שינויים

==בעיית הקיימות ==

==בעיית הקיימות ==

המושגים גידול אוכלוסין מעריכי, ניצול-יתר של משאבים וזיהום סביבתי הגיעו כעת כבר לדרגת קלישאות. הקצב הנוכחי של גידול באוכלוסיית העולם עומד על 1.7% בשנה. אם זה ימשך כך לאורך מאה שנה, האוכלוסייה תגיע ל-27.5 מיליארד איש. האם ניתן להתייחס לנתון כזה ברצינות? כמה טוב יחיו התושבים בסוף המאה ה-21? רוב האומות מקוות להגדיל את רמת החיים של אזרחיהן, ואכן הרמות של השימוש במשאבים לנפש עולות, אם כי בצורה איטית משהו, ברוב המדינות המתפתחות. האם כדור הארץ יכול לשאת אוכלוסייה בסדר גודל כזה, החיה בהדר ושפע?

המושגים גידול אוכלוסין מעריכי, ניצול-יתר של משאבים וזיהום סביבתי הגיעו כעת כבר לדרגת קלישאות. הקצב הנוכחי של גידול באוכלוסיית העולם עומד על 1.7% בשנה. אם זה ימשך כך לאורך מאה שנה, האוכלוסייה תגיע ל-27.5 מיליארד איש. האם ניתן להתייחס לנתון כזה ברצינות? כמה טוב יחיו התושבים בסוף המאה ה-21? רוב האומות מקוות להגדיל את רמת החיים של אזרחיהן, ואכן הרמות של השימוש במשאבים לנפש עולות, אם כי בצורה איטית משהו, ברוב המדינות המתפתחות. האם כדור הארץ יכול לשאת אוכלוסייה בסדר גודל כזה, החיה בהדר ושפע?

יש שפע של עדויות לכך שהאנושות משפיעה באופנים חמורים על מערכות המשאבים והסביבה העולמיות. למעט כמה יוצאים מהכלל, ההשפעות אינן מסכנות חיים, בינתיים. אבל מה מבשרת המאה הבאה? ואם כבר מדברים על כך, מה מבשרים 2-3 העשורים הבאים? מדענים רבים, בעיקר ביולוגים, הופכים יותר ויותר מודאגים בדבר קיימות הטווח הארוך של רמות הפיתוח הטכנולוגי העכשוויות או של העתיד הקרוב. התחממות עולמית, ברוא יערות, התדלדלות שכבת האוזון, זיהום מי תהום, ועוד השפעות-לוואי רבות אחרות של החברה העכשווית מהוות כבר כעת בעיות חמורות אשר הופכות במהירות לגרועות יותר. בעיות אלו הגיעו לחזית בחלקה המאוחר של המאה הנוכחית, דבר המצביע על כך שייתכן ואנו מתחילים לחוות את הקונפליקט הבלתי נמנע בין אוכלוסייה, טכנולוגיה וסופיות הפלנטה שלנו. כמו במטפורה של אוכלוסיית שושנות המים הגדלה באופן מעריכי בברכה קטנה, ייתכן ואנו מתחילים להתקרב כעת לסף הנשיאה של כדור הארץ.

יש שפע של עדויות לכך שהאנושות משפיעה באופנים חמורים על מערכות המשאבים והסביבה העולמיות. למעט כמה יוצאים מהכלל, ההשפעות אינן מסכנות חיים, בינתיים. אבל מה מבשרת המאה הבאה? ואם כבר מדברים על כך, מה מבשרים 2-3 העשורים הבאים? מדענים רבים, בעיקר ביולוגים, הופכים יותר ויותר מודאגים בדבר קיימות הטווח הארוך של רמות הפיתוח הטכנולוגי העכשוויות או של העתיד הקרוב. התחממות עולמית, ברוא יערות, התדלדלות שכבת האוזון, זיהום מי תהום, ועוד השפעות-לוואי רבות אחרות של החברה העכשווית מהוות כבר כעת בעיות חמורות אשר הופכות במהירות לגרועות יותר. בעיות אלו הגיעו לחזית בחלקה המאוחר של המאה הנוכחית, דבר המצביע על כך שייתכן ואנו מתחילים לחוות את הקונפליקט הבלתי נמנע בין אוכלוסייה, טכנולוגיה וסופיות הפלנטה שלנו. כמו במטפורה של אוכלוסיית שושנות המים הגדלה באופן מעריכי בברכה קטנה, ייתכן ואנו מתחילים להתקרב כעת לסף הנשיאה של כדור הארץ.  

מעניין להשוות רעיונות אלו לטיפול במחסור במשאבים בכלכלה הנאו–קלאסית. באופן כללי, מגבלות על פיתוח טכנולוגי, נדחו באופן עקיף או מפורש על-ידי התאוריה הנאו-קלאסית (ראו לדוגמה Underwood and King 1989). האידאולוגיה הזו מסבירה, לדוגמה, מדוע רוב הכלכלנים קידמו בשנות ה-70 את המודלים של "גבולות הצמיחה" (limits to growth) בבוז גדול כל כך. ההנחות הבסיסיות במודלים של הכלכלנים )בסתירה למודלים של גבולות הצמיחה( היו שהגדלת נדירותו של משאב תוביל תמיד לאיתותי מחירים שיולידו פיתוחים כלכליים וטכנולוגיים מפצים, כמו משאבים תחליפיים, מחזור, חיפוש מלאים נוספים והגדלת היעילות בניצול המשאב. תמיכה אמפירית במודלים באה ממחקרים שהראו עליה קטנה אם בכלל במחיר הריאלי של משאבים בסיסיים. הדבר פורש כהצבעה על כך שבעצם משאבים אינם הופכים לנדירים יותר. הונח גם שהנדירות העתידית של משאבי אנרגיה קריטיים, תקבל מענה על ידי פיתוחים טכנולוגיים כמו היתוך גרעיני. רעיונות כאלה, קודמו, ועדיין מקודמים כיום על ידי קמפיין יחסי ציבור של תעשיית האנרגיה.  

מעניין להשוות רעיונות אלו לטיפול במחסור במשאבים בכלכלה הנאו–קלאסית. באופן כללי, מגבלות על פיתוח טכנולוגי, נדחו באופן עקיף או מפורש על-ידי התאוריה הנאו-קלאסית (ראו לדוגמה Underwood and King 1989). האידאולוגיה הזו מסבירה, לדוגמה, מדוע רוב הכלכלנים קידמו בשנות ה-70 את המודלים של "גבולות הצמיחה" (limits to growth) בבוז גדול כל כך. ההנחות הבסיסיות במודלים של הכלכלנים )בסתירה למודלים של גבולות הצמיחה( היו שהגדלת נדירותו של משאב תוביל תמיד לאיתותי מחירים שיולידו פיתוחים כלכליים וטכנולוגיים מפצים, כמו משאבים תחליפיים, מחזור, חיפוש מלאים נוספים והגדלת היעילות בניצול המשאב. תמיכה אמפירית במודלים באה ממחקרים שהראו עליה קטנה אם בכלל במחיר הריאלי של משאבים בסיסיים. הדבר פורש כהצבעה על כך שבעצם משאבים אינם הופכים לנדירים יותר. הונח גם שהנדירות העתידית של משאבי אנרגיה קריטיים, תקבל מענה על ידי פיתוחים טכנולוגיים כמו היתוך גרעיני. רעיונות כאלה, קודמו, ועדיין מקודמים כיום על ידי קמפיין יחסי ציבור של תעשיית האנרגיה.  

במקרים בהם התרחשה התדלדלות משאבים, כפי שהתרחש באופן שאינו ניתן להכחשה בשדות דיג רבים כל כך, הכישלון יוחס למחסור בבעלות פרטית על משאבים-ציבוריים אלו (Gordon 1954). היו הרבה המלצות להפרטת בעלות על משאבים. בעוד שיש סיבות טובות לצפות שמלאי משאבים יזכה לטיפול טוב יותר תחת בעלות פרטית, ביחס לבעלות ציבורית, האמונה שהפרטה תפתור באופן אוטומטי בעיות של ניצול-יתר לא יכולה לקבל תמיכה על בסיס תאורטי או אמפירי (Clark 1973, 1990). מלבד זאת, הפרטה היא פשוט אינה דבר מעשי עבור משאבים חיוניים רבים; הדוגמאות כוללות את האטמוספירה, האוקיינוסים, מי תהום, ודגים עופות ובעלי חיים נודדים. למעשה, בידוד של בעלות על משאב, כולל ההפנמה של השפעות חיצוניות, הופך כנראה ליותר קשה ולא להפך. המציאות הפוליטית היא שלמנצלים של מלאי משאבים גדולים יש כל תמריץ שהוא לכפות עלויות חיצוניות גדולות על הציבור כולו, והעלויות החיצוניות האלו יכולות להצטבר לאי קיימות.  

במקרים בהם התרחשה התדלדלות משאבים, כפי שהתרחש באופן שאינו ניתן להכחשה בשדות דיג רבים כל כך, הכישלון יוחס למחסור בבעלות פרטית על משאבים-ציבוריים אלו (Gordon 1954). היו הרבה המלצות להפרטת בעלות על משאבים. בעוד שיש סיבות טובות לצפות שמלאי משאבים יזכה לטיפול טוב יותר תחת בעלות פרטית, ביחס לבעלות ציבורית, האמונה שהפרטה תפתור באופן אוטומטי בעיות של ניצול-יתר לא יכולה לקבל תמיכה על בסיס תאורטי או אמפירי (Clark 1973, 1990). מלבד זאת, הפרטה היא פשוט אינה דבר מעשי עבור משאבים חיוניים רבים; הדוגמאות כוללות את האטמוספירה, האוקיינוסים, מי תהום, ודגים עופות ובעלי חיים נודדים. למעשה, בידוד של בעלות על משאב, כולל ההפנמה של השפעות חיצוניות, הופך כנראה ליותר קשה ולא להפך. המציאות הפוליטית היא שלמנצלים של מלאי משאבים גדולים יש כל תמריץ שהוא לכפות עלויות חיצוניות גדולות על הציבור כולו, והעלויות החיצוניות האלו יכולות להצטבר לאי קיימות.  

נדון בשלוש מחלקות בסיסיות של הטיות אנטי-קיימות: בעלות ציבורית על משאבים, הזנחת עתיד, והשפעת אי וודאות. נדון גם בדרכים בהן הטיות אלו משתלבות יחדו.  

נדון בשלוש מחלקות בסיסיות של הטיות אנטי-קיימות: בעלות ציבורית על משאבים, הזנחת עתיד, והשפעת אי וודאות. נדון גם בדרכים בהן הטיות אלו משתלבות יחדו.  

===הטרגדיה של הרכוש הציבורי===

===הטרגדיה של הרכוש הציבורי===

* לפרטים תמיד יש תמריץ "לרמות" את התקנות.  

* לפרטים תמיד יש תמריץ "לרמות" את התקנות.  

לעיתים רחוקות הפתרון של טרגדיית הרכוש הציבורי הינו פשוט. עצם טבעה של הטרגדיה הוא שהיא נובעת מהתנהגות הגיונית לחלוטין מצד הפרטים. עם זאת, קיימות צורות זדוניות יותר. אם נחזור לדוגמה של האגם, נניח כעת שפירמה מסויימת מחליטה לבנות מפעל כימיקלים בצד כלשהו של האגם. כדי למקסם רווחים, הפירמה תרצה לשחרר פסולת רעילה מהמפעל אל תוך האגם. סביר שהעלות הזיהום הזה תיפול רק על בעלי הבתים; אם המפעל לא זקוק למים נקיים, לפירמה יהיה תמריץ קטן לשלוט בזיהום שלו. אם בעלי הבתים מנסים להפעיל לחץ פוליטי כדי לחייב את המפעל לטפל בשפכים, הפירמה תמיד יכולה לציין את התועלת של קיום המשרות.  

לעיתים רחוקות הפתרון של טרגדיית הרכוש הציבורי הינו פשוט. עצם טבעה של הטרגדיה הוא שהיא נובעת מהתנהגות הגיונית לחלוטין מצד הפרטים. עם זאת, קיימות צורות זדוניות יותר. אם נחזור לדוגמה של האגם, נניח כעת שפירמה מסויימת מחליטה לבנות מפעל כימיקלים בצד כלשהו של האגם. כדי למקסם רווחים, הפירמה תרצה לשחרר פסולת רעילה מהמפעל אל תוך האגם. סביר שהעלות הזיהום הזה תיפול רק על בעלי הבתים; אם המפעל לא זקוק למים נקיים, לפירמה יהיה תמריץ קטן לשלוט בזיהום שלו. אם בעלי הבתים מנסים להפעיל לחץ פוליטי כדי לחייב את המפעל לטפל בשפכים, הפירמה תמיד יכולה לציין את התועלת של קיום המשרות.  

הרדין (1985) מכנה צורה זו של הטרגדיה של הרכוש הציבורי "משחק כפל ה-C וה-P" או ("Double C-Double P Game")- [[העלויות ציבוריות, הרווח פרטי]] (Communized Costs, Privatized Profits). דוגמאות יש בשפע, ומשתרעות מהדוגמאות הרגילות של [[זיהום אוויר]], [[זיהום מים|מים]] ואדמה, מיזמי סמים, ואפילו טרור. ברמה יומיומית יותר, יזמים של [[פרבור|דיור פרברי]], מסוגלים למשוך קונים על ידי הצעה של מחירים זולים יחסית, אבל עלולות להתקיים עלויות סמויות במונחים של [[פקקי תנועה|עומס תנועה]] גדול יותר על הכבישים המהירים, דבר שבסופו של דבר ידרוש בניה של כבישים חדשים. העלויות של התשתית החדשה (שלא להזכיר את פקקי התנועה), בעודם נובעים ישירות מההתרחבות של דיור זול בפרברים, מוטלות על כתפי כל בעלי הבתים. הרווחים הולכים אל היזמים. העלויות מועברות אל הציבור. כתוצאה מכך הכמות של פיתוח פרברי גבוהה יותר ממה שהיא אמורה להיות. משחק ה-CC-PP מתרחב גם לרמה הפוליטית. יזמים מפעילים לובי על מועצות ציבוריות אבל הציבור אינו מאורגן ולא מסוגל להפעיל לובי בצורה מאורגנת. קבוצות לחץ מקומיות עשויות מידי פעם לעצור יזם או להטות אותו אל קהילה אחרת, אבל הכוח החברתי המכריע הינו תמיד לטובת פיתוח נוסף.<ref>ראו גם -[[מנסור אולסון]], [[הלוגיקה של פעולה קבוצתית (ספר)|הלוגיקה של פעולה קבוצתית ]], 1965</ref>  

הרדין (1985) מכנה צורה זו של הטרגדיה של הרכוש הציבורי "משחק כפל ה-C וה-P" או ("Double C-Double P Game")- [[העלויות ציבוריות, הרווח פרטי]] (Communized Costs, Privatized Profits). דוגמאות יש בשפע, ומשתרעות מהדוגמאות הרגילות של [[זיהום אוויר]], [[זיהום מים|מים]] ואדמה, מיזמי סמים, ואפילו טרור. ברמה יומיומית יותר, יזמים של [[פרבור|דיור פרברי]], מסוגלים למשוך קונים על ידי הצעה של מחירים זולים יחסית, אבל עלולות להתקיים עלויות סמויות במונחים של [[פקקי תנועה|עומס תנועה]] גדול יותר על הכבישים המהירים, דבר שבסופו של דבר ידרוש בניה של כבישים חדשים. העלויות של התשתית החדשה (שלא להזכיר את פקקי התנועה), בעודם נובעים ישירות מההתרחבות של דיור זול בפרברים, מוטלות על כתפי כל בעלי הבתים. הרווחים הולכים אל היזמים. העלויות מועברות אל הציבור. כתוצאה מכך הכמות של פיתוח פרברי גבוהה יותר ממה שהיא אמורה להיות. משחק ה-CC-PP מתרחב גם לרמה הפוליטית. יזמים מפעילים לובי על מועצות ציבוריות אבל הציבור אינו מאורגן ולא מסוגל להפעיל לובי בצורה מאורגנת. קבוצות לחץ מקומיות עשויות מידי פעם לעצור יזם או להטות אותו אל קהילה אחרת, אבל הכוח החברתי המכריע הינו תמיד לטובת פיתוח נוסף.<ref>ראו גם -[[מנסור אולסון]], [[הלוגיקה של פעולה קבוצתית (ספר)|הלוגיקה של פעולה קבוצתית ]], 1965</ref>  

רווחים עצומים יכולים לזרום למבצעים של משחק CC-PP, כך ששכיחותן הרבה אינה מפתיע. לא מפתיע גם שתרומות פוליטיות נדיבות ניתנות מטעם מארגני משחקי ה-CC-PP. כל זה הוא חוקי לחלוטין, כמובן, אבל רווחים עצומים בגודלם אורבים מעבר לגבול החוקיות. נוכלות יפה להפליא שנחשפה לא מזמן כללה ערבוב של פסולת [[PCB]] עם דלק רגיל והסעתו במיכליות לקנדה, מקום בו נמכר לבעלי מכוניות תמימים. נאמר שהמאפיה הייתה מעורבת במיזם זה, ונראה שהפשע המאורגן מעורב בעוד הרבה "עסקים" דומים בתחום הטיפול בפסולות.  

רווחים עצומים יכולים לזרום למבצעים של משחק CC-PP, כך ששכיחותן הרבה אינה מפתיע. לא מפתיע גם שתרומות פוליטיות נדיבות ניתנות מטעם מארגני משחקי ה-CC-PP. כל זה הוא חוקי לחלוטין, כמובן, אבל רווחים עצומים בגודלם אורבים מעבר לגבול החוקיות. נוכלות יפה להפליא שנחשפה לא מזמן כללה ערבוב של פסולת [[PCB]] עם דלק רגיל והסעתו במיכליות לקנדה, מקום בו נמכר לבעלי מכוניות תמימים. נאמר שהמאפיה הייתה מעורבת במיזם זה, ונראה שהפשע המאורגן מעורב בעוד הרבה "עסקים" דומים בתחום הטיפול בפסולות.  

היוון הוא פרוצדורה נורמלית באנליזה פיננסית, אם כי קשה לקבוע בפועל מה הם שעורי ההיוון המתאימים. כולם מפחיתים את ערכו של העתיד במידה מסוימת; באופן כללי, העניים נאלצים להפחית את ערך העתיד במידה גדולה יותר מאשר אלו שמצבם הכלכלי טוב יותר.  

היוון הוא פרוצדורה נורמלית באנליזה פיננסית, אם כי קשה לקבוע בפועל מה הם שעורי ההיוון המתאימים. כולם מפחיתים את ערכו של העתיד במידה מסוימת; באופן כללי, העניים נאלצים להפחית את ערך העתיד במידה גדולה יותר מאשר אלו שמצבם הכלכלי טוב יותר.  

ייתכן ואין זה ברור שהיוון הינו בעל השפעה על פיתוח מקיים ועל שימור משאבים, אבל למעשה האפקט הינו חשוב ביותר. בצורה מופשטת קיימות משמעה דאגה לעתיד, ודאגה זו מוקטנת באופן הכרחי על ידי היוון. טענתי באופן מפורט במקום אחר (Clark 1973; Clark and Lamberson 1982) שניצול היתר של מלאי הלוויתנים העולמי, חלק מהם עד להכחדה, יכול להתפרש בחלק מהמקרים לפחות לא כמקרה של הטרגדיה של רכוש ציבורי, אלא כאסטרטגיה תאגידית מכוונת לחלוטין הנובעת מהיוון. הרווחים מציד לוויתנים היו עצומים. מינים גדולים כמו הלוויתן הכחול אינם יכולים לשאת ציד שנתי מעל 2% או 3% מתוך האוכלוסייה בעלת כושר הרביה. כששיעור ההחזר הנורמלי להשקעה עומד בסביבות ה-10%, האסטרטגיה ה"אופטימלית" עבור ציידי הלוויתנים הייתה כנראה פשוט להשמיד את הלוויתנים ולהשקיע את הרווחים במקום אחר. נראה שזה בדיוק מה שקרה כאשר חברים בוועידת ציד הלוויתנים הבינלאומית (IWC) קבעו באופן עקבי מכסות גבוהות בהרבה מהרף בר הקיימא. לבסוף, תחת לחץ מצד ארגוני שימור, ה-IWC פעלה למנוע התדלדלות נוספת של מלאי הלוויתנים, אבל זה היה הרבה אחרי שהביזה העיקרית כבר הסתיימה. ואפילו כיום, חברות יפניות לציד לוויתנים לוחצות לפתיחה מחדש של המכסות על כל המינים, אפילו על הלוויתן הכחול, שכנראה נמצא קרוב מאוד לסכנת הכחדה (פירמות יפניות מעורבות בצורה עמוקה גם במשברים הנוכחיים הקשורים בפילים, קרנפים, צבי ים, ויערות טרופיים).  

ייתכן ואין זה ברור שהיוון הינו בעל השפעה על פיתוח מקיים ועל שימור משאבים, אבל למעשה האפקט הינו חשוב ביותר. בצורה מופשטת קיימות משמעה דאגה לעתיד, ודאגה זו מוקטנת באופן הכרחי על ידי היוון. טענתי באופן מפורט במקום אחר (Clark 1973; Clark and Lamberson 1982) שניצול היתר של מלאי הלוויתנים העולמי, חלק מהם עד להכחדה, יכול להתפרש בחלק מהמקרים לפחות לא כמקרה של הטרגדיה של רכוש ציבורי, אלא כאסטרטגיה תאגידית מכוונת לחלוטין הנובעת מהיוון. הרווחים מציד לוויתנים היו עצומים. מינים גדולים כמו הלוויתן הכחול אינם יכולים לשאת ציד שנתי מעל 2% או 3% מתוך האוכלוסייה בעלת כושר הרביה. כששיעור ההחזר הנורמלי להשקעה עומד בסביבות ה-10%, האסטרטגיה ה"אופטימלית" עבור ציידי הלוויתנים הייתה כנראה פשוט להשמיד את הלוויתנים ולהשקיע את הרווחים במקום אחר. נראה שזה בדיוק מה שקרה כאשר חברים בוועידת ציד הלוויתנים הבינלאומית (IWC) קבעו באופן עקבי מכסות גבוהות בהרבה מהרף בר הקיימא. לבסוף, תחת לחץ מצד ארגוני שימור, ה-IWC פעלה למנוע התדלדלות נוספת של מלאי הלוויתנים, אבל זה היה הרבה אחרי שהביזה העיקרית כבר הסתיימה. ואפילו כיום, חברות יפניות לציד לוויתנים לוחצות לפתיחה מחדש של המכסות על כל המינים, אפילו על הלוויתן הכחול, שכנראה נמצא קרוב מאוד לסכנת הכחדה (פירמות יפניות מעורבות בצורה עמוקה גם במשברים הנוכחיים הקשורים בפילים, קרנפים, צבי ים, ויערות טרופיים).  

ההיסטוריה של ניצול הלוויתנים הגדולים הינה אופיינית באופנים רבים לסוגיות עכשוויות של משאבים וסביבה; היא משלבת היבטים של רכוש ציבורי, אי וודאות והיוון. כל מידה של אי וודאות (שהייתה בברור מרכיב מרכזי בדינמיקה של אוכלוסיות לוויתנים) הובילה להגדלת היוון העתיד, מה שבדרך כלל מכונה "היוון סיכון". בעיות משאבים וסביבה מכילות בדרך כלל מרכיבי אי וודאות מסוגים רבים. אם משאב ביולוגי כלשהו זמין כעת, אבל אינו בטוח בעתיד (אם בגלל השפעות ביולוגיות בלתי ידועות, או שמישהו אחר עלול לקחת אותו), האינטרס העצמי של אלו המנצלים אותו יתן עדיפות לקציר מיידי.  

ההיסטוריה של ניצול הלוויתנים הגדולים הינה אופיינית באופנים רבים לסוגיות עכשוויות של משאבים וסביבה; היא משלבת היבטים של רכוש ציבורי, אי וודאות והיוון. כל מידה של אי וודאות (שהייתה בברור מרכיב מרכזי בדינמיקה של אוכלוסיות לוויתנים) הובילה להגדלת היוון העתיד, מה שבדרך כלל מכונה "היוון סיכון". בעיות משאבים וסביבה מכילות בדרך כלל מרכיבי אי וודאות מסוגים רבים. אם משאב ביולוגי כלשהו זמין כעת, אבל אינו בטוח בעתיד (אם בגלל השפעות ביולוגיות בלתי ידועות, או שמישהו אחר עלול לקחת אותו), האינטרס העצמי של אלו המנצלים אותו יתן עדיפות לקציר מיידי.  

הבנה לא צפויה לבוא בקלות. היא כרוכה בהיפוכים משמעותיים בנקודת המבט הפילוסופית ששלטה בהתפתחות של הציביליזציה הנוכחית. עד לאחרונה, מגבלות משאבים וסביבה פשוט לא חדרו את סף ההכרה של רוב הבנקאים, הכלכלנים, המהנדסים או הציבור ככלל. הדגש היה כולו על המשך הפיתוח; התואר "בר קיימא" הוא המצאה חדשה. למעשה ההכרה לה זוכה הביטוי "פיתוח בר קיימא" בקרב הפוליטיקאים עשוי לנבוע מההרגל של השוואת "פיתוח" עם "צמיחה". בעולם סופי, צמיחה בת קיימא הינה אי-אפשרות ברורה.  

הבנה לא צפויה לבוא בקלות. היא כרוכה בהיפוכים משמעותיים בנקודת המבט הפילוסופית ששלטה בהתפתחות של הציביליזציה הנוכחית. עד לאחרונה, מגבלות משאבים וסביבה פשוט לא חדרו את סף ההכרה של רוב הבנקאים, הכלכלנים, המהנדסים או הציבור ככלל. הדגש היה כולו על המשך הפיתוח; התואר "בר קיימא" הוא המצאה חדשה. למעשה ההכרה לה זוכה הביטוי "פיתוח בר קיימא" בקרב הפוליטיקאים עשוי לנבוע מההרגל של השוואת "פיתוח" עם "צמיחה". בעולם סופי, צמיחה בת קיימא הינה אי-אפשרות ברורה.  

נקודות מבט, עם זאת, משתנות. כיסוי נושאים כמו כריתת יערות, "החור באוזון", וזיהומי אוויר ומים בתקשורת ההמונית העצימה את ההכרה של הציבור במגבלות של פיתוח בלתי מרוסן. ארועי מזג אוויר חריגים בסוף שנות השמונים, עזרו להפיץ את האמונה ששינויי אקלים עולמיים עלולים לנבוע כתוצאה מפעולות אדם. ראיות מדעיות על התחממות העולם, נותרו בינתיים לא חד משמעיות.

נקודות מבט, עם זאת, משתנות. כיסוי נושאים כמו כריתת יערות, "החור באוזון", וזיהומי אוויר ומים בתקשורת ההמונית העצימה את ההכרה של הציבור במגבלות של פיתוח בלתי מרוסן. ארועי מזג אוויר חריגים בסוף שנות השמונים, עזרו להפיץ את האמונה ששינויי אקלים עולמיים עלולים לנבוע כתוצאה מפעולות אדם. ראיות מדעיות על התחממות העולם, נותרו בינתיים לא חד משמעיות.  

יש פער רחב בין ההרגשה ש"יש לעשות משהו" ובין התכנון והיישום של צעדי- נגד יעילים כלכלית ואפקטיביים. מערכות סביבה ומשאבים הם מסובכות מאוד, ומכילות מרכיבים פיזיים, ביולוגיים, חברתיים, כלכליים ופוליטיים. אי וודאות והקושי לצפות מה יקרה הם הכלל, לא היוצאים מהכלל. כישלון להתחשב בכל האינטראקציות של כל הרכיבים עלול להוביל לניסיונות בלתי מתאימים, יקרים או בלתי מוצלחים להשגת פיתוח בר קיימא.  

יש פער רחב בין ההרגשה ש"יש לעשות משהו" ובין התכנון והיישום של צעדי- נגד יעילים כלכלית ואפקטיביים. מערכות סביבה ומשאבים הם מסובכות מאוד, ומכילות מרכיבים פיזיים, ביולוגיים, חברתיים, כלכליים ופוליטיים. אי וודאות והקושי לצפות מה יקרה הם הכלל, לא היוצאים מהכלל. כישלון להתחשב בכל האינטראקציות של כל הרכיבים עלול להוביל לניסיונות בלתי מתאימים, יקרים או בלתי מוצלחים להשגת פיתוח בר קיימא.  

מה השתבש? כל שלושת ההטיות שדובר בהן קודם שיחקו בתפקידי מפתח במקרה של שדות הדיג. רוב תוכניות הניהול, פשוט לא ניסו לתת מענה לטרגדיה של הרכוש הציבורי. הם היו מבוססות בעיקר על הקונספט של הגבלת שלל הדייג הכולל בהתאם להערכת סף הדיג שהעורך כמקיים עבור כל אוכלוסיית דגים, או במקרה של מלאי מדולדל, הקטנה זמנית של רמת הדיג כדי לאפשר לדגים להתאושש. חלק מהתוכניות הללו התבררו כאפקטיביות בהגנה על מלאי הדגים. באופן פרדוקסלי, ככל ששיקום האוכלוסייה היה מוצלח יותר, כך גדלו ספינות הדיג בגודל ובמספר. מחירי דגים גבוהים שהופיעו מידי פעם באופן מחזורי, עודדו הרחבה נוספת של יכולת הדיג, ובכך הפעילו לחץ נוסף על מלאי הדגים. כשהמחירים חזרו לאחר מכן לרמה הנורמלית, או כשאוכלוסיית הדגים ירדה באופן טבעי ובלתי נמנע, תעשיית הדיג המורחבת יתר על המידה הפעילה לחץ על ראשיות הניהול לאפשר מכסות דיג גבוהות עקב "צרכים כלכליים". כשדבר זה היה בלתי אפשרי, ניתן צידוק לקיום סובסידיות, שאיפשרו למנהלים לברוח מהאחריות של כשל הניהול שלהם.  

מה השתבש? כל שלושת ההטיות שדובר בהן קודם שיחקו בתפקידי מפתח במקרה של שדות הדיג. רוב תוכניות הניהול, פשוט לא ניסו לתת מענה לטרגדיה של הרכוש הציבורי. הם היו מבוססות בעיקר על הקונספט של הגבלת שלל הדייג הכולל בהתאם להערכת סף הדיג שהעורך כמקיים עבור כל אוכלוסיית דגים, או במקרה של מלאי מדולדל, הקטנה זמנית של רמת הדיג כדי לאפשר לדגים להתאושש. חלק מהתוכניות הללו התבררו כאפקטיביות בהגנה על מלאי הדגים. באופן פרדוקסלי, ככל ששיקום האוכלוסייה היה מוצלח יותר, כך גדלו ספינות הדיג בגודל ובמספר. מחירי דגים גבוהים שהופיעו מידי פעם באופן מחזורי, עודדו הרחבה נוספת של יכולת הדיג, ובכך הפעילו לחץ נוסף על מלאי הדגים. כשהמחירים חזרו לאחר מכן לרמה הנורמלית, או כשאוכלוסיית הדגים ירדה באופן טבעי ובלתי נמנע, תעשיית הדיג המורחבת יתר על המידה הפעילה לחץ על ראשיות הניהול לאפשר מכסות דיג גבוהות עקב "צרכים כלכליים". כשדבר זה היה בלתי אפשרי, ניתן צידוק לקיום סובסידיות, שאיפשרו למנהלים לברוח מהאחריות של כשל הניהול שלהם.  

כלכלני משאבים טענו מזמן שמיסוי שדות דיג, לא סבסוד, היא הגישה המתאימה היחידה לניהול רציונלי. גביית מס מהדייגים על הזכות לנצל משאב ציבורי רב ערך מתגבר על התמריץ לדיג יתר, והוא אנלוגי לגביית מס מחוטבי עצים על הזכות לכרות יערות ציבוריים ולגבות מס מחברות לשאיבת נפט עבור זכויות שאיבה.

כלכלני משאבים טענו מזמן שמיסוי שדות דיג, לא סבסוד, היא הגישה המתאימה היחידה לניהול רציונלי. גביית מס מהדייגים על הזכות לנצל משאב ציבורי רב ערך מתגבר על התמריץ לדיג יתר, והוא אנלוגי לגביית מס מחוטבי עצים על הזכות לכרות יערות ציבוריים ולגבות מס מחברות לשאיבת נפט עבור זכויות שאיבה.  

מדינות אחדות, במיוחד איסלנד וניו-זילנד, ניסו לשנות את מערכות ניהול הדיג המסורתיות. תוכניות המבוססות על מכסות אישיות ברות העברה (Individual Transferable Quotas - ITQs) פועלות כעת במדינות אלו. תוכניות כאלו מהוות צעד לכיוון של הפרטה של הזכויות לשימוש במשאב הדגים. בעקרון, אפשר למכור מכסות לדייג (שיטת מיסוי), אבל ממשלות מעטות ניחנו באומץ לעשות כן. מצד שני, מערכות מכסות ללא הקצאה (הגישה המסורתית בדיג), ממש מעודדות קיבולת יתר. לדוגמה, בשטחי הדיג של דג ההליבוט (Halibut) באוקיינוס השקט, עונת הדייג נגמרת תוך 3 ימים של דיג בשנה, כשהמכסה השנתית מחוסלת במהירות על ידי ציי ענק.  

מדינות אחדות, במיוחד איסלנד וניו-זילנד, ניסו לשנות את מערכות ניהול הדיג המסורתיות. תוכניות המבוססות על מכסות אישיות ברות העברה (Individual Transferable Quotas - ITQs) פועלות כעת במדינות אלו. תוכניות כאלו מהוות צעד לכיוון של הפרטה של הזכויות לשימוש במשאב הדגים. בעקרון, אפשר למכור מכסות לדייג (שיטת מיסוי), אבל ממשלות מעטות ניחנו באומץ לעשות כן. מצד שני, מערכות מכסות ללא הקצאה (הגישה המסורתית בדיג), ממש מעודדות קיבולת יתר. לדוגמה, בשטחי הדיג של דג ההליבוט (Halibut) באוקיינוס השקט, עונת הדייג נגמרת תוך 3 ימים של דיג בשנה, כשהמכסה השנתית מחוסלת במהירות על ידי ציי ענק.  

עם זאת, מערכות מכסה אישית כוללות קשיי ניהול. לדוגמה, ניסיון מוקדם לקיום ניהול ITQs בשדות הדיג של דג ההרניג במפרץ פאנדי (Fundy) בקנדה, היה כישלון בולט, ללא ספק עקב המחסור ביכולת ניטור ושליטה הולמים על שלל הדיג. כדי ששיטת המכסות תצליח היא חייבת להיאכף בחומרה וברצינות, היות וסטייה מהמכסה היא רווחית מאוד; הטרגדיה של הרכוש הציבורי עדיין פעילה כאן! המערכת האידאלית הייתה אם הדייגים עצמם היו אחראים לאכיפה. אחרי הכל, כל מי שמרמה במכסות שודד בעצם את חבריו.  

עם זאת, מערכות מכסה אישית כוללות קשיי ניהול. לדוגמה, ניסיון מוקדם לקיום ניהול ITQs בשדות הדיג של דג ההרניג במפרץ פאנדי (Fundy) בקנדה, היה כישלון בולט, ללא ספק עקב המחסור ביכולת ניטור ושליטה הולמים על שלל הדיג. כדי ששיטת המכסות תצליח היא חייבת להיאכף בחומרה וברצינות, היות וסטייה מהמכסה היא רווחית מאוד; הטרגדיה של הרכוש הציבורי עדיין פעילה כאן! המערכת האידאלית הייתה אם הדייגים עצמם היו אחראים לאכיפה. אחרי הכל, כל מי שמרמה במכסות שודד בעצם את חבריו.  

נטיית מלאי הדגים לעלות ולרדת באופו בלתי צפוי מובילה לקשיים של כל מערכת ניהול. יש להתאים את מכסות שלל הדיג בכל עונה כדי להתאים למלאי הקיים ולאפשר אוכלוסיית רבייה גדולה חיונית.לכן ITQs תדרוש התאמות בלתי פוסקות, לעיתים קרובות עם אזהרה מועטה מראש. לא פחות חשוב, יש צורך להעריך בצורה תכופה את אוכלוסיית הדגים, תהליך שהינו לעיתים קרובות יקר וקשה. לא קל לספור את הדגים בים, וגודל המלאים והמכסות המתאימות הן לרוב דבר מאוד בלתי וודאי. ביולוגים העוסקים בשדות דיג טוענים בדרך כלל שיש ליישם מכסות שמרניות, כדי להבטיח שאוכלוסיות לא יסבלו מדיג יתר. אבל נראה כי בלתי נמנע שתעשיית הדיג תדרוש שהמכסות יתאימו להערכות המלאי האופטימיסטיות ביותר. נראה כי גישה מיידית למשאב הינה חשובה יותר מהאפשרות של צניחה עתידית בשפע המשאב.  

נטיית מלאי הדגים לעלות ולרדת באופו בלתי צפוי מובילה לקשיים של כל מערכת ניהול. יש להתאים את מכסות שלל הדיג בכל עונה כדי להתאים למלאי הקיים ולאפשר אוכלוסיית רבייה גדולה חיונית.לכן ITQs תדרוש התאמות בלתי פוסקות, לעיתים קרובות עם אזהרה מועטה מראש. לא פחות חשוב, יש צורך להעריך בצורה תכופה את אוכלוסיית הדגים, תהליך שהינו לעיתים קרובות יקר וקשה. לא קל לספור את הדגים בים, וגודל המלאים והמכסות המתאימות הן לרוב דבר מאוד בלתי וודאי. ביולוגים העוסקים בשדות דיג טוענים בדרך כלל שיש ליישם מכסות שמרניות, כדי להבטיח שאוכלוסיות לא יסבלו מדיג יתר. אבל נראה כי בלתי נמנע שתעשיית הדיג תדרוש שהמכסות יתאימו להערכות המלאי האופטימיסטיות ביותר. נראה כי גישה מיידית למשאב הינה חשובה יותר מהאפשרות של צניחה עתידית בשפע המשאב.  

שדות דיג אם כן, מספקים מיקרו קוסמוס של שלושת ההטיות כנגד קיימות. בעלות ציבורית, אי וודאות והזנחת עתיד משחקים כולם בתפקידים חשובים. איך ניתן להתגבר על ההטיות האלו נשאר עדיין נושא חשוב לשיחה בקרב מנהלי שדות דיג.

שדות דיג אם כן, מספקים מיקרו קוסמוס של שלושת ההטיות כנגד קיימות. בעלות ציבורית, אי וודאות והזנחת עתיד משחקים כולם בתפקידים חשובים. איך ניתן להתגבר על ההטיות האלו נשאר עדיין נושא חשוב לשיחה בקרב מנהלי שדות דיג.