ארכיטקטורה של בחירה

ארכיטקטורה של בחירה הוא מונח שנטבע על ידי הכלכלן ריצ'רד ת'יילר והמשפטן קאס סאנסטיין (Cass R. Sunstein) בספר Nudge כדי להסביר כיצד חברות ארגונים או אנשים יכולים להשפיע על החלטות הצרכנים -מכוונות אותם למטרות רצויות כמו הוצאת יותר כסף, נאמנות למותגי החברה, קנייה אימפולסיבית ועוד. זהו בעצם עיצוב סביבת אפשרויות שמשפיעה על קבלת ההחלטות. אחת הדרכים הנפוצות לעשות זאת היא לעורר הטיות של מערכת מספר אחת כדי שזו תשפיע על הבחירות שמבצעת מערכת מספר 2.

ת'יילר וסאנסטיין טוענים כי "אין דבר כזה עיצוב ניטרלי", בין אם מדובר בעיצוב ארכיטקטוני ובין אם מדובר בעיצוב דילמה, ביצירת סביבת האפשרויות שבה מתקבלת הכרעה. גם פרטים קטנים יכולים להשפיע על הבחירות שאנו מבצעים. על עיצוב הדילמות האלה ועליהם אחראי "ארכיטקט הבחירה", מי שמסדר את ההקשר שבו אנשים מקבלים החלטות. ממשלה היא ארכיטקטית של בחירה, כשהיא מציגה למשל אפשרויות לביטוח רפואי. סופרמרקטים מעצבים את הבחירה כשהם מסדרים מוצרים על המדף ומחליטים מה לשים בגובה העין, איזה מסלול יוביל למוצרים נדרשים כמו חלב ולחם, ואיזה מוצרים לשים ליד הקופות. הורים הם ארכיטקטים של בחירה כשהם יוצרים סביבת אפשרויות מסוימת לילד - לדוגמה לאיזה חוגים ללכת ובאיזה שכונה לגדול. [1]

עסקים ותאגידים מיישמים גישה זו מזה זמן רב, לפחות משנות ה-50. תחומים אלה כוללים עיצוב סביבת הקנייה, עיצוב המוצר ואף השפעות על האווירה התרבותית או על העיצוב העירוני כדי להשפיע על הבחירות שאנשים מבצעים, כאשר ההשפעה יכולה להיות לא מודעת לצרכן או אפילו לחברה כולה.

בגישת ה"דחיפה" משתמשים בתחומים שונים, לדוגמה תזכורת או רמיזה של מגבלת מהירות, כדי לגרום לנהגים לעבור מנסיעה במהירות גבוהה לנסיעה במהירות איטית כאשר הם יוצאים מכביש מהיר לסביבה עירונית.

ראו גם

• נעילה טכנולוגית
• נעילה טכנו-מוסדית
• פרבור - דוגמה בולטת לעיצוב שמשנה את מרחב ההחלטות שניצבות בפני הצרכן.