כוחו של הרגל

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

כוחו של הרגל (באנגלית: The Power of Habit) הוא ספר עיון מאת צ'רלס דוהיג שיצא לאור בשנת 2012, ועוסק בדרך בה הרגלים (או התמכרויות) משנים את הדרך שבה אנחנו פועלים - הן בחיי יומיום והן בעסקים. לפי הספר, חלק גדול מההרגלים נראים לנו כחסרי חשיבות, אבל לכלל ההרגלים יחד יש השפעה אדירה על הבריאות שלנו, כישורי העבודה שלנו, מצבנו הכלכלי והאושר והרווחה שלנו. הספר בוחן מדוע לפעמים אנחנו מצליחים לשנות הרגלים ולפעמים לא, ומדוע גם התרחשו שינויים חברתיים שונים - לדוגמה מדוע רוזה פראקס הצליחה לקדם תנועת מחאה בעוד שחורים אחרים פשוט נזרקו לכלא.

דוהיג טוען כי להרגל יש 3 שלבים.

  • השלב הראשון הוא "האות" (Cue), איזשהו "הדק" שגורם לדברים להתרחש בצורה אוטומטית.
  • השלב השני הוא "הרוטינה" - המעשה עצמו
  • השלב השלישי הוא "התגמול". שהוא השלב החשוב ביותר - זו הסיבה שאנחנו בעצם רוצים לבצע את ההרגל. השלב הזה מסייע למוח לזכור את האות והפעולה כדי שהדברים יתבצעו גם בעתיד.

הדגש ברוב ניתוחי ההרגלים הרעים שאנחנו שומעים בתקשורת הוא התמקדות במעשה עצמו, אבל לפי דוהיג, המוקדים החשובים באמת הם השלב של האות והשלב של התגמול. הנקודה המרכזית לשינוי היא בחירת תגובה מראש. לגרום למודעות מה נעשה במצב של "דם חם" כאשר אנחנו חושבים על כך מראש ב"דם קר". הדרך לשבור הרגל היא על ידי מודעות לכך שבמקום לפעול לפי האות, נחליט מראש על התנהגות אחרת וגם נחליט מה יהיה הפרס החלופי להתנהגות כזו. וכן פרס זה חייב להיות קונקרטי ומוחשי ולא הבטחה עתידית.

המחשה של הרגל ושינוי הרגל באמצעות עוגייה

דוהיג ממחיש את הדברים באמצעות מקרה שקרה לו - הרגל של אכילה יומית של עוגיה שגרם לו לעלות במשקל, עקב הערות של בת הזוג שלו הדבר גרם לו לעוגמת נפש והוא רצה להפסיק. אבל היה קשה לו לשבור את ההרגל.

האות במקרה זה היה השעה - כל יום בין 15:00 ל-15:30 הוא חש אי נחת. ואז הוא עשה את המעשה עצמו - יצא החוצה לקפיטריה, קנה עוגיה, ואז הגיע השלב של התגמול - הוא אכלת את העוגיה תוך שהוא מפטפט קצת עם החברים לעבודה. הוא החל לבצע ניסויים. כאשר הוא שם לב שהאות הוא השעה, הוא יצא יום אחד לטיול קצר. ביום אחר הוא קנה שוקולד ואכל אותו לבד במשרד. למחרת הוא יצא, לא קנה כלום ופטפט עם חברים לעבודה. הוא בדק בעצם מה התגמול שהיה לו. הוא הגיע למסקנה שמה שבאמת חסר לו זה לא העוגייה אלא ההתחברות, מאז, מתקרבת השעה 15:00 הוא יוצא לדבר עם אנשים בסביבתו הקרובה או הולך לקפיטריה ושם מדבר עם אנשים בלי לקנות עוגיה, הוא מעיד שהוא הצליח לרזות כך 5 קילוגרם. [1]

דפוסי דמויי שינה בזמן ההרגל

דוהיג מתאר ניסויים שביצעו עם חולדות במבוך פשוט מאד (עם T) שיש בקצה שלו שוקולד. בתחילה לוקח לעכבר הרבה זמן - בערך 13 דקות - למצוא לאכול את השוקולד. בעבר הניחו שזה בגלל שחלודות הן טיפשות. עם הזמן החולדה מוצאת את השוקולד יותר ויותר מהר. הניסויים שהוא מתאר הראו שבעצם בתחילת הניסוי החולדה חשבה הרבה, וכאשר למדה את המבוך היא מפעילה את המוח רק בתחילת המבוך ובסוף - כל השאר דומים לפעילות בזמן שינה.

דוהיג מזכיר מחקרים של חוקרת בשת Wandy wood שעקבה אחר כ-1,000 אנשים במהלך היומיום. לפי הטענה שלה 40%-45% מתוך ההחלטות שאנחנו לוקחים בחיי היומיום שלנו, הן לא ממש החלטות אלא פשוט הרגלים. לטענת דוהיג כאשר אנחנו קמים בבוקר נוסעים ברכבת ומגיעים לעבודה, ולא זוכרים את הנסיעה עצמה או כאשר אנחנו מחליטים לקנות סלט בקפיטריה אבל מזמינים המבורגר כמו אתמול- הדבר נובע מההרגלים שלנו ומכך שהמוח שלנו נמצא במצב דמוי שינה. שני המצבים של העוררות הם בתחילת התהליך (האות - פתיחת הדלת למבוך עבור העכבר) ובסוף התהליך (מציאת השוקולד). דבר זה מכונה בנוירולוגיה "לולאת ההרגל" (The habbit loop). [2]

התמקדות בשלב האות והתגמול לשם שינוי ההרגל

השלב החשוב בשינוי התנהגות לפי דוהיג הוא מיקוד בשלבי האות והתגמול ולא ניסיון לשנות את שלב ההרגל (המעשה) עצמו.

הוא מתאר ניסוי שעשו בגרמניה בהקשר של עידוד ריצה. הקהל קיבל הנחיות לפיו כדאי לו להתעמל וזו מטרת הניסוי. לקבוצה אחת אמרו תבחרו אות - כמו לשים נעלי ריצה ליד המיטה או רוצו עם חברים, ובסוף הפעילות תקבלו תגמול חתיכה קטנה של שוקולד. זה נוגד את האינטואיציה בגלל שהמחשבה הרגילה היא שרוב האנשים רוצים לרוץ כדי לרזות. אבל החוקרים חשבו שבעצם כשאנחנו מתחילים לרוץ,למרות שכולנו רוצים לעשות את זה - המוח שלנו חושב שאנחנו שקרנים ושונאים התעמלות - וכדי להתגבר על כך צריך לתת למוח פרס קטן כדי לעבוד עליו. הם גילו לאחר חצי שנה ש-58% מהאנשים בקבוצה זו המשיכו לרוץ - הם ויתרו על השוקולד בסוף כי אנדורפינים מהריצה הם פרס בפני עצמו לריצה. אבל צריך לבצע מעין "אתחול" למוח כדי שיאמין שפרסים האלה באמת שם. [3]

עובדים שחוקים בסטארבקס

דוהיג טוען שרשת כמו סטארבקס לא רק מוכרת קפה - הסיבה העיקרית שאנשים מגיעים לשם היא כדי לקבל שירות - לדוגמא אתה נכנס ויש ציפוי עץ, ומוזיקה נעימה ושקטה, מחייכים אליך, שואלים את השם שלך, רושמים אותו באותיות כתב נחמדות על הלוח. לפי דוהיג זה מה שאנשי סטארבקס מאמינים שהוא לב המודל העסקי שלהם. הבעיה של סטארבקס היא שרוב העובדים שלהם הם בני נוער או סטודנטים ורובם הגדול לא מתנהגים בצורה נעימה לסביבה. [4]

הדבר הזה הפך לבעיה גדלה בעידן ה-Youtube כאשר לקוחות יכולים להתלונן על התנהגות לא נעימה (כמו רישום של כינוי מעליב על הכוס של הלקוח במקום את שמו) ולהפיץ את הדברים לרשתות טלוויזיה ארציות או ברשתות חברתיות. פירוש הדבר שכסף רב שהחברה השקיעה בפרסום הלך לפח בגלל שהדבר העיקרי שהחברה מוכרת זה שירות נעים ללקוח. הם גילו כי בין 10ל-15 אחוז מהעובדים עובדים נהדר רוב הזמן, אבל פתאום יש משמרת שבה הם "מתפרקים", בדרך כלל לאחר 6.5 עד 7 שעות לאחר תחילת המשמרת. הנהלת סטארבקס הניחה שהם צריכים לשפר את כוח הרצון של העובדים שלה כדי שלא יהיו תקריות כאלה.

ניסוי המרשמלו

ניסוי על כוח רצון בוצעו עוד שנים קודם לכן. המפורסם בהם הוא "ניסוי המרשמלו" נותנים לילד בן 4 מרשמלו, משאירים אותו לבד איתו ואומרים שאם החוקר יחזור עוד 10 דקות והמרשמלו יהיה שם - הילד יקבל עוד מרשמלו. הוא מצא כי רק 10-15% מהילדים יכלו לחכות את כל 10 הדקות ולהתגבר על הפיתוי. הניסוי המקורי פורסם בסוף שנות ה-60 ולא משך תשומת לב.

החוקר מצא שנים לאחר מכן כי ילדים שהצליחו לעמוד בפיתוי בניסוי המקורי הצליחו טוב גם בהמשך החיים - בבית הספר התיכון, בקולג' וכו'. הם עושים יותר שיעורי בית, מפספסים פחות שיעורים, והם פופולריים יותר, לא בזכות זה שהם יפים או עשירים יותר אלה בגלל שהם מוצלחים יותר בהתחברות לאנשים. בהמשך החיים הם קיבלו משרות טובות יותר, הם התחתנו מוקדם יותר ונשארו נשואים יותר זמן. מאז אותו ניסוי נעשו מאות ניסויים אחרים, רובם על ידי Angela Duckworth מאוניברסיטת פנסילבניה. לטענת דוהיג רוב המחקרים מצאו כי "כוח רצון" הוא המשתנה החשוב ביותר להצלחה בהמשך החיים, יותר ממשתנים כמו מנת משכל (IQ) או הורים עשירים. [5]

בחירת תגובה מראש

עבור חברות כמו סטארבקס המידע על כוח רצון הוא דבר חיוני. כי הם רוצים ללמד איך לפתח כוח רצון. השאלה היא כיצד מלמדים כוח רצון, והתשובה היא - על ידי בחירת תגובה מראש. להפוך אנשים מודעים למה שהם יעשו כאשר הם יהיו במצב רוח רגשי גבוה ("דם חם") כאשר הם עצמם נמצאים כעת במצב רגוע ("דם קר"). דבר שמכונה בכלכלה "פער האמפתיה החם-קר" Hot cold empathy gap.

לדוגמה בבוקר אתה אוכל ארוחת בוקר גדולה ומחליט שבצהרי היום אתה תאכל סלט, אבל כשאתה נכנס לקפיטריה אתה מחליט לקנות המבורגר. השאלה היא איך לשמר את ההחלטה שקיבלת במצב של "דם קר" גם במצב של "דם חם". [6]

בניסוי המרשמלו רואים שילדים שנכשלו במבחן הם ילדים שכל הזמן הזכירו לעצמם את הקיום של הפיתוי של המרשמלו - הסתכלו עליו, הריחו אותו וכו'. לעומת זאת הילדים שהצליחו במבחן המרשמלו סיפרו לחוקרים שהם ניסו להתעלם מהנוכחות שלו - הסתירו את הפנים שלהם, ואף דמיינו שמסביב למרשמלו יש מסגרת כך שאם הם מסתכלים בו הם בעצם רואים תמונה ולא מרשמלו אמיתי. כמו כן הילד החליט עוד מקודם שאם הוא יצליח לקבל את המרשמלו הנוסף הוא יתן לעצמו פרס - יאכל אל שני המרשמלו באותו זמן.

התשובה לפי דוהיג לשאלה כיצד מתגברים על הרגלים היא להחליט עוד לפני הסיטואציה, מה תהיה התגובה שלי לאות, ומה יהיה הפרס שניתן לעצמנו. זה חייב להיות משהו מוחשי וקונקרטי ולא משהו מופשט ועתידי כמו " לאבד משקל". לדוגמה הפרס שאתה מחליט עליו במקום העוגיה הוא לרכל עם מישהו, ואתה גם מחליט שזו תהיה רכילות "עמוקה וטובה" במשך 20 דקות. [7]

סיכום הספר

לפי דוהיג, זה מה שאנחנו יודעים על הרגלים - יש להם אותות לתחילת הפעילות ויש להם תגמולים. אם אתה מחליט מראש, אם אתה מעורב בצורה מודעת בחיים שלך, ואתה מודע לשאלה מה מניע אותך בהתנהגויות אלה שהן כמעט בתת-התודעה, שבהן המוח שלך "נכבה", אם אתה מערב את עצמך לשים לב לדברים שאחרת הם מתרחשים בפריפרייה של המודעות שלנו, אז אנחנו יודעים ממחקרים רבים שיש לך את היכולת לשנות את הרגלי החיים. [8]

ראו גם

קישורים חיצוניים