רצח נשים בידי בני זוג וקרובי משפחה

רצח נשים בידי בני זוג או קרובי משפחה הם סוגים של רצח נשים שבהם האשה נרצחת בידי בן זוגה, בן זוג לשבר או על ידי קרובי משפחה. הרקע לסוגי רציחות אלה קשור בדרך כלל לאלימות במשפחה, וכן לשמרנות חברתית פטריאכלית הגוררת רציחות על רקע "חילול כבוד המשפחה".

מקרי הרצח הנפוצים ביותר של נשים, כ-35% מהמקרים בעולם, הם מקרים בהם אישה נרצחת על ידי בן זוג, או בן זוג לשעבר. רצח נוסף מצד קרובי משפחה כולל אחים, בעלים, אבות וכו' שרוצחים נשים על רקע חילול "כבוד המשפחה". בנוסף לרציחות אלה נשים נרצחות על רקעים אחרים - רצח של לסביות (פשעי שנאה נגד לסביות), רצח נשים על רקע גזעני, מקרים של רוצחים סדרתיים שרוצחים רק נשים, ומקרי טבח של נשים.

בשיח הציבורי יש בולטות לתאוריה שאומרת שרצח נשים הוא על רקע מיזוגניה, שמרנות או אלימות מצד גברים. לעומת זאת יש קרימינולוגים המבחינים בין סוגים שונים של רציחות נשים - מצד אחד בחברות שמרניות יש אלימות רבה יותר מול נשים על רקע שוביניזם כללי נגד נשים ורעיון "חילול כבוד המשפחה". סוג שני של רציחות הן רציחות בידי בני זוג או בני זוג לשעבר שמתרחשות גם בחברה יהודית וחילונית שהיא כביכול ליברלית יותר - ההסבר לסוג זה של רציחות הוא שמדובר בתופעת קצה של תופעה רחבה יותר והיא אלימות במשפחה בין בני זוג - אלימות שכוללת קללות, איומים, התעללות נפשית וכו'. הטענה היא שאלימות זו יכולה להיות מוזנת על ידי שני בני הזוג והיא אינה נחלתם של גברים בלבד. כדי למנוע סוג כזה של רציחות יש להתייחס בצורה כוללנית יותר לתופעה ולא רק לסופה.

רצח נשים בישראל

החל משנות ה-2000 יש כ-20 מקרים של רצח נשים מדי שנה בישראל. בשנים 2000-2016 נרצחו 384 נשים.^{[דרוש מקור]} בניגוד לדעה הרווחת, רק 23% נרצחו בכלי יריה מכל הסוגים, כאשר בנשק ברישוי פרטי נרצחו 10 נשים (2.60%), השאר בנשק של ארגונים שונים (צבא, משטרה, חברות אבטחה וכדומה) ובנשק בלתי חוקי. שאר 77% מהנרצחות נרצחו באמצעים שונים שאינם כלי היריה.^{[דרוש מקור]}

לפי נתוני המשרד לביטחון הפנים, משנת 2008 חלה עלייה ניכרת במספר מקרי רצח של נשים בעקבות גירושים, והדבר נפוץ יותר בקרב נשים מוסלמיות ודרוזיות. שיעור מקרי רצח נשים הוא הגבוה ביותר בקרב בנות 18 עד 24.

כמו כן, לפי הערכת יו"ר ויצו, נכון לשנת 2014, מתרחשים בכל שנה מאות ניסיונות לרצח נשים שאינם מסתיימים במוות, ומקרים אלה אינם נכללים בסטטיסטיקה.

רצח נשים ערביות בישראל

מקרים של רצח נשים בישראל מתרחשים יותר בקרב ערביי ישראל, באופן יחסי, מאשר בשאר חלקי החברה. לפי נתוני משרד הרווחה, 42% מהנשים שנרצחו בשנת 2014 הן מהמגזר הערבי. כלומר בערך פי 2 משיעור הערבים באוכלוסיה.

בדרך כלל במקרים של רצח נשים יהודיות המשטרה מצליחה לפענח את הרצח ולהגיש כתב אישום, אך במקרים של רצח נשים ערביות רק 20 אחוז מהרוצחים מובאים לדין.^{[דרוש מקור]}

חלק ממקרי הרצח של נשים ערביות מתרחש על רקע חילול כבוד המשפחה וחלק נרצחות על רקע סכסוכים הקשורים לירושה, גירושים, אחזקת ילדים, חיסול חשבונות בין עבריינים, הסתרה של פשעים כמו אונס וגילוי עריות, ועוד.

במספר מקרים האישה הגישה לפני הרצח תלונה במשטרה על איומים ואלימות מצד בן הזוג.

בתחילת שנות ה-2000 נרצחו עשר מנשות משפחת אבו גנאם ברמלה. מתוך 10 המקרים הללו, המשטרה הצליחה לפענח 2 רציחות בלבד. הסיבה העיקרית לאי-פענוח הפשעים היא השמרנות בחברה הערבית, שגורמת למצב בו המשפחה מגוננת על גברים אלימים, ולא משתפת פעולה עם המשטרה.

במאמר של מתי גולן בנושא רצח נשים הוא כותב: "צריך להתייחס ברצינות רבה להסבר של אגבאריה כשהיא שואלת "מאיפה הציפייה שנשים החיות בפחד ילכו נגד הזרם?". בהחלט יש בזה משהו." לדעתו של גולן, את המאבק באלימות נגד נשים בחברה הערבית צריכים להוביל חברי הכנסת הערביים.

התייחסות השלטונות, ניסיונות טיפול

לפי הערכת משטרת ישראל, נכון לשנת 2006 כעשרה אחוזים מהנשים בישראל סבלו מאלימות מצד בני זוגן. היות שבשנה זו היו בישראל כ-2 מיליון משפחות[1] מדובר על כ-200 אלף נשים. בגלל חששות לשלמות המשפחה ועקב סטיגמות חברתיות התלוננו במשטרה רק 18 אלף נשים על אלימות זו.

ילדים שגדלו בבית עם אלימות הם בעלי סיכון גבוה יותר להפעיל אלימות נגד בנות זוגן או להיפגע מאלימות כזו בהתאם למגדר. על פי מחקרים, 80% מהגברים המכים היו עדים לאלימות בביתם או חוו אלימות כ–60% מהנשים המוכות גדלו בבתים בהם הייתה אלימות

תהליך הכרה בהיקף האלימות נגד נשים והתמודדות איתו

ביולי 1976 יזמה חברת הכנסת מרשה פרידמן את הדיון הראשון בנושא אלימות בתוך המשפחה. רבים מבין חברי הכנסת הגברים ליוו את הדברים בצחקוקים וההתבדחויות, מתוך הנחה שמדובר בנושא לא רציני, או שמדובר בנושא שאינו נוגע לחברה בישראל.

החל משנות ה-70 עברה בעיית האלימות נגד נשים מבעיה פרטית ואישית שהושתקה והודחקה לבעיה חברתית מוכרת. כיום היא תופסת מקום בסדר היום הציבורי ובאה לידי ביטוי בחקיקה, במדיניות ממשלתית, בנוהלי עבודה בחברות, באקדמיה ובקרב אנשי מקצועות טיפוליים (כמו רופאים, אחיות, פסיכולוגים, עובדים סוציאליים) שמתמודדים עם הבעיה. תלונות נשים על אלימות כלפיהן נתפסו בעבר כתופעה מדומיינת, ונטען כי התנהגות הנשים עצמן הובילה לאלימות כלפיהן. תפיסה זו השתנתה ועברה הכרה כי מדובר בתופעה ממשית נפוצה למדי שניתן להסביר אותה באמצעות דיכוי גברי ומבנים חברתיים.

ההכרה בנושא אינה אחידה בכל החברה הישראלית, והיא איטית יותר בחברות מסורתיות וסגורות יותר. הספר "להציץ מבעד לחומות" של אפרת שהם, סוקר את נושא האלימות כלפי נשים מצד בני זוגן בחברות סגורות יחסית - החברה הפלסטינית, עולי קווקז, החברה החרדית והקהילה האתיופית. בחברות אלה יש יחס מיוחד כלפי נשים ומעמדן במשפחה, עמדות כלפי נשים מוכות ובעלים אלימים, ויחס כלפי החברה הישראלית מסביבן. לפי המחברת האלימות נגד נשים בחברות אלה משמשת כדי לשמור על יחסי הכוח הלא שווים בין הגברים לנשים.

פתיחת מקלטים לנשים מוכות

ב-1 בספטמבר 1977 פתחה פרידמן, יחד עם עוד 4 נשים, את הארגון "נשים למען נשים" בחיפה. חודשיים לאחר מכן, ב-3 בנובמבר 1977 הן גם הקימו את המקלט לנשים מוכות הראשון בארץ. המקלט שכן בדירת חמישה חדרים בשכונת הדר הכרמל בחיפה. בשנת 1978 פלשו מייסדות הארגון, יחד עם נשים מוכות וילדיהן, למבנה נטוש בחיפה, מרווח יותר מאשר המקלט הראשון. פעולת פלישה זו בוצעה באופן פומבי ובליווי תקשורת, ונועדה בין היתר לעורר מודעות לנושא. עד היום (2007) משמש המבנה כמקלט לנשים מוכות של עמותת "נשים למען נשים".

לטעמה של פרידמן המקלטים לנשים מוכות לא נועדו רק כדי לספק מקלט בטוח לנשים, ומקום טיפולי פרטי. אלא גם מקום בעל תפקיד ציבורי. מטרת המקלטים לדעתה הייתה גם כדי להראות שהתופעה של הכאת נשים בידי בני משפחתן, היא תופעה חברתית קיימת ונפוצה. בעבר אלימות זו נחשבה לתופעה לגיטימית וכן לדבר שהנשים המוכות הביאו על עצמן ושהן צריכות להתבייש בו. מבחינה ציבורית, לא נאספו פרטים על התופעה, ורשויות האכיפה והסעד כלל לא היו מודעות או ערוכות להתמודד איתה.

המקלטים הראשונים לנשים מוכות בישראל הוקמו בסוף שנות ה-70. מקלט ראשון לנשים מוכות חרדיות נפתח בסוף שנות ה-90. לדברי היזם, העיתונים החרדים סירבו לפרסם מודעות של העמותה שהקימה אותו, עד לקבלת הודעת תמיכה מהרב בקשי דורון, שהיה ראש בתי הדין הרבניים. לדברי הקרימינולוגית שחורי-ביטון, גם בחברה החילונית נשים מתקשות לצאת ממעגל האלימות בפומבי ולהצהיר לעצמן ולעולם "אני אישה מוכה", אבל בחברה החרדית ישנו טאבו חמור בהרבה, כי הוא נובע גם מהשמירה על התדמית הדתית ושלמות המשפחה. לדבריה החשש הוא גם מביקורת בתוך הקהילה וגם מפגיעה בדמותה של הקהילה החרדית בפני הציבור הרחב

חקיקה וסיוע

בזכות פעילותן של אקטיביסטיות פמיניסטיות וחברות כנסת, נחקק ב–1991 החוק למניעת אלימות במשפחה. החוק מקנה למדינה זכות להתערב בחיי המשפחה, ומקנה סמכויות שונות החל ממאסר ועד ועד הפניה לטיפול בשירותי הרווחה. שוטרים ושופטים עוברים הכשרות ייחודיות להבנת התופעה, ופועלים קווי סיוע במצבי חירום, מקלטים לנשים. יש מעל מ–100 יחידות ומרכזים למניעת אלימות במשפחה בקהילות ברחבי הארץ. מדובר במערך הכולל אלפי שוטרים, שופטים, ועובדים סוציאליים. [2]

דו"ח של מבקר המשרד לביטחון הפנים משנת 2012 מצא שורה של ליקויים בטיפול משטרת ישראל במקרי אלימות במשפחה ורצח נשים. הממצאים העיקריים הם:

• הקצינים האחראים על טיפול במקרי אלימות במשפחה פעלו בניגוד לנוהל הקיים בחטיבת החקירות.
• לא הופקו לקחים מהטיפול במקרי רצח קודמים.
• בחלק מהתיקים צוין כי לחשוד "אין תיקים קודמים" אף על פי שהוא היה עבריין חוזר.
• היעדר הליך מערכתי של ליווי התיק בשלב הכנת כתב אישום. במספר מקרים נשים התלוננו על כך שהן עלולות להירצח, ואף על פי כן המשטרה שחררה את החשודים בשלב הכנת כתב האישום, והן אכן נרצחו.
• חוסר תיאום בין תחנות ומחוזות בנוגע לתיקים שנוגעים לאותו חשוד.
• חוסר בחוקרי אלימות במשפחה דוברי ערבית ורוסית.
• חוסר בחוקרי אלימות במשפחה בשבתות וחגים.
• שוטרי סיור לא עוברים את ההסמכה הנדרשת לטיפול במקרי אלימות במשפחה.
• המשטרה אינה מעדכנת באופן שוטף את המתלוננות על מצבו של החשוד - האם שוחרר או נכלא.

עיקר הטיפול בישראל הוא במקרי- קצה - לאחר שהוגשה תלונה למשטרה - אין כמעט טיפול בהקשר רחב יותר של הבעיה בגישה של מניעת פשיעה - והוא התפתחות האלימות בקשר הזוגי, שעלולה להתרחש בין בני הזוג, וגם לגרור המשך של בעיית האלימות בקרב הילדים. [3]

ביולי 2017, החליטה ממשלת ישראל על תוכנית חומש ליישום המלצות הוועדה הבין־משרדית למניעת אלימות במשפחה. אולם רוב התכנית לא יושמה בשל מחלוקת על אופן המימון בין משרד האוצר לבין משרדי הרווחה ובטחון הפנים. מדובר על תוספת קטנה יחסית לתקציב המדינה, של כ-50 מיליון ש"ח לתקציב על פני 5 שנים אבל בפועל מועברים רק כמחצית מהסכום. אחד המרכיבים החשובים בתכנית הוא מנגנון ליצירת שיתוף פעולה בין משרדי הממשלה וגורמים נוספים שמטפלים בקורבנות האלימות. אבל עד כה (2018) לא הוקם מערך תיאום כלשהו. באוקטובר 2018 הבטיחה הממשלה שוב להגיש תכנית לאומית למניעת אלימות במשפחה לאחר לחץ של מספר חברות כנסת. [4]

בשנת 2017 נערכו מספר הפגנות נגד רצח נשים וכמחאה על דרכי הטיפול המוסדיים במקרי אלימות נגד נשים.

ראו גם

• מניעת פשיעה
• מערכות מורכבות
• האמת על באמת
• מודל האב המחמיר
• שמרנות
• אמפתיה

קישורים חיצוניים

• בני ביילי, הגבר האלים והאשה המוכה הם לא כל הסיפור, הארץ, 13.12.2018
• הילו גלזר, יך גורמים לצעיר לרצוח את אחותו?, הארץ, 20.02.2019
• יישום המלצות הוועדה הבין-משרדית למניעה וטיפול בתופעת האלימות במשפחה מרכז המידע והמחקר של הכנסת, 20 נובמבר 2017