא הממשלה תצטרך להשקיע משאבים בניקוי הסביבה. יותר מכך, מי ששותה וסובל מהנג-אובר בעבודה יעבוד בצורה פחות איכותית, או שהוא עלול להיות שיכור ולרסק את מכוניתו, דבר שיגביר עוד יותר את ההוצאות הכלכליות. וכן יש את התוצאות החברתיות המזיקות: שתיה עשויה לתרום לפשע, שיש לו עלויות גבוהות מאוד לחברה.

למרות שאלו סוגיות מוסריות, יש לכולן הסתעפויות כלכליות. הן מצביעות על הצורך בהתבוננות בעלויות כלכליות בצורה רחבה הרבה יותר מאשר בהווה. לא רק במונחים של מחירי שוק. יש כעת מגמה של הכללת העלויות הסביבתיות בתחשיב הכלכלי. חלק מהכלכלנים אפילו מכלילים אותם בעלות של מוצר מוגמר. אבל אין די בכך. במקרה של בקבוק הוויסקי, מלבד העלויות הסביבתיות, ישנן גם עלויות חברתיות, מוסריות ובריאותיות – ייצור יעיל, תאונות מכוניות, מחלות כבד, פשע – שלכולן יש השלכות כלכליות. [**]

דרך שניה להעריך את האיכות המוסרית של פעילות כלכלית היא לקבוע איזה סוג של תשוקה נמצאת בשורשיה. הפעילויות הכי פחות מוסריות הן אלו המזינות טנהא בעודן פוגעות ברווחה. מסחר בטבק, סמים, ובזנות הן דוגמאות לפעילויות כלכליות מזיקות המכוונות אך ורק כדי לספק תשוקה לתענוג.

ככל שאנשים מונעים יותר על ידי טנהא כך הם הורסים יותר את הרווחה האמיתית שלהם. עקרון זה תקף לא רק לגבי מידות רעות ברורות, אלא גם לכל הפעילויות הכלכליות. כך, בהחלטות הנוגעות גם בצריכה, ייצור, ושימוש בטכנולוגיה, אנו חייבים לדעת כיצד להבחין בין שני סוגים של תשוקה ולבצע את בחירותינו בצורה נבונה.

הערות המתרגם:

  • צ'נדה, כשהיא מכוונת כלפי יצורים אחרים מכונה מטה (metta), רצון טוב, התשוקה לרווחתם של אחרים.
  • לאור מה שנכתב למעלה, הקבלה העכשווית של עלות סביבתית (עקב הלחץ שנבע מהאיום של חורבן סביבתי המשמש ובא) בפעילות הכלכלית על ידי הכלכלה של הזרם המרכזי, כשנמשכת ההתעלמות מעלויות מוסריות וחברתיות (היות והאיום אינו קיצוני מספיק עדיין כדי לתבוע את תשומת הלב שלהם), שהן אובייקטיביות באותה מידה, הינה בהחלט בלתי רגילה – דוגמא טובה של סובייקטיביות בחשיבה הכלכלית.
  • הערת המתרגם – היום יש כבר כלכלנים המדברים על "מחיר מלא" (true cost), שאמור לשקף את מלוא המחיר והעליות של פעילות כלכלית – לא רק את ההשלכות הסביבתיות אלא גם את ההשפעות האישיות והחברתיות.

ראו גם