צנזורה על ידי תאגידי תקשורת ואינטרנט

צנזורה על ידי תאגידי תקשורת ואינטרנט היא הפעלת שיטות שונות של צנזורה על הפצה וצריכה של מידע מצד תאגידים מסחריים או לאומיים העוסקים בעיתונות או בשידורי תקשורת (בעיקר טלוויזיה) וכן על צנזור של חיפושי תכנים על ידי חברות אינטרנט כמו מנועי חיפוש, מפעילים של רשתות תקשורת חברתית ועוד. הסיבות לצנזורה נובעות מסיבות שונות, אם כדי למנוע הפצה של הסתה ברשת וכדי למנוע טרור, כדי למנוע ביקורת על המשטר (במשטרים לא דמוקרטיים בדרך כלל) וכן כדי למנוע ביקורת על חברות מסחריות או על קפיטליזם.

צנזורה של עיתונות וכלי תקשורת

צנזורה פנימית

סוג אחד של צנזורה הוא צנזורה פנימית - צנזורה שמפעילים בעלי עיתונים וכלי תקשורת על העיתונאים שעובדים ברשותם או הבנה של העיתונאים על מה אסור לדבר. חברת הכנסת שלי יחימוביץ' שהייתה עיתונאית בעברה העידה על נושא זה: "הדבר החמור באמת הוא הצנזורה העצמית שהעיתונאים מטילים על עצמם. הם לא מקבלים יום יום הנחיות על מי לא לכתוב. הם מבינים לבד. גם אני הבנתי. על אחת כמה וכמה, הבינו זאת עיתונאים פחות חזקים ממני." היא טענה גם שפרוק של ארגוני עובדים שהגנו על מעמדם העצמאי של העיתונאים מאפשר כוח רב מידי של בעלי כלי התקשורת.

סוג מיוחד של צנזורה פנימית נקרא בעברית "איתרוג". הכוונה היא למניעת הפצה של ידיעות לא מחמיאות והפצה מוגזמת של ידיעות מחמיאות על פוליטיקאים שהעיתון רוצה ביקרם, באופן דומה לשמירה על האתרוג, פרי עדין ואחד מ-4 המינים, שנשמר בקופסה מגוננת עם צמר גפן לבל יפגע. העורך המפוטר של המוסף "7 ימים" (מבית ידיעות אחרונות), ניר בכר, הגיש תביעה לבית הדין לעבודה בתל אביב בינואר 2006 נגד העיתון. לטענתו דליה איציק זכתה לסיקור עיתונאי "מגונן" ב"ידיעות אחרונות" בזמן שהייתה שרת התקשורת. גורמים בימין המדיני מאשימים כי נוני מוזס וידיעות, נוקטים מדיניות של איתרוג כלפי פוליטיקאים בכירים שונים משום שאלו מקדמים אינטרסים כספיים או מדיניים שנוחים לו - אל מול אריאל שרון, אהוד אולמרט, יאיר לפיד ואחרים. טענות דומות מופנות אל ישראל היום משום שזה מפיץ דעות שנוחות לבנימין נתניהו ומצניע או לא מזכיר כלל ידיעות שלא נוחות לו.

העיתונאי גיא רולניק, עורך דה מרקר טוען בסדרה מגש הכסף כי עיקר הצנזורה העצמית היא כלפי בעלי הון בישראל. רולניק מציג כיצד רוב מערכת הבנקאות והפיננסים של ישראל נשלטת על ידי קבוצה קטנה של בעלי הון. בנק הפועלים ובנק לאומי שולטים בכ-60% מהאשראי במדינה. רולניק גם מציג כיצד החברים המעטים בקבוצה זו מממנים זה את זה תוך שהם עושים שימוש בכספו של הציבור. לפי רולניק, אותה קבוצה קטנה שולטת באמצעי התקשורת המרכזיים: ערוץ 2, ידיעות אחרונות, מעריב ועוד. ערוצי התקשורת האלה לא מהססים לבקר את הפוליטיקאים בישראל אבל הם כמעט ולא מבקרים את בעלי ההון הגדולים וכיצד פעילות של קפיטליזם למקורבים פוגעת בציבור.

צנזורה כלפי תוכן חיצוני

צנזורה של תכנים קיימת גם בעולם. בשנת 1998 ארגון אדבסטרס נתקל בצנזורה מצד תאגידי תקשורת בקנדה. בעוד החברות פרסמו סרטון הסברה של חברות לכריתת יערות הן סרבו לשדר סרטון הסברה נגדי בעל מסר סביבתי שמסביר את ההבדל בין חוות עצים לבין יער. בהמשך הפיק הארגון תשדיר על נזקי תרבות הצריכה שקרא להשתתפות ביום ללא קניות. חברות טלוויזיה רבות בארצות הברית סרבו לשדר את הסרטון.

צנזורה על ידי תביעות השתקה

תביעת השתקה היא כלי חשוב שבו מאיימים תאגידים גדולים ובעלי כסף רב על עיתונים, כלי תקשורת ופעילים שמותחים עליהם ביקורת. האיום הוא בכך שגם אם יש אמת בפרסום, יקח זמן רב וכסף רב להוכיח את זה. לכלי התקשורת אין כיסים עמוקים כמו לצד הנגדי ולכן הוא צריך להתנצל ולבטל את הפרסום. עיתונאים וכלי תקשורת אחרים מבינים את הרמז ומראש נמנעים מלחקור או לפרסם ידיעות לא נוחות כלפי התאגיד.

דוגמאות לתביעות שהוגדרו כתביעות השתקה בעיתונות, או שהדיון הציבורי מתייחס אליהן ככאלה כוללות: תביעה דיבה של ארקדי גאידמק נגד עיתון "הארץ" ויוסי שריד בשנת 2006 על רקע ביקורת על גאידמק על מסחר בנשק ויהלומי דמים. תביעת דיבה בשנת 2008 מצד משפחת עופר נגד העיתונאי מיקי רוזנטל, בעקבות סרטו שיטת השקשוקה שעסק בקשרי הון-שלטון בישראל דרך הצגת הקשרים בין המדינה לבין משפחת עופר..

תביעת השתקה בולטת היתה איום בתביעת דיבה של שלדון אדלסון, בעל השליטה בעיתון ישראל היום, נגד ערוץ 10 בשל תחקיר שפורסם בערוץ בשנת 2011. בתגובה התנצלו אנשי הערוץ בשידור חי, בפני שלדון אדלסון ביולי אותה שנה. ראודור בנזימן מי שהיה מנכ"ל ערוץ 10, התפטר מתפקידו בעקבות ההתנצלות. [1], וטען כי רון לאודר שהיה הבעלים, הפעיל לחץ ישיר על הערוץ להתנצל.[2] בראיון שנערך עימו לעיתון הארץ סיפר בנזימן כי מצבו הפיננסי של הערוץ היה גרוע ולא איפשר לו לעמוד במשפט ארוך ויקר ולכן נאלץ להתקפל. [3]

השפעות תביעה זו קיימות עד היום. לטענתה העיתונאית אילנה דיין, החשש שלה לבצע תחקירים על קשרי הון-שלטון לא נובע מלחצים של בעלי הערוץ, אלא מכך שאיום בתביעת כמו זה של אדלסון, יגרור לחץ כלכלי כבד על הערוץ, ומכאן תהיה קצרה הדרך להתנצלות והתקפלות.[4]

צנזורה של מנועי חיפוש וחברות אינטרנט

דוגמה אחת לצנזורה כזו היא שיתופי פעולה חברות גדולות כמו גוגל או מיקרוסופט עם הממשל הסיני כדי לצנזר תכנים שעלולים להפריע לממשלה. צנזורה כזו מופעלת כנראה גם על ידי הממשל הסיני עצמו והיא דבר שמתקיים במדינות נוספות. דוגמאות לכך היא שחברת המדיה ניוז קורפ של רופרט מרדוק, צינזרה הודעות של משתמשי אתר הקשרים החברתיים שרכשה MySpace; מיקרוסופט סגרה בלוג של עיתונאי סיני. גוגל מצנזרת מילים במנוע החיפוש בפורטל הסיני שלה הנוגעות לטיבט.

ראו גם

• מגש הכסף
• תביעת השתקה
• ספין תקשורתי
• השפעות ההון על העיתונות
• להציל את המדיה
• באים לבנקאים

קישורים חיצוניים

• גיא רולניק, גיא רולניק מציג: הטור הכי חשוב שכתבתי בקריירה, דה מרקר, 13.1.2017
• אבנר הופשטיין, 10 שיטות של צנזורה עיתונאית, העין השביעית, 18.1.2017