כתוב בעיתון (קורס):פסקה 2 - המתודה החומסקיאנית

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
כתוב בעיתון: לשון, תקשורת ואידאולוגיה

מבוא

1. אידאולוגיה ושימור עצמי

2. המתודה החומסקיאנית

  • עקרונות המתודה
  • דוגמה: הסכמי אוסלו
  • תשובות לטיעוני נגד: קונספירציה! פשטנות

3. תקשורת

  • תקשורת בכבלי הממסד
  • קריטריונים לניתוח התקשורת

4. הרשת שמסביב לחור

  • מיתוס התקשורת הלוחמת

5. סופו של חדשות

6. קריאה חתרנית

שימוש במורכבות כדי להימנע מנקיטת עמדה

דיברנו על דרכים שונות שבהן משרת הממסד האקדמי את האידאולוגיה הדומיננטית: א-פוליטיזציה, טריוויאליזציה או ריקון מתוכן של עמדות חתרניות. אני רוצה כעת לבחון דרך נוספת, שמטפחות האוניברסיטאות באופן עקבי למדי, והיא נוגעת לעצם "החשיבה האינטלקטואלית". על פי עמדה זו, "מורכבות" היא ערך נכסף. ניסוח שגרתי שלה ניתן ב- (6א); תשוו אותו עם הטענה שב- (6ב), ואימרו לי מה דעתכם על כל אחת מהן.

6א. האינטלקטואל צריך לחשוב באופן מורכב, אל לו לראות את הדברים בשחור ולבן.

6ב. האינטלקטואל צריך להימנע מנקיטת עמדה חד- משמעית.

סטודנט ב': הפעם נראה לי שהטענות לא שקולות, אבל מאוד דומות.

זה נכון. שלא כמו הטענות ב- (4) ו-(5), שתי הטענות ב- (6) אינן שקולות לוגית אחת לשניה: הראשונה מדברת על חשיבה, והשניה על נקיטת עמדה. ואומנם, כולנו יודעים שאפשר לחשוב בלי לנקוט עמדה, וגם ראינו כבר מקרים הפוכים... אבל בכל זאת, מתקיימת כאן שקילות מסוג אחר: שקילות פרגמטית. פרגמטית - משום שהיא נוגעת לשימוש שלנו במבעים לשוניים מסוימים, ולאו דווקא בערך האמת שלהם (נכון או שקרי). פעמים רבות משתמשים ב- (6א), בעצם כדי לטעון את (6ב). בניסוח בוטה יותר הייתי אומרת זאת כך: אינטלקטואלים רבים מתחמקים מנקיטת עמדה בתואנה שעליהם לשמור על ראייה מורכבת, רבת פנים, של המציאות. בתוך כך הם מסייעים לנו להפנים מסקנה די מפוקפקת: מי שנוקט עמדה באופן חד-משמעי לוקה בחשיבה פשטנית, "לא אינטלקטואלית". ברור שמסקנה כזו לא היינו מוכנים לאמץ אם היתה מוצגת בפנינו באופן מפורש. על כן, טשטוש ההבדל בין (6א) ל-(6ב) הוא מעשה מניפולטיבי: הוא "כופה" עלינו השקפה הזרה לתפיסת עולמנו.

בואו נבחן כיצד נרתמת השקפה זאת הלכה למעשה לשירות האידאולוגיה הדומיננטית. ב-28.6.91 התפרסם בעיתון "חדשות" ראיון של אריאנה מלמד עם ברנר- אנרי לוי. לוי, הוגה דעות, סופר, כוכב תקשורת צרפתי ממוצא יהודי, הוציא לעצמו שם של "מרדן" שנוי במחלוקת, מנפץ מיתוסים חינני, שאינו חוסך את שבט ביקורתו גם מהפרות הקדושות ביותר. באורח פלא, לוי הוא גם התועמלן מספר אחד של ישראל בצרפת: הוא משתבח בקשרים אמיצים עם ראשי ממשלות ואינטלקטואלים מישראל, ויוצא להגנת ישראל כל אימת שנמתחת עליה ביקורת בצרפת. הנה קטע קצר מתוך הראיון המאלף הזה, שנערך יותר משנתיים לפני חתימת הסכם העקרונות בספטמבר 93' בבית הלבן:

שאלה: "מה אתה מציע למי שמעוניין בכל זאת בדיאלוג עם אש"ף?" תשובה: "תראי, אני לא אמור לחשוב במקומכם. זהו תפקידם של האינטלקטואלים שלכם לשאול את השאלות הקשות שמפריעות ומביכות את חייה של החברה המקומית. הם צריכים לחשוב באופן מורכב וסבוך... אמצעי התקשורת מדברים בשפת הסטריאוטיפים, ואילו האינטלקטואלים צריכים לחשוב באופן סבוך." תשובה זו באה שורות ספורות לאחר שקבע ברנר- אנרי לוי חד- משמעית: "..ישראל טעתה טעות גדולה כאשר לא הגנה על עצמה מפני האיום העיראקי (במלחמת המפרץ) טעות חמורה מאוד." שאלה: מה בדיוק היתה הטעות? תשובה: "בישראל הרי התפתחה אידאולוגיה של הגנה עצמית, והעובדה שהאמריקנים חסמו את האפשרות הזאת היא הרת אסון." שאלה: אולי הימנעות ישראל מפעולה היתה דווקא עיתוי נכון לבדוק את תקפותה של האידאולוגיה הזאת, להרהור נוסף על גבולות הכוח? תשובה: "לא, מה פתאום. זו היתה טעות... אבל טוב שהיתה מלחמה. אני אומר זאת למרות שהמלחמה נוראה בעיני... ואני סבור שאין מלחמות צודקות, אבל זו היתה מלחמה הכרחית."

הקורא הנבוך שואל את עצמו: מיהו, אם כן, ברנר- אנרי לוי האמיתי? זה של "החשיבה הסבוכה" או זה של הפתרונות החד-משמעיים? ואיפה צריך לעמוד האינטלקטואל בין שני הקטבים האלה? לאור הניתוח של (6), קל לנו יותר "להציל" את הקוהרנטיות של הקטע הנ"ל אם רק נבין את התשובה הראשונה של לוי כהתחמקות מנקיטת עמדה הנוגדת את האידאולוגיה הדומיננטית: בזמן קיום הראיון, קיום דיאלוג מדיני עם אש"ף היה עדיין בגדר "ייהרג ובל יעבור" בפוליטיקה הישראלית. כאשר נדרש האינטלקטואל המרדן לשאלת פתרון הסכסוך הישראלי- פלשתיני, גלויה בפניו הסתירה בין צו הצדק לצו המדינה: כ"מומחה" לענייני "מוסר מדיני", המעוניין לשמור על מעמדו כחביב הממסד, אין לו ברירה אלא לדחות את האופציה שאינה מתיישבת עם האידאולוגיה הדומיננטית; ואולם איך יעשה זאת מבלי להסגיר את עמדתו הלא מחמיאה? הוא ירמוז, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שאופציה זו מסתכנת ב"פשטנות" יתירה: ואילו אנו, האינטלקטואלים, מחויבים למורכבות המעורפלת, הרב-משמעית - במקרים "לא נוחים" כאלה. מובן מאליו שהמורכבות הנפלאה הזאת של לוי מתפוגגת כעשן בשאלות שבהן הוא אינו נקלע לדילמה הזאת: אין כמוהו לחד-משמעיות כשהוא משמיע דעות שבתוך הקונצנזוס. על מלחמת המפרץ יש לו דעה נחרצת - "טוב שהיתה מלחמה" - שהיא עמדת האידאולוגיה דומיננטית בעולם המערבי כולו. אך מה שנראה לכאורה כביקורת נוקבת על ממשלת ישראל, יושב בעצם היטב בתוך הקונצנזוס: בתקופה האמורה, ההבלגה הישראלית היתה מאוד לא פופולרית; מי שתקף אותה, גם אינטלקטואלים, לא הסתכן ב"חשיבה לא מורכבת", והובטחה לו מן הסתם גם אהדה ממסדית שופעת.

מתודת הניתוח הרציונלי

כנגד הגישה הרווחת הזאת, שהסברים טובים הם תמיד מורכבים, אני רוצה להציע גישה חלופית; גישה שחותרת אחר הפשטות. נלך בעקבות חומסקי, שרואה בחקר האידאולוגיה ענף של מדעי החברה, שאינם שונים באופן מהותי ממדעי הטבע. החתירה לפשטות מתקשרת לאבחנה החומסקיאנית בין שתי בעיות יסוד במציאות האנושית, שהוא מכנה "בעיית אפלטון" ו"בעיית אורוול". בעיית אפלטון מתייחסת לעולם הידע הקוגניטיבי, והיא: איך אנחנו יודעים כל כך הרבה, כשהנתונים שלנו כל כך דלים? דוגמה מובהקת לבעיה זו היא הידע הלשוני האוניברסלי של כל אדם. כמות ומורכבות הידע הלשוני שיש לכל ילד בגיל צעיר מאוד עולה בהרבה על כל מה שיכול היה להסיק או ללמוד רק מחשיפה לדיבור בסביבתו. בעיית אורוול מתייחסת לעולם הידע החברתי, והיא: איך אנחנו יודעים כל כך מעט, כשהנתונים הם כה רבים? דוגמה מובהקת לבעיה זו היא הבורות שלנו ביחס לאופי האמיתי של פעולות שלטוניות המתבצעות ב"חצר האחורית" של המרחב הציבורי: כל העובדות הרלוונטיות נגישות (כמו: כמה ילדים פלשתינאים נהרגו בשטחים מתחילת האינתיפאדה, מהי "תוכנית השלום" האמריקנית וכיצד היא שונה מתוכניתו של יצחק שמיר, אילו אינטרסים מילאה מלחמת המפרץ וכיוב'), ואף על פי כן, התמונה בכללותה אינה ברורה לנו, ואפילו נעלמת מעינינו. אחת התשובות לבעיית אורוול, כאמור, מתקשרת לעניין המורכבות. תמונת עולם מורכבת וסבוכה תמיד תהיה פחות מובנת וקוהרנטית מאשר תמונת עולם פשוטה וסדורה. לפיכך, הנטייה לטפח תפיסת מציאות מורכבת עד בלי די משרתת את האידאולוגיה הדומיננטית בכך שהיא מונעת הבנה מלאה של המציאות החברתית. ככל שהדברים יוצגו בפנינו באור יותר "סבוך" ופחות בהיר, כך נבין פחות, נתעניין פחות, ולבסוף נשקע באדישות כללית, מתוך מחשבה ש"זה לא שווה את המאמץ". כך יכול השלטון לשמור על אי בהירות גלובלית חרף העובדה שמירב העובדות הדרושות לפענוח המציאות האמיתית מונחות מתחת לאף של כולנו.

בניגוד לפוסטמודרניסטים, חומסקי "מעז" להניח בפשטות את מה שכל מדען חייב להניח אם ברצונו לחקור ברצינות תופעה מסוימת: יש מציאות, יש אמת, ניתן להציע תיאורים והסברים למציאות, וניתן להכריע מי מביניהם אמיתי יותר. ברור שאין תאוריה 'טוטלית' או 'סופית'; הידע האנושי לעולם אינו שלם. בבואם לתקוף את מושג האמת, עשו הפוסט- מודרניסטיים את מלאכתם קלה: הם תקפו מושג אמת אבסולוטי, שאינו שונה מהאמת הדתית. בפועל, אף מדע אינו מניח מושג אמת כזה. אמת במדע היא הכרעה בין תיאוריות- מציאות מתחרות. בין שתי תיאוריות נתונות, זו שמסבירה טוב יותר את העובדות היא האמיתית (לפי שעה). כמובן, בכל שלב עשויה להתגלות תאוריה חדשה שתסביר את העובדות טוב יותר מקודמתה. מתודת המחקר היא החשיבה הרציונלית, הטיעון הלוגי והאישוש שמספק הניסיון. מה ייחשב הסבר? תאוריה מסבירה תופעה אם התופעה נובעת לוגית מן התאוריה; תאוריה א' טובה יותר מתאוריה ב' אם היא מסבירה יותר עובדות מתאוריה ב'. אם שתי תיאוריות מסבירות בדיוק את אותן עובדות, נעדיף את הפשוטה מביניהן. כל אלה הן הנחות מובנות מאליהן במדעי הטבע; דומה שיש כמעט צורך להתנצל על החלתן גם במדעי החברה, שבאסכולות רבות נגררו אחר ערפול וסרבול תאורטי מיותר, שממנו אנו מבקשים כעת להימנע.

נשתמש אפוא בקריטריון הבסיסי לבחירה בין השערות מתחרות: ההשערה שמסבירה יותר טוב את העובדות - מציגה תמונה יותר מובנת של נתח מציאות יותר גדול - היא זו שנעדיף. הנחת היסוד הזו משמעה שכדי להחליט האם תמונת- מציאות (תאוריה) נתונה היא אמיתית, אנחנו חייבים תמיד לבדוק אותה ביחס לתיאוריות אפשריות אחרות. כפי שנגלה, משימה זו אינה תמיד קלה. מה שמאפיין את התקשורת בישראל, כמו בעולם המערבי כולו, הוא שהיא מספקת תאוריית מציאות אחידה- התאוריה הדומיננטית שמיוצרת על ידי המערכת השלטונית. בהעדר תאוריה אלטרנטיבית, התבניות לתוכן יוצקת התאוריה הדומיננטית את המציאות נקלטות כעובדות אובייקטיביות- נתון שאין להתווכח עליו. בהנחה שאין בידינו לשנות את התקשורת בשלב החברתי הנתון, מה שעדיין פתוח בפנינו היא האפשרות ללמוד לקרוא. בחשיבה הפמיניסטית, כבאסכולות אחרות, פותח המושג של קריאה חתרנית. במסגרת המתודה החומסקיאנית, פירושה היכולת להפריד את העובדות מהתאוריה הדומיננטית ולחפש תאוריית הסבר אחרת לאותן עובדות. ברגע שבנינו שתי תיאוריות נוכל לשאול איזו מהן מסבירה את העובדות טוב יותר. בלשונו של חומסקי, מה שנחוץ זה 'קורס בהגנה עצמית', שיכשיר אותנו להתגונן ממניפולציה, לזהות את העובדות, ולארגן אותן בתבנית המציאות שמסבירה אותן.

דוגמה: היפותזות הסבר להסכם אוסלו

במהלך הקורס יזדמן לנו ליישם את המתודה בקריאת העיתון. (כזכור, בכל שיעור נקדיש זמן לניתוח העיתון של היום שקדם לשיעור.) מטבע הדברים, הנושא המרכזי שילווה אותנו הוא הנושא שמעסיק היום את החברה הישראלית: תהליך אוסלו. רק לפני חודשיים, בספטמבר 1993, נראה היה שנפתח דף חדש בהיסטוריה שלנו. זה היה חודש של אופוריה לשני העמים. בישראל, תחושתם של רבים היתה שנטל כבד ומעיק הוסר לפתע, שסוף סוף עשינו את הצעד- סגרנו מעגל של טרור, פחד ובחילה עצמית על מה שאנחנו עושים ככובשים. התחושה שמדינה פלשתינית עומדת לקום היתה נחלת הכלל - של הימין והמתנחלים בבהלה של אמת, ואצל השאר - בתחושה חדשה וכמעט בלתי מוכרת של אופטימיות. במידה שיש שחר לדיבורים על "רצון העם", היה ברור מאווירת האופוריה אז, שרוב מספיק של העם בשל ואפילו כמה לסיום הכיבוש ולמדינה פלשתינית. קולו של הימין המודאג כמעט ולא נשמע, או נשמע כמיעוט מבוטל. ולא רק אנחנו. העולם כולו עצר את נשימתו לרגע והשתתף באופוריה. "לחיצת הידיים ההיסטורית" שודרה לכל רחבי תבל. במשך כחודשיים כיכב "העידן החדש" במזרח התיכון בחדשות העולם, שהראו את העם הפלשתינאי מניף דגלים, חוגג ומדבר על מדינתו שבדרך. מנהיגים צעירים של החוליות הצבאיות של הפתח, כאחמד אבו ריש, שאך אתמול היו בגדר אויבים ו"מבוקשים", רואיינו בטלוויזיה כמנהיגי העתיד של מדינת עזה. נראה היה שהבלתי יאמן קורה. אבל מה קרה מאז ספטמבר? כשהחליט העולם שבמזרח התיכון יש כבר שלום ונפנה לעיסוקיו, אצלנו הכל התחיל לחזור לקדמותו. מדיבורים על הסכם שלום היסטורי עברו בהדרגה לדיבורים על הסדר בין מנצחים ומנוצחים. חזרו לטונים המתנשאים והמשפילים שבהם דיברו אצלנו תמיד על הפלשתינאים: "שיזיעו קצת בטוניס" (רבין), "את השיעור הזה הם עוד ילמדו" (פרס). ובשטח, חוזרים מעשי הדיכוי, ואף שמענו על חידוש פעולות המסתערבים.

השאלה היא איזו היפותזת הסבר (תאוריה) מסבירה טוב יותר את מכלול האירועים הזה? לכאורה, השאלה נראית מוזרה- הרי האירועים מדברים בעד עצמם- ואכן ההסבר היחיד שנמצא בשיח הציבורי בישראל הוא הסבר א'.

הסבר א': לעם נמאס מהכיבוש והטרור, והממשלה הבינה את זה. לכן, הפעם ישראל באמת מתכוונת ללכת לקראת שלום אמיתי עם הפלשתינאים, שיביא לסיום הכיבוש וכינון מדינה פלשתינית.

במסגרת הסבר א' שינוי הטון מאז חתימת ההסכם בספטמבר נקלט כחלק מקושי טבעי שאין ממנו מנוס במסגרת מימוש המהלך ההיסטורי והטעון הזה. אך לצד ההסבר המוכר, קיימת היפותזת הסבר אחרת שכמעט לא זוכה אצלנו לתשומת לב:

הסבר ב': הממשלה אינה חותרת לכינון שלום אמיתי שמחייב ויתור על שטחים, אלא היא רוצה במימוש תוכנית האוטונומיה שפירושה כיבוש יותר נסבל, יעיל וזול.

כיוון שהסבר א' הוא הרווח והמוכר, אין צורך בפירוט נוסף. נרחיב מעט לגבי ההנחות של הסבר ב'. את תוכנית האוטונומיה הגה אריאל שרון והיא הוצעה לפלשתינאים בקמפ-דיוויד. אך הם דחו אותה בתוקף. אוטונומיה יכולה להציע מדינה למגזר מסוים רק על שטחים שבבעלותה. תכנית האוטונומיה פירושה, לכן, הכרה בבעלות של ישראל על השטחים שנכבשו ב- 1967. בהסדר האוטונומיה שהוצע אז, הבעלות על הקרקעות, המים ושאר הנכסים הלאומיים הפלשתינים יישארו בידי ישראל. לא יותר לאוטונומיה לפתח קשרי חוץ וכלכלה עצמאית וסמכויותיה יוגבלו לענייני פנים בלבד: ניהול הערים, חינוך בריאות וכו'. כאשר דחו הפלשתינאים את פתרון האוטונומיה עמד לנגד עיניהם מודל אוטונומיה ידוע בהיסטוריה- זה של דרום אפריקה. ב- 1959 חוקק שם החוק לקידום הממשל העצמאי (אוטונומיה) של עמי הבנטו. חוק זה מיסד את ההפרדה בין הלבנים והשחורים - את האפרטהייד. שמורות השחורים הופרדו מהמדינה, וזו מזו כ"מדינות" שזכו לכינוי בנטוסטאנים. השלטון בהן נוהל על ידי אנשי חסות מקומיים, ובאחדות היו אפילו בחירות. אך לא היה להן כל ביסוס כלכלי עצמאי, אוצרות טבע או מקורות תעסוקה. היציאה מאזורי השחורים, ואף המעבר מאזור כזה למשנהו, דרשו אישורים. מי שהשיג היתר כזה התפרנס מעבודה אצל הלבנים בניצול מחפיר. לאזורי הבנטוסטן הותרו סממני ריבונות. השלטון הלבן אפילו התאמץ ליצור את הרושם שמדובר במדינות של ממש, מכיוון שבמצב כזה השחורים אינם נחשבים לאזרחי דרום אפריקה ואין להם זכות הצבעה בה. בהתאם, המדינה גם אינה מחויבת לרווחתם, כי הרי יש להם "מדינות" משלהם. הפלשתינאים הבינו שזהו העתיד הצפוי להם אם יקבלו את תוכנית האוטונומיה.

בתקופת רבין, לפני הסכם אוסלו, הוא חזר ודיבר על תכנית המשטרה הפלשתינית שתבצע חלק מפעולות השיטור של צה"ל, ותאפשר צמצום הכוחות והוצאתם ממרכזי הערים. כיבוש יעיל הוא זה שדורש מינימום משאבים ונזקים לחברה הכובשת וניהולו בעזרת כוח חסות מקומי הוא רעיון ישן. הבעיה היתה למצוא פרטנר פלשתיני להסדר כיבוש כזה, שכן הניסיון הקודם לייצר שלטון חסות - באמצעות אגודות הכפרים - נכשל לחלוטין. דרך אידאלית לפעולה (לפי מערכת אינטרסים זאת), היא להפוך ארגון מקומי קיים (כאש"ף), הנהנה מפופולריות, למשתף הפעולה. הלחץ שהופעל על הפלשתינאים, כדי לאלצם להסכם כניעה, היה ללא תקדים. רבין לא היה רק ראש הממשלה הראשון שהעז לבצע גירוש המוני, אף שלטון קודם לא הטיל סגר כה מוחלט ומתמשך כפי שעשה רבין. לכך נוסף לחץ כלכלי עצום על אש"ף מצד המדינות התורמות שבתאום עם ישראל הקפיאו לגמרי את תקציביהם, מה שהוליך לשיתוק מוחלט של מוסדות הארגון בשטחים. אך המנהיגות הפלשתינית המקומית לא נכנעה. כדי להציל את עמה מגורלם של עמים מדוכאים רבים בעולם שאיש אינו מודע לסבלם, היא השתתפה בהצגות "תהליך השלום", הצטלמה והתראיינה אך לא ויתרה. בהדרגה הלך והתברר שדווקא ערפאת, עשוי להיות נוח יותר לסחיטה. מעמדו של ערפאת באש"ף הלך אז והתערער. יותר ויותר תלונות נשמעו על ניהולו הבלתי דמוקרטי, על שליטתו המוחלטת בכספים, ועל חיי הפאר של אנשי המנגנונים שלו. מדי שבוע ניתן היה לקרוא בעיתונות הישראלית על אסיפת מחאה נגדו, בייחוד במזרח ירושלים. הסתמנה האפשרות שכדי להציל את שלטונו, הוא יסכים אף להסכם כניעה. ואכן, בעוד שהמשלחת הפלשתינית סירבה לכל הסכם על עזה ויריחו שלא יכלול פינוי התנחלויות בעזה הסכים עראפת, במשא ומתן שהתקיים מאחורי גבה, להסדר שמשאיר את ההתנחלויות על כנן.

בכל זאת, על מנת למשוך את ערפאת להסדר היה צריך להבטיח לו הרבה. אם הסבר ב' הוא הנכון, הניבוי הוא שבהמשך תנסה ישראל לסגת מהבטחות רבות, ולהחליף ניסוחים עמומים בהסכם אוסלו בניסוחים מפורשים שמבטיחים שמה שימומש יהיה אוטונומיה ולא מדינה. ניבוי נוסף הוא שערפאת יימחה, אולי, אך יקבל את תכתיבי ישראל. כזכור, מתודת הבדיקה שלנו היא השוואת תיאוריות, או הסברים: אילו משתי התיאוריות מסבירה טוב יותר עובדות נתונות ומנבאות טוב יותר עובדות חדשות.

כמובן, חודשיים לאחר הסכם אוסלו, מוקדם עדיין להכריע באופן נחרץ בין שני ההסברים, אך ניתן לבדוק את השתלשלות העניינים במשא ומתן מאז חתימת הסכם העקרונות בספטמבר ועד היום (סוף נובמבר). נעשה זאת על סמך עיון בטקסט של הסכם אוסלו ובדיווחי העיתונות מחודש נובמבר.

ה- 13 בדצמבר אמור להיות רגע מכריע במימוש של הסכם אוסלו. בתאריך זה צריכה להתחיל נסיגת צה"ל מעזה ויריחו. (הסכם אוסלו, נספח 2: פרוטוקול נסיגת הכוחות, סעיפים 1 ו- 2: שני הצדדים יסכמו ויחתמו תוך חודשיים מכניסתה לתוקף של הצהרת עקרונות זו הסכם על נסיגת כוחות צבאיים ישראליים מרצועת עזה ומשטח יריחו ... ישראל תבצע נסיגה מואצת ... אשר תתחיל מיד עם חתימת ההסכם... ואשר תושלם תוך תקופה שלא תחרוג מארבעה חודשים לאחר חתימת הסכם זה.) ההסכם מבחין בין נסיגה להיערכות מחדש: "ישראל תיסוג מרצועת עזה ואזור יריחו" (סעיף 14 וסעיפים 1 ,2 של נספח 2), ו"תבוצע היערכות מחדש של כוחות צה"ל בגדה המערבית", שפירושה "הצבת כוחות צבא מחוץ לאזורים מאוכלסים" (סעיף 13) כזכור, הרעיון של פינוי מרכזי ערים כלול בתכנית האוטונומיה, והיה בדיון בישראל עוד הרבה לפני הסכם אוסלו, כחלק ממגמה לייעול הכיבוש וצמצום מתחים. החידוש המשמעותי בהסכם, לכן, הוא הקביעה שבעזה תתבצע נסיגה, ולא הערכות מחדש. הנושא הזה הוליך למשבר אמיתי בשיחות טאבה באוקטובר- נובמבר, כשישראל הציגה את הפירוש שלה לנסיגה מעזה. למעשה, הוחלפה הקונספציה של נסיגה בקונספציה של "היערכות מחדש": "התוכנית הישראלית עוסקת בנסיגה ממרכזי הערים וממחנות הפליטים ברצועה" (הארץ, .2.11.93 שימו לב שלמרות שמבחינת התוכן מדובר בהערכות מחדש, 'הארץ' ממשיך לקרוא לזה 'נסיגה'). ישראל דרשה שיהיו שלושה גושי התנחלויות שיהיו באחריות ישראלית מלאה. כלומר, גם השטחים שבין ההתנחלויות (בעוד שהפלשתינאים דרשו שהצבא ישמור על כל ישוב בנפרד). בצורה כזו גדל משמעותית השטח שבידי ישראל. התגובה הפלשתינית היתה נזעמת למדי. נביל שעת' תיאר את התוכנית כ"גבינה שווייצרית". "ניתן לפתור את הסכסוך רק על- ידי חזרה לעקרונות הסכם אוסלו", הכריז שעת', "יש לבצע נסיגה של צה"ל מרצועת עזה ולא היערכות מחדש". (הארץ, 3.11.93 ) הפלשתינאים עזבו במחאה את שיחות טאבה, והתחושה היתה שהמשבר רציני. אך מסתבר שרק שבועיים לאחר מכן, ב- 18.11.93 בשיחות קהיר, ויתר הצד הפלשתיני על כל דרישותיו בנושאים מהותיים אלה וקיבל את דרישות ישראל. האלוף אמנון שחק סיכם בשביעות רצון את מצב המשא ומתן: "צריך לזכור שאין הדדיות בשיחות. אנחנו נותנים והם מקבלים" (חדשות, 19.11.93). בפועל, אם כן, כבר עתה לא נותר זכר לרעיון הנסיגה מעזה והוא הוחלף בהערכות מחדש.

עד כה, מתיישבות העובדות טוב יותר עם ניבויי הסבר ב': ישראל נסוגה כבר מהבטחה משמעותית ועראפת, מחה אמנם, אך נכנע. נמשיך לעקוב אחרי השתלשלות העניינים (למשל, מה יקרה ב- 13 בדצמבר - התאריך המיועד לנסיגה שהוחלפה בהיערכות מחדש).

תשובות לטיעוני נגד

בבואנו ליישם את מתודת הניתוח הרציונלי של תבניות מציאות פוליטית חשוב להיזהר ולהבחין את נושא הדיון משאלות אפשריות אחרות: שאלות התכנון או הכוונה. למשל, כאשר אנו משווים את שני ההסברים לאירועי הסכם אוסלו, איננו שואלים האם רבין (או מישהו אחר) תכנן מראש את כל המהלכים, ואף לא מהן כוונותיו ושאיפותיו של רבין. בדומה, כאשר נגלה בשיעורים הבאים שהתקשורת הישראלית מתאפיינת בדרגה גבוהה של תלות במערכת השלטונית, לא נשאל כיצד קורה הדבר בפועל- למשל, האם העיתונאים מודעים לכך, או מתכוונים לשרת את הממשל. כוונות ורצונות הם מונחים הלקוחים מתיאוריות פסיכולוגיות, שמושאן הוא היחיד, ואילו מושא הדיון שלנו הוא מוסדות ומערכות. אין היגיון בניתוח מוסדות פוליטיים במונחים פסיכולוגיים, כמו 'כוונה', (מכיוון ש'כוונה' יש רק ליחיד ולא למוסדות). מערכות פוליטיות וכלכליות יש לנתח במונחים של אינטרסים ופעולות. השאלה היא איזה אינטרס ממומש על ידי סדרת פעולות נתונה. מאפיין נוסף של גישתנו היא שאנו מנתחים אינפורמציה נגישה וגלויה. בניתוח המציאות הפוליטית הנתונים הם אירועים שסוקרו בתקשורת או שניתן למצוא עליהם אינפורמציה (בארכיונים או תחקירי שטח).

כל השאלות של 'תכנון' ו'כוונה' מחייבות גישה לאינפורמציה שבד"כ אינה נגישה או פתוחה לציבור. מהבחנה זו לא נגזר שבפעולות של מערכות אין מרכיבים של תכנון (כמו גם מרכיבים של ניסוי וטעייה). השאלות : 'כיצד זה קורה בפועל?' 'איך מתקבלות החלטות?', הן שאלות אפשריות, אך הן דורשות כלים מסוג אחר: מחקר סוציולוגי של תהליכי קבלת החלטות במערכות או מחקר עיתונאי. בקורס זה לא נעסוק בד"כ בשאלות אלה, להוציא מקרים שיש עליהם אינפורמציה נגישה. מי שינסה ליישם את מתודת הבדיקה הזו ייתקל במוקדם או במאוחר בשני סוגי טיעונים נגדה, טיעונים המופנים תמיד אל חומסקי מפי מתנגדיו.

קונספירציה!

הראשון הוא שניתוח כזה ממוקם במסגרת תיאוריות הקונספירציה. בפועל, אין חשיבה הזרה לשיטת הניתוח שלנו מגישת הקונספירציה. גישה זו מניחה תכנון קפדני של קבוצת אנשים וכפי שזה עתה ציינתי, שאלות התכנון הן מראש מחוץ לתחום הדיון שלנו. מדוע אם כך, מי שמציע ניתוח של אינטרסים במציאות פוליטית מואשם בנהייה אחר תיאוריות קונספירציה? בד"כ טענה זו לא מופנית אל מי שעוסק בניתוח אסטרטגיות השוק של קוקה- קולה, למשל, או מי שמנתח את ניסיונות ההשתלטות של תאגיד מסוים על תאגידים אחרים, קטנים יותר. מדוע ניתוח אינטרסים ופעולות בתחום המציאות הפוליטית זוכה ליחס שונה?

התשובה היא שתזת הקונספירציה היא דרך נוחה לתאוריה הדומיננטית להתגונן בפני ניתוח ביקורתי. תיאוריות הקונספירציה (שהידועה ביניהן היא הפרוטוקולים של זקני ציון), מעלות על הדעת מזימות שנרקמות בחדרים אפופי עשן ובדרך כלל מתאפיינות בדרגה גבוהה של אבסורד. בעת האחרונה פורחות תיאוריות קונספירציה רבות המציעות מבנה בארוקי של תכנון, הכולל לעיתים חייזרים המתערבים בעניינינו (אנשים שנואשו מהאפשרות להבין את המציאות מוצאים לפעמים מפלט בתיאוריות כאלו). תזת הקונספירציה יוצרת אנלוגיה מסולפת בין המבנה הרציונלי של תיאוריות מציאות אלטרנטיביות לבין מבנה התכנון הפסיכולוגי בתיאוריות קונספירציה. בגלל האבסורד של האחרונות, זהו נשק יעיל להרתיע אותנו מחשיבה רציונלית. האנלוגיה המסלפת הזו, נשענת על כך ששני סוגי הניתוחים (ניתוח אינטרסים וניתוח קונספירציה) שואפים להסבר שיקשר את כל העובדות ולא רק חלקים נבחרים מביניהם. אך שאיפה זו מאפיינת גם את כל המדעים, ובד"כ את חשיבתו של האדם הרציונלי בכל תחומי החיים. בהיסטוריה של המדעים היו גם היפותזות אבסורדיות ומופרכות, אך עובדה זו לא התפרשה כהוכחה לכך שכל חשיבה מדעית היא פסולה. טמונה כאן הנחה נוספת בדבר מעמדן המיוחד של תיאוריות על המציאות הפוליטית.

פשטנות

הטיעון השני כנגד מתודת הבדיקה הרציונלית הוא שהיא חוטאת בפשטנות. המציאות הפוליטית היא מורכבת ומסובכת - זירת התגוששות של גורמים רבים שאי אפשר לחזותם מראש, לכן, בגלל אופיה הבלתי רציונלי של המציאות הפוליטית, לא ניתן לנתח אותה בכלים רציונליים. כל ניסיון להטיל עליה הסברים קוהרנטיים חוטא בפשטנות (או באבסורד - דוגמת תיאוריות הקונספירציה). טיעון זה אינו אלא ניסוח אחר של אותו רעיון המורכבות שעמדנו עליו כבר (בדיונינו באנרי - לוי). כל מושא מחקר הוא תמיד מסובך ומורכב. בפועל מי שעסק אי פעם במדע יוכל להעיד שמושא המחקר של פיזיקה, ביולוגיה או בלשנות הוא מסתורי וסבוך לעין ערוך מהמציאות הפוליטית: המחקר שואף להטיל סדר בנתונים כאוטיים - למפות אותם להיפותזות הסבר, שתוחלפנה באחרות בבוא הזמן. ובכל זאת גם אנשי מדע, שאינם נרתעים מהקשה שבבעיות, מוכנים לקבל את הטיעון שהמציאות הפוליטית לא ניתנת להבנה בכלים רציונליים.

בניתוח אינטרסים קל להבין מדוע חשוב למערכות הכוח לטפח את ההתניה התרבותית הזו. אם המציאות הפוליטית מסובכת מכדי שנוכל להבינה, אפשר תמיד להסתפק בהסברים שמספק השלטון. כל העובדות שאינן מתיישבות נדחקות הצידה כמסתורין שאין צורך להבינו או להביאו בחשבון בגיבוש דעתנו על המציאות. במשל המפורסם של כריסטיאן אנדרסון, בגדי המלך החדשים, משוטט המלך בעיירה, ערום כביום היוולדו, אך התאוריה לתוכה נבנה האירוע בתודעת הצופים היא שהוא לבוש בבגדים חדשים ומיוחדים. מי שחונך מילדות לא לסמוך על מראה עיניו, ולהתעלם מנתונים שסותרים את דבר הרשות, יקבל את ההסבר הזה, והילד הקורא 'המלך ערום' ייקלט בעיניו כפשטן חסר תקנה.