הטיות כלכליות נגד פיתוח מקיים

זהו מאמר דעה מאת Neriah. מאמר דעה אינו אובייקטיבי.

מתוך הספר: כלכלה אקולוגית בעריכת רוברט קוסטנזה. 
מאת: קולין קלרק. 

Colin W. Clark Institute of applied Mathematics University of British Columbia Vancouver, Canada

תקציר

נדון בשלושה מקורות להטיה כלכלית וחברתית הפועלים נגד הפיתוח בר קיימא: בעלות משותפת על מלאי משאבים, הזנחת העתיד, והאפקט של אי-וודאות. שלוש ההטיות הללו הפועלות בצורה משולבת ונמצאות בכל מקום בחברה בת זמננו. למרות שהן זוהו ונדונו בצורה רחבה בספרות המשאבים והסביבה, רוב הפוליטיקאים ומקבלי ההחלטות לא הבינו אותן או התעלמו מהן בכוונה. אם לא יוכרו ההטיות ויתחשבו בהן בעת תכנון של תקנות ומוסדות, התקווה להשגת פיתוח בר קיימא לא תצלח.

בעיית הקיימות

המושגים גידול אוכלוסין מעריכי, ניצול-יתר של משאבים וזיהום סביבתי הגיעו כעת כבר לדרגת קלישאות. הקצב הנוכחי של גידול באוכלוסיית העולם עומד על 1.7% בשנה. אם זה ימשך כך לאורך מאה שנה, האוכלוסייה תגיע ל-27.5 מיליארד איש. האם ניתן להתייחס לנתון כזה ברצינות? כמה טוב יחיו התושבים בסוף המאה ה-21? רוב האומות מקוות להגדיל את רמת החיים של אזרחיהן, ואכן הרמות של השימוש במשאבים לנפש עולות, אם כי בצורה איטית משהו, ברוב המדינות המתפתחות. האם כדור הארץ יכול לשאת אוכלוסייה בסדר גודל כזה, החיה בהדר ושפע?

יש שפע של עדויות לכך שהאנושות משפיעה באופנים חמורים על מערכות המשאבים והסביבה העולמיות. למעט כמה יוצאים מהכלל, ההשפעות אינן מסכנות חיים, בינתיים. אבל מה מבשרת המאה הבאה? ואם כבר מדברים על כך, מה מבשרים 2-3 העשורים הבאים? מדענים רבים, בעיקר ביולוגים, הופכים יותר ויותר מודאגים בדבר קיימות הטווח הארוך של רמות הפיתוח הטכנולוגי העכשוויות או של העתיד הקרוב. התחממות עולמית, ברוא יערות, התדלדלות שכבת האוזון, זיהום מי תהום, ועוד השפעות-לוואי רבות אחרות של החברה העכשווית מהוות כבר כעת בעיות חמורות אשר הופכות במהירות לגרועות יותר. בעיות אלו הגיעו לחזית בחלקה המאוחר של המאה הנוכחית, דבר המצביע על כך שייתכן ואנו מתחילים לחוות את הקונפליקט הבלתי נמנע בין אוכלוסייה, טכנולוגיה וסופיות הפלנטה שלנו. כמו במטפורה של אוכלוסיית שושנות המים הגדלה באופן מעריכי בברכה קטנה, ייתכן ואנו מתחילים להתקרב כעת לסף הנשיאה של כדור הארץ.

מעניין להשוות רעיונות אלו לטיפול במחסור במשאבים בכלכלה הנאו–קלאסית. באופן כללי, מגבלות על פיתוח טכנולוגי, נדחו באופן עקיף או מפורש על-ידי התאוריה הנאו-קלאסית (ראו לדוגמה Underwood and King 1989). האידאולוגיה הזו מסבירה, לדוגמה, מדוע רוב הכלכלנים קידמו בשנות ה-70 את המודלים של "גבולות הצמיחה" (limits to growth) בבוז גדול כל כך. ההנחות הבסיסיות במודלים של הכלכלנים )בסתירה למודלים של גבולות הצמיחה( היו שהגדלת נדירותו של משאב תוביל תמיד לאיתותי מחירים שיולידו פיתוחים כלכליים וטכנולוגיים מפצים, כמו משאבים תחליפיים, מחזור, חיפוש מלאים נוספים והגדלת היעילות בניצול המשאב. תמיכה אמפירית במודלים באה ממחקרים שהראו עליה קטנה אם בכלל במחיר הריאלי של משאבים בסיסיים. הדבר פורש כהצבעה על כך שבעצם משאבים אינם הופכים לנדירים יותר. הונח גם שהנדירות העתידית של משאבי אנרגיה קריטיים, תקבל מענה על ידי פיתוחים טכנולוגיים כמו היתוך גרעיני. רעיונות כאלה, קודמו, ועדיין מקודמים כיום על ידי קמפיין יחסי ציבור של תעשיית האנרגיה.

במקרים בהם התרחשה התדלדלות משאבים, כפי שהתרחש באופן שאינו ניתן להכחשה בשדות דיג רבים כל כך, הכישלון יוחס למחסור בבעלות פרטית על משאבים-ציבוריים אלו (Gordon 1954). היו הרבה המלצות להפרטת בעלות על משאבים. בעוד שיש סיבות טובות לצפות שמלאי משאבים יזכה לטיפול טוב יותר תחת בעלות פרטית, ביחס לבעלות ציבורית, האמונה שהפרטה תפתור באופן אוטומטי בעיות של ניצול-יתר לא יכולה לקבל תמיכה על בסיס תאורטי או אמפירי (Clark 1973, 1990). מלבד זאת, הפרטה היא פשוט אינה דבר מעשי עבור משאבים חיוניים רבים; הדוגמאות כוללות את האטמוספירה, האוקיינוסים, מי תהום, ודגים עופות ובעלי חיים נודדים. למעשה, בידוד של בעלות על משאב, כולל ההפנמה של השפעות חיצוניות, הופך כנראה ליותר קשה ולא להפך. המציאות הפוליטית היא שלמנצלים של מלאי משאבים גדולים יש כל תמריץ שהוא לכפות עלויות חיצוניות גדולות על הציבור כולו, והעלויות החיצוניות האלו יכולות להצטבר לאי קיימות.

גידול האוכלוסייה והטכנולוגיה היווה את הרקע לאפשרות של ניצול יתר של משאבי הסביבה של כדור הארץ. מצד שני, לטכנולוגיה יש גם את הפוטנציאל להגדלת התועלות שאנו שואבים מהסביבה. ניתן לנצל משאבים בצורה יעילה יותר; ניתן להקטין ולשלוט בזיהום; מלאי דגים או יערות יכולים להיות משוקמים על ידי ניהול נכון. אבל דברים אלו דורשים תכנון זהיר. המנטליות של "ספר" (Frontier) שאיפיינה את גישת האדם למשאבים בעבר, כבר אינה מתאימה. המעבר מגישות ישנות לפילוסופיה חדישה של טיפול במשאבים (Recourse husbandry) תדרוש שינויים משמעותיים במוסדות ובשיטות לניהול משאבים וסביבה.

הטיות כנגד קיימות

מערכות כלכליות בנות זמננו מכילות מספר הטיות רבות עוצמה הפועלות כנגד פיתוח בר קיימא. חברות קדם-תעשייתיות הפעילו מוסדות שונים כדי להבטיח את קיומן לאורך זמן, אבל אלו או שכבר אינם קיימים, או שאינם מספיקים בחברה המודרנית. הבנה של ההטיות האלו נראית חיונית לפיתוחם של מוסדות חדשניים המסוגלים להגיע לקיימות. למרבה הצער, זלזול והתעלמות מהסוציולוגיה של הטיות אלו, אם מתוך שיכחה או מתוך כוונה, מאפיינים את הפעילות של רבים ממוסדותינו הנוכחיים לניהול משאבים.

נדון בשלוש מחלקות בסיסיות של הטיות אנטי-קיימות: בעלות ציבורית על משאבים, הזנחת עתיד, והשפעת אי וודאות. נדון גם בדרכים בהן הטיות אלו משתלבות יחדו.

הטרגדיה של הרכוש הציבורי

המנצלים של מלאי משאבים ציבורי הם בעלי תמריץ נמוך לשימורו של אותו משאב. גארט הרדין (Garrett Hardin), ביולוג אמריקני, כינה זאת בשם "הטרגדיה של הרכוש הציבורי" (Tragedy of the commons") (Hardin 1988"). הדוגמה שלו היתה של כר-מרעה ציבורי: כל בעל של עדר בקר יטה להגדיל את העדר שלו כל עוד הגדלה כזאת מגדילה את הכנסתו. אבל כאשר כל הבוקרים פועלים באופן דומה, התוצאה הבלתי נמנעת היא הרס של הקרקע והתרוששות מוחלטת של הבוקרים.

הכלכלן ה. אס. גורדון (H.S. Gordon 1954) העלה את אותו טיעון עבור שדות דייג: כל עוד ניתן לדוג דגים באופן ריווחי, דייגים ישאפו לעשות כן, ודבר זה עלול להוביל לדייג-יתר חמור. ככל שהדג רב ערך יותר, וככל שספינות הדייג משתמשות בטכנולוגיות דייג יעילות יותר, כך דייג-היתר יהיה חמור יותר. שיווי משקל יושג רק כאשר מלאי הדגים הצטמצם כל כך עד שהתגמולים מדייג מכסים בקושי את הוצאות התפעול. גורדון כינה את המצב המצער הזה בשם "שיווי משקל ביו-כלכלי" (Bionomic equilibrium). התאוריה של גורדון נראתה אולי קצת אקדמית בשנות ה-50; אבל עד סוף שנות ה-70, רוב שדות הדיג הימיים בעולם הגיעו למצב של ניצול יתר, ומדינות בעלות חוף הכריזו על אזורי דייג בלעדיים במרחק של 200 מייל מהחוף בניסיון להשיג שליטה על המשאבים הימיים שלהן. עדיין, באזורים רבים שיווי משקל ביו-כלכלי נשאר המקור לעוני מייאש של דייגים רבים.

עקרון הרכוש-הציבורי חל בעוצמה שווה על משאבי סביבה. הבעלים של בית קטן ליד אגם גדול יהיה אולי בעל תמריץ להשליך את הפסולת שלו לאגם ללא טיפול, היות והשפכים שלו יהיו בעלי השלכה זניחה על איכות המים. אבל כאשר מספר גדול של בעלי בתים מתנהגים בצורה כזו, האגם יכול להפוך למזוהם בצורה קשה. הדוגמה הזאת מציע גם דרך שבה בעיות אלו של רכוש-ציבורי עשויות לקבל פתרון. כלומר, בעלי הבתים חייבים להסכים לשלוט על השפכים שלהם על ידי התקנה של מערכות טיהור פרטיות או קהילתיות. ככל שפתרון זה עשוי להראות מובן מאליו, קשיים רבים עלולים לצוץ כשבאים ליישם אותו בפועל. ראשית, על המזהמים להבין שהמצב הפך לבלתי נסבל ושהם אשמים בכך. הם חייבים להבין שבעוד שפעילותיהם היו רציונליות באופן אישי, הם הפכו כעת באופן משותף לדבר בלתי רצוי. יש צורך להבין שלא סביר שפעולות התנדבותיות יצליחו ושצורה מסויימת של תקנות ברות-אכיפה חייבת להיכנס לתוקף. לפני שמחליטים איזו מערכת יש לאמץ, ייתכן וכדי להשקיע זמן ומאמץ להחליט על העלויות והיתרונות של טכנולוגיות אפשריות שונות להקטנת הזיהום.

הדוגמה למעלה, ממחישה בזעיר אנפין, הרבה עקרונות וקשיים בסיסיים של פיתוח בר קיימא:

• החלטות הגיוניות ורציונליות עלולות להסתיים בתוצאות בלתי רצויות לחברה.
• תוצאות אלו הופכות חמורות יותר ככל שמספר המשתתפים גדל.
• מניעה של התוצאה הבלתי רצויה מצריכה פעולה משותפת (שבדרך כלל מבוצעת על ידי הממשלה), המורכבת מתקנות ואכיפה.
• באופן בלתי נמנע, התקנות כופות עלויות על הפרטים.
• עם זאת, אם הן מעוצבות בצורה נאותה, סך כל התועלת מהתקנות תעלה על המחיר הכולל שלהן.
• העיצוב של מערכת אופטימלית להקטנת התוצאות הבלתי רצויות הינו בדרך כלל לא ברור, והדבר עשוי לדרוש מחקר משמעותי.
• לפרטים תמיד יש תמריץ "לרמות" את התקנות.

לעיתים רחוקות הפתרון של טרגדיית הרכוש הציבורי הינו פשוט. עצם טבעה של הטרגדיה הוא שהיא נובעת מהתנהגות הגיונית לחלוטין מצד הפרטים. עם זאת, קיימות צורות זדוניות יותר. אם נחזור לדוגמה של האגם, נניח כעת שפירמה מסויימת מחליטה לבנות מפעל כימיקלים בצד כלשהו של האגם. כדי למקסם רווחים, הפירמה תרצה לשחרר פסולת רעילה מהמפעל אל תוך האגם. סביר שהעלות הזיהום הזה תיפול רק על בעלי הבתים; אם המפעל לא זקוק למים נקיים, לפירמה יהיה תמריץ קטן לשלוט בזיהום שלו. אם בעלי הבתים מנסים להפעיל לחץ פוליטי כדי לחייב את המפעל לטפל בשפכים, הפירמה תמיד יכולה לציין את התועלת של קיום המשרות.

הרדין (1985) מכנה צורה זו של הטרגדיה של הרכוש הציבורי "משחק כפל ה-C וה-P" או ("Double C-Double P Game")- העלויות ציבוריות, הרווח פרטי (Communized Costs, Privatized Profits). דוגמאות יש בשפע, ומשתרעות מהדוגמאות הרגילות של זיהום אוויר, מים ואדמה, מיזמי סמים, ואפילו טרור. ברמה יומיומית יותר, יזמים של דיור פרברי, מסוגלים למשוך קונים על ידי הצעה של מחירים זולים יחסית, אבל עלולות להתקיים עלויות סמויות במונחים של עומס תנועה גדול יותר על הכבישים המהירים, דבר שבסופו של דבר ידרוש בניה של כבישים חדשים. העלויות של התשתית החדשה (שלא להזכיר את פקקי התנועה), בעודם נובעים ישירות מההתרחבות של דיור זול בפרברים, מוטלות על כתפי כל בעלי הבתים. הרווחים הולכים אל היזמים. העלויות מועברות אל הציבור. כתוצאה מכך הכמות של פיתוח פרברי גבוהה יותר ממה שהיא אמורה להיות. משחק ה-CC-PP מתרחב גם לרמה הפוליטית. יזמים מפעילים לובי על מועצות ציבוריות אבל הציבור אינו מאורגן ולא מסוגל להפעיל לובי בצורה מאורגנת. קבוצות לחץ מקומיות עשויות מידי פעם לעצור יזם או להטות אותו אל קהילה אחרת, אבל הכוח החברתי המכריע הינו תמיד לטובת פיתוח נוסף.

רווחים עצומים יכולים לזרום למבצעים של משחק CC-PP, כך ששכיחותן הרבה אינה מפתיע. לא מפתיע גם שתרומות פוליטיות נדיבות ניתנות מטעם מארגני משחקי ה-CC-PP. כל זה הוא חוקי לחלוטין, כמובן, אבל רווחים עצומים בגודלם אורבים מעבר לגבול החוקיות. נוכלות יפה להפליא שנחשפה לא מזמן כללה ערבוב של פסולת PCB עם דלק רגיל והסעתו במיכליות לקנדה, מקום בו נמכר לבעלי מכוניות תמימים. נאמר שהמאפיה הייתה מעורבת במיזם זה, ונראה שהפשע המאורגן מעורב בעוד הרבה "עסקים" דומים בתחום הטיפול בפסולות.

הטרגדיה של הרכוש הציבורי מכוננת אולי את ההטיה החמורה ביותר נגד פיתוח בר קיימא. כשהאוכלוסייה והטכנולוגיה מתרחבות, ההשלכות של חוסר היכולת שלנו לפתור את הבעיה מתרחבת מהרמה המקומית לרמה העולמית. אולי קיימים מוסדות ממשלתיים המסוגלים לטפל בבעיות רכוש ציבורי ברמה המקומית והלאומית, אבל הם לרוב חלשים ונתונים להשפעה פוליטית. ברמה הבינלאומית, לא קיימים מוסדות בעלי יכולות אכיפה, ואנו חייבים להסתמך על שיתוף הפעולה ועל הרצון הטוב של כל אומה כשלעצמה לטפל בבעיות אלו. נראה וודאי שיושגו עוד הסכמים בינלאומיים בתחום זיהום אוויר והמים. מודל מעניין סופק על ידי פרוטוקול מונטריאול משנת 1984, שבו המדינות התעשייתיות המובילות הסכימו להקטין את פליטות ה-CFC (שגרמו להתדלדלות שכבת האוזון). בדוגמה זו, העלויות הפוטנציאליות של הימנעות מפעולה הן עצומות, בעוד העלויות של הפסקת ייצור ה-CFC נמצאות בתחום הסביר.

אי וודאות

בנוסף לבעייתיות של הטרגדיה של הרכוש הציבורי יש שני מקורות נוספים להטיה כנגד פיתוח בר קיימא. הראשון הוא אי-וודאות. במצב העכשווי, פשוט איננו יודעים עד כמה חמורות תהינה ההשפעות העתידיות של תופעות כמו התחממות האטמוספירה, התדלדלות האוזון, גשם חומצי וכריתת יערות טרופיים. לנוכח אי הוודאות הגדולה הזאת, שכנוע אנשים לקבל שינויים משמעותיים בסגנון החיים שלהם עשוי להיות משימה קשה מאוד. אבל כישלון להניע פעולה מוקדמת מספיק עלול לדון אותנו לאסונות כלכליים בלתי הפיכים.

לדוגמה, אם התסריטים הגרועים ביותר להתחממות עולמית, יתבררו כממשיים, ברור שעלינו לנקוט בצעדים נמרצים להקטנת הפליטות של גזי חממה באופן מיידי. דבר זה ידרוש הקטנה משמעותית בשימוש בדלקים מחצביים, ושינויים דרסטיים אחרים. האם צעדים דרקוניים כאלו מוצדקים נוכח דרגת אי-הוודאות האופפת את הנושא?

יש כמה צורות תגובה אפשריות לשאלה זו:

1. שחק על בטוח: התסריטים הגרועים ביותר יהיו בלתי נסבלים (ערים מוצפות, אוכלוסיות פליטים, קריסה בייצור המזון) ושינויי מדיניות מיידיים הם הכרחיים.
2. חכה: הסכנה אינה מיידית; מחקר עתידי יבהיר את המצב ויצביע על תיקונים נחוצים.
3. אי התערבות (Laisse faire): כלכלת השוק תגיב לשינויים עתידיים; התפתחות בטכנולוגיה ובמדע תתרחש בתגובה לצרכים עתידיים.
4. ארמגדון (גוג ומגוג): העתיד אינו בידנו; הסתמכו על אלוהים.

אין בידנו דרך ברורה מאליה לקביעה איזו תגובה היא הטובה ביותר. זה אירוני שאותה הטכנולוגיה עצמה שאיפשרה את קיומה של הציביליזציה המודרנית הובילה גם לרמות בלתי נתפסות של אי-וודאות בקשר לעתידה.

הזנחת עתיד

קיימת הטיה חשובה נוספת נגד פיתוח בר קיימא. לצורך המחשה, חשבו על קהילה מבודדת על החוף המסתמכת על דייג כעל מקור ההכנסה היחיד שלה. מלאי הדגים מתרוקן ושלל הדייג נמוך בהרבה מאשר בעבר. אין זה מצב שזרים לוקחים את הדגים, אלא שהדייגים המקומיים הגיעו בהדרגה לדייג-יתר. הדייגים המקומיים מבינים זאת לחלוטין, וגם את העובדה שמלאי הדגים יכול לשקם את עצמו בתנאי שהם יקטינו את הדייג במשך תקופת ביניים. האם הם אכן ירצו לעשות זאת, בהנחה שבעיית הרכוש-הציבורי תוכל לקבל מענה (לדוגמה, על ידי זה שיאפשרו מכסה קבועה לכל דייג)? או אם ניקח תרחיש קיצוני יותר, נניח שהדייגים מבינים שאם הם ממשיכים לדוג בכמות הנוכחית, מלאי הדגים צפוי להתרוקן לחלוטין. האם הם ירצו להקטין את השלל כדי להציל את שדה הדייג?

זה ברור, אני מקווה, שייתכן והתשובה לא תהיה "כן" חסר פשרות, עבור שתי השאלות. אם הדייגים הם עניים מרודים, כל ירידה נוספת בכמות הדיג עלולה להתברר כאסון מיידי. הצורך בשרידה מיידית עולה בחשיבותו על כל שיקול לגבי העתיד. יש רמת עוני מסויימת שמתחתיה קיימות הופכת למוצר מותרות בלתי ניתן להשגה. מספרים עצומים של אנשים עניים ברחבי העולם עומדים בפני הדילמה הזאת בכל יום בחייהם.

פחות ברור, אולי, שאותו טיעון עשוי להתקיים גם אם הדייגים נמצאים במצב טוב. על ידי לקיחת שלל גדול עכשיו (במיוחד אם המחירים גבוהים), דייג עשוי להגדיל את עושרו, לפתוח לעצמו אפשריות למסע, לקנות סירה חדשה, או אפילו לצאת החוצה מקהילת הדייגים ולהגר למקום אחר. המוטיבציות האלו אינן בלתי טבעית או מרושעות באיזו שהיא צורה, למרות שמישהו עשוי לטעון שהחברה בת-ימינו מעודדת התנהגות בזבזנית כזו.

העדפת הרווחים של הטווח-הקצר על פני אלו של הטווח הארוך, יכולה להיות מובעת על ידי תופעת ההיוון (Discounting): פרט שיש לו שעור היוון שנתי בגודל i יהיה אדיש בין תשלום חד פעמי מיידי של N דולרים, לבין תשלום של N/(1+i) דולרים בעוד שנה. לדוגמה, אם i =10% בשנה, 1,000 דולר בעוד שנה יחשבו שווים ל-909 דולר כיום. באופן דומה, 1,000 דולר בעוד 10 שנים, שווים ערך ל-385 דולר כיום, ו-1000 דולר בעוד 100 שנים יחשבו שווי ערך ל-7 סנט כיום.

היוון הוא פרוצדורה נורמלית באנליזה פיננסית, אם כי קשה לקבוע בפועל מה הם שעורי ההיוון המתאימים. כולם מפחיתים את ערכו של העתיד במידה מסוימת; באופן כללי, העניים נאלצים להפחית את ערך העתיד במידה גדולה יותר מאשר אלו שמצבם הכלכלי טוב יותר.

ייתכן ואין זה ברור שהיוון הינו בעל השפעה על פיתוח מקיים ועל שימור משאבים, אבל למעשה האפקט הינו חשוב ביותר. בצורה מופשטת קיימות משמעה דאגה לעתיד, ודאגה זו מוקטנת באופן הכרחי על ידי היוון. טענתי באופן מפורט במקום אחר (Clark 1973; Clark and Lamberson 1982) שניצול היתר של מלאי הלוויתנים העולמי, חלק מהם עד להכחדה, יכול להתפרש בחלק מהמקרים לפחות לא כמקרה של הטרגדיה של רכוש ציבורי, אלא כאסטרטגיה תאגידית מכוונת לחלוטין הנובעת מהיוון. הרווחים מציד לוויתנים היו עצומים. מינים גדולים כמו הלוויתן הכחול אינם יכולים לשאת ציד שנתי מעל 2% או 3% מתוך האוכלוסייה בעלת כושר הרביה. כששיעור ההחזר הנורמלי להשקעה עומד בסביבות ה-10%, האסטרטגיה ה"אופטימלית" עבור ציידי הלוויתנים הייתה כנראה פשוט להשמיד את הלוויתנים ולהשקיע את הרווחים במקום אחר. נראה שזה בדיוק מה שקרה כאשר חברים בוועידת ציד הלוויתנים הבינלאומית (IWC) קבעו באופן עקבי מכסות גבוהות בהרבה מהרף בר הקיימא. לבסוף, תחת לחץ מצד ארגוני שימור, ה-IWC פעלה למנוע התדלדלות נוספת של מלאי הלוויתנים, אבל זה היה הרבה אחרי שהביזה העיקרית כבר הסתיימה. ואפילו כיום, חברות יפניות לציד לוויתנים לוחצות לפתיחה מחדש של המכסות על כל המינים, אפילו על הלוויתן הכחול, שכנראה נמצא קרוב מאוד לסכנת הכחדה (פירמות יפניות מעורבות בצורה עמוקה גם במשברים הנוכחיים הקשורים בפילים, קרנפים, צבי ים, ויערות טרופיים).

ההיסטוריה של ניצול הלוויתנים הגדולים הינה אופיינית באופנים רבים לסוגיות עכשוויות של משאבים וסביבה; היא משלבת היבטים של רכוש ציבורי, אי וודאות והיוון. כל מידה של אי וודאות (שהייתה בברור מרכיב מרכזי בדינמיקה של אוכלוסיות לוויתנים) הובילה להגדלת היוון העתיד, מה שבדרך כלל מכונה "היוון סיכון". בעיות משאבים וסביבה מכילות בדרך כלל מרכיבי אי וודאות מסוגים רבים. אם משאב ביולוגי כלשהו זמין כעת, אבל אינו בטוח בעתיד (אם בגלל השפעות ביולוגיות בלתי ידועות, או שמישהו אחר עלול לקחת אותו), האינטרס העצמי של אלו המנצלים אותו יתן עדיפות לקציר מיידי.

כך, אנו מוצאים שבמקרים רבים, אין כוחות כלכליים כלשהם הפועלים למען פיתוח בר קיימא של הביוספרה. תמריצים פרטיים של אנשים רציונליים מקלים על פעילות נגד קיימות. צרכים מיידיים, עבודות, צמיחה כלכלית ושגשוג הם היעדים המהותיים במדיניות הכלכלית של כל מדינה. צמיחה כלכלית מוערכת על ידי מידת הגידול של התמ"ג, ללא ניסיון לבצע חשבונאות להרס המשאבים הטבעיים.

כפי שצוין למעלה, העשירים הם בדרך כלל בעלי שיעור היוון גבוה יותר מהעניים. העשיר חוסך הכנסה עודפת לשימוש בעתיד בעוד העני נאלץ לבזבז את הכל כדי לשרוד. אותה תופעה נכונה גם לאומות. כריתת יערות טרופיים מזינה תעשיות של חברות יפניות, אמריקניות ואירופאיות, ומגדילה את עושרן, אבל מובילה לעוני ויאוש גדלים והולכים באמזונס, בפיליפינים ובתאילנד. הדרישה העולמית למאכלים עשירים בחלבונים גרמה לפרו לנצל את אוכלוסיית דגי האנשובי שלה עד לסף הכחדה, וכך לאבד את מקור ההכנסה השני בחשיבותו למטבע זר. בפיליפינים, "דייג דינמיט" הפך לנוהג סטנדרטי בקרב דייגי חוף, שרבים מהם נעקרו מבתיהם ביער על ידי כריתת יערות (הדינמיט, שאמנם אינו חוקי, מסופק על ידי אנשי צבא). הדינמיט הורס את השוניות והדייגים נאלצים לשוט רחוק יותר בכל שנה כדי לפצות על השלל הזעום שחיוני להישרדותם. "דיג ציאניד" הוא נוהג נפוץ נוסף בפיליפינים. דגי השונית המורעלים צפים אל פני המים, ואלו ששורדים נמכרים לצורכי ייצוא בתור דגי אקווריום.

שלושת ההטיות כנגד פיתוח בר קיימא הינן בעלות עוצמה רבה. הן פועלות בכל מקום ובכל זמן. בהיותן מבוססות לחלוטין על רציונליות אישית הן מסכלות ניסיונות הנעשים בכוונה טובה כדי לשלוט בהם. מקבלי החלטות מובילים בקושי מבינים אותן. אבל, הבנה והתגברות על הטיות אלה עשויה להיות הכרחית להישרדותה של הציביליזציה כפי שאנו מכירים אותה.

אסטרטגיות להשגת פיתוח מקיים

ישנן שלוש דרישות מקדימות ברורות כדי להתמודד עם בעיות של פיתוח בר קיימא. יש להכיר בקיום ובחומרת הבעיה, יש להבין בצורה בהירה מהם הכוחות החברתיים האחראים לבעיה, ויש לחשוב וליישם אסטרטגיות אפקטיביות להפיכת המגמה על פיה. הדרישה החשובה ביותר עשויה להיות הבנה: הבנה שכדור הארץ הוא סופי ובר דלדול; הבנה שתמריצים כלכליים יומיומיים הם במובנים רבים מכוונים כנגד קיימות. הבנה שעוני הינו מנוגד לפיתוח בר קיימא; וחשוב מכל, הבנה שייתכן ואין לנו זמן רב לפתור את הבעיות האלה.

הבנה לא צפויה לבוא בקלות. היא כרוכה בהיפוכים משמעותיים בנקודת המבט הפילוסופית ששלטה בהתפתחות של הציביליזציה הנוכחית. עד לאחרונה, מגבלות משאבים וסביבה פשוט לא חדרו את סף ההכרה של רוב הבנקאים, הכלכלנים, המהנדסים או הציבור ככלל. הדגש היה כולו על המשך הפיתוח; התואר "בר קיימא" הוא המצאה חדשה. למעשה ההכרה לה זוכה הביטוי "פיתוח בר קיימא" בקרב הפוליטיקאים עשוי לנבוע מההרגל של השוואת "פיתוח" עם "צמיחה". בעולם סופי, צמיחה בת קיימא הינה אי-אפשרות ברורה.

נקודות מבט, עם זאת, משתנות. כיסוי נושאים כמו כריתת יערות, "החור באוזון", וזיהומי אוויר ומים בתקשורת ההמונית העצימה את ההכרה של הציבור במגבלות של פיתוח בלתי מרוסן. ארועי מזג אוויר חריגים בסוף שנות השמונים, עזרו להפיץ את האמונה ששינויי אקלים עולמיים עלולים לנבוע כתוצאה מפעולות אדם. ראיות מדעיות על התחממות העולם, נותרו בינתיים לא חד משמעיות.

יש פער רחב בין ההרגשה ש"יש לעשות משהו" ובין התכנון והיישום של צעדי- נגד יעילים כלכלית ואפקטיביים. מערכות סביבה ומשאבים הם מסובכות מאוד, ומכילות מרכיבים פיזיים, ביולוגיים, חברתיים, כלכליים ופוליטיים. אי וודאות והקושי לצפות מה יקרה הם הכלל, לא היוצאים מהכלל. כישלון להתחשב בכל האינטראקציות של כל הרכיבים עלול להוביל לניסיונות בלתי מתאימים, יקרים או בלתי מוצלחים להשגת פיתוח בר קיימא.

שדות דייג

ההיסטוריה של ניהול שדות דייג בימים ובאוקיינוסים, ובמיוחד לאחר מיסוד אזורי ה-200 מייל, מראה את האפקט של חוסר ההצלחה להבין את המציאות של מערכות משאבים בבעלות ציבורית (Clark 1985). גידולים ניכרים ביכולת הדיג נגרמו בעיקר עקב אי הנכונות של ממשלות להתמודד עם בעיית הרכוש הציבורי, כשהן מקבלות עידוד לכך על ידי נביאים אופטימיים ולעיתים קרובות מחריפות את הבעיה על ידי תוכניות סבסוד (תמיד עם מטרה מוצהרת של הגדלת התעסוקה). הגידולים הסתכמו בירידה במלאי הדגים, בירוקרטיית פיקוח מסיבית, וכאבי ראש חוזרים ונשנים עבור הרשויות המנהלות. בקנדה, התוצאה העכשווית היא פיטורים רחבי היקף בתעשיית הדיג, למרות שלפני 10 שנים, אופטימיזם חסר מעצורים היה נחלת הכלל – כשפוליטיקאים מבטיחים משרות חדשות ושגשוג, מדענים חוזים שלל דיג גדול יותר, ודייגים אצים לבנות ספינות גדולות, חדשות ומהירות יותר. מאזהרות של כמה כלכלני-דיג, שראו כבר את כל זה בעבר, התעלמו לחלוטין. בינתיים, הדינמיקה הבלתי נמנעת של הרכוש הציבורי המשיכה לתפקד, כשהרוב לא מבחינים בה, או לא מבינים אותה (אבל אולי לא כל הדייגים לא הבינו, ולמדו לדוג סובסידיות ממשלתיות).

מה השתבש? כל שלושת ההטיות שדובר בהן קודם שיחקו בתפקידי מפתח במקרה של שדות הדיג. רוב תוכניות הניהול, פשוט לא ניסו לתת מענה לטרגדיה של הרכוש הציבורי. הם היו מבוססות בעיקר על הקונספט של הגבלת שלל הדייג הכולל בהתאם להערכת סף הדיג שהעורך כמקיים עבור כל אוכלוסיית דגים, או במקרה של מלאי מדולדל, הקטנה זמנית של רמת הדיג כדי לאפשר לדגים להתאושש. חלק מהתוכניות הללו התבררו כאפקטיביות בהגנה על מלאי הדגים. באופן פרדוקסלי, ככל ששיקום האוכלוסייה היה מוצלח יותר, כך גדלו ספינות הדיג בגודל ובמספר. מחירי דגים גבוהים שהופיעו מידי פעם באופן מחזורי, עודדו הרחבה נוספת של יכולת הדיג, ובכך הפעילו לחץ נוסף על מלאי הדגים. כשהמחירים חזרו לאחר מכן לרמה הנורמלית, או כשאוכלוסיית הדגים ירדה באופן טבעי ובלתי נמנע, תעשיית הדיג המורחבת יתר על המידה הפעילה לחץ על ראשיות הניהול לאפשר מכסות דיג גבוהות עקב "צרכים כלכליים". כשדבר זה היה בלתי אפשרי, ניתן צידוק לקיום סובסידיות, שאיפשרו למנהלים לברוח מהאחריות של כשל הניהול שלהם.

כלכלני משאבים טענו מזמן שמיסוי שדות דיג, לא סבסוד, היא הגישה המתאימה היחידה לניהול רציונלי. גביית מס מהדייגים על הזכות לנצל משאב ציבורי רב ערך מתגבר על התמריץ לדיג יתר, והוא אנלוגי לגביית מס מחוטבי עצים על הזכות לכרות יערות ציבוריים ולגבות מס מחברות לשאיבת נפט עבור זכויות שאיבה.

מדינות אחדות, במיוחד איסלנד וניו-זילנד, ניסו לשנות את מערכות ניהול הדיג המסורתיות. תוכניות המבוססות על מכסות אישיות ברות העברה (Individual Transferable Quotas - ITQs) פועלות כעת במדינות אלו. תוכניות כאלו מהוות צעד לכיוון של הפרטה של הזכויות לשימוש במשאב הדגים. בעקרון, אפשר למכור מכסות לדייג (שיטת מיסוי), אבל ממשלות מעטות ניחנו באומץ לעשות כן. מצד שני, מערכות מכסות ללא הקצאה (הגישה המסורתית בדיג), ממש מעודדות קיבולת יתר. לדוגמה, בשטחי הדיג של דג ההליבוט (Halibut) באוקיינוס השקט, עונת הדייג נגמרת תוך 3 ימים של דיג בשנה, כשהמכסה השנתית מחוסלת במהירות על ידי ציי ענק.

עם זאת, מערכות מכסה אישית כוללות קשיי ניהול. לדוגמה, ניסיון מוקדם לקיום ניהול ITQs בשדות הדיג של דג ההרניג במפרץ פאנדי (Fundy) בקנדה, היה כישלון בולט, ללא ספק עקב המחסור ביכולת ניטור ושליטה הולמים על שלל הדיג. כדי ששיטת המכסות תצליח היא חייבת להיאכף בחומרה וברצינות, היות וסטייה מהמכסה היא רווחית מאוד; הטרגדיה של הרכוש הציבורי עדיין פעילה כאן! המערכת האידאלית הייתה אם הדייגים עצמם היו אחראים לאכיפה. אחרי הכל, כל מי שמרמה במכסות שודד בעצם את חבריו.

נטיית מלאי הדגים לעלות ולרדת באופו בלתי צפוי מובילה לקשיים של כל מערכת ניהול. יש להתאים את מכסות שלל הדיג בכל עונה כדי להתאים למלאי הקיים ולאפשר אוכלוסיית רבייה גדולה חיונית.לכן ITQs תדרוש התאמות בלתי פוסקות, לעיתים קרובות עם אזהרה מועטה מראש. לא פחות חשוב, יש צורך להעריך בצורה תכופה את אוכלוסיית הדגים, תהליך שהינו לעיתים קרובות יקר וקשה. לא קל לספור את הדגים בים, וגודל המלאים והמכסות המתאימות הן לרוב דבר מאוד בלתי וודאי. ביולוגים העוסקים בשדות דיג טוענים בדרך כלל שיש ליישם מכסות שמרניות, כדי להבטיח שאוכלוסיות לא יסבלו מדיג יתר. אבל נראה כי בלתי נמנע שתעשיית הדיג תדרוש שהמכסות יתאימו להערכות המלאי האופטימיסטיות ביותר. נראה כי גישה מיידית למשאב הינה חשובה יותר מהאפשרות של צניחה עתידית בשפע המשאב. שדות דיג אם כן, מספקים מיקרו קוסמוס של שלושת ההטיות כנגד קיימות. בעלות ציבורית, אי וודאות והזנחת עתיד משחקים כולם בתפקידים חשובים. איך ניתן להתגבר על ההטיות האלו נשאר עדיין נושא חשוב לשיחה בקרב מנהלי שדות דיג.

עקרונות לניהול משאבים

הדוגמה של שדות הדיג המסחריים מניבה מספר תובנות לבעיה הכללית של השגת פיתוח בר קיימא. לא סביר שנגיע לקיימות ללא צורה מסויימת של רגולציה. אבל רגולציה שאינה מבוססת על הבנה של הכלכלה של משאבים בבעלות ציבורית תיכשל כמעט בטוח מלהשיג פיתוח בר קיימא יעיל כלכלית. צורה כלשהי של סמכות או בעלות פרטית על המשאב נראית חיונית, למרות שבעלות קהילתית יכולה להצליח בנסיבות מסויימות. עם זאת, זכויות רכוש, חייבות להיות ברות אכיפה; חייבים למנוע גישה מזרים, ויש למנוע מהבעלים של המשאב המשותף מלחרוג מהמכסות האישיות שלהם. במקרים בהם יש השפעות חיצוניות (השפעות שהן חיצוניות לשוק הקיים), נדרשת רגולציה ושליטה מטעם הממשלה. מה הן החלופות לרגולציה של משאב בבעלות ציבורית?

מיסים או מכסות?

מכסות מוקצות מהוות שיטה אחת לטיפול בטרגדיה של הרכוש הציבורי. מכסות יכולות להיות הן על מוצרים טובים ("goods") (כלומר מכסות משאבים) והן על מזיקים ("bads") (היתרי זיהום). אבל האם המכסות צריכות להינתן באופן חופשי לפונים מתאימים או שהממשלה צריכה לדרוש תשלום עבור המכסות? למעשה, מדוע לטרוח בכלל עם מערכת מכסות מסובכת? מדוע פשוט לא לקבוע עמלה או מס על השימוש במשאב, ולהרשות למי שמוכן לשלם את העמלה להשתמש במשאב? לדוגמה, הממשלה יכולה להוציא מכרז על המשאב, כפי שזה נהוג כבר בתחום שדות הנפט שבים. אותו עקרון יכול להיות מיושם לשדות דיג, יערות, מאגרי מים תת קרקעיים, ואפילו להיתרי זיהום. ההקבלה (במובן של תמריצים כלכליים) בין מכסה ברת העברה, לבין מס היא עקרון בסיסי בכלכלת רגולציה. עם זאת, העיקרון תקף רק כאשר מתקיימות הנחות ספציפיות. מנקודת המבט של תגמולים לממשלה, למיסים יש יתרון של השגת הרנטה של המשאב אל הסקטור הציבורי, שהוא הבעלים המקוריים של המשאב.

ברור כי יש מגבלות מעשיות לשימוש במיסים על משאבים או זיהום. לדוגמה, זה יהיה בלתי אפשרי על פניו, לגבות מבעלי מכוניות מס פרופורציונלי לפליטות שלהם של גזים בלתי רצויים אם הדבר דורש מדידה ישירה של הפליטות האלה. פשוט בהרבה לדרוש התקנה ותחזוקה של ממירים סטנדרטיים. ברמה הבינלאומית, מיסים ואגרות אינם אפשריים מהסיבה הפשוטה שלא קיימת רשות בינלאומית עם כוח מיסוי.

מכסות אישיות ובעלות קהילתית על משאבים משלבים את היתרונות של קבלה מבוזרת של החלטות (Bereks1989). הם מעודדות את הגאווה של הבעלות וכן שימוש יעיל מבחינה כלכלית ושימור של משאבים. עם זאת, הרבה בעיות של פיתוח בר קיימא דורשות פיקוח ממשלתי ריכוזי; זהו המצב בכל מקום בו קיימות השפעות חיצוניות משמעותיות, כמו כל המקרים בהם מעורב זיהום. מיסים, עמלות וחיובים שונים הופכים אז למכשיר חשוב של רגולציה. משתמשי משאבים ינסו להביא למינימום את החיובים כנגדם, אם באופן חוקי או באופן בלתי חוקי. מאמצים לצמצום זיהום, יכולים להפוך את הזיהום הבלתי חוקי לרווחי ביותר. אבל החברה אינה מוכנה להפוך את השימוש בקוקאין לחוקי פשוט בגלל שהברחת סמים הינה עסק המגלגל מיליארדי דולרים. מדוע עלינו להסכים לקבל פגיעות סביבה מסכנות-חיים בגלל שחוקי זיהום עלולים לעודד את המאפיה לקיים מיזמי זיהום?

הון טבעי

כל נכס סביבתי או משאב טבע הוא צורה של "הון טבעי" (Natural Capital), שערכו לחברה, שווה על פי הגדרה לערך המופחת של תועלות עתידיות שניתן להשיג מהשימוש בנכס. הבעלים של הנכס יהיה מודע לגמרי לערכו המלא, לטובת האינטרס העצמי שלו, ויהיה בעל מוטיבציה לנהל את המשאב כדי למקסם את הערך של הנכס שלו.

השימוש הבלתי מבוקר במשאב בבעלות ציבורית, מצד שני, משמעו ערך נתון משתמע בגודל אפס. זו פשוט עוד דרך להביע את הכלכלה של משאב בבעלות ציבורית אבל יש לה השלכות שעשויות להיות בלתי ברורות מאליו. לדוגמה, הרמן דיילי וקוב (Daly and Cobb 1989 pp81-83) ניסו לתקנן את נתוני התל"ג בארצות הברית בשנים 1945-1980, כדי לקבל דין וחשבון על התדלדלות ההון הטבעי. התוצאה המפתיעה היא שהצמיחה הכלכלית נטו הייתה כמעט שטוחה לאורך 25 השנים שקדמו ל-1980. אם זה נכון, המסקנה היא מייאשת: כל הצמיחה הכלכלית לכאורה, שאהובה כל כך על ידי כלכלנים ופוליטיקאים, הייתה אשליה שנבעה מדלדול מלאי ההון שלנו. אותה הנהלת חשבונות בהתאמה למדינות רבות אחרות תצביע בוודאי על צמיחה כלכלית שלילית, במיוחד עבור מדינות טרופיות בהן כריתת יערות היא דבר נפוץ.

ההסתברות שמנהיגים פיננסיים ופוליטיים ישארו בורים לחלוטין מעובדות אלמנטריות אלו, הינה אפשרות מפחידה בתחום כלכלת הפיתוח. לפחות הביטוי פיתוח בר קיימא, שנראה כי שבה את ליבם של רבים ממנהיגי העולם, יכול לרמוז על כך שהטיות של הכלכלה הנורמלית יכולות להיות מכוונת נגד קיימות, כך שנדרשים שינויים מכוונים במדיניות, כדי לשמור על מלאי ההון הטבעי העולמי ללא פגם. מדוע ההון הטבעי לא נלקח בחשבון במערכות לאומיות של הנהלת חשבונות? מה שוויו של ההון הטבעי שלנו, ואיך זה שלא ניסינו לענות על שאלה זו?

באופן רחב יותר, ההון הטבעי שווה את הישרדותו של המין האנושי, אבל לא עשינו ניסיון גדול מידי לכמת את שווים של יערות, אדמות ביצה ונחל, אדמות חקלאיות, מים בלתי מזוהמים, וכך הלאה. היינו בלתי מוכנים לכן למעבר למחסור עולמי. רוב ההון הטבעי הוא בבעלות ציבורית, שמשמעו העדר כל תמריץ לביצוע הערכה. כמו כן, סוגים רבים של הון טבעי לא נכנסים לתוך עסקאות השוק, כך שלא ניתן למדוד ערך ישיר. דאגה כנה לפיתוח בר קיימא, כך נראה, תדרוש מאמץ גדול בביצוע ספירת מלאי של ההספקה הלאומית של ההון הטבעי. אני אשווה את חשיבות המאמץ הזה לחשיבות המיפוי הגנום האנושי.

הערכות השפעה סביבתית (Environmental Impact Assessment) עשויות להידרש מעתה והילך כדי לזהות את כל הפוטנציאל לאובדן הון טבעי. פרוייקטים של פיתוח לא יאושרו אלא אם כן אפשר יהיה להראות שהם למעשה יחזקו את הכלכלה הלאומית, כשסופרים הפסדים כמו גם רווחים. נתיב הפיתוח העכשווי שלנו הינו בלתי מקיים באופן ברור; שינוי המגמה ידרוש מאמצים עצומים ושינויים גדולים בדרך בה אנו חיים וחושבים. אבל עצם ההישרדות שלנו מוטלת על כף המאזניים.

תודות

גארט הרדין הציע שיפורים רבים למאמר המקורי. המחקר נתמך בחלקו על ידי מענק 83990 NSERC.

הפניות

• Berekes, F., ed. 1989. Common-Property Resources. London: Belhaven Press.

• Clark, C. W. 1973. The Economics of Overexploitation. Science 181:630-634.
• Clark, C. W. 1985. Bioeconomic Modeling and Fisheries Management. New York: Wiley- Interscience.

• Clark, C. W. 1990. Mathematical Bioeconomics: The Optimal Management of Renewable Resources. 2d ed. New York: Wiley- Interscience.

• Clark, C. W. and Lamberson, R.H. 1982. An Economic history and Analysis of Pelagic Whaling. Marine Policy. 6: 103-120.

• Daly, H. E. and J.B. Cobb, Jr. 1989. For the Common Good: Redirecting the economy Toward Community, the Environment and a Sustainable Future. Boston: Beacon.

• Gordon, H. S. 1954. The Economic Theory of a Common-Property Resource: The Fishery. Journal of Political Economy, 62: 124-142.
• Hardin, G. 1968. The Tragedy of the Commons. Science 162: 1243-1248.

Hardin, G. 1985. Filters Against Folly. New York: Viking-Penguin.

• Underwood, D.A. and P. G. King. 1989. On the Ideological Foundations of Environmental Policy. Ecological Economics 1: 315-334.