רודנות בחסות החוק

רודנות בחסות החוק הוא ספר עיון שיצא לאור בעברית בשנת 2023 בהוצאת תלם של קרן ברל כצנלסון ועוסק במשטרים רודניים במאה ה-21 המנסים להתחזות למדינות דמוקרטיות.

לספר שני חלקים:

• מאמר משנת 2018 בשם "Autocratic Legalism", מאת הפרופסורית לסוציולוגיה וליחסים בין-לאומיים קים ליין שפלי, העוסק במשטרים רודניים כיום, בהבדל בינם לבין דיקטטרות של המאה ה-20 ובאופן התפתחותם של תהליכים של שחיקה דמוקרטית והפיכה עצמית במדינות דמוקרטיות. המאמר תורגם לעברית בידי מיטל שרון והוא בעריכת טל ויינטראוב.
• אחרית דבר משנת 2023, שנכתבה על יונתן לוי, דוקטורנט למדע המדינה. לוי מנתח את המצב בישראל לאור התאוריה של שפלי, וטוען כי מזה מספר שנים ישראל צועדת לקראת הפיכתה לדמוקרטיה חלולה.

המאמר של שפלי

המאמר של שפלי מתמקד במנהיגים כריזמטיים שנבחרים בבחירות דמוקרטיות ולאחר מכן משתמשים בכוח שקיבלו כדי לשנות את החוקים ואת המערכת החוקתית שהייתה קיימת במדינה. מטרת שינויים אלו היא לאפשר למנהיגים להישאר בשלטון ללא הגבלת זמן.

	עמוק בתוך תהליך שקיעתה הכללית של הדמוקרטיה חבוי אוסף מקרים שבהם מנהיגים חדשים וכריזמטיים נבחרים בבחירות דמוקרטיות ולאחר מכן משתמשים במנדט הדמוקרטי שקיבלו כדי לפרק באמצעות החוק את המערכות החוקתיות שירשו עם הגעתם לשלטון. המטרה של מנהיגים אלו היא לרכז את כל הכוח בידיהם ולהישאר בכיסא שעליו התיישבו — לנצח.
-- קים ליין שפלי, רודנות בחסות החוק

שפלי טוענת כי דיקטטורים רבים כיום מתנהגים בצורה שונה מדיקטטורים עד אמצע המאה ה-20. היעד הסופי שלהם וכן דרכי הפעולה, הרטוריקה והסגנון שלהם שונים מאלו של סטלין, היטלר או צ'אושסקו. הדבר יכול להקשות על אזרחים, עיתונאים, משפטנים והיסטוריונים שמחפשים סימנים מזהים לדיקטטורה בדמות טנקים ברחובות העיר, מעצרים של מתנגדים לשלטון או עיתונאים או הוצאות להורג.

לפי המאמר, הדרכים לצמצם את החירות והזכויות של האזרחים דומה בין מדינות שונות. נראה כי מנהיגים רודניים לומדים את שיטות הפעולה של רודנים אחרים. לדוגמה ויקטור אורבן בהונגריה למד מולדימיר פוטין ברוסיה את שיטותיו למינוי הממשל המקומי, וכן יישם שיטות של מינוי שופטים בדרכו של רג'פ טאיפ ארדואן בטורקיה. ארדואן מינה שופטים רבים לבית המשפט החוקתי, ובכך גם מילא אותו בתומכיו וגם יצר מצג שווא שבלבל את מבקריו, שכן כביכול הוא קידם הקלה בעומס על בתי המשפט והקל על עתירות של אזרחים. בהמשך, אורבן דאג לכך ששופטים רבים שהתנגד להם יפרשו על ידי הורדת גיל הפרישה לשופטים. פולין ראתה את ההצלחה של אורבן והעבירה חוק שלפיו שר המשפטים יכול לפטר שופטים.

הטקטיקות המתוארות בספר חוצות את הדיכוטומיה של שמאל וימין בפוליטיקה. שפלי מתייחסת לטקטיקות של המנהיג השמאלי הוגו צ'אווס שנבחר ב-1998 לנשיא ונצואלה בהצבעת מחאה נגד שתי המפלגות הגדולות. לאחר מכן הוא כינס אספה מכוננת ששכתבה את החוקה. הוא שינה את החוקים לבחירת הנציגים לאספה לטובתו, וכך כשמפלגתו זכתה ב-60% מהקולות הוא קיבל 95% ממושבי האספה. החוקה החדשה העניקה לו כוח נוסף, והוא השתמש בו כדי לרוקן את הסנאט מכוחו, כך שזה לא יוכל יותר לרסן את הממשלה. נשיא אקוודור רפאל קוראה, שנבחר ב-2006, העתיק רעיון זה וקידם חוקה חדשה שהעניקה לו יותר כוח.

לטענת שפלי, אחת הדרכים החשובות ששליטים סמכותניים נוקטים כדי להשיג כוח רב יותר היא קידום תקשורת ועיתונות שפועלים כמנגנון תעמולה שמהדהד את המסרים שלהם. דוגמה לכך היא השליטה של ארדואן על התקשורת בטורקיה, או השליטה של ויקטור אורבן על הרדיו הציבורי בהונגריה. דרך נוספת היא שליטה על האקדמיה, כפי שעושה אורבן.

דרך פעולה נוספת של רודנים בחסות החוק היא דה-לגיטימציה והגבלת פעילות של ארגוני חברה אזרחית.

מה שיכול להקל על פירוק דמוקרטיה הוא אם יש בה מחסור במנגנונים שתפקידם לעצור תהליך כזה. כך לדוגמה, אף על פי שדונלד טראמפ קידם תאוריית קשר שלפיה הבחירות לנשיאות זויפו, עמדו מולו מסורת דמוקרטית וכן הגנה חוקתית שהגבילה את כוחו.

לפי שפלי, חשוב לרודנים החדשים לשמור על תדמית של משטר דמוקרטי נורמלי ועל קבלת לגיטימיות מהציבור, ומשום כך הם נמנעים מהפרה בוטה והמונית של זכויות אדם. הם מצליחים להתמודד מול אופוזיציה קטנה אבל אין להם שום כבוד למיעוטים או לפלורליזם. הם אינם מאמינים שהכוח השלטוני שלהם צריך להיות מוגבל, או שהם צריכים לתת דין וחשבון כלשהו.

שפלי טוענת כי חינוך לאזרחות חייב ללמד אנשים לזהות את סימני האזהרה החדשים. לדוגמה, מתי אפשר לסמוך על המערכת הפוליטית שתמנה שופטים או למה קריאה לכתיבה מחדש של הסדרים חוקתיים צריכה להדליק נורות אזהרה. על כל האזרחים, בלי קשר לרמת ההשכלה שלהם, לדעת מדוע שאלות אלה הן חשובות, כדי שיהיו להם כלים לענות עליהן.

טקטיקות של רודנים בחסות החוק

לפי שפלי, רודנים בחסות החוק מציגים מצג שווא של ציות לחוק וטיעונים פרו-ליברלים כדי להשיג מטרות אנטי-ליברליות. דבר זה נעשה כדי לתעתע במבקרים אפשריים שלהם.

שיטה אחת היא הישענות על סטריאוטיפים אופייניים שרוב האנשים מייחסים לרודנות טיפוסית. הדיקטטורות האלימות של המאה ה-20 מתוארות בדרכים מסוימות ואנשים מאומנים לחפש סימני אזהרה מסוימים אלה. הרודנים החדשים מרכזים את הכוח בידיהם בשיטות אחרות, ובכך חומקים מביקורת.

במקרים של היטלר או סטלין, ריכוז הכוח בידי המנהיג היה באמצעים אלימים, ולכן הדבר היה קל לזיהוי. הצדקת הרודנות בוצעה על ידי אידאולוגיה קיצונית. הרודנות מלווה בהשתלטות אלימה על מוסדות השלטון. כוחותיו של הרודן מורכבים מכוחות סמי-צבאיים, משטרה חשאית וסוכנים בתוך המשטר הקודם. דיקטטורים מסוג זה דורשים מהסובבים אותם צייתנות מוחלטת. הם מרסקים לגמרי את האופוזיציה על ידי הוצאתה אל מחוץ לחוק ועל ידי פעולות כליאה ורצח. הם בעלי שליטה מוחלטת בכוח הפוליטי במדינהף והם מבצעים הפרה בולטת והמונית של זכויות אדם.

לפי שפלי, הבעיה היא שאנשים מאומנים לזהות סימנים ברורים אלה, אך מאומנים פחות בזיהוי שיטות פעולה עדינות יותר. כמו כן, אנשים רבים מאמינים כי הסכנה גדולה רק כאשר סימני אזהרה אלה מתרחשים בפועל. הרודנים החדשים מודעים לכל זאת, ולכן הם נוקטים שיטות פעולה מעודנות יותר בניסיון שלא לעורר חשד:

• הם אינם מרסקים את הדמוקרטיה בגלוי – הם ממשיכים לקיים בחירות, שולטים על בסיס המנדט הדמוקרטי לכאורה שניתן להם, ומתחזים לדמוקרטיים ככל יכולתם.
• הם אינם מבטלים מוסדות כמו הפרלמנט או בית המשפט, אלא משנים את היעוד והתפקוד שלהם.
• הם אינם משתמשים בחיילים או בפלוגות סער אלא בחוקים, רפורמות מוסדיות ותיקוני חוקה.
• הם אינם מצהירים על אידאולוגיה נוקשה וקיצונית – להפך – לעיתים קרובות האידאולוגיה שלהם גמישה לפי הצורך הפוליטי.
• הם אינם מעלימים את כל האופוזיציה – הם מותירים מספר מצומם של מתנגדים פוליטיים כדי שאלו יאפשרו להם מראית עין של שליטים סובלניים במדינה דמוקרטית.
• הם אינם סוגרים את כל העיתונים וכלי התקשורת הביקורתיים או את כל ארגוני החברה האזרחית – הם מותירים קומץ של עיתונים, ארגוני חברה אזרחית חלשים ואולי גם יריבים פוליטיים "בולטים", אבל אלה יושמצו על ידי כלי התקשורת המרכזיים.
• אין בדרך כלל הפרה המונית של זכויות אדם – אנשים שמבקרים במדינה אינם רואים בהכרח משהו חשוד.

שפלי טוענת כי רודנים בחסות החוק משיגים חזות של מדינה נורמלית על ידי התרחקות מהפרה אלימה והמונית של זכויות אדם, במיוחד מהפרות שעוגנו באמנות בינלאומיות לזכויות אדם או בזכויות שעוגנו בחוקה של מדינות רבות.

לפי המאמר, הרודנים החדשים נפטרים מיריבים פוליטיים באמצעים אחרים, עדינים יותר, של רדיפה פוליטית. הם מפעילים נגדם סנקציות כלכליות, דבר שקל לראות בו חוסר מזל של השוק. הם גורמים ליריבים לצאת למדינות אחרות במקום לכלוא אותם. פעילים פוליטיים מפוטרים ממקום עבודתם והזכויות הסוציאליות שלהם נשללות מהם – אך הדבר מוצג כטעות טכנית או בעיה אישית. הם נתבעים או מפונים מבתיהם בגלל עבירות קלות על חוקי דיור, או שמתברר שהם חייבים כסף למס הכנסה. בעלי עסקים שהשלטון רוצה להשתלט על העסק שלהם (כדי להשיג שליטה תקשורתית או לפגוע ביריב פוליטי או לתת אותו כפרס לאנשיו) מקבלים הצעה שקשה לסרב לה.

הפרות אלה של זכויות אדם נחשבות הפרות קלות יותר. הן אינן נחשבת לדבר שאפשר לתבוע בגינו בבית המשפט ולקבל הגנה חוקתית שכן אלה מכוונים לספק הגנה בעיקר נגד זכויות אדם שהפרו רודנים ברוטאליים במאה ה-20 כמו רצח עם, רצח פוליטי, כליאה או מעצר ללא משפט, עינויים, צנזורה, הפקעת רכוש ללא פיצוי, או פשיטות אלימות של כוחות משטרה על בתים. רודנים חדשים יודעים זאת ודואגים לשמור על מראית עין של דמוקרטיה. מניעת אלימות גלויה היא הישג של תנועות זכויות אדם, אבל רודנים חדשים מצאו שיטות חדשות ומשתמשים בהן. יש אנשים שכבר למדו לזהות שיטות אלה כסימן לרודנות, אבל החוקים והנורמות הקיימים אינם מגינים מפניהם. הרודנים החדשים גילו שהם אינם צריכים להרוג או לכלוא את מתנגדיהם – עדיף שהם ילמדו בעצמם כי כדאי להם לשבת בבית ולא לעסוק בנושאים ציבורים.

נקודות מפתח בהשתלטות על השלטון

שפלי מסכמת את דפוסי הפעולה של רודנים בחסות החוק בשמונה שלבים שחוזרים על עצמם במדינות שונות, הן תחת פופוליזם ימני והן תחת פופוליזם שמאלי:

• ניצחון של המנהיג בבחירות דמוקרטיות - תולדה של הליך הוגן וחופשי במשטר דמוקרטי
• הסרת רגולציות על הממשל - פירוק המנגנונים המגבילים את הרשות המבצעת
• השתלטות על בית הנבחרים או הפיכת מוסד זה לבלתי רלוונטי
• הכפפת בתי המשפט לרשות המבצעת - על ידי "רפורמות" לכאורה ומינוי אנשים נאמנים לשלטון
• הצבת "נאמנים" בתפקידי מפתח - לדוגמה: תובע כללי, אחראים על ועדת הבחירות המרכזית, אנשי הוועדה לבחירת שופטים וכולי
• השתלטות על המרחב התקשורתי כך שרוב כלי התקשורת ידבררו את מסרי הממשלה ללא ביקורת
• דה לגיטימציה של המתנגדים - הגבלות על מפלגות האופוזיציה ועל ארגוני החברה האזרחית
• שינוי חוקי הבחירות - באופן שמבטיח ניצחון בבחירות מעתה והלאה.

רלוונטיות לישראל

יונתן לוי משתמש בתאוריה של שפלי כדי לבחון את מצבה של ישראל, ושואל אם היא נמצאת בתהליך של שחיקה דמוקרטית. לוי טוען כי זה מספר שנים ישראל נמצאת בנתיב שעלול להסתיים בדמוקרטיה חלולה, בשל שינויים כמו החלשת הכנסת, מינויים פוליטיים למשרות של שומרי סף, התקפות על כלי תקשורת ועיתונים המעבירים ביקורת על הממשלה, הצרת צעדים של ארגוני החברה האזרחית, הכפפת מערכת המשפט לרשות המבצעת, שימוש ברטוריקה פופוליסטית ועוד. לוי מבצע את הניתוח שלו לאור שמונת הסעיפים שמופיעים במאמרה של שפלי.

הסעיף הראשון - ניצחון בבחירות הוגנות של מנהיג בעל נטיות אוטוריטריות. הפיכה ללא טנקים ברחובות אלא באמצעות מנהיגים שנבחרו באופן לגיטימי. לוי טוען כי בנימין נתניהו הוא מנהיג כזה וכי הוא פועל כבר תקופה מסוימת לערעור הדמוקרטיה בישראל.

הסעיף השני - פירוק מנגנונים המגבילים את כוחה של הממשלה. לפי לוי, מהלכיה של ממשלת ישראל ה-37 כוללים החלטות רבות שתכליתן ריכוז כוח בידי הרשות המבצעת, וכן פירוק מנגנונים שנועדו לפקח או להגביל כוח זה. הדבר בוצע למרות מחאה ציבורית רחבה נגד חלק מהצעדים. רפורמת לוין היא לדעתו הצעד המובהק ביותר בהקשר זה, אבל לצידה יש צעדים נוספים שחלקם לא זכו לתשומת לב ציבורית כלל. לטענתו, הצעדים הנוספים כוללים השתלטות של הממשלה על ועדות התכנון המחוזיות, ניסיון לקדם מינויים פוליטיים לתפקידים בכירים בחברות ממשלתיות, פוליטיזציה של המנהל האזרחי ביהודה ושומרון, תכנון להשתלט על המחלקה לחקירות שוטרים, מתן סמכות לשר לביטחון לאומי לנהל את חקירות המשטרה והעברת המשמר הלאומי לפיקודו הישיר.

הסעיף השלישי - השתלטות על בית הנבחרים או הפיכתו לבלתי רלוונטי. לפי לוי, נתניהו, רוטמן ולוין לא נדרשו להחליש את הכנסת שכן הרשות המחוקקת כבר הוחלשה בידי אחרים. לטענתו, העצמאות והסמכות של הכנסת נחלשה מאד ב-20 השנים מאז 2003. תהליכים שתרמו לכך כוללים את חיזוק כוחה של ועדת השרים לענייני חקיקה, הקשחת המשמעת הקואליציונית, והעלאת הסף הנדרש לשם הפלת הממשלה בכנסת. דברים אלו הובילו לכך שהכנסת כמעט אינה מרסנת את הממשלה או מפקחת עליה. לפי לוי, בישראל כיום יש בפועל שתי רשויות בלבד - הרשות המבצעת-מחוקקת והרשות השופטת.

הסעיף הרביעי - הכפפת בית המשפט לרשות המבצעת באמצעות "רפורמות" ומינוי אנשים נאמנים לממשלה. לפי שפלי זו אחת המטרות המרכזיות והראשונות של רודנים בחסות החוק, ולפי לוי זו גם הליבה של ההפיכה המשטרית בישראל. זהו גם הרכיב שאותו הממשלה מתעקשת לקדם בצורה הנחושה ביותר, גם במחיר ויתור זמני על סעיפים אחרים ברשימה. כאשר בית המשפט העליון יהיה בשליטת הממשלה, אפשר יהיה לקדם נושאים אחרים התורמים לשליטה חסרת מעצורים. לפי לוי, בית משפט שכפוף לממשלה לא רק יימנע מחסימת צעדים אלה, אלא גם ייתן להם לגיטימציה רשמית והילה חוקית הנחוצה לרודנים החדשים.

הסעיף החמישי - הצבת נאמנים בתפקידי מפתח כמו הוועדה למינוי שופטים, התובע הכללי, ועדת הבחירות המרכזית ועוד. לוי טוען שהמקרה הישראלי מתאים לתזה של שפלי גם בנקודה זו. הוועדה לבחירת שופטים נמצאת בלב רפורמת לוין. הממשלה מציעה גם לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה כך שייווצר תפקיד חדש של תובע כללי שיהיה מינוי פוליטי של הממשלה. אם הממשלה תוכל להשתלט על הוועדה לבחירת שופטים, היא גם תשלוט בסופו של דבר בועדת הבחירות המרכזית, שבראשה עומד שופט מבית המשפט העליון. לפי לוי, המגמה לנסות להציב אנשי מפתח בעלי נאמנות פוליטית למשרות מקצועיות באה לידי ביטוי גם במקומות נוספים, כמו הניסיון למנות את יוסי שלי לראש הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

הסעיף השישי - שינוי המפה התקשורתית, כך שכלי התקשורת ישמשו תיבת תהודה למסרים של הממשלה. לוי ושפלי טוענים כי הדבר חיוני לרודנים החדשים, שכן עיקר מאמציהם אינו מסתמך על דיכוי באמצעים כוחניים, אלא באמצעות יצירת מציאות מקבילה של "עובדות אלטרנטיביות", כינוי שטבעה מנהלת הקמפיין של דונלד טראמפ. לפי לוי, יציבות השלטון של שליטים אלה והיכולת לפרק מוסדות דמוקרטיים תלויה בטיפוח מציאות מקבילה זו על ידי שקרים גמורים, תאוריית קשר, וחצאי אמיתות. וכך, כ-40% מהציבור בארה"ב משוכנעים כי בחירות 2020 נגנבו בידי ביידן, ואזרחים רבים בישראל סבורים כי שופטי בג"ץ מנהלים את המדינה.

לפי הספר, רודנים בחסות החוק מכפיפים את התקשורת למרותם בשלוש שיטות - הקמת ערוצי תעמולה לטובת השלטון בבעלות בעלי הון מקורבים, שינויי רגולציה שמקשים על כלי תקשורת ביקורתיים והובלת קמפיין שנאה רווי תאוריות קשר נגד חלקי התקשורת שנשארו ביקורתיים.

לפי לוי, השיטה הראשונה של כלי תקשורת המפיצים תעמולה כוללת את העיתון "ישראל היום" שהוקם על ידי שלדון אדלסון במטרה לשרת את האינטרסים של נתניהו. כך גם נטען לגבי ערוץ הטלוויזיה "עכשיו 14", שהוקם במקור כערוץ מורשת, אולם התקדם לשידור חדשות, וגם זכה להקלות רגולציה בשווי מיליוני שקלים מטעם ממשלת נתניהו.

השיטה השנייה היא שימוש ברגולציה כדי להחליש כלי תקשורת שמעבירים ביקורת על השלטון. לפי לוי, פירוק רשות השידור ופתיחתה מחדש כתאגיד השידור הישראלי נועד להשיג מטרה זו. מהלך זה כשל מנקודת המבט של נתניהו שכן התאגיד היה עצמאי מדי, ולכן לפי לוי יש איומים חדשים לסגור אותו. לפי לוי, הפיצול של ערוץ 2 לערוצים 12 ו-13 נועד להחליש את היציבות הכלכלית של הטלוויזיה המסחרית. לוי מציין כי שני תיקים שבהן מואשם נתניהו קשורים לניסיון שלו לכאורה להציע הטבות רגולציה לכלי תקשורת תמורת סיקור אוהד. זוהי גם דרך פעולה של רודנים מודרניים.

השיטה השלישית היא מתקפה מתמדת נגד כלי תקשורת ועיתונאים המותחים ביקורת על הממשלה. לפי לוי, נתניהו שִכלל שיטה זו לכדי אמנות. מתקפה כזו נועדה גם לערער את האמינות של כלי התקשורת בעיני הציבור, וגם להרתיע עיתונאים מלבקר את הממשלה. לוי מזכיר את המחקר של חוקרת התקשורת איילה פנייבסקי, שלפיו המתקפה של נתניהו וגורמים אחרים בימין על עיתונאים גרמה לצנזורה עצמית של עיתונאים רבים. בנוסף, לפי לוי, כלי תקשורת מנסים לרצות את נתניהו, ולכן פאנלים של תוכניות האקטואליה הנצפות ביותר כוללים בדרך קבע תומכים מוצהרים שלו, שרבים מהם אינם עיתונאים.

הסעיף השביעי - דה לגיטימציה של ארגוני חברה אזרחית ומפלגות אופוזיציה - לפי לוי מהלך זה החל כבר בשנת 2010 כאשר תנועת "אם תרצו" החלה לתקוף את הקרן החדשה לישראל. מהלך זה קבע את הטון בכל העשור מאז על ידי סימון של מתנגדי הימין כאויבים מבית שרוצים למוטט את המדינה. ארגונים, מפלגות, פוליטיקאים, אנשי תרבות או אקדמאים שהעזו למתוח ביקורת על הממשלה סומנו כאנטי ישראלים או אנטי ציונים. הדבר כולל האשמות של המחאה החברתית ב-2011, מחאת יוצאי אתיופיה והמחאה נגד הרפורמה המשפטית שהן בגדר אנרכיזם. ראשי המחאה הואשמו כי הם פועלים במימון כוחות זרים. רמטכ"לים, ראשי המוסד ושב"כ לשעבר כונו "עוכרי ישראל" ו"תומכי טרור". בנוסף למתקפה התקשורתית, הוכנסו חוקים במטרה להקשות על ארגונים המזוהים עם השמאל והמרכז, כמו חוק העמותות, חוק שוברים שתיקה וחוק וי-15.

לוי טוען כי הממשלה ותומכיה משתמשים ברטוריקה המאפיינת פופוליזם. ברטוריקה זו, הציבור לכאורה מחולק לשתי קבוצות הומוגניות ומנוגדות - "העם", שהוא אמיתי, אותנטי, טהור, צודק, ומצד שני "אליטה" מושחתת, רעה, חורשת מזימות, שעושה כל דבר כדי למנוע מ"העם" את מימוש רצונותיו. השאלה אם אזרח או קבוצה כלשהי שייכים ל"עם" או לאליטה אינה קשורה למעמד חברתי או למוצא אתני, אלא רק אם הם תומכים במנהיג הפופוליסטי או מתנגדים לו. גם אם מדובר במיליוני אזרחים, הם לכאורה בגדר אליטה אם הם מתנגדים למנהיג. בעיני המנהיג הפופוליסט ונאמניו, שייכות ל"עם" אינה קשורה לשפה, למוצא משותף, לתרבות או להגדרה עצמית, אלא רק להצבעה בקלפי.

המתקפה של הפופוליסטים על מוסדות דמוקרטיים נובעת לפי לוי מהגיון פופוליסטי. היות והמנהיג הפופוליסטי הוא הנציג הבלבדי של העם, כל מגבלה על רצון המנהיג - לדוגמה, פסיקת בית משפט או החלטה מקצועית של מפכ"ל המשטרה, היא בגדר חתרנות נגד "רצון העם" ולכן פסולה.

לוי טוען כי אף על פי שפופוליסטים מציגים עצמם כתומכי דמוקרטיה, השקפה זו היא אנטי-דמוקרטית. זאת בגלל ההנחה שרק המנהיג העליון מבטא את הרצון האמתי של העם, ואילו מי שמתנגד לו מייצג אוכלוסייה מנותקת מהמהות ה"אמתית" של האומה. כלומר, רק השליט היחיד הוא המנהיג הלגיטימי היחיד. לטענתו, המאמץ המתמשך לפגוע במוסדות דמוקרטיים, כמו כלי תקשורת, מפלגות אופוזיציה וארגונים חברתיים, פוגע ביכולת לקיים משטר דמוקרטי. לוי מזכיר את דבריו של יאן ורנר מולר שלפיהם "בחירות אינן יכולות להיחשב חופשיות והוגנות אם הממשל מקשה על מפלגות אופוזיציה לשטוח את טענותיהן בפני הציבור ואם עיתונאים אינם מעזים לדווח על כישלונות הממשל".

סעיף שמיני - שינוי חוקי הבחירות באופן שמבטיח ניצחון בבחירות עתידיות - לפי לוי, זה הסעיף היחיד שבו הימין האנטי ליברלי בישראל טרם רשם בו הישג משמעותי. לכן חשוב שכוחות דמוקרטיים יתכוננו מבעוד מועד לשינוי אפשרי בנושא זה. לפי לוי, דרך פשוטה שבה נתניהו יכול להוביל שינוי בתחום היא על ידי פסילה של מפלגה ערבית בטענה של תמיכה בטרור או חתירה תחת אופייה של מדינת ישראל. הדבר יבטיח את ניצחון הימין למשך שנים רבות. לוי טוען כי שמחה רוטמן הצהיר כי זו אחת ממטרותיו, וכי הצעה בנוסח זה הוצגה על ידי אופיר כץ מהליכוד.

ראו גם

• ספין-דיקטטורים
• הפיכה משטרית בישראל
• הפיכה עצמית
• דמוקרטיה חלולה
• דמוקרטיה לא ליברלית

קישורים חיצוניים

• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
  סוג לא תואם [ 3 ] איריס לעאל, "רודנות בחסות החוק" נועד לכל אזרח ישראלי ברגע הקריטי הנוכחי, באתר הארץ, 11 ביולי 2023
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
  סוג לא תואם [ 3 ] מאיה בקר, מאיר שלו, אושן וונג ורודנות בחסות החוק – ספרים חדשים שכדאי לבדוק, באתר הארץ, 24 במאי 2023

• Kim Lane Scheppele, “Autocratic Legalism.” 85 University of Chicago Law Review 545-583 (2018)
• Kim Lane Scheppele on Hungary, Viktor Orbán, and its Democratic Decline
• Fabio de Sa e Silva, Autocratic Legalism 2.0: Insights from a Global Collaborative Research Project