בעיית הפעולה הקולקטיבית
בעיית הפעולה הקולקטיבית היא בעיה שהיא אינהרנטית לפעולה קולקטיבית, כלומר נובעת מתמריצים המדכאים פעולה משותפת בניסיון להשיג מטרה משותפת.
פעולה משותפת מתרחשת כאשר קבוצה של אנשים עובדים יחד כדי להשיג מטרה משותפת כלשהי. עם זאת, לעיתים קרובות אנשים לא מצליחים לעבוד יחד כדי להשיג מטרה משותפת או מוצר ציבורי (או טובת הכלל). מקור הבעיה הוא שבעוד שכל פרט בקבוצה עשוי להיות בעל אינטרס משותף עם שאר החברים בקבוצה, לכל אחד מהם יש גם אינטרסים סותרים. אם השתתפות בפעילות המשותפת היא יקרה, אנשים רבים יעדיפו לא לקחת בה חלק. אם הם חושבים כי הפעולה המשותפת תתרחש גם ללא התרומה האינדיבידואלית שלהם, אז הם עלולים להיות טרמפיסטים חופשיים. הפילוסוף דיוויד יום, הצביע על הבעיה ב-1740 בספר "A Treatise of Human Nature". יום טען כי סביר ששני שכנים יסכימו על השקעה בפרוייקט ניקוז של כר מראה משותף, הדבר נעשה מסובך מידי לביצוע כאשר מעורבים בנושא אלף שכנים. בעקבות יום, היה גם אדם סמית, תלמידו של יום, מודע לבעיה זו.
ניתן לראות בתוצאה המקווה סוג של מוצר ציבורי שכולם יהנו ממנו גם אם הם עצמם לא התאמצו כדי להשיג אותו. לדוגמה הישג כלשהו בעקבות הפגנה או הצבעה בבחירות.
אתגרים של מוצרים ציבוריים ופעולה קולקטיבית
הכלכלן מנסור אולסון פרסם את הקושי לפתור את הבעיות הנוגעות למימוש פעולות משותפות בספרו הלוגיקה של פעולה קבוצתית שיצא לאור ב-1965. אולסון טען כי חייב להתקיים סוג כלשהו של כפייה או של מוסד חברתי כלשהו, כדי שקבוצה של אנשים יוכלו לפעול בצורה משותפת לקדם אינטרס משותף. אולסון הציע כי בעיות של פעולה משותפת יפתרו בקבוצות גדולות על ידי שימוש בתמריצים סלקטיביים. תמריצים סלקטיביים אלה יכולים להיות פרסים נוספים שניתן לקבל באופן מקרי אם משתתפים בפעולה או עונשים שניתנים למי שלא השתתף. עם זאת, כדי שתמריצים סלקטיביים חיוביים יעבדו, פרטים שמשתתפים בפעולה המשותפת חייבים להיות מזוהים, וכדי שתמריץ שלילי יעובד, יש לזהות מי שלא השתתף. בכל מקרה, יש צורך בארגון משמעותי כדי לקיים דבר כזה.
היבט אחד של ביצוע פעולה משותפת נוגע למוצרים ציבוריים או מוצרים משותפים. מוצר משותף הוא מוצר שקשה למנוע מאנשים להנות ממנו (מוצרים לא בלבדיים). לדוגמה כאשר ארגון עובדים מבצע מיקוח על השכר לעובדי תעשייה מסויימת, הוא יעלה את השכר לכל העובדים בתעשייה זו - לא רק לעובדי האיגוד עצמו. כדי לעודד עובדים להצטרף לאיגודי עובדים, רבים מהם מספקים גם שירותים שניתנים רק לחברים, כמו סיוע משפטי בזמן סכסוך אישי עם המעביד, תוכניות פנסיה, חופשות, ועוד הטבות. כמו כן גם ההקמה של איגוד עובדים היא גם פעולה משותפת. אולסון טען כי הקמת ארגון כזה דורשת כי העובדים המעורבים בכך יהנו מיתרונות פרטיים נוספים עקב הקמת הארגון - כמו תשלום שכר עבור פעילות או קריירה פוליטית. כמובן גם תמריצים יותר "אלטרואיסטים" כמו אמפתיה לקבוצה ומיתוס (או מושג שמאפשר שיתוף פעולה) של שיתוף פעולה וטובת הכלל, שוויון או דמוקרטיה הם גם מרכיבים חזקים בקיום של פעולה משותפת.
באופן מסורתי, פתרון של בעיות פעולה קולקטיבית נפתרו בצורה קלה יחסית על ידי קהילות המשלבות נורמות חברתיות יחד עם "פרסים" (לדוגמה מעמד חברתי גבוה) ועונשים (מעמד חברתי נמוך, נידוי). קל להבחין בדבר זה בכפרים, בקהילות דתיות נוצריות ובקהילות יהודיות - דבר שקיים עד היום בקהילות חרדיות בהיבטים שונים כמו גמ"ח, הצבעה בבחירות, הפגנות וכו'. נורמה חברתית חזקה יחד עם קהילתיות שימשה גם במאבקים אזרחיים חשובים כמו המאבק למען זכויות לשחורים בארצות הברית, ובמאבקים אחרים כמו המאבק למען זכויות נשים. תכופות יש השפעה חשובה לקיום של הון חברתי ולדינמיקה של קבוצות (חברויות, סיוע הדדי, מחוייבות, אמון) כדי להניע קבוצה לפעולה או להניע קבוצות של קבוצות לפעולה.
בסרט המאה של העצמי טוען היוצר אדם קרטיס כי קיים מתח בין תפיסה אינדיבידואליסטי שמטפחת את הזהות ברעיון של עצמי לבין נכונות לבצע פעילות פוליטית וזהות המבוססת על השתייכות לקבוצה גדולה יותר - כמו גם נכונות לפעול למענה. מכון אסלין (Esalen Institute) קיים בשנות ה-60 סדנאות שהמשיכו לאחר מכן בתנועה גדולה יותר ששינתה את ארצות הברית מזהות קולקטיבית שטענה כי הפרט צריך להתאים עצמו לטובת הכלל, לרעיון הפוך לפיו קיים עצמי אוטונומי כלשהו (עם צרכים ורצונות מולדים או שלא ברור מהיכן הגיעו) וכי האינטרס העליון של החברה הוא למלא את הרצונות והגחמות של עצמי זה. המפגשים של מכון אסלין היו לרוב הצלחה גדולה - אבל הם לא הצליחו לפשר בין שחורים ולבנים - לפי טענת הסרט הכישלון נבע מכך המפגש איים לגזול מהשחורים את הדבר האחד שנתן להם זהות באותה תקופה, והוא של השתייכות לקבוצה גדולה יותר. דוגמה נוספת למתח בין תפיסה אינדיבידואליסטית לבין פעולה משותפת ניתנת בפרוק של מנזר בעקבות מפגשים של המכון. הסרט כמו גם הוגים אחרים מבקרים את הרעיון של אינדיבידואליזם בגרסתו הקיצונית יותר - בין היתר הגישה לפיה יש "אני פנימי" שאחראי לכל התשוקות והרצונות - כאשר בפועל יש תמיד תרבות ומערכת של ערכים חברתיים ותפיסות עולם אשר משפיעות מאוד על תפיסת הפרט את עצמו ואת שאר העולם - במקרה של אמריקה במאה ה-20 - תרבות הצריכה והשפעת תאגידים גדולים וממשלות על התרבות והגישה לחיים (מיתוסים, סדר מדומיין) דרך מוסדות כמו בתי ספר, פרסומות, כתובות בעיתונות, מסעות יחסי ציבור, סרטים, תעמולה ועוד.
פעולה משותפת בצבאות ויחידות צבאיות
יש הסכמה רחבה כי צבא והשירות שהוא מעניק לאזרחי המדינה - בטחון לאומי היא בעלת תכונות של מוצר ציבורי - קשה למנוע אותה ממי שלא שילם עליה או לא השתתף בקיומה, ואם אדם אחד נהנה ממנה הדבר לא מונע הנאה מאדם אחר. לכן המימון של צבאות מבוסס תמיד על מיסים ולא על תשלומי מבוססי שוק.
בעיה של פעולה משותפת קיימת בקרב יחידות צבאיות. האינטרס האנוכי של כל אזרח הוא לא להתגייס. היו ניסיונות בהיסטוריה להקים צבא מתנדבים (בוונציה) אבל באופן כללי ניסיונות אלה נכשלים ורוב הצבאות, במיוחד צבאות הנדרשים להלחם, מבוססים על גיוס חובה. בארצות הברית שבה החיילים מתנדבים מרצון יש שילוב של אומה עשירה מאוד עם ציבור לא משכיל ועני שמוכן להסתכן. כמובן שדבר זה כמו בצבאות חובה נסמכים גם על יצירת אווירה ציבורית שמעודדת התגייסות לצבא ותרומה לציבור. המדינה לדוגמה מעניקה פרסים לחיילים שהסתכנו ורואה בהם גיבורים. דבר זה מושך במיוחד אנשים צעירים, אנשים עניים יותר וכו'.
צבאות נאלצים להתמודד עם אנשים שאינם רוצים להתגייס כלל או שברצונם לערוק מקרבות - במיוחד נוכח קרבות מסוכנים במיוחד, עקב משבר אמון בהנהגה הפוליטית או הצבאית וכו'. במקרים קלים היו נוקטים בעונשים כבדים נגד עריקים כמו הלקאה או ליבון אות-קין. במקרים אחרים (חיילים שערקו מצבאות גרמניה או רוסיה במלחמות העולם הראשונה והשנייה) העונש על עריקים היה עונש מוות. הן בצבא הגרמני והן בצבא הרוסי בזמן מלחמת העולם השנייה היו גם עונשים על "חוסר מוטיבציה" וכן על נפילה בשבי - הוצאות להורג, כליאה או העברה לחזית מסוכנת במיוחד או לתפקידים מסוכנים במיוחד (לדוגמה יחידות גילוי מוקשים).
גם האינטרס של חייל הוא לא להלחם, לא התנדב ולא לסייע למאמץ הצבאי כלל. באופן כללי הפתרון המסורתי לדבר זה שילוב של מספר גורמים שבדרך כלל נערכים בשלב הטירונות. ראשית החייל הלוחם צריך להיות חלק מיחידה מספיק קטנה (מחלקה) שבה כולם מכירים את כולם - כך שאם הוא נלחם הוא נלחם לא רק לעמו עצמו או המולדת בכלל, אלא למען חבריו ביחידה - הן מתוך ידידות, הן מתוך הרגל וחובה מוסרית, והן מתוך תלות הדדית. תכופות כדי ליצור אינטימיות והרגשת גורל משותף צבאות מערימים קשיים על החיילים - הן כדי לחשל אותם בפני מאמץ עתידי אפשרי והן כדי שהם יאלצו להתמודד עם הקושי יחד עם חיילים אחרים במחלקה - דבר שיוצר קשרי תלות, אחווה ומחוייבות לעזור לאחרים. הגודל של מחלקות ואף של גופים קטנים יותר כמו כיתה מחקים בעצם מבנים מסורתיים יותר של חבורות צייד של ציידים לקטים שנתקלות בדילמות דומות (האם לסכן את עצמך כדי לעזור לחבר בעת צרה). הנכונות לסכן את עצמך למען אחרים, קבלת החלטות משותפות בצורה מהירה, וכן היכולות לבצע פעולות נוספות בצורה מתואמת ומהירה יכול להיות גם אינטרס של החיילים עצמם - שכן ללא דבר זה הם עלולים להפסיד בקרב. דבר זה הוא גם אינטרס של הצבא. ייתכן גם מתח בין יחידות בשאלה מי יסתכן יותר - שכן לכאורה יש אינטרס לכל היחידה לא להסתכן ולהעמיס את הסיכון על יחידות אחרות. דבר זה מושג על ידי שילוב של אמצעים אחרים - הכרות הדדית של מפקדים ביחידות שונות, פיקוד משותף שמוריד פקודות מלמעלה, עידוד תרבות של לקיחת סיכונים בקרב קצינים (מי שיקח יותר סיכון ויבצע יותר מבצעים יקבל קידום מהיר יותר), והיבטים כמו "גאוות יחידה".
פעולה קולקטיבית וקיימות
אתגרים רבים הנוגעים לקיימות ולסביבתנות נוגעים לפעולה קולקטיבית - הן ברמת עיר או שכונה, הן ברמת המדינה והן ברמת אזור או העולם כולו. דוגמה לכך הם נושאים כמו משבר המים העולמי, הכחדה עולמית בימינו והתחממות עולמית. בהתחממות עולמית לדוגמה מדינות רבות רוצות להפחית את פליטת גזי החממה כדי להימנע מהשפעות שליליות של התחממות עולמית אבל מדינות רבות הן גם בעלי אינטרסים אחרים - הן בגלל שחלקן פחות מודאגות מההשלכות, בגלל הטיה פוליטית והכחשת אקלים או בגלל שלחלק מהן יש תעשיות כמו תעשיית פחם או תעשיית נפט שעלולות להיפגע מצעדים בתחום.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- בעיית הפעולה הקולקטיבית באנציקלופדיית בריטניקה