חוק אוויר נקי

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חוק אוויר נקי הוא חוק לצמצום זיהום האוויר בישראל שנחקק בשנת 2008. זיהום אוויר מוגדר בחוק כנוכחות של חומר באטמוספרה בריכוז הגבוה מהמותר בחוק. על פי החוק, ריכוז וסוג החומרים המותרים יבחנו אחת לחמש שנים ויעודכנו במידת הצורך. החוק קובע איסורים וחובות בהתאם לעקרון הזהירות המונעת ומרכז את כלל ההיבטים הקשורים לאיכות האוויר בחוק אחד ותחת גוף אחראי אחד - המשרד להגנת הסביבה. שיפור איכות האוויר נועדה כדי לשמור על בריאות האדם, על משאבי הטבע, המערכות האקולוגיות, המגוון הביולוגי ומתוך מחשבה על הדורות הבאים וצורכיהם.

זיהום אוויר

רקע:

מזהמים שונים:

זיהום אוויר בישראל:

רקע - ועדת אלמוג

החוק מבוסס במידה רבה על עבודתה של וועדה מקצועית המכונה וועדת אלמוג, שהחלה לעבוד בשנת 2003. את הועדה ריכז דוקטור שלמה אלמוג מהמכון לטוקסולוגיה ופרמוקלוגיה קלינית מבית חולים תל השומר.[1] יחד אתו ישבו שלושה נציגים מהמשרד להגנת הסביבה: אביבה טרכטמן, שולי נזר ואריק קרסנטי. הועדה עבדה במשך 3 שנים כדי להכין ערכי ייחוס סביבתיים באוויר עבור 112 מזהמים כימיים שונים והגישה את מסקנותיה במרץ 2006.[2] אחת המסקנות החשובות של הועדה היא שהרף המקובל לחשיפה לחומרים מסרטנים באוויר צריך להיות נמוך ככל האפשר, עקב הנזק המצטבר והבלתי הפיך הנגרם מחשיפה ארוכה טווח לזיהום במינון נמוך. כמו כן הועדה מציינת כי התחשיב הנפוץ של הכפלת ריכוז הזיהום בזמן החשיפה לזיהום אינו מדוייק. חשיפה לזיהום בריכוז גבוה למשך זמן קצר היא מסוכנת יותר מאשר חשיפה ארוכת טווח למשך זמן ארוך יותר.

ערכי הייחוס מבטאים את הריכוז המירבי של מזהמי אוויר שונים, אשר חשיפה נשימתית אליהם במשך כל החיים לא צפויה לגרור נזקים בריאותיים לרוב האוכלוסייה כולל אוכלוסיות פגיעות כמו זקני, ילדים, נשים בהריון, אנשים עם בעיות בדרכי הנשימה ועוד. הנחת העבודה המקובלת ברפואה ובביולוגיה היא כי אין סף חשיפה בטוח ביחס לחומרים מסרטנים. כל כמות ולו הקטנה ביותר של חשיפה לחומר מסרטן עלולה לגרום בעתיד להתפתחות מחלת סרטן. לכן ערכי היחוס בהקשר של גורמים מסרטנים מבוססת על ריכוזים שאמורים לגרור תוספת סיכון מחושבת קטנה מספיק. תוספת הסיכון שנבחרה בישראל היא תוספת מחושבת של 1 למאה אלף לחלות בסרטן בחשיפה לכל החיים כלומר בתקופה של 70 שנה. תוספת סיכון זו מייצגת מדיניות בריאות לאומית שאמורה לאזן בין בריאות הציבור לבין מגבלות אחרות.[2]

עיקרי החוק

פרק א' של החוק מגדיר את המטרות וההגדרות הקבועות בחוק.

פרק ב' של החוק מגדיר ומבהיר מהו זיהום חזק ובלתי סביר. החוק קובע כי חל איסור על זיהום "חזק ובלתי סביר" - שהם חריגה מעבר לערכי הסביבה שנקבעו בחוק ומתעדכנים מעת לעת. לפי החוק השר להגנת הסביבה יקבע הוראות מהו זיהום חזק ובלתי סביר, וכן הוראות בשאלה מה האמצעים שיש לנקוט כדי למנוע זיהום אוויר כזה.

פרק ג' של החוק מגדיר את הפעולות הרשויות צריכות לבצע כדי למנוע ולצמצום את זיהום האוויר וכן פעולות לניטור הזיהום. החוק מטיל על הממשלה, בתוך שנה מחקיקת החוק, להקים תכנית רב-שנתית למניעה ולצמצום של זיהום האוויר. חלק מהתכנית אמור לכלול קביעת יעדים ארציים ואזוריים לצמצום זיהום האוויר בפרק זמן נתון וכן תכנית כיצד לעמוד ביעדים אלה. שרי הממשלה צריכים לדווח עד 31 במרץ בכל שנה על הפעולות שנקטו משרדיהן בהתאם לתכנית מהשנה הקודמת. הממשלה צריכה לעדכן את החוק לפחות אחת ל-5 שנים.

החוק מטיל על שר הסביבה לקבוע ערכים מרביים שונים ביחס לזיהום האוויר:

  • ערכי יעד - ערכים שחריגה מהם מהווה חשש לסיכון או לפגיעה בחיי אדם, בבריאות או באיכות החיים, בנכסים או בסביבה הטבעית. יש לשאוף להגיע מתחת לערכי יעד אלה.
  • ערכי סביבה - ערכים שחריגה מהם מהווה זיהום אוויר חזק או בלתי סביר, שנקבעים לפי הידע המדעי והטכנולוגי, בהתחשב באפשרות המעשית למניעת חריגה מערכי היעד.
  • ערכי התרעה - ערכים שחריגה מהם, בחשיפה לזמן קצר, גורמת או עלולה לגרום לסיכון או לפגיעה בבריאותם של בני אדם. אם יש חריגה מעליהם צריך לנקוט בפעילות מיידית למניעת נזק או למנוע את הזיהום.

החוק מטיל על שר הסביבה להקים ולהפעיל מערך ארצי של ניטור האוויר. ניתן להקים את המערך בהדרגה. השר ראשי בהסכמת שר הפנים להורות לרשות מקומית תחנת ניטור אוויר שתהיה חלק מהמערך הארצי. הוא גם רשאי להורות למפעל לבצע זאת. עובד של משרד הסביבה אמור להיות אחרי על פרסום סדיר של נתוני איכות האוויר והתחזית איכות האוויר על בסיס נתונים ממערך הגילוי הארצי, הן באתר האינטרנט והן בדרכים אחרות, כל עוד יש גישה חופשית וללא תשלום של הציבור למידע זה. הוא גם אחרי להתריע לציבור על זיהום אוויר חריג בהיקפו.

פרק ד' עוסק במקורות נייחים של זיהום אוויר - חובת קבלת היתר פליטה, חובת רישום וידווח של הפליטות והוראות הנוגעות לתכנון ובנייה.

פרק ה' עוסק במקורות פליטה ניידים - כלומר כלי רכב. החוק מטיל על שר הסביבה לקבוע הוראות למניעה ולצמצום של זיהום מכלי רכב. החוק מחייב בדיקה לפי כלי הרכב עומד בהגדרות זיהום האוויר כתנאי למתן ולחידוש רשיון הרכב. הוא גם מחייב מפרסמים של כלי רכב לגלול לציבור נתונים על כמות זיהום האוויר שיוצר הרכב.

פרק ו' של החוק עוסק בדלק הפרק קובע כי שר הסביבה, לאחר התייעצות עם שר האנרגיה והתשתיות, יקבע הוראות לצמצום הזיהום מסוגי דלקים ותוספי דלקים.

פרק ז' עוסק בהורות נוספות למקורות פליטה.

פרק ח' עוסק בפיקוח אכיפה ועונשין.

ראו גם

קישורים חיצוניים

דיונים בנושא חוק אוויר נקי בוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת
כתבות על יישום החוק והשלכותיו

הערות שוליים

  1. ^ ועדת אלמוג
  2. ^ 2.0 2.1 ד"ר שלמה אלמוג ואחרים, דין וחשבון הועדה לקביעת ערכי יחוס סביבתיים למזהמים כימיים באוויר, דוח וועדת אלמוג, מרץ 2006
אוחזר מתוך "https://ecowiki.org.il/index.php?title=חוק_אוויר_נקי&oldid=122357"