ביקורת על יעילות פארטו

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מצב כלכלי מכונה "יעיל" או שהוא מגיע ל"יעילות פארטו" (ע"ש הכלכלן וילפרדו פארטו), אם אף פרט אינו יכול לנקוט בפעולה שתשפר את מצבו מבלי לפגוע במצבו של פרט אחר.

משפט הרווחה הראשון (שנוסח על ידי קנת' ארו), טוען ששוק חופשי מחלק את הטובין בין האנשים בצורה יעילה פארטו. כלומר אם מראש נתון שלכל שחקן יש סל מסוים של מוצרים וסולם העדפות, אזי פרטים מבצעים עסקאות בינם לבין עצמם ומתקבלים מחירים מתאימים לכל מוצר. לאחר גמר ביצוע העסקאות אף פרט אינו יכול לשפר את מצבו על ידי החלפת מוצרים.

משפטי הרווחה הראשון והשני (שאומר שכל הקצאה יעילה ניתנת לקבלה על ידי מנגנון השוק) נוסחו בעקבות המודל מהמאה ה-19 של וואל-ראס. הם פותחו בתוך 'תורת שיווי המשקל הכללי' General Equilibrium Theory - GET' על ידי קנת' ארו. תורה זו מהווה מאז נדבך מרכזי בכלכלה נאו-קלאסית.

על המודל של GET נכתבה מאז הרבה ביקורת – כלכלנים הראו לדוגמה שסטייה מההנחות הרבות (שחלקן נסתרות) שעליהם מסתמך המודל, עלולה לגרור אי-הגעה ליעילות פארטו. לדוגמה אם מידע לגבי טיב המוצר או מחירו אינו גלוי לכל הצדדים במידע שווה (כלכלת מידע), או שהשוק אינו מורכב מהרבה מוכרים וקונים שאינם יכולים להשפיע על המחיר (מונופולים, קרטלים, תחרות מונופוליסטית), או שיש השפעות חיצוניות (כמו זיהום סביבתי או פקקי תנועה), או שהפרטים אינם רציונליים לחלוטין (רציונליות חסומה), או שיש עלות לביצוע העסקה גבוהה מאפס (כלכלת עלות עסקה).

רוב האנשים שלומדים כלכלה לא מכירים ממש את הביקורת הזאת. רובם לוקחים קורס בכלכלה במסגרת חוג אחר (מנהל עסקים, משפטים, הנדסת תעשייה וכו'), כך שהמנטרה העיקרית שמתקבעת לרוב (ואפילו בקרב בוגרים רבים התואר ראשון בכלכלה) היא ש-"שוק חופשי הוא טוב" (כי שוק הוא יעיל פארטו).

ברצוני לדלג מעבר לדיונים על התנאים שמאפשרים או לא מאפשרים יעילות פארטו. לא כי הנושאים אינם חשובים, אלא כי אפשר למצוא אותם במקומות רבים ואחרים. הבה נתמקד דווקא במושג התמים של יעילות פארטו.

תיבת אדג'וורת'

תרשים א' - מלבן אדג'וורת' – האורך של המלבן מציין את הכמות הכוללת של מוצר אחד, ואילו גובהו של המלבן – את הכמות הכוללת של מוצר שני. סל התחלתי שהוא חלוקה מסויימת של שני המוצרים בין שני אנשים, מצויין כאן על ידי חיתוך בין הקו המקווקווים.
תרשים ב' – "עקומות האדישות" של שני הצרכנים

יעילות פארטו מוצגת בדרך כלל לתלמידי הכלכלה על ידי "תיבת אדג'וורת'". במקרה הדו מימדי של שני מוצרים, התיבה היא מלבן בן שני צירים כשכל ציר מסמל את הכמות של מוצר כלשהו במשק (המורכב משני אנשים, בשלב ראשון מניחים שאין ייצור). החלוקה היא בין 2 אנשים המחלקים ביניהם 2 מוצרים. אם הכמות הכוללת של 2 המוצרים נמצאת אצל ראובן, נהיה בפינה הימנית העליונה של המלבן, ואם כל המוצרים נמצאים אצל שמעון נהיה בפינה השמאלית התחתונה. אם לראובן יש חלק מהכמות של מוצר מסוג א' (על ציר ה-X) ואין לו כלל ממוצר ב' (על ציר ה-Y) - כלומר לשמעון גם תהיה כמות חלקית של מוצרים מסוג א' ואת כל המוצרים מסוג ב', והנקודה שמייצגת מצב זה, נמצאת על הצלע התחתונה של המלבן.

כדי להרחיב את התיאור ליותר משני מוצרים – נגיד n מוצרים, צריך לדמיין בראש, מעין "קובייה" בעלת n מימדים (וגם אז מדובר בחלוקה בין שני אנשים בלבד).

בתרשים ב' נראות "עקומות האדישות" של שני הצרכנים. הצרכן אדיש לגבי מיקומו כל עוד הוא נמצא על אותה עקומת אדישות. לדוגמא - אם יש לו תועלת זהה מ-2 שולחנות וכיסא או 2 כיסאות ושולחן. ההנחה בכלכלה היא שככל שיש יותר מוצרים מצבך טוב יותר, לכן לשני הצרכנים רצוי להתקדם בכיוון החיצים המצוירים, לעבר עקומות אדישות גבוהות יותר (הדבר הזה נראה כתמונת ראי עבור צרכן B שמעוניין, על פי ההנחות, לקבל את הכמות של כל המוצרים כלומר להגיע לנקודה השמאלית התחתונה).

התחום האדום מציין תחום שבו שני הפרטים יכולים לסחור ביניהם את המוצרים ועל ידי כך לשפר את מצבם, זאת משום שעל פי עקומות האדישות שלהם, כל אחד יכול להגיע לעקומת אדישות גבוהה יותר על ידי ויתור על חלק מהכמות של מוצר אחד תמורת קבלתם של כמה מוצרים מהסוג השני. איננו יודעים איפה נהיה בתוך התחום האדום (דבר הנקבע במיקוח בין הצדדים), אולם בכל מקרה, כפי שמראה התרשים, קיומו של השוק מאפשר ל-2 הפרטים לשפר את מצבם.

שינוי הפרופורציות

תרשים ג' - גם כאן ישנה יעילות פארטו, ושני הפרטים ישפרו את מצבם על ידי מסחר. אולם הציור הזה קרוב יותר למציאות בכל מה שנוגע למצב בין עני ועשיר באותה מדינה או במסחר בין מדינה ענייה לעשירה.

בדרך כלל מוצגת החלוקה פארטו איפה שהוא באמצע המלבן. אם 2 אנשים ממעמד כלכלי זהה כמו סוחרים, הם באמת נמצאים באמצע המלבן. אבל אם משווים אנשים ממדינות שונות (לדוגמא ארצות הברית ואנגולה) או בעלי הכנסה או אם מדובר בתאגיד רב לאומי שנמצא ביחסי סחר עם פועלת בודדת ממדינה עניה - אז התמונה שונה - אז בדרך כלל הם ימצאו את עצמם בפינה הימנית העליונה (או השמאלית תחתונה) - תרשים ג'. ברור שאז כל המושג של יעילות פארטו נראה קצת נלעג – בריבוע בן 30 סנטימטר על 30 סנטימטר השוק מאפשר לצדדים להתמקח על תזוזה של מילימטר אחד הצידה או למטה (כדי לא לפגוע בתועלת של בעל הסל ההתחלתי הגבוה).

יעילות פארטו לא מאפשרת לפגוע בבעל הסל הראשוני הגבוה, גם אם זו פגיעה מינימלית, ובצידה רווח גדול מאד לבעל הסל הראשוני המצומק. כך המודל מצדיק שמירה על רמת החיים של האמריקאים, אפילו אם פגיעה קלה בה (למשל בצמצום הסובסידיות לחקלאים) תביא להגדלה משמעותית ברווחה במדינות העולם השלישי.

השוואת תועלות

ג'רמי בנתהם, הפילוסוף שהניח את היסודות לתורת ערך התועלת, חשב שניתן להשוות בין "תועלות" של אנשים שונים. זו מסקנה שרוב הכלכלנים היום יחלקו עליה. על פי הכלכלנים הדרך היחידה להשוות בין תועלות היא על ידי מוסד השוק. מי שמוצר כלשהו מביא לו תועלת גדולה יותר, יהיה מוכן לשלם יותר על מוצר זה.

זו עמדה קיצונית. היא בעצם אומרת שכשאנו רואים מישהו רעב, או מוכה, או כאשר מישהו חוגג את הולדת בנו, אין לנו שום יכולת לדעת מה החוויה אותה הוא חווה. עמדה אחרת, היא שלמרות שלא ניתן לבצע השוואה מדויקת, ושרמות התענוג והכאב הן סובייקטיביות, ניתן לבצע השוואה מוגבלת. איש אינו נהנה לרעוב ללחם (אם לא בחר בצום מרצונו), וכשאנו רואים מישהו אוכל ארוחה טעימה, או מקבל סטירה, יש לנו, למרות כל המגבלות, הבנה די טובה של עוצמת החוויה שהוא מרגיש.

על פי החשיבה הכלכלית, כאמור, הדרך היחידה להשוואת תועלת היא על ידי מחירי השוק. ייתכן, לדוגמה, על פי חשיבה זו, שתוספת של חתיכת עוגה לאדם שאוכל קינוח תגרום ליותר הנאה (או בלשון הכלכלנים לתועלת חברתית), מאשר תוספת של ארוחה לאדם רעב. זו הנחה שנוגדת את ההיגיון המצוי אצל כל אדם. מצבו של האדם ללא פרוסת העוגה הנוספת, שונה באופן מהותי מהאדם הרעב. אדם ללא קינוח יכול לסבול סבל חוויתי, ומאוד לא סביר שיסבול סבל גופני או נפשי. אדם רעב הוא אדם שקיומו הפיזי נתון בסכנה. רעב מוביל לסבל גופני מתמשך ויכול גם להוביל לסבל נפשי לאדם עצמו ולסובבים אותו. רעב יכול להוביל למחלות ולמוות. השפעות כאלו אינן קיימות כנראה, בכל מה שנוגע לפרוסות עוגה. אבל בעיני כלכלנים כל זה אינו חשוב.

אם האדם הרעב יכול לתת לנו 5 שקלים תמורת הארוחה, ואילו האדם השבע ישלם 20 שקלים תמורת הקינוח, יאמרו הכלכלנים שמבחינה כלכלית, הרווחה החברתית תהיה גדולה יותר אם נשביע את רצונו של האדם השבע. דבר זה נובע, בין היתר מכך שכלכלנים אינם מנתחים את בני האדם כיצורים ביולוגיים, אלא רק כפרטים המתמקחים בשוק. לדוגמה, ביקום הכלכלי, לא ייתכן שהאדם הרעב ישדוד מישהו כדי להשקיט את רעבונו. אם כבר, הרבה יותר סביר שדווקא האדם השבע יעשה זאת, היות ואי הספקת הקינוח שלו, פרושה אובדן תועלת גדול יותר.

ברור גם שהעמדה הכלכלית האבסורדית נובעת מההנחה המוסווית שההכנסה של שני האנשים היא שווה. אחרת, ייתכן והתועלת של האדם הרעב גדולה יותר, פשוט אין לו את היכולת לתרגם את התועלת שלו לכסף.

תועלת ושוויון

השוואה כזו של התועלות יכולה להיות כלי נשק פוליטי, מאוד לא "פוליטיקלי קורקט" בעולם הקפיטליסטי. שכן גם לפי הכלכלה הנאו-קלאסית התועלת מכסף (וממוצרים) יורדת. כלומר אם תוספת של 100 שקל בהכנסה תגרום לעלייה מסוימת בתועלת של אדם עני, אזי תוספת של 100 שקל לאותו אדם אם הוא עשיר תגרום לעליה קטנה יותר בתועלת.

אם מותר להשוות בין תועלות של פרטים שונים (ולו בצורה גסה) אזי אפשר להשוות בין תועלת של אדם אחד לאדם אחר – גם בין עני לעשיר. ואזי אם מקבלים את הניסיון של הנאו-קלאסיים לטעון שהמצב הרצוי ביותר הוא זה שמביא למקסימום את התועלת המצרפית של האוכלוסייה (אם יש דבר כזה בכלל), פירושו של דבר הוא חתירה לשוויון של ההכנסות. כלומר דווקא מתוך תורת ערך התועלת, מגיעים לדרישה לשוויון.

יותר מכך. נניח לדוגמה שאנו כופים על אדם עשיר להעביר הכנסה בגובה 100 ש"ח (או עשר בננות במקרה של סלי המוצרים). ואנו מעבירים רק 50 שקל לעני בעוד ש-50 שקל הולכים לאיבוד – נזרקים לים. בוודאי שזה מצב שאינו פארטו אופטימלי. למרות זאת, ייתכן בהחלט שהרווחה החברתית כעת היא גבוהה יותר (50 השקלים לעני מספקים רווחה הרבה יותר גדולה מ-100 השקלים שאבדו לעשיר). גם אם היינו מחלקים את 50 השקל הנותרים בין 5 או 10 עניים, ולא נותנים אותם לעני אחד, האפשרות הזאת הייתה נשארת בעינה.


תורת הערך של התועלת

להגנתם, כלכלנים יגידו שאמנם אין שוויון. אבל הדבר נובע מכך שאנשים שונים מעריכים זמן ומוצרים באופן שונה. אדם אחד עובד הרבה, מרוויח כסף ואילו חברו מתבטל ולא עובד, או עובד פחות שעות, או עובד באופן כזה שהינו מרוויח פחות כסף. כלומר - אם תרמת הרבה לחברה (והסימן הוא שקיבלת על כך הרבה כסף). אזי תוכל להנות מיותר תועלת כאשר מחלקים את העוגה. אם ברצונך ביותר תועלת לעצמך, כל שעליך לעשות הוא לעבוד קשה יותר או יותר שעות, ומנגנון השוק כבר ידאג להעביר אליך חלק תועלת גדול יותר, בהתאם למאמץ שלך.

שימו לב למעגליות הטיעון: השוק מביא לכך שמי שתורם לחברה מקבל שכר גבוה, אבל גודל התרומה נמדד על פי השכר בשוק החופשי... כך שמנגנונים חברתיים יכולים להביא לשכר עתק לדוגמניות צמרת (או למנהלי בנק), והשכר הזה מוצדק אוטומטית משום שהוא מצביע על התועלת הרבה שהחברה מקבלת מעבודת הדוגמניות (או המנהל). אין מדד חיצוני לשוק שיכול לבקר את השכר ולהצביע על התועלת האמיתית של החברה.

מדידת התועלת על פי השכר נובעת ממבנים תרבותיים עמוקים בתרבות המערב כפי שכתב הסוציולוג מאקס וובר במאמרו "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם". בבסיס האתיקה הפרוטסטנטית מצויה הטענה כי האל מצביע על מוסריותו של אדם על ידי כך שהוא משפיע עליו רכוש רב. כך מתהפך החץ הסיבתי ובמקום שאדם ישאף להיות מוסרי ובכך החברה תכבד אותו בשכר גבוה, על האדם לשאוף לשכר גדול בעולם הזה, ובכך הוא ידע כי הוא מקיים את מצוות האל והמוסר.

כמובן שהמציאות מפריכה את הטיעונים הללו מכל וכל. המעמד החברתי ההולך ומתרחב בעולם המערבי של העובדים העניים מציג באור עגום למדי את התיזה הפרוטסטנטית. העובדים העניים הם אנשים בעלי השכלה מינימלית העוסקים במלאכות פשוטות (בעיקר במתן שירותים כמו מלצרות, ניקיון, אבטחה) והשכר שהם מקבלים לא מאפשר קיום מינימלי. אנשים אלו לפעמים עובדים בשתי משרות ואף שלוש (בסופי שבוע), ועדיין לא מצליחים להתקיים בכבוד. לקריאה נוספת ראו כלכלה בגרוש.

מתן ערך לתועלת בשוק מאפשרת להכשיר שרץ נוסף, הלא הוא רווח ההון. רווח הון הוא בסך הכל רווח שאדם עושה על חשבון עבודה של אחרים. בעל ההון נותן מכספו כדי שאנשים אחרים יוכלו, למשל, להקים מפעל ולייצר מוצרים. בסופו של התהליך בעל ההון מקבל את כספו חזרה בתוספת רווח - רווח שנוצר כתוצאה מעבודתם של היזמים ועובדיהם.

תורת הערך של התועלת מאפשרת להצדיק את רווח ההון - הרי היזמים לא היו יכולים להקים את המפעל ולספק עבודה לעובדים וסחורות לצרכנים, אלמלא הכסף של בעל ההון. אי לכך יש תועלת רבה בכסף שהשקיע בעל ההון, ולכן גם מוצדק שהוא יקבל רווח גדול (כזכור, התועלת נמדדת על פי הרווח, ולא להפך...)

סוגי פעולות

יעילות פארטו קיימת אם אף פרט אינו יכול לנקוט בפעולה שתשפר את מצבו מבלי לפגוע בפרט אחר. אבל מה פרוש "לנקוט פעולה"? בכל מה שנוגע לחשיבה הכלכלית הנאו-קלאסית, הפרטים עסוקים כל כך בלהביא את פונקציית התועלת שלהם למקסימום, עד שאינם ערים לכך ש"פעולה" אינה חייבת להיות רק קניה או מכירה. "פעולה" יכולה להיות הרבה דברים אחרים.

מה קורה עם כל הפעולות החברתיות שאינן כרוכות בעסקאות - כגון אב המבלה זמן עם ילדיו, או ביקור אצל חברים.

ביקורת על מודל GET

בתחום כלכלת מידע עוסקים באפשרות שהמידע על איכות המוצר לא ידוע לקונה או למוכר וידועה לצד השני. בתחום כלכלת עליות עסקה עוסקים במקרים בהם קשה להבטיח על ידי חוזה ששני הצדדים אכן קיימו את חלקם בעסקה (כמו לדוגמא יחסי עובד ומעביד). בתחומים אלה אפשר לקבל מודל שבו נכנס כוח למערכת – כלומר הכלכלה הופכת חזרה למגרש פוליטי. אם מניחים שפרטים יכולים גם להשפיע על החוקים או על התנהגות הממשלה, ולהשפיע על ההקצאה, או להשתמש בפרסום כדי לשנות את העדפות של פרטים אחרים – הרי אנחנו ב"משחק" שונה לחלוטין מזה המתואר על ידי המודל של ה-GET.

היסטוריה, מה היא אומרת?

הניתוח של תיבת אדג'וורת', ושל GET הוא סטטי. לאחר הגעה (בצורה סימולטנית!) ל"שיווי משקל", אין כל שינוי. הניתוח הוא גם א-היסטורי: נניח שהשוק אכן ממקסם את התועלת החברתית, אולם יש כאן התעלמות מכך ש"הסלים ההתחלתיים" כלל לא חולקו בצורה "יעילה" או "הוגנת". העושר של אנשים מסוימים בהחלט בא על חשבון אלו שאדמותיהם ו/או רכושם נגזלו, או שהוגלו או נרצחו או שנכבשו במסגרת השלטון הקולוניאלי או מלחמות שונות ותחת השלטון המלוכני. ובחברת מהגרים, המתנחלים הראשונים, (תוך כדי גרוש "הילידים"), "תפסו חזקה" כך שהבאים אחריהם נאלצו להתמודד עם ה"סל ההתחלתי" הנמוך שנשאר להם. נראה כאילו נגזר עלינו לדבר על הוגנות החלוקה ועל "עסקאות רצוניות" רק מהזמן שהדבר נעשה נוח לחלק מהאנשים, ואילו דיון רציני בדבר אופן חלוקת הסלים הינו מוקצה מחמת מיאוס.

מישהו יכול להזכיר את העובדה, שהטיעון האחרון הוא ילדותי על פניו. העולם אינו צודק, וניסיון לתקן אותו מן היסוד, לא יצלח. זה נכון, אך מצד שני, הכלכלנים הנאו-קלאסיים מדברים בכובד ראש על הגעה למקסימום רווחה חברתית, בוודאי שאין הם מתכוונים למקסימום רווחה בתנאים תאורטיים. הטענה שלהם היא לגבי הגעה למקסימום רווחה בעולם הממשי. ואם כך, נראה שאת הדיון התאורטי לגבי הגעה למקסימום רווחה צריך לנהל תוך כדי התחשבות בעובדה שהסלים הראשוניים של אנשים שונים בחברה, שונים בצורה קיצונית זה מזה.

הפלייה של דורות העתיד

לגבי העתיד יש בעיה חמורה עוד יותר. שהרי גם אם נניח שמשפט הרווחה נכון כפי שהוא, ושהרווחה החברתית מגיע למקסימום, הרי אין ספק שמדובר ברווחה חברתית של השחקנים בתוך המודל. מה אם יש שחקנים שרק מושפעים מהשוק אבל אינם יכולים לשחק בו באופן עצמאי? שחקנים אלה כוללים ילדים, או בעלי חיים. המודל מסתכל רק על רווחה של בני אדם ולא מתחשב בזכויות בעלי חיים. המודל בפרוש גם לא מדבר על הרווחה החברתית של מי שכלל אינו קיים עדיין – דורות העתיד. השפעות חיוביות או שליליות של פעולות השחקנים על רווחתם דרך נושאים כמו זיהום סביבתי או גרימת נזק לשירותי המערכת האקולוגית – אינם נלקחים בחשבון.

יהיו אנשים שיטענו שהדאגה לדורות העתיד אינה דאגה לנו, משום שבעתיד תומצא טכנולוגיה מתקדמת מספיק שתנטרל את הנזקים שאנו מטילים על הסביבה. עמדה זו היא עמדה של אופטימיזם טכנולוגי שהוא כביכול הצדקה לניתוח נורמטיבי במסווה של ניתוח פוזיטיבי. כביכול על ידי זה שהטכנולוגיה תפטור את בעיות דורות העתיד, זה מהווה הצדקה לא להתחשב ברווחה שלהם. כמו כן השפעות סביבתיות שונות של האדם על המערכת הטבעית ועל כילוי של משאבים מתכלים ויכולת התחדשות של משאבים מתחדשים מושפעות צורות שונות מטכנולוגיה - חלק עוברים שיפור כמו ירידה בזיהום אוויר אבל חלק נותרים ללא שינוי או מתגברים - לקיחה מתוך הייצור הראשוני מושפעת בעיקר מגודל האוכלוסייה ולא מטכנולוגיה (ובכל מקרה אינה יורדת) וגם הכחדה או בעיות של מדבור או הכחדת מינים בימנו הן בעיות שלא נפטרות עם הטכנולוגיה.

אפשר גם לטעון שהדאגה לדורות העתיד נלקחת בחשבון על ידי הפרטים, ולכן בעצם אין כאן בעיה באמת. אבל הטיעון הזה מופרך במציאות: ראשית, אין כל ראיה בפועל שכשאנשים מבצעים החלטות בשוק הם חושבים במיוחד על דורות העתיד, בייחוד אם הדבר פוגע ברווח שלהם כיום. שנית, הכלכלה הנאו-קלאסית מדברת על "העדפת ההווה" – כלומר שאנשים יעדיפו לקבל 100 שקל היום ולא מחר, ודבר זה מהווה בסיס לריבית. ניסוח אחר להעדפת הווה יהיה אפליה לרעה של העתיד – גם של הדורות הבאים.

אפשר אולי להאשים את הדואגים לדור העתיד בפטרונות – מי אתם שתדעו מה טוב לדורות הבאים? אבל סביר להניח שהעתיד יאוכלס על ידי אנשים שאינם שונים מבחינה מהותית מאיתנו. ואפשר גם להניח שהם יהיו שווים לנו ב"רדיפה אחרי העושר". אם מתנגדים לאפליה על רקע גזע, מגדר, העדפה מינית, דת או לאום - מציגים את כל השחקנים בתוך התיבה כשחקנים שאכפת לנו באופן שווה מהתועלת שלהם - אז דבר זה נכון גם לגבי שחקנים שעוד לא נולדו - כלומר התנגדות לאפליה על רקע זמן - צדק בין-דורי.

ראו גם