שוויון ביזורי

זהו מאמר דעה מאת עידן ד בוט. מאמר דעה אינו אובייקטיבי.

שוויון ביזורי הוא רעיון לפיו כדי להשיג חברה מתפקדת ומשגשגת יש לכפות מידה מקסימלית של אי שוויון כלכלי יחסי הן ברכוש והן בהכנסה על ידי הרשאה של יחס מקסימלי בין האזרח העני ביותר לאזרחים העשירים ביותר. כפייה כזו, היא דבר טבעי במידה רבה, והיא משיגה מטרות חברתיות אחרות, כמו הגדלת הרווחה החברתית, קבלת החלטות דמוקרטיות וביזוריות, שגשוג כלכלי, מוטיבציה לתרום לחברה, רמה נמוכה של אלימות וכן קיימות.

הדרך העיקרית בה מנגנון זה יכול להוביל לקריסה היא באמצעות תרומה שלו לפיצוץ אוכלוסין, ולכן יש לשלב מנגנון זה עם מנגנונים לייצוב האוכלוסייה.

תיאור המנגנון

יקבע בחברה יחס הכנסות מסויים (לדוגמה פי 30), ויחס רכוש מסויים (לדוגמה פי 100), שמעליו יוטל מס של 100%. הכסף או הרכוש יועברו על פי בחירת האדם:

• לאנשים אחרים (על פי בחירתו)
• למיזמים או עמותות או עסקים
• לממשלה
• אם מדובר בסכום כסף מסויים, יכול האדם לשרוף חלק מסכום זה (ועל ידי דבר זה לעלות את הערך של הכסף הרכוש של כל שאר האנשים).

מבוא

יש קשר חזק בין בריאות ותפקוד החברה לבין רמה מסויימת של שיוויון, חופש, וביזור החלטות או דמוקרטיה וחופש הביטוי. המנגנון המוצע יתן רמה מסויימת של שיוויון תוך שמירה על מרכיבים חיוניים אחרים (כולל תחרות, מגוון, חופש, ורווחה חברתית, שממבט ראשון נראה כאילו הם אמורים להיפגע).

במשך זמן רב מידי הניסיון החברתי המשותף היה לנסות להביא לצמיחה כלכלית, בניסיון למגר את העוני ועל ידי כך להקטין את המצוקה, או להגדיל את הרווחה החברתית. אולם דבר זה לא צלח. קיימת מצוקה אמיתית נרחבת גם בקרב החברות העשירות ביותר. בנוסף יש עוני מחריד, מצוקות ומוות בקרב העניים (בעיקר בעולם השלישי), הרס תרבותי נרחב, הרס חסר תקדים בעולם הטבע (הרס שירותי הטבע והכחדה המונית), ואיום על בטחונו של המין האנושי כולו.

האמת היא שאין קשר חזק, תאורטי או אמפירי, בין צמיחה כלכלית לכשעצמה לבין מיגור מצוקות. כדי להבין זאת יש לבחון את טבעם של מרכיבים אחרים (שאינם צריכת מוצרים) שהוזנחו בחשיבה הכלכלית - רכיבים כמו הבריאות הנפשית והפיזית (או תפקודן של מערכות אלו בגוף האנושי), האופי והאיכות של שעות הפנאי והעבודה, תפקודן של מערכות חברתיות (כולל משפחה וקהילה), תפקודן של מערכות טבעיות, סטטוס חברתי, אי שוויון, דמוקרטיה וביזור, כמות שעות השינה, איכות המזון, החשש מפני אלימות או אובדן והיכולת לתפקד ולתרום. גישה זו מזכירה את תאוריית הצרכים האנושיים של מנפרד מקס ניף.

נקודה אחרת שחשוב לי להבהיר היא שאין כאן פניה לחסד של מישהו. זו אינו ניסיון נאצל לשפר את מעמדם של העניים דווקא, אלא לשפר היבטים רבים בחייהם של כל הפרטים (כולל העשירים), על פני תקופות רבות בכל שכבות האוכלוסייה, וכן כדי להקל במידה רבה על האפשרות של קיימות ושל אי הפרעה גדלה למינים האחרים ולתפקוד האקולוגי.

טבעיות המנגנון

רבים יתנגדו למנגנון המוצע בטענה שהוא "לא טבעי". אך ההפך הוא הנכון. אין בטבע הפרשים גדולים מידי במידת הכוח או השליטה על משאבים או טריטוריה בין פרטים חיים בעלי כושר רבייה באותו מין. הסיבה לכך גלויה לעין כאשר חושבים על כל הבעיות שאי שוויון קיצוני עלול לעורר - זה פשוט מנגנון הרסני לאותו מין, שכן הוא גורר אי יעילות בתפקוד, ובעיות מיותרות לכל החיות באותו מין.

הבדלים גדולים יכולים להתקיים באותו מין רק כאשר מדובר על יצורים עקרים כמו דבורים או נמלים שבהם ניתן להסתכל על כל קן הנמלים כעל אורגניזם יחיד (שכן רק פרט אחד יכול להתרבות בו, ולכל היצורים בקן יש אינטרס משותף חזק מאוד, בשונה מיצורים חיים אחרים).

אי השוויון העיקרי בטבע מושג על הכחדה פיזית של החלשים (או בעלי פחות מזל או הפחות מותאמים) - אם על ידי הרג של הפרט עצמו - ברעב או טריפה, ואם על ידי חוסר יכולת להתרבות (אי מציאה של בן או בת זוג). מובן שחברה אנושית יכולה לסגל לעצמה פתרון זה. פתרון אחר הוא הגבלה חברתית על הרבייה.

בכל מקרה, נדיר לראות בטבע, מין (שכל פרט בו יכול להתרבות כאמור) ושבו המשאבים העומדים לרשות פרט אחד, גדולים בהרבה מאשר המשאבים שעומדים לרשות פרט אחר, וששני הפרטים חיים במשך תקופת חיים דומה.

טבעיות הרכוש והכסף

במשך זמן רב הורגלו בני האדם לחשוב ששליטה על כסף ורכוש הם דברים טבעיים. אולם כסף, שליטה על רכוש, ועוד אינם אלא המצאה חברתית, וכדי שהמצאה זו לא תפנה נגד החברה, יש לאפשר לחברה להתערב באמצעים אלה.

ככל שהתערבות חברתית זו תהיה א-פרסונלית ובלתי ריכוזית באופייה, כן ייטב, שכן דבר זה ימנע ריכוזיות בהיבט אחר של המערכת ויאפשר לכל ההיבטים האחרים של חופש הפעולה של הפרטים - כמו החלטות לגבי מוצרים בשוק, או העדפות פוליטיות וכו' לבוא לידי ביטוי מקסימלי ולשמור על המערכת מבוזרת, שיש בה שילוב הן של תחרות (כמו תחרות בין פירמות) ושיתופי פעולה (כמו שיתוף הפעולה בתוך פירמות או בין אזרחים) ובעלת דינמיות שמאפשרת לה להתמודד עם שינויים טכנולוגיים, חברתיים, ואקולוגיים.

חשיבות הקניין והרכוש לחופש הפרט

רבים מתנגדים לכל פגיעה בחופש הקניין משום הדעה שחופש הקניין הוא זה שמאפשר קיום של חברה חופשית ופלורליסטית, בעלת יכולת של האזרחים להתנגד לשלטון.

אולם דבר זה הוא חצי-אמת. הקניין במובן של בגדים ללבוש, אוכל לאכול, קורת גג, ומעט חסכונות להגנה מפני מחלה או צרה אחרת הם דבר רצוי והכרחי לשם הגנה על חירויות רבות של הפרט. ללא הבטחה של דברים אלה, אין משמעות לחופש הפרט. אסור גם שדברים אלא יהיו תלויים ברצונו הטוב של השלטון או של מנגנון ריכוזי אחר כמו הכנסייה או תאגיד.

ניתן לנסוח דבר זה בצורה מדוייקת יותר ורחב יותר בצורה הבאה - ככל שאדם בטוח יותר בכך שפגיעה במנגנון חברתי מסויים לא תהווה איום על חייו, כך גדל חופש הפעולה שלו להביע ביקורת על אותו מנגנון חברתי.

ועם זאת, הקניין, כמו כל זכות חברתית אחרת, אינו זכות בלתי מוגבלת. לדוגמה כאשר חופש הקניין עלול להוביל לפגיעה ברווחתם של אחרים, הוא מוגבל. לדוגמה, אם ברצוני לרכוש את כל הקרקעות בין צפון ארצות הברית לדרומה, ובכך להקים מחסום ד-פאקטו על התנעה ממזרח למערב, לא אוכל לעשות זאת, כי השלטון יכול להחרים חלק מהאדמה כדי לאפשר מעבר לכלל הציבור.

באותה מידה, אין להתייחס להגנה הקניין של העשירים ביותר להגנה על הקניין של רוב עצום של הציבור. בעוד שהקניין של העניים ואפילו של חלק נכבד מהעשירים הם דברים שנועדו לאפשר קיום יומיומי, לאפשר חיים נוחים או נעימים, או להגדיל את הסיכוי לחיים כאלה עבור הצאצאים, אין הדבר כך בקניינם של העשירים ביותר - שם מדובר במכשיר פוליטי-כלכלי שנועד רק להעצים את כוחם הכלכלי והפוליטי עוד יותר.

למה יוביל "אובדן" כספם ורכושם של העשירים ביותר?

ראשית כספם של הסופר-עשירים לא באמת אובד אלא מחולק מחדש בחברה, וגורם לכך שהכלכלה נשארת דבר ביזורי, דינמי, בעל יכולות תגובה מקומיות, בעל מנגנונים של מידע גלוי והוגנות שמאפשרים יעילות כלכלית וחברתית אמיתיים.

השפעות על רווחה

אם הרכוש של עשיר אחד מתחלק כעת בין 10 אנשים פחות עשירים, אין זה אומר שהם ינהלו אותו בפחות כשרון או בתוצאות חברתיות טובות פחות.

מצד שני, כאשר חלוקת הרכוש היא ריכוזית פחות התועלת המופקת מאותו רכוש גבוה יותר - שכן תוספת הרווחה של 1000 ש"ח למשפחה שמרוויחה 5,000 ש"ח בחודש גבוה יותר מאשר תופסת הרווח של אותם 1,000 ש"ח למשפחה שמרוויחה 50,000 ש"ח.

הגדלת הביזוריות

אדם סמית מתאר כלכלה מבוזרת בעלת קונים רבים ומוכרים רבים. היום הכלכלה הזאת היא ריכוזית. העשירים והתאגידים רוקמים קומבינות עם פקידים ועם השרים לקבל לידיהם נכסי ציבור או לקבל הטבות, חוזים ממשלתיים, אדמות ועוד. במקומות אחרים העשירים שודדים את הציבור על ידי זיהום או ניצול משאב טבע, בעוד השלטון מונע יציאה נגדם.

המנגנון המוצא הוא דרך א-פרסונלית ובלתי בירוקרטית לדאוג לביזור כלכלי. דבר זה יגרום לכלכלה קרובה יותר לשוק מבוזר המתפקד בתוך קהילות משגשגות ורחוק יותר מקפיטליזם תאגידי.

תגמול למאמץ

בעיה ידועה של הגדלת השוויון היא ששוויון רב מידי גורר חוסר מוטיבציה מצד האוכלוסייה לעבוד, לשכלל וליזום יוזמות למען החברה.

המנגנון המוצע שומר על מידה רחבה למדי של תגמול למאמץ בתחום העבודה וההכנסה, ועל תגמול להשקעה נבונה. בתחום מסויים, מי שעובד יותר, מרוויח יותר. מי שמשקיע את כספו בתבונה יזכה לגמול.

מי שיתעצל מאוד יוכל להנות ביתר קלות מהבטלה שלו, אבל הבטלה, כמו היום, לא תהיה בחינם. הבטלה אינה רק דבר רע ונוראי או "פרזיטיות" והיוזמה הכלכלית והשגשוג הכספי של הפרט אינם רק דבר חיובי ומפרה. כאשר מבצעים דברים אלו במתינות הם יכולים להביא ברכה, וכאשר מקצינים אותם הם הופכים לנטל על החברה, ויוצרים מצוקות.

העשירים אינם מאיימים על איש בכך שהם יאבדו את המוטיבציה לעבוד. להפך, שינוחו קצת. דבר זה יאפשר לאנשים אחרים למלא את החלל שאלמלא כן היה מתמלא בעסקים ריכוזיים שמנוהלים על ידי מתי מעט, ולניסיונות ריכוזיים מצד ממשל ריכוזי לנסות להתמודד עם בעיות אלה.

האיום של חלק מהעשירים בכך שיקומו ויעזבו משמעותי, אך אינו חשוב מידי. העושר של החברה אינו טמון בכמות הכסף של אדם זה או אחר, אלא הרבה יותר ביצירתיות, ברקמה החברתית, בתפקודן של מערכות סביבתיות וחברתיות. אם כמות כסף אובדת לחברה, פירוש הדבר רק הגדלת כמות הערך הכספי שיש לכל שאר האנשים. השפעה יכולה להיות לעזיבת חלק גדול מבעלי הרכוש בבת אחת. אבל רוב רכושם ישאר מאחור, פשוט בגלל שלא ניתן לנייד בקלות אדמות, ידע, שירותי סביבה או ערכי תרבותיים.

מלבד זה, סוג אנשים זה (כלומר אלו שיבחרו לעזוב), מונעים על ידי אגו ורדיפת סטטוס ולא על ידי שאיפה למצויינות מסיבות נכונות, הם סוג האנשים שאין גבול לדברים שיוכלו להסיט מדרכם כדי למלא את מטרתם הלא ברורה של תחרות חסרת פשר על כמות כסף שאין להם אפשרות לממש באופן של קניית מוצרים מקיימים או מענגי חושים. כמות הכסף האובדת יכולה להיות משמעותית מול כלכלות אחרות, אבל תפוקה כלכלית של ערך אמיתי, תגרום לעליה מחודשת של שער המטבע המקומי.

הגדלת היכולת להפנים עלויות

ה"שגשוג" הכללי, בעיקר בתקופה המודרנית, מורכב מכך שעלויות של פרוק המנגנונים שיוצרים רווחה, מוטלות אל עלו שנזקקים למנגנונים אלה, על ידי אלה שתרמו לפרום מנגנונים אלה. זיהום אוויר בעיר גורר קנייה של עוד מכוניות ופרבור. פרסום גורר רווחים לחברות גדולות שיכולות להמשיך ולהטעות עוד צרכנים, זיהום מים גורם לקניית מים מינרלים, פשיעה וטרור גורמות להקמת חברות כליאה ואבטחה.

דבר זה, או החצנה של עלויות חיצוניות, מתאפשר במידה רבה תודות להשפעה פוליטית-כלכלית ריכוזית שבה הרווח של מעטים חשוב יותר מאשר רווחתם של רבים. הקטנת כוחם של ה"סופר עשירים" תקטין מצב זה ותאפשר הפנמת עלויות, דבר שגם יגרום להקטנת הפגיעה וגם יגרום לשוק שיתפקד בצורה טובה יותר.

השפעה על התחרות

השפעה אחרת הן הפרדה בין 3 דברים היוצרים תחושות רווחה, שכיום הם הולכים ונשאבים החוצה מתוך מתוך מערכות כמו משפחה, חברה, קהילה וסביבה ונשאבים פנימה לתוך כלכלת הכסף. הנה 3 דברים שיוצרים בדרך כלל, תחושה של רווחה עבור הפרט:

1. שרידה ובריאות גופנית. לדוגמה אכילה של מזון מזין ובכמות מספקת.
2. עינוג של החושים. לדוגמה אכילה של מזון טעים. אם כי עינוג כזה פירושו גם פעמים רבות ייצור של מצוקות לאותו פרט (בגלל מנגנונים שמתוארים בבודהיזם).
3. סטטוס חברתי. לדוגמה אכילה של מזון נדיר שרק מעטים יכולים להשיגו.

האיחוד של 3 הדברים האלה אל תוך הכלכלה הכספית, כלומר זה שאנשים מקבלים את 3 הדברים האלה במידה גדלה והולכת לא דרך מנגנונים אחרים אלא דרך הכלכלה הכספית, יוצרת בעיות רבות. בעיקר בעייתי האלמנט השלישי שאינו תלוי בדברים חומריים - ולכן יכול להוביל לתחרות הרסנית בין חבורה של בני אדם מעטים (לדוגמה מיליארדרים) שמודדים את עצמם זה יחסית לאחר, ותוך הטלת מחיר התחרות ביניהם על החברה.

אשר לאנשים יצירתיים - מעבר לתגמול כספי קטן שיאפשר להם לחיות בכבוד ולהימנע מתסכול, אין הם זקוקים באמת לתגמול מצידו של איש. התגמול שלהם הוא הידיעה של עזרה לאחרים, ולפעמים של כבוד מצד אותם אנשים שמכירים בפועלם. כבוד זה, סטטוס חברתי זה, אינו חייב להיעשות בצורה של תגמול כספי. למעשה לתגמל כספית באופן מוגזם פירושו של דבר הסטת היצירתיות מניסיון לספק את טובת הכלל, לניסיון להסיג את מירב התגמול הכספי וליצירתיות שמייצרת דברים פוגעניים רק משום שדברים אלה מאפשרים למישהו להרוויח עוד כסף.

התחרות בין אנשים ובין פירמות לא תעלם. היא פשוט תעלה על פסים הגיוניים ושקולים יותר. לא עוד ריצה מטורפת ונקיטה בכל אמצעי רק כדי לשרוד. לא תחרות לשם אכילה או האכלות. אלא תחרות למצויינות. המניע הכלכלי נשאר אלא שהוא נחלש מול מניעים אחרים כמו שמירה על כבודם של אנשים, או שמירה על בריאותה של החברה והסביבה. התחרות שקיימת היא על מצויינות והערכה של לקוחות, של קולגות וחברים. בעודה מציעה בטחון כלכלי מסויים היא לא מאיימת בהרס מיידי על המנוצחים, אך גם לא מאפשרת להם להתרשל או להוציא מוצרים פגומים.

השפעות על חופש

עוד חסרון בולט לכאורה של ההצעה היא הפגיעה האנושה שלה בזכות הקניין הפרטי ובזכות של פרטים לקבוע ביניהם חוזים. חופש הוא דבר כוללני שאי אפשר להגביל אותו להיבט צר של החיים, או של החברה. אין טעם לדבר רק על חופש מסוג אחד, ולהזניח לחלוטין צורות אחרות של חופש.

אם יש היבט אחד בו אין חופש, הדבר פוגע בשאר ההיבטים. כך גם הנושא של חופש בכלל החברה. כאשר יש פרטים שהחופש שלהם נפגע באופן קיצוני - הדבר מחלחל אל שאר החברה. הטענה שלי היא שהפגיעה המוגבלת הזו בזכות הקניין של מעטים תגדיל בצורה משמעותית צורות אחרות של חופש, עבור רבים.

המצב הנוכחי מאפשר קיום של טרור של רעב וצורות אחרות של דיכוי. הוא מאפשר פשיעה נרחבת, מעודד פסיכוזות נפשיות הן בקרב העניים והן בקרב העשירים. הוא מאיים על הקיום הפיזי של כלל בני האדם. לכל אלו השפעות חשובות על החופש של האדם.

אדם עשיר עם הפרעות נפשיות אינו אדם חופשי במיוחד. ואנשים עשירים בחברה בה הפשע משתולל כלואים בביתם או בשכונתם ואינם מעיזים לצאת ממנה. לא פחות חמור מצבה של חלק גדול מהאוכלוסייה שאנוס לעבוד שעות רבות תחת איום של איבוד מטה לחמו, וסכנת הידרדרות לעוני מחפיר. רבים מפחדים לדבר נגד השיטה או נגד הבוס, מחשש שיבולע להם. רבים אחרים עובדים במפעלים שמסכנים את בריאותם ואת בריאות ילדיהם - אך אין להם ברירה.

המילה טרור במקומה שכן על ידי איום פיזי זה מושגות מטרות פוליטיות רבות על האוכלוסייה. והיכולת של העניים להנות מהשתתפות חופשית במשחק הפוליטי היא זניחה, במשוב מעגלי, הזכויות הפוליטיות שלהם להגנה על רכוש ועל קבלת תמורה הוגנת לעבודתם אינן שוות לאלו של העשירים. ההגנה הקיצונית על זכות הקניין של העשירים מעקרת את ההגנה על הרכוש של העניים. ושוב - אין שום דבר קדוש או טבעי בהגנה מוחלטת וטוטלית בהגנה על כל רכושו של הפרט, אלא הדבר מידתי לפי הקיום של מטרות חברתיות אחרות.

השפעות על דמוקרטיה

איום גדול אחד לדמוקרטיה הוא גדילה של אי השוויון והשגה של העשירים גישה ליותר ויותר כוח בכל תחומי החיים - בתחום הגישה לשלטונות, בתחום התנאים הכלכליים המוצעים להם ובתחום התרבות והתקשורת.

איום גדול אחר לדמוקרטיה היא קיומו של עוני עמוק שאינו מאפשר הבנה בסיסית של המנגנונים המאזנים בשיטה פוליטית זו, או גישה למנגנונים אלה. קיומו של אי שוויון משפיע גם על העניים בחברה ועל שכבות הביניים - משום שחוסר יכולת ההשפעה שלהם על ההתנהלות הפוליטית מתורגם לתסכול, חוסר אמון ואי השתתפות בשדה הפוליטי.

מעל רמה מסויימת של אי שוויון דמוקרטיה (ישירה או נציגותית) הופכת יותר ויותר לפאסדה דמוקרטית שבה העניים משתתפים פחות ופחות בניהול המדינה, וההגנה של זכויות הפרט, אם היא קיימת בכלל, היא בעיקר פריבילגיה של העשירים.

כבר היום לדוגמה, בכל מה שנוגע לחופש הקניין או הגנה על הרכוש, לעשירים בישראל יש גישה ישירה למשטרה, כמו גם קבלה של שירותי שיטור טובים יותר, או לחלופין שכונות סגורות ומשטרה פרטית, בעוד שיש שכונות עניות אליהן המשטרה אינה מעיזה להיכנס, וההגנה על רכוש היא על ידי תשלום דמי פרוטקשן לכנופיה מקומית או למאפיה.

דבר דומה מתרחש בתחומים אחרים של חופש הפרט והאזרח. לעשירים אין אינטרס פנימי לשנות מצב זה (מעבר למחשבה כי הדבר הוא גם לרעתם במישור ארוך טווח וכללי), אך דבר זה יכול למוטט משטרים דמוקרטיים - שכן לרוב הציבור אין שום יתרון מקיומה של פסאדה זו של דמוקרטיה, והיא גם לא נהנית מהיתרונות של דמוקרטיה אמיתית כמו קיום של דיון ציבורי שבו משתתפים נציגים של כל הציבור.

שילוב במנגנונים אחרים

רצוי לשלב את המנגנון עם 2 מנגנונים אחרים:

• הבטחת מחיה מינימלית - הספקה של מזון, מחסה, מלבוש (אם יש צורך חברתי ואקלימי בכך), וטיפול רפואי בסיסי. דבר זה נועד בעיקר כדי לנסות להגן על החברה מפני לולאת משוב מחזקת שבה עוני גדל גורר מלכודות עוני, הגדלת האוכלוסייה, הורדת השכר והרכוש המקסימלית וכן הלאה.
• מנגנון חברתי שינסה לתמרץ את האוכלוסייה להישאר בגודל יציב פחות או יותר. אוכלוסייה שגדלה עוד ועוד עלולה לגרום לעליה באי שוויון הגדלת הלחץ על המערכות הטבעיות ולעוני.