כלל הוטלינג

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כלל הוטלינג (באנגלית: Hotelling's rule) (אין לבלבל עם חוק הוטלינג) מצהיר שנתיב ההפקה הרווחי ביותר מבחינה כלכלית והמשתלם ביותר מבחינה חברתית, של משאב מתכלה הוא זה שבו מחיר המשאב, שנקבע על ידי הפדיון השולי הנקי ממכירת המשאב, עולה בקצב עליית הריבית. הוא מתאר את קצב הפקת המשאב הטבעי על פני זמן שממקסם את הערך של מאגרי המשאב.[1]

הכלל נובע ממאמר שנכתב על ידי הכלכלן האמריקאי הרולד הוטלינג (Harold Hotelling) בשנת 1931: “The Economics of Exhaustible Resources” שפורסם בירחון Political Economy. מאמר זה קבע את היסודות למחקרים נוספים בתחום של משאבים מתכלים בכלכלה.

הביקורת על כלל הוטלינג היא כפולה. מצד אחד לא מוצאים ראיות לנכונות שלו בנתונים. מצד שני הוא מתעלם מהיבטים רבים הנוגעים להפקת משאבים: שינויים טכנולוגיים המאפשרים דרכי הפקה חדשות וזולות יותר, מיחזור של חלק מהמשאבים המתכלים, שינויים טכנולוגים המוצאים תחליפים לחלק מהמשאבים (לדוגמה סיב אופטי העשוי מסיליקון דק במקום כבל עבה של נחושת להולכת תקשורת), מציאת מרבצים חדשים, ספקולציות בשוק הסחורות, עלויות אנרגיה של הפקת המשאבים, השפעות פוליטיות בהפקה, וקיומן של השפעות חיצוניות של כרייה והפקה לדוגמה זיהום.

הסבר

הערך של היחידה השולית של משאב טבעי שאפשר להשתמש בו, פחות המחיר של הפקת המשאב מהאדמה (כרייה ומיצוי העופרה) הוא הערך שלו בשוק על פני זמן. נסמן p(t) את המחיר שבו ניתן למכור את המשאב בשוק, וב c(t) את העלות השולית של הפקת המשאב, בזמן t. ומכאן נגיע לכך שהערך השולי של המשאב הוא

Π(t) = p(t) − c(t),

שמייצג את ערך הנכס של המשאב.

אם מייצגים את גובה הריבית במשק ב-r אזי שיווי משקל בשוק מתקבל על ידי הנגזרת הבאה:

Π'(t)/ Π(t)= r

וזהו כלל הוטלינג. כלל הוטלינג שמצהיר מה יהיה ערכו של הנכס בתנאי שוק חופשי. הוא מצהיר כי המחיר הנקי משאב הטבע המתכלה צריך לעלות בקצב הריבית.

על פי הנחה כי המחיר השולי של הפקת המשאב אינו תלוי בקצב ההפקה ואינו משתנה עם הזמן (שתי הנחות לא מאוד סבירות בגלל עלויות אנרגיה עולות עם הירידה בריכוזי העופרה ודלדול משאבים) נקבל שמחיר השוק של הנכס על פני זמן יהיה:

אם כלל הוטלינג היה נכון כפשוטו, אז קצב הגידול של המחיר הנצפה בשוק של משאב מתכלה היה מתקרב לקצב הריבית, כאשר הפרופורציה של העלויות במחיר הופכות קטנות יותר, והרנטה המתקבלת כתוצאה מהנדירות של המשאב הופכת גבוהה יותר.

ביקורת

סטטיסטיקות על מחירי משאבים מתכלים מתארים מציאות שונה מזו החזויה על ידי כלל הוטלינג. נתוני מחירים מהשנים 1870-2004 בנחושת, עופרת, אבץ, 1880-2004 עבור פח, 1900-2004 עבור אלומיניום וניקל מגלים כי קצב השינוי במחירים של משאבים אלה מושפע בדרגה גבוהה של תנודתיות, אבל אין כלל מגמה של התייקרות על פני זמן.[1] עם זאת כלל הוטלינג עבור משאבים אלה לקוי היות ולפחות בחלק מהמתכות האלה יש אחוזים גדלים של מיחזור וכן תחליפים שונים שפותחו עם השנים, והחליפו מתכות אלה עם חומרים אחרים כמו סוגי פלסטיק סיליקון ועוד. עם זאת, מאז שנת 2000, התייקרו רוב המתכות, ומשאבים מתכלים נוספים בשיעור ניכר של כ-200%-400%.

מאמר אחד טוען כי גם מחיר פחם ונפט בשנים 1870-2004, ומחיר הגז הטבעי לא השתנה בתקופה 1920-2004[1] אבל מקורות אחרים טוענים כי דווקא מחירו של הגז עלה בהתמדה בשווקים השונים שבו הוא נמכר. כמו כן לגבי אנרגיה, ברור כי יש גורמים רבים אחרים המשפיעים על המחיר כמו קרטל אופק וקביעת מחירים על פי שיקוליים מדיניים, גילוי מרבצים חדשים, התייעלות אנרגטית והחזר אנרגיה על השקעת אנרגיה. גם מחירי הדלקים עלו מאז שנת 2000 בשיעור של 300%-400% לאחר שנים של יציבות יחסית במחירים.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים