שינויים

יש שפע של עדויות לכך שהאנושות משפיעה באופנים חמורים על מערכות המשאבים והסביבה העולמיות. למעט כמה יוצאים מהכלל, ההשפעות אינן מסכנות חיים, בינתיים. אבל מה מבשרת המאה הבאה? ואם כבר מדברים על כך, מה מבשרים 2-3  העשורים הבאים? מדענים רבים, בעיקר ביולוגים, הופכים יותר ויותר מודאגים בדבר קיימות הטווח הארוך של רמות הפיתוח הטכנולוגי העכשוויות או של העתיד הקרוב. התחממות עולמית, ברוא יערות, התדלדלות שכבת האוזון, זיהום מי תהום, ועוד השפעות-לוואי רבות אחרות של החברה העכשווית מהוות כבר כעת בעיות חמורות אשר הופכות במהירות לגרועות יותר. בעיות אלו הגיעו לחזית בחלקה המאוחר של המאה הנוכחית, דבר המצביע על כך שייתכן ואנו מתחילים לחוות את הקונפליקט הבלתי נמנע בין אוכלוסייה, טכנולוגיה וסופיות הפלנטה שלנו. כמו במטפורה של אוכלוסיית שושנות המים הגדלה באופן מעריכי בברכה קטנה, ייתכן ואנו מתחילים להתקרב כעת לסף הנשיאה של כדור הארץ.   

יש שפע של עדויות לכך שהאנושות משפיעה באופנים חמורים על מערכות המשאבים והסביבה העולמיות. למעט כמה יוצאים מהכלל, ההשפעות אינן מסכנות חיים, בינתיים. אבל מה מבשרת המאה הבאה? ואם כבר מדברים על כך, מה מבשרים 2-3  העשורים הבאים? מדענים רבים, בעיקר ביולוגים, הופכים יותר ויותר מודאגים בדבר קיימות הטווח הארוך של רמות הפיתוח הטכנולוגי העכשוויות או של העתיד הקרוב. התחממות עולמית, ברוא יערות, התדלדלות שכבת האוזון, זיהום מי תהום, ועוד השפעות-לוואי רבות אחרות של החברה העכשווית מהוות כבר כעת בעיות חמורות אשר הופכות במהירות לגרועות יותר. בעיות אלו הגיעו לחזית בחלקה המאוחר של המאה הנוכחית, דבר המצביע על כך שייתכן ואנו מתחילים לחוות את הקונפליקט הבלתי נמנע בין אוכלוסייה, טכנולוגיה וסופיות הפלנטה שלנו. כמו במטפורה של אוכלוסיית שושנות המים הגדלה באופן מעריכי בברכה קטנה, ייתכן ואנו מתחילים להתקרב כעת לסף הנשיאה של כדור הארץ.   

מעניין להשוות רעיונות אלו לטיפול במחסור במשאבים בכלכלה הנאו–קלאסית. באופן כללי, מגבלות על פיתוח טכנולוגי,  נדחו באופן עקיף או מפורש על-ידי התאוריה הנאו-קלאסית (ראו לדוגמה Underwood and King 1989). האידאולוגיה הזו מסבירה, לדוגמא, מדוע רוב הכלכלנים קידמו בשנות  ה-70 את המודלים של "גבולות הצמיחה" (limits to growth) בבוז גדול כל כך. ההנחות הבסיסיות במודלים של הכלכלנים )בסתירה למודלים של גבולות הצמיחה( היו שהגדלת נדירותו של משאב תוביל תמיד לאיתותי מחירים שיולידו פיתוחים כלכליים וטכנולוגיים מפצים, כמו משאבים תחליפיים, מחזור, חיפוש מלאים נוספים והגדלת היעילות בניצול המשאב. תמיכה אמפירית במודלים באה ממחקרים שהראו עליה קטנה אם בכלל במחיר הריאלי של משאבים בסיסיים. הדבר פורש כהצבעה על כך שבעצם משאבים אינם הופכים לנדירים יותר. הונח גם שהנדירות העתידית של משאבי אנרגיה קריטיים, תקבל מענה על ידי פיתוחים טכנולוגיים כמו היתוך גרעיני. רעיונות כאלה, קודמו, ועדיין מקודמים כיום על ידי קמפיין יחסי ציבור של תעשיית האנרגיה.  

מעניין להשוות רעיונות אלו לטיפול במחסור במשאבים בכלכלה הנאו–קלאסית. באופן כללי, מגבלות על פיתוח טכנולוגי,  נדחו באופן עקיף או מפורש על-ידי התאוריה הנאו-קלאסית (ראו לדוגמה Underwood and King 1989). האידאולוגיה הזו מסבירה, לדוגמה, מדוע רוב הכלכלנים קידמו בשנות  ה-70 את המודלים של "גבולות הצמיחה" (limits to growth) בבוז גדול כל כך. ההנחות הבסיסיות במודלים של הכלכלנים )בסתירה למודלים של גבולות הצמיחה( היו שהגדלת נדירותו של משאב תוביל תמיד לאיתותי מחירים שיולידו פיתוחים כלכליים וטכנולוגיים מפצים, כמו משאבים תחליפיים, מחזור, חיפוש מלאים נוספים והגדלת היעילות בניצול המשאב. תמיכה אמפירית במודלים באה ממחקרים שהראו עליה קטנה אם בכלל במחיר הריאלי של משאבים בסיסיים. הדבר פורש כהצבעה על כך שבעצם משאבים אינם הופכים לנדירים יותר. הונח גם שהנדירות העתידית של משאבי אנרגיה קריטיים, תקבל מענה על ידי פיתוחים טכנולוגיים כמו היתוך גרעיני. רעיונות כאלה, קודמו, ועדיין מקודמים כיום על ידי קמפיין יחסי ציבור של תעשיית האנרגיה.  

במקרים בהם התרחשה התדלדלות משאבים, כפי שהתרחש באופן שאינו ניתן להכחשה בשדות דיג רבים כל כך, הכישלון יוחס למחסור בבעלות פרטית על משאבים-ציבוריים אלו (Gordon 1954). היו הרבה המלצות להפרטת בעלות על משאבים. בעוד שיש סיבות טובות לצפות שמלאי משאבים יזכה לטיפול טוב יותר תחת בעלות פרטית, ביחס לבעלות ציבורית, האמונה שהפרטה תפתור באופן אוטומטי בעיות של ניצול-יתר לא יכולה לקבל תמיכה על בסיס תאורטי או אמפירי (Clark 1973, 1990). מלבד זאת, הפרטה היא פשוט אינה דבר מעשי עבור משאבים חיוניים רבים; הדוגמאות כוללות את האטמוספירה, האוקיינוסים, מי תהום, ודגים עופות ובעלי חיים נודדים. למעשה, בידוד של בעלות על משאב, כולל ההפנמה של השפעות חיצוניות, הופך כנראה ליותר קשה ולא להפך. המציאות הפוליטית היא שלמנצלים של מלאי משאבים גדולים יש כל תמריץ שהוא לכפות עלויות חיצוניות גדולות על הציבור כולו, והעלויות החיצוניות האלו יכולות להצטבר לאי קיימות.  

במקרים בהם התרחשה התדלדלות משאבים, כפי שהתרחש באופן שאינו ניתן להכחשה בשדות דיג רבים כל כך, הכישלון יוחס למחסור בבעלות פרטית על משאבים-ציבוריים אלו (Gordon 1954). היו הרבה המלצות להפרטת בעלות על משאבים. בעוד שיש סיבות טובות לצפות שמלאי משאבים יזכה לטיפול טוב יותר תחת בעלות פרטית, ביחס לבעלות ציבורית, האמונה שהפרטה תפתור באופן אוטומטי בעיות של ניצול-יתר לא יכולה לקבל תמיכה על בסיס תאורטי או אמפירי (Clark 1973, 1990). מלבד זאת, הפרטה היא פשוט אינה דבר מעשי עבור משאבים חיוניים רבים; הדוגמאות כוללות את האטמוספירה, האוקיינוסים, מי תהום, ודגים עופות ובעלי חיים נודדים. למעשה, בידוד של בעלות על משאב, כולל ההפנמה של השפעות חיצוניות, הופך כנראה ליותר קשה ולא להפך. המציאות הפוליטית היא שלמנצלים של מלאי משאבים גדולים יש כל תמריץ שהוא לכפות עלויות חיצוניות גדולות על הציבור כולו, והעלויות החיצוניות האלו יכולות להצטבר לאי קיימות.  

בנוסף לבעייתיות של הטרגדיה של הרכוש הציבורי יש שני מקורות נוספים להטיה כנגד פיתוח בר קיימא. הראשון הוא אי-וודאות. במצב העכשווי, פשוט איננו יודעים עד כמה חמורות תהינה ההשפעות העתידיות של תופעות כמו התחממות האטמוספירה, התדלדלות האוזון, גשם חומצי וכריתת יערות טרופיים. לנוכח אי הוודאות הגדולה הזאת, שכנוע אנשים לקבל שינויים משמעותיים בסגנון החיים שלהם עשוי להיות משימה קשה מאוד. אבל כישלון להניע פעולה מוקדמת מספיק עלול לדון אותנו לאסונות כלכליים בלתי הפיכים.  

בנוסף לבעייתיות של הטרגדיה של הרכוש הציבורי יש שני מקורות נוספים להטיה כנגד פיתוח בר קיימא. הראשון הוא אי-וודאות. במצב העכשווי, פשוט איננו יודעים עד כמה חמורות תהינה ההשפעות העתידיות של תופעות כמו התחממות האטמוספירה, התדלדלות האוזון, גשם חומצי וכריתת יערות טרופיים. לנוכח אי הוודאות הגדולה הזאת, שכנוע אנשים לקבל שינויים משמעותיים בסגנון החיים שלהם עשוי להיות משימה קשה מאוד. אבל כישלון להניע פעולה מוקדמת מספיק עלול לדון אותנו לאסונות כלכליים בלתי הפיכים.  

לדוגמא, אם התסריטים הגרועים ביותר להתחממות עולמית, יתבררו כממשיים, ברור שעלינו לנקוט בצעדים נמרצים להקטנת הפליטות של גזי חממה באופן מיידי. דבר זה ידרוש הקטנה משמעותית בשימוש בדלקים מחצביים, ושינויים דרסטיים אחרים. האם צעדים דרקוניים כאלו מוצדקים נוכח דרגת אי-הוודאות האופפת את הנושא?

לדוגמה, אם התסריטים הגרועים ביותר להתחממות עולמית, יתבררו כממשיים, ברור שעלינו לנקוט בצעדים נמרצים להקטנת הפליטות של גזי חממה באופן מיידי. דבר זה ידרוש הקטנה משמעותית בשימוש בדלקים מחצביים, ושינויים דרסטיים אחרים. האם צעדים דרקוניים כאלו מוצדקים נוכח דרגת אי-הוודאות האופפת את הנושא?

יש כמה צורות תגובה אפשריות לשאלה זו:

יש כמה צורות תגובה אפשריות לשאלה זו:

===הזנחת עתיד===

===הזנחת עתיד===

קיימת הטיה חשובה נוספת נגד פיתוח בר קיימא. לצורך המחשה, חשבו על קהילה מבודדת על החוף המסתמכת על דייג כעל מקור ההכנסה היחיד שלה. מלאי הדגים מתרוקן ושלל הדייג נמוך בהרבה מאשר בעבר. אין זה מצב שזרים לוקחים את הדגים, אלא שהדייגים המקומיים הגיעו בהדרגה ל[[דייג-יתר]]. הדייגים המקומיים מבינים זאת לחלוטין, וגם את העובדה שמלאי הדגים יכול לשקם את עצמו בתנאי שהם יקטינו את הדייג במשך תקופת ביניים. האם הם אכן ירצו לעשות זאת, בהנחה ש[[בעיית הרכוש-הציבורי]] תוכל לקבל מענה (לדוגמא, על ידי זה שיאפשרו מכסה קבועה לכל דייג)? או אם ניקח תרחיש קיצוני יותר, נניח שהדייגים מבינים שאם הם ממשיכים לדוג בכמות הנוכחית, מלאי הדגים צפוי להתרוקן לחלוטין. האם הם ירצו להקטין את השלל כדי להציל את שדה הדייג?

קיימת הטיה חשובה נוספת נגד פיתוח בר קיימא. לצורך המחשה, חשבו על קהילה מבודדת על החוף המסתמכת על דייג כעל מקור ההכנסה היחיד שלה. מלאי הדגים מתרוקן ושלל הדייג נמוך בהרבה מאשר בעבר. אין זה מצב שזרים לוקחים את הדגים, אלא שהדייגים המקומיים הגיעו בהדרגה ל[[דייג-יתר]]. הדייגים המקומיים מבינים זאת לחלוטין, וגם את העובדה שמלאי הדגים יכול לשקם את עצמו בתנאי שהם יקטינו את הדייג במשך תקופת ביניים. האם הם אכן ירצו לעשות זאת, בהנחה ש[[בעיית הרכוש-הציבורי]] תוכל לקבל מענה (לדוגמה, על ידי זה שיאפשרו מכסה קבועה לכל דייג)? או אם ניקח תרחיש קיצוני יותר, נניח שהדייגים מבינים שאם הם ממשיכים לדוג בכמות הנוכחית, מלאי הדגים צפוי להתרוקן לחלוטין. האם הם ירצו להקטין את השלל כדי להציל את שדה הדייג?

זה ברור, אני מקווה, שייתכן והתשובה לא תהיה "כן" חסר פשרות, עבור שתי השאלות. אם הדייגים הם עניים מרודים, כל ירידה נוספת בכמות הדיג עלולה להתברר כאסון מיידי. הצורך בשרידה מיידית עולה בחשיבותו על כל שיקול לגבי העתיד. יש רמת עוני מסויימת שמתחתיה קיימות הופכת למוצר מותרות בלתי ניתן להשגה. מספרים עצומים של אנשים עניים ברחבי העולם עומדים בפני הדילמה הזאת בכל יום בחייהם.  

זה ברור, אני מקווה, שייתכן והתשובה לא תהיה "כן" חסר פשרות, עבור שתי השאלות. אם הדייגים הם עניים מרודים, כל ירידה נוספת בכמות הדיג עלולה להתברר כאסון מיידי. הצורך בשרידה מיידית עולה בחשיבותו על כל שיקול לגבי העתיד. יש רמת עוני מסויימת שמתחתיה קיימות הופכת למוצר מותרות בלתי ניתן להשגה. מספרים עצומים של אנשים עניים ברחבי העולם עומדים בפני הדילמה הזאת בכל יום בחייהם.  

פחות ברור, אולי, שאותו טיעון עשוי להתקיים גם אם הדייגים נמצאים במצב טוב. על ידי לקיחת שלל גדול עכשיו (במיוחד אם המחירים גבוהים), דייג עשוי להגדיל את עושרו, לפתוח לעצמו אפשריות למסע, לקנות סירה חדשה, או אפילו לצאת החוצה מקהילת הדייגים ולהגר למקום אחר. המוטיבציות האלו אינן בלתי טבעית או מרושעות באיזו שהיא צורה, למרות שמישהו עשוי לטעון שהחברה בת-ימינו מעודדת התנהגות בזבזנית כזו.  

פחות ברור, אולי, שאותו טיעון עשוי להתקיים גם אם הדייגים נמצאים במצב טוב. על ידי לקיחת שלל גדול עכשיו (במיוחד אם המחירים גבוהים), דייג עשוי להגדיל את עושרו, לפתוח לעצמו אפשריות למסע, לקנות סירה חדשה, או אפילו לצאת החוצה מקהילת הדייגים ולהגר למקום אחר. המוטיבציות האלו אינן בלתי טבעית או מרושעות באיזו שהיא צורה, למרות שמישהו עשוי לטעון שהחברה בת-ימינו מעודדת התנהגות בזבזנית כזו.  

העדפת הרווחים של הטווח-הקצר על פני אלו של הטווח הארוך, יכולה להיות מובעת על ידי תופעת ה[[היוון]] (Discounting): פרט שיש לו שעור היוון שנתי בגודל i יהיה אדיש בין תשלום חד פעמי מיידי של N דולרים, לבין תשלום של N/(1+i) דולרים בעוד שנה. לדוגמא, אם i =10% בשנה, 1,000 דולר בעוד שנה יחשבו שווים ל-909 דולר כיום. באופן דומה, 1,000 דולר בעוד 10 שנים, שווים ערך ל-385 דולר כיום, ו-1000 דולר בעוד 100 שנים יחשבו שווי ערך ל-7 סנט כיום.  

העדפת הרווחים של הטווח-הקצר על פני אלו של הטווח הארוך, יכולה להיות מובעת על ידי תופעת ה[[היוון]] (Discounting): פרט שיש לו שעור היוון שנתי בגודל i יהיה אדיש בין תשלום חד פעמי מיידי של N דולרים, לבין תשלום של N/(1+i) דולרים בעוד שנה. לדוגמה, אם i =10% בשנה, 1,000 דולר בעוד שנה יחשבו שווים ל-909 דולר כיום. באופן דומה, 1,000 דולר בעוד 10 שנים, שווים ערך ל-385 דולר כיום, ו-1000 דולר בעוד 100 שנים יחשבו שווי ערך ל-7 סנט כיום.  

היוון הוא פרוצדורה נורמלית באנליזה פיננסית, אם כי קשה לקבוע בפועל מה הם שעורי ההיוון המתאימים. כולם מפחיתים את ערכו של העתיד במידה מסוימת; באופן כללי, העניים נאלצים להפחית את ערך העתיד במידה גדולה יותר מאשר אלו שמצבם הכלכלי טוב יותר.  

היוון הוא פרוצדורה נורמלית באנליזה פיננסית, אם כי קשה לקבוע בפועל מה הם שעורי ההיוון המתאימים. כולם מפחיתים את ערכו של העתיד במידה מסוימת; באופן כללי, העניים נאלצים להפחית את ערך העתיד במידה גדולה יותר מאשר אלו שמצבם הכלכלי טוב יותר.  

כלכלני משאבים טענו מזמן שמיסוי שדות דיג, לא סבסוד, היא הגישה המתאימה היחידה לניהול רציונלי. גביית מס מהדייגים על הזכות לנצל משאב ציבורי רב ערך מתגבר על התמריץ לדיג יתר, והוא אנלוגי לגביית מס מחוטבי עצים על הזכות לכרות יערות ציבוריים ולגבות מס מחברות לשאיבת נפט עבור זכויות שאיבה.   

כלכלני משאבים טענו מזמן שמיסוי שדות דיג, לא סבסוד, היא הגישה המתאימה היחידה לניהול רציונלי. גביית מס מהדייגים על הזכות לנצל משאב ציבורי רב ערך מתגבר על התמריץ לדיג יתר, והוא אנלוגי לגביית מס מחוטבי עצים על הזכות לכרות יערות ציבוריים ולגבות מס מחברות לשאיבת נפט עבור זכויות שאיבה.   

מדינות אחדות, במיוחד איסלנד וניו-זילנד, ניסו לשנות את מערכות ניהול הדיג המסורתיות. תוכניות המבוססות על מכסות אישיות ברות העברה (Individual Transferable Quotas - ITQs) פועלות כעת במדינות אלו. תוכניות כאלו מהוות צעד לכיוון של הפרטה של הזכויות לשימוש במשאב הדגים. בעקרון, אפשר למכור מכסות לדייג (שיטת מיסוי), אבל ממשלות מעטות ניחנו באומץ לעשות כן. מצד שני, מערכות מכסות ללא הקצאה (הגישה המסורתית בדיג), ממש מעודדות קיבולת יתר. לדוגמא, בשטחי הדיג של דג ההליבוט (Halibut) באוקיינוס השקט, עונת הדייג נגמרת תוך 3 ימים של דיג בשנה, כשהמכסה השנתית מחוסלת במהירות על ידי ציי ענק.  

מדינות אחדות, במיוחד איסלנד וניו-זילנד, ניסו לשנות את מערכות ניהול הדיג המסורתיות. תוכניות המבוססות על מכסות אישיות ברות העברה (Individual Transferable Quotas - ITQs) פועלות כעת במדינות אלו. תוכניות כאלו מהוות צעד לכיוון של הפרטה של הזכויות לשימוש במשאב הדגים. בעקרון, אפשר למכור מכסות לדייג (שיטת מיסוי), אבל ממשלות מעטות ניחנו באומץ לעשות כן. מצד שני, מערכות מכסות ללא הקצאה (הגישה המסורתית בדיג), ממש מעודדות קיבולת יתר. לדוגמה, בשטחי הדיג של דג ההליבוט (Halibut) באוקיינוס השקט, עונת הדייג נגמרת תוך 3 ימים של דיג בשנה, כשהמכסה השנתית מחוסלת במהירות על ידי ציי ענק.  

עם זאת, מערכות מכסה אישית כוללות קשיי ניהול. לדוגמא, ניסיון מוקדם לקיום ניהול ITQs בשדות הדיג של דג ההרניג במפרץ פאנדי (Fundy) בקנדה, היה כישלון בולט, ללא ספק עקב המחסור ביכולת ניטור ושליטה הולמים על שלל הדיג. כדי ששיטת המכסות תצליח היא חייבת להיאכף בחומרה וברצינות, היות וסטייה מהמכסה היא רווחית מאוד; הטרגדיה של הרכוש הציבורי עדיין פעילה כאן! המערכת האידאלית הייתה אם הדייגים עצמם היו אחראים לאכיפה. אחרי הכל, כל מי שמרמה במכסות שודד בעצם את חבריו.  

עם זאת, מערכות מכסה אישית כוללות קשיי ניהול. לדוגמה, ניסיון מוקדם לקיום ניהול ITQs בשדות הדיג של דג ההרניג במפרץ פאנדי (Fundy) בקנדה, היה כישלון בולט, ללא ספק עקב המחסור ביכולת ניטור ושליטה הולמים על שלל הדיג. כדי ששיטת המכסות תצליח היא חייבת להיאכף בחומרה וברצינות, היות וסטייה מהמכסה היא רווחית מאוד; הטרגדיה של הרכוש הציבורי עדיין פעילה כאן! המערכת האידאלית הייתה אם הדייגים עצמם היו אחראים לאכיפה. אחרי הכל, כל מי שמרמה במכסות שודד בעצם את חבריו.  

נטיית מלאי הדגים לעלות ולרדת באופו בלתי צפוי מובילה לקשיים של כל מערכת ניהול. יש להתאים את מכסות שלל הדיג בכל עונה כדי להתאים למלאי הקיים ולאפשר אוכלוסיית רבייה גדולה חיונית.לכן  ITQs תדרוש התאמות בלתי פוסקות, לעיתים קרובות עם אזהרה מועטה מראש. לא פחות חשוב, יש צורך להעריך בצורה תכופה את אוכלוסיית הדגים, תהליך שהינו לעיתים קרובות יקר וקשה. לא קל לספור את הדגים בים, וגודל המלאים והמכסות המתאימות הן לרוב דבר מאוד בלתי וודאי. ביולוגים העוסקים בשדות דיג טוענים בדרך כלל שיש ליישם מכסות שמרניות, כדי להבטיח שאוכלוסיות לא יסבלו מדיג יתר. אבל נראה כי בלתי נמנע שתעשיית הדיג תדרוש שהמכסות יתאימו להערכות המלאי האופטימיסטיות ביותר. נראה כי גישה מיידית למשאב הינה חשובה יותר מהאפשרות של צניחה עתידית בשפע המשאב.  

נטיית מלאי הדגים לעלות ולרדת באופו בלתי צפוי מובילה לקשיים של כל מערכת ניהול. יש להתאים את מכסות שלל הדיג בכל עונה כדי להתאים למלאי הקיים ולאפשר אוכלוסיית רבייה גדולה חיונית.לכן  ITQs תדרוש התאמות בלתי פוסקות, לעיתים קרובות עם אזהרה מועטה מראש. לא פחות חשוב, יש צורך להעריך בצורה תכופה את אוכלוסיית הדגים, תהליך שהינו לעיתים קרובות יקר וקשה. לא קל לספור את הדגים בים, וגודל המלאים והמכסות המתאימות הן לרוב דבר מאוד בלתי וודאי. ביולוגים העוסקים בשדות דיג טוענים בדרך כלל שיש ליישם מכסות שמרניות, כדי להבטיח שאוכלוסיות לא יסבלו מדיג יתר. אבל נראה כי בלתי נמנע שתעשיית הדיג תדרוש שהמכסות יתאימו להערכות המלאי האופטימיסטיות ביותר. נראה כי גישה מיידית למשאב הינה חשובה יותר מהאפשרות של צניחה עתידית בשפע המשאב.  

==מיסים או מכסות?==

==מיסים או מכסות?==

מכסות מוקצות מהוות שיטה אחת לטיפול בטרגדיה של הרכוש הציבורי. מכסות יכולות להיות הן על מוצרים טובים ("goods") (כלומר מכסות משאבים) והן על מזיקים ("bads") (היתרי זיהום). אבל האם המכסות צריכות להינתן באופן חופשי לפונים מתאימים או שהממשלה צריכה לדרוש תשלום עבור המכסות? למעשה, מדוע לטרוח בכלל עם מערכת מכסות מסובכת? מדוע פשוט לא לקבוע עמלה או מס על השימוש במשאב, ולהרשות למי שמוכן לשלם את העמלה להשתמש במשאב? לדוגמא, הממשלה יכולה להוציא מכרז על המשאב, כפי שזה נהוג כבר בתחום שדות הנפט שבים. אותו עקרון יכול להיות מיושם לשדות דיג, יערות, מאגרי מים תת קרקעיים, ואפילו להיתרי זיהום. ההקבלה (במובן של תמריצים כלכליים) בין מכסה ברת העברה, לבין מס היא עקרון בסיסי בכלכלת רגולציה. עם זאת, העיקרון תקף רק כאשר מתקיימות הנחות ספציפיות. מנקודת המבט של תגמולים לממשלה, למיסים יש יתרון של השגת הרנטה של המשאב אל הסקטור הציבורי, שהוא הבעלים המקוריים של המשאב.  

מכסות מוקצות מהוות שיטה אחת לטיפול בטרגדיה של הרכוש הציבורי. מכסות יכולות להיות הן על מוצרים טובים ("goods") (כלומר מכסות משאבים) והן על מזיקים ("bads") (היתרי זיהום). אבל האם המכסות צריכות להינתן באופן חופשי לפונים מתאימים או שהממשלה צריכה לדרוש תשלום עבור המכסות? למעשה, מדוע לטרוח בכלל עם מערכת מכסות מסובכת? מדוע פשוט לא לקבוע עמלה או מס על השימוש במשאב, ולהרשות למי שמוכן לשלם את העמלה להשתמש במשאב? לדוגמה, הממשלה יכולה להוציא מכרז על המשאב, כפי שזה נהוג כבר בתחום שדות הנפט שבים. אותו עקרון יכול להיות מיושם לשדות דיג, יערות, מאגרי מים תת קרקעיים, ואפילו להיתרי זיהום. ההקבלה (במובן של תמריצים כלכליים) בין מכסה ברת העברה, לבין מס היא עקרון בסיסי בכלכלת רגולציה. עם זאת, העיקרון תקף רק כאשר מתקיימות הנחות ספציפיות. מנקודת המבט של תגמולים לממשלה, למיסים יש יתרון של השגת הרנטה של המשאב אל הסקטור הציבורי, שהוא הבעלים המקוריים של המשאב.  

ברור כי יש מגבלות מעשיות לשימוש במיסים על משאבים או זיהום. לדוגמא, זה יהיה בלתי אפשרי על פניו, לגבות מבעלי מכוניות מס פרופורציונלי לפליטות שלהם של גזים בלתי רצויים אם הדבר דורש מדידה ישירה של הפליטות האלה. פשוט בהרבה לדרוש התקנה ותחזוקה של ממירים סטנדרטיים. ברמה הבינלאומית, מיסים ואגרות אינם אפשריים מהסיבה הפשוטה שלא קיימת רשות בינלאומית עם כוח מיסוי.  

ברור כי יש מגבלות מעשיות לשימוש במיסים על משאבים או זיהום. לדוגמה, זה יהיה בלתי אפשרי על פניו, לגבות מבעלי מכוניות מס פרופורציונלי לפליטות שלהם של גזים בלתי רצויים אם הדבר דורש מדידה ישירה של הפליטות האלה. פשוט בהרבה לדרוש התקנה ותחזוקה של ממירים סטנדרטיים. ברמה הבינלאומית, מיסים ואגרות אינם אפשריים מהסיבה הפשוטה שלא קיימת רשות בינלאומית עם כוח מיסוי.  

מכסות אישיות ובעלות קהילתית על משאבים משלבים את היתרונות של קבלה מבוזרת של החלטות (Bereks1989). הם מעודדות את הגאווה של הבעלות וכן שימוש יעיל מבחינה כלכלית ושימור של משאבים. עם זאת, הרבה בעיות של פיתוח בר קיימא דורשות פיקוח ממשלתי ריכוזי; זהו המצב בכל מקום בו קיימות השפעות חיצוניות משמעותיות, כמו כל המקרים בהם מעורב זיהום. מיסים, עמלות וחיובים שונים הופכים אז למכשיר חשוב של רגולציה. משתמשי משאבים ינסו להביא למינימום את החיובים כנגדם, אם באופן חוקי או באופן בלתי חוקי. מאמצים לצמצום זיהום, יכולים להפוך את הזיהום הבלתי חוקי לרווחי ביותר. אבל החברה אינה מוכנה להפוך את השימוש בקוקאין לחוקי פשוט בגלל שהברחת סמים הינה עסק המגלגל מיליארדי דולרים. מדוע עלינו להסכים לקבל פגיעות סביבה מסכנות-חיים בגלל שחוקי זיהום עלולים לעודד את המאפיה לקיים מיזמי זיהום?

מכסות אישיות ובעלות קהילתית על משאבים משלבים את היתרונות של קבלה מבוזרת של החלטות (Bereks1989). הם מעודדות את הגאווה של הבעלות וכן שימוש יעיל מבחינה כלכלית ושימור של משאבים. עם זאת, הרבה בעיות של פיתוח בר קיימא דורשות פיקוח ממשלתי ריכוזי; זהו המצב בכל מקום בו קיימות השפעות חיצוניות משמעותיות, כמו כל המקרים בהם מעורב זיהום. מיסים, עמלות וחיובים שונים הופכים אז למכשיר חשוב של רגולציה. משתמשי משאבים ינסו להביא למינימום את החיובים כנגדם, אם באופן חוקי או באופן בלתי חוקי. מאמצים לצמצום זיהום, יכולים להפוך את הזיהום הבלתי חוקי לרווחי ביותר. אבל החברה אינה מוכנה להפוך את השימוש בקוקאין לחוקי פשוט בגלל שהברחת סמים הינה עסק המגלגל מיליארדי דולרים. מדוע עלינו להסכים לקבל פגיעות סביבה מסכנות-חיים בגלל שחוקי זיהום עלולים לעודד את המאפיה לקיים מיזמי זיהום?

כל נכס סביבתי או משאב טבע הוא צורה של "[[הון טבעי]]" (Natural Capital), שערכו לחברה, שווה על פי הגדרה לערך המופחת של תועלות עתידיות שניתן להשיג מהשימוש בנכס. הבעלים של הנכס יהיה מודע לגמרי לערכו המלא, לטובת האינטרס העצמי שלו, ויהיה בעל מוטיבציה לנהל את המשאב כדי למקסם את הערך של הנכס שלו.  

כל נכס סביבתי או משאב טבע הוא צורה של "[[הון טבעי]]" (Natural Capital), שערכו לחברה, שווה על פי הגדרה לערך המופחת של תועלות עתידיות שניתן להשיג מהשימוש בנכס. הבעלים של הנכס יהיה מודע לגמרי לערכו המלא, לטובת האינטרס העצמי שלו, ויהיה בעל מוטיבציה לנהל את המשאב כדי למקסם את הערך של הנכס שלו.  

השימוש הבלתי מבוקר במשאב בבעלות ציבורית, מצד שני, משמעו ערך נתון משתמע בגודל אפס. זו פשוט עוד דרך להביע את הכלכלה של משאב בבעלות ציבורית אבל יש לה השלכות שעשויות להיות בלתי ברורות מאליו. לדוגמא, [[הרמן דיילי]] וקוב (Daly and Cobb 1989 pp81-83) ניסו לתקנן את נתוני התל"ג בארצות הברית בשנים 1945-1980, כדי לקבל דין וחשבון על התדלדלות ההון הטבעי. התוצאה המפתיעה היא שהצמיחה הכלכלית נטו הייתה כמעט שטוחה לאורך 25 השנים שקדמו ל-1980. אם זה נכון, המסקנה היא מייאשת: כל הצמיחה הכלכלית לכאורה, שאהובה כל כך על ידי כלכלנים ופוליטיקאים, הייתה אשליה שנבעה מדלדול מלאי ההון שלנו. אותה הנהלת חשבונות בהתאמה למדינות רבות אחרות תצביע בוודאי על צמיחה כלכלית שלילית, במיוחד עבור מדינות טרופיות בהן כריתת יערות היא דבר נפוץ.

השימוש הבלתי מבוקר במשאב בבעלות ציבורית, מצד שני, משמעו ערך נתון משתמע בגודל אפס. זו פשוט עוד דרך להביע את הכלכלה של משאב בבעלות ציבורית אבל יש לה השלכות שעשויות להיות בלתי ברורות מאליו. לדוגמה, [[הרמן דיילי]] וקוב (Daly and Cobb 1989 pp81-83) ניסו לתקנן את נתוני התל"ג בארצות הברית בשנים 1945-1980, כדי לקבל דין וחשבון על התדלדלות ההון הטבעי. התוצאה המפתיעה היא שהצמיחה הכלכלית נטו הייתה כמעט שטוחה לאורך 25 השנים שקדמו ל-1980. אם זה נכון, המסקנה היא מייאשת: כל הצמיחה הכלכלית לכאורה, שאהובה כל כך על ידי כלכלנים ופוליטיקאים, הייתה אשליה שנבעה מדלדול מלאי ההון שלנו. אותה הנהלת חשבונות בהתאמה למדינות רבות אחרות תצביע בוודאי על צמיחה כלכלית שלילית, במיוחד עבור מדינות טרופיות בהן כריתת יערות היא דבר נפוץ.

ההסתברות שמנהיגים פיננסיים ופוליטיים ישארו בורים לחלוטין מעובדות אלמנטריות אלו, הינה אפשרות מפחידה בתחום כלכלת הפיתוח. לפחות הביטוי פיתוח בר קיימא, שנראה כי שבה את ליבם של רבים ממנהיגי העולם, יכול לרמוז על כך שהטיות של הכלכלה הנורמלית יכולות להיות מכוונת נגד קיימות, כך שנדרשים שינויים מכוונים במדיניות, כדי לשמור על מלאי ההון הטבעי העולמי ללא פגם. מדוע ההון הטבעי לא נלקח בחשבון במערכות לאומיות של הנהלת חשבונות? מה שוויו של ההון הטבעי שלנו, ואיך זה שלא ניסינו לענות על שאלה זו?

ההסתברות שמנהיגים פיננסיים ופוליטיים ישארו בורים לחלוטין מעובדות אלמנטריות אלו, הינה אפשרות מפחידה בתחום כלכלת הפיתוח. לפחות הביטוי פיתוח בר קיימא, שנראה כי שבה את ליבם של רבים ממנהיגי העולם, יכול לרמוז על כך שהטיות של הכלכלה הנורמלית יכולות להיות מכוונת נגד קיימות, כך שנדרשים שינויים מכוונים במדיניות, כדי לשמור על מלאי ההון הטבעי העולמי ללא פגם. מדוע ההון הטבעי לא נלקח בחשבון במערכות לאומיות של הנהלת חשבונות? מה שוויו של ההון הטבעי שלנו, ואיך זה שלא ניסינו לענות על שאלה זו?