מניעת התאבדות
מניעת התאבדות (באנגלית: Suicide prevention) הוא מונח כללי המתאר מגוון דרכים בהן ניתן להפחית את השכיחות של אובדנות. מעבר להתערבויות ישירות המיועדות לעצור התאבדות בטווח המידי, המונח מתייחס גם למניעת התאבדות בטווח הרחוק במגוון צורות: טיפול בתסמינים פסיכולוגיים ופסיכו-פיזיולוגיים של דיכאון, שיפור אסטרטגיות התמודדות של אנשים שלולי כן היו שוקלים התאבדות, מניעה או הפחתה מחומרתם של מצבים שמהווים גורמי סיכון להתאבדות, ומתן תקווה לאנשים לחיים טובים יותר לאחר פתרון הבעיות הנוכחיות. ברחבי העולם מתאבדים כ-800 אלף עד 1.2 מיליון בני אדם בשנה. בישראל מתאבדים כ-500 בני אדם בשנה. במדינות רבות תכנית לאומיות להפחתת אובדנות הצליחו להפחית את שיעורי ההתאבדות.
מניעת התאבדות כוללת אמצעי מניעה פרואקטיביים בתחומים של רפואה, בריאות הנפש, בריאות הציבור, קידום בריאות ועוד ותחומים משיקים. גורמי הגנה מפני אובדנות קשורים לנושאים של תמיכה חברתית, ומעורבות חברתית וכן ישנם גורמי סיכון סביבתיים כמו גישה לאמצעים קטלניים. מסיבה זו אין להתייחס לנושא רק כסוגיה רפואית או נפשית אלא כסוגיה שיש לה היבטים נרחבים. יש אוכלוסיות בהן שיעורי ההתאבדות באחוזים גבוהים במיוחד: בני נוער, קשישים, מהגרים ועולים. [1]
בשנים האחרונות החלו מספר מדינות להפעיל תכניות למניעת אובדנות, והצליחו משמעותית בהפחתת שיעורי ההתאבדות (ביניהן: בריטניה, יפן, סקוטלנד, גרמניה, פינלנד ומדינות רבות נוספות מהאיחוד האירופי).[2] מאז 2003, מצוין מועד עולמי ב-10 בספטמבר, כיום הבינלאומי למניעת התאבדויות. היום נערך על ידי האיגוד הבינלאומי למניעת התאבדות בשיתוף בשיתוף פעולה עם ארגון הבריאות העולמי, הפדרציה העולמית לבריאות הנפש, וגופים נוספים. בשנת 2014 פרסם ארגון הבריאות העולמי מסמך ראשון בנושא מניעת התאבדות. [3]
בישראל, קיימת תוכנית הלאומית למניעת אובדנות והתאבדות, והוקמה גם המועצה הלאומית למניעת אובדנות בהובלת משרד הבריאות ששותפים בה משרדים וארגונים מתחומים רבים ושונים, כמו משרד החינוך, משרד הרווחה, משרד העלייה והקליטה, צה"ל, אנשי אקדמיה ומחקר, ועוד. [4]
אפידמילוגיה
התאבדות מתרחשת בכל העולם, והיא יכולה להתרחש בכל גיל. עם זאת, ברחבי העולם, שיעור ההתאבדות הגבוה ביותר הוא בקרב אנשים בגיל 70 ומעלה. בנוסף לכך, במספר מדינות שיעור ההתאבדות הגבוה ביותר הוא בקרב בני נוער. בממוצע עולמי, התאבדות היא גורם המוות השני בחשיבותו בקרב אנשים בגיל 15-29. כ-79% ממקרי ההתאבדות מתרחשים במדינות עם הכנסה בינונית או נמוכה. על כל התאבדות אחת קיימים מספר ניסיונות התאבדות, וזהו סימן האזהרה או גורם הסיכון הבולט ביותר להתאבדות. [5]
ישנפ מספר מצבים נפשיים שעלולים להוביל להתאבדות (לפחות במדינות עשירות), במיוחד דיכאון, ובעיות עקב אלכוהול. עם זאת התאבדויות רבות מתרחשות באופן אימפולסיבי ברגעי משבר, כאשר יש קריסה ביכולת להתמודד עם מתח נפשי כמו בעיות כספיות, התפרקות של קשר חברתי, כאב כרוני או מחלה כרונית. [6]
בנוסף לכך, נטייה לאובדנות (התאבדות וניסיונות התאבדות) קשורה לחוויות של אלימות, מלחמות, אסונות, ניצול, אובדן קרובים או חברים, או תחושה של בדידות. אחוזי התאבדות הם גם גבוהים בקרב אוכלוסיות שחוות הפליה כמו פליטים או מהגרים; לסביות, הומואים, טרסנג'נדרים, וביסקסואלים (להט"ב) וכן אסירים. [7]
ראו גם
קישורים חיצוניים
- מניעת התאבדות בוויקיפדיה האנגלית
- דו"ח ראשון של ארגון הבריאות העולמי על מניעת התאבדות, 2014
- התוכנית הלאומית למניעת אובדנות והתאבדות, משרד הבריאות
- המועצה הלאומית למניעת אובדנות בישראל
- סה"ר - סיוע והקשבה ברשת