47,332
עריכות
שינויים
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
שורה 10:
שורה 10: − שיעור הנשים הלוקות בדיכאון קליני בקרב אוכלוסייה כללית הינו כפול מאשר גברים. אם כי לא ברורה הסיבה לדבר. הסבר אחד להבדל בין המינים הוא שיש הבדלים פיזיולוגיים ו[[הורמונים|הורמונליים]]. נמצא כי הדיכאון מתבטא בקרב נשים בעיקר בתחושות [[חוסר אונים]] והעדר [[תקווה]], ואילו בקרב הגברים בתחושות [[רוגז]] ו[[עצבנות]]- ובשל כך ישנו קושי באבחון. יש הטוענים כי צריך להבדיל בהבחנת הדיכאון בין גברים ונשים וכי שיעור הגברים הלוקים בדיכאון הוא למעשה גבוה יותר ומתועל לאפיקים אחרים כמו אלימות והתמכרות. + + + + − + + + − אצל ילדים תופעת הדיכאון איננה נפוצה וגם אם יש חשש לדיכאון, קשה לאבחן אותו. ההתנהגות המשתנה אצל ילדים גורמת לחוסר וודאות האם זהו דיכאון או משבר קטן וטבעי שחולף. אצל מתבגרים לעומת זאת, בגלל קשיי גיל העשרה והשינויים החלים עליהם, תופעת הדיכאון במגמת עלייה. כמו אצל [[התבגרות|המתבגרים]], גם [[זקנה|הזקנים]] לוקים בהפרעה באופן שכיח בשל העובדה שהם נמצאים בחלק האחרון של חייהם, דבר שיכול להוביל לעיסוק מוגבר ב[[מוות]] ובדכדוך מתמשך. יש עליה בשכיחות הדיכאון עם הגיל, אבל הדבר לא קשור לגיל כרונולוגי אלא להתפתחות של ההפרעה. אין הסכמה בין החוקרים בקשר לשכיחות גבוהה יותר בקרב מבוגרים, אבל רוב הנתונים מראים שיש ירידה בדיכאון בקבוצת גיל זו. הדבר שונה בין מדינות, כאשר בארצות הברית לדוגמה התחלואה בדיכאון גבוהה יותר בקרב צעירים, ובישראל הדבר פחות מובהק.<ref name="levinson2012"/> + − + − בני אדם צפויים לסבול מהופעת הדיכאון הראשון שלהם בין גיל 30 ל-40, ויש שיא קטן יותר של התרחשות ההפרעה בין גיל 50 ל-60. דיכאון קליני הוא נפוץ יותר בסביבה עירונית יחסית לכפרית, וכן באוכלוסיות בעלות בעיות סוציואקונומיות כמו חסרי בית. − ===דיכאון בגברים ===
←אפידמיולוגיה של דיכאון
תופעת הדיכאון היא כלל עולמית (הממוצע העולמי עומד על 4.4%), כאשר שיעור הסובלים ממנה משתנה מארץ לארץ. מ-3% ביפן ועד 17% בארצות הברית. ברוב המדינות מספר האנשים שלקו בדיכאון במהלך חייהם נע בין 8%-12%. בצפון אמריקה, הסיכוי לסבול מדיכאון קליני בשנה האחרונה הוא 3%-5% לגברים ו-8%-10% לנשים. בארצות הברית מעל 16 מיליון מבוגרים יחוו דיכאון קליני בכל שנה נתונה - 6.7% מהאוכלוסייה. {{הערה|[https://adaa.org/about-adaa/press-room/facts-statistics Facts & Statistics ], Anxiety and Depression Association of America. }}
תופעת הדיכאון היא כלל עולמית (הממוצע העולמי עומד על 4.4%), כאשר שיעור הסובלים ממנה משתנה מארץ לארץ. מ-3% ביפן ועד 17% בארצות הברית. ברוב המדינות מספר האנשים שלקו בדיכאון במהלך חייהם נע בין 8%-12%. בצפון אמריקה, הסיכוי לסבול מדיכאון קליני בשנה האחרונה הוא 3%-5% לגברים ו-8%-10% לנשים. בארצות הברית מעל 16 מיליון מבוגרים יחוו דיכאון קליני בכל שנה נתונה - 6.7% מהאוכלוסייה. {{הערה|[https://adaa.org/about-adaa/press-room/facts-statistics Facts & Statistics ], Anxiety and Depression Association of America. }}
אצל ילדים תופעת הדיכאון איננה נפוצה וגם אם יש חשש לדיכאון, קשה לאבחן אותו. ההתנהגות המשתנה אצל ילדים גורמת לחוסר וודאות האם זהו דיכאון או משבר קטן וטבעי שחולף. אצל מתבגרים לעומת זאת, בגלל קשיי גיל העשרה והשינויים החלים עליהם, תופעת הדיכאון במגמת עלייה. כמו אצל [[התבגרות|המתבגרים]], גם [[זקנה|הזקנים]] לוקים בהפרעה באופן שכיח בשל העובדה שהם נמצאים בחלק האחרון של חייהם, דבר שיכול להוביל לעיסוק מוגבר ב[[מוות]] ובדכדוך מתמשך. יש עליה בשכיחות הדיכאון עם הגיל, אבל הדבר לא קשור לגיל כרונולוגי אלא להתפתחות של ההפרעה. אין הסכמה בין החוקרים בקשר לשכיחות גבוהה יותר בקרב מבוגרים, אבל רוב הנתונים מראים שיש ירידה בדיכאון בקבוצת גיל זו. הדבר שונה בין מדינות, כאשר בארצות הברית לדוגמה התחלואה בדיכאון גבוהה יותר בקרב צעירים, ובישראל הדבר פחות מובהק.<ref name="levinson2012"/>
בני אדם צפויים לסבול מהופעת הדיכאון הראשון שלהם בין גיל 30 ל-40, ויש שיא קטן יותר של התרחשות ההפרעה בין גיל 50 ל-60. דיכאון קליני הוא נפוץ יותר בסביבה עירונית יחסית לכפרית, וכן באוכלוסיות בעלות בעיות סוציואקונומיות כמו חסרי בית.
===שינוי בשיעור הדיכאון על פני זמן===
מספר מחקרים רחבי-היקף מראים כי שיעורי הדיכאון גברו בעולם בעשורים האחרונים, וכ-16% מכלל האוכלוסייה יסבלו מדיכאון במהלך חייהם{{הערה|שם=קפלן|קפלן וקפלן,"סקירה מקיפה על דיכאון" באתר psychologia.co.il}}. בנוסף, ההתבטאות של הדיכאון בדורות האחרונים היא בגילאים צעירים יותר. החוקרים הציעו סיבות רבות לממצאים אלו, כמו למשל שינויים במבנה ה[[משפחה]], [[עיור]], וההפחתה בהשפעות [[תרבות]]יות ו[[דת]]יות. עוד נמצא, כי התופעה שכיחה יותר בקרב אנשים שחיים ללא בני זוג.
מספר מחקרים רחבי-היקף מראים כי שיעורי הדיכאון גברו בעולם בעשורים האחרונים, וכ-16% מכלל האוכלוסייה יסבלו מדיכאון במהלך חייהם{{הערה|שם=קפלן|קפלן וקפלן,"סקירה מקיפה על דיכאון" באתר psychologia.co.il}}. בנוסף, ההתבטאות של הדיכאון בדורות האחרונים היא בגילאים צעירים יותר. החוקרים הציעו סיבות רבות לממצאים אלו, כמו למשל שינויים במבנה ה[[משפחה]], [[עיור]], וההפחתה בהשפעות [[תרבות]]יות ו[[דת]]יות. עוד נמצא, כי התופעה שכיחה יותר בקרב אנשים שחיים ללא בני זוג.
העיתונאי רוברט וויטאקר, שחוקר את [[תעשיית התרופות]] במשך 30 שנה, טוען כי יש בעיה הן בהתרחבות הדיכאון עצמו והן בנכונות הגדולה יותר למכור לו תרופות. לפי וויטאקר
לפי [[פסיכולוגיה אבולוציונית|הפסיכולוג האבולצוני]] פיטר גריי, יש עליה בכמות ההפרעות הנפשיות בקרב ילדים בארצות הברית מאז שנות ה-50. שאלונים קליניים שנועדו להעריך חרדה ודיכאון, ניתנים לקבוצות נורמטיביות של תלמידי בית ספר בארצות הברית, באותה צורה, מאז שנות החמישים. הניתוח של התוצאות מראה עלייה מתמשכת, ליניארית, בחרדה ובדיכאון בקרב צעירים לאורך השנים. מספר הצעירים הלוקים במה שמאובחן כיום כהפרעת חרדה מוכללת ודיכאון, נכון לשנת 2013, גדול פי חמישה עד שמונה ממה שהיה בשנות החמישים. לפי גריי, לאורך אותה תקופה, שיעורי ההתאבדות בקרב צעירים בגילי 15 עד 24 צמחו יותר מפי שניים, ושיעורי ההתאבדות בקרב ילדים מתחת לגיל 15 צמחו ביותר מפי ארבעה. {{הערה| פיטר גרי, [https://alaxon.co.il/article/%D7%AA%D7%A0%D7%95-%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A9%D7%97%D7%A7/ תנו לילדים לשחק], אלכסון, 2013, המאמר המקורי נקרא The play deficit, מאת Peter Gray [https://aeon.co/essays/children-today-are-suffering-a-severe-deficit-of-play]}}
העיתונאי רוברט וויטאקר, שחוקר את [[תעשיית התרופות]] במשך עשרות שנים, טוען כי יש בעיה הן בהתרחבות הדיכאון עצמו והן בנכונות הגדולה יותר למכור לו תרופות. לפי וויטאקר
"הבעיה האמיתית של התעשייה הזאת היא שמדובר בעסק, ועסק מאוד רווחי". לפי וויטאקר ב-"1987 הוציאו מטופלים בעולם 800 מיליון דולר בשנה על תרופות אנטי־דיכאוניות, ב–2007 המספר כבר זינק ל–25 מיליארד דולר, ועכשיו מוציאים יותר מ–40 מיליארד דולר בשנה. כל העסק הזה מונע על ידי תאגידים שרוצים להרוויח כסף. אחד מכל חמישה אמריקאים לוקח תרופות פסיכיאטריות, בעיקר אנטי־דיכאוניות". {{הערה|נדן פלדמן, [https://www.themarker.com/markerweek/1.5724270 "טירוף מוחלט": נכנסתם לדיכאון? חכו רגע לפני שאתם מסתערים על הציפרלקס], דה מרקר, 13.01.2018}}
"הבעיה האמיתית של התעשייה הזאת היא שמדובר בעסק, ועסק מאוד רווחי". לפי וויטאקר ב-"1987 הוציאו מטופלים בעולם 800 מיליון דולר בשנה על תרופות אנטי־דיכאוניות, ב–2007 המספר כבר זינק ל–25 מיליארד דולר, ועכשיו מוציאים יותר מ–40 מיליארד דולר בשנה. כל העסק הזה מונע על ידי תאגידים שרוצים להרוויח כסף. אחד מכל חמישה אמריקאים לוקח תרופות פסיכיאטריות, בעיקר אנטי־דיכאוניות". {{הערה|נדן פלדמן, [https://www.themarker.com/markerweek/1.5724270 "טירוף מוחלט": נכנסתם לדיכאון? חכו רגע לפני שאתם מסתערים על הציפרלקס], דה מרקר, 13.01.2018}}
===דיכאון בקרב נשים וגברים ===
שיעור הנשים הלוקות בדיכאון קליני בקרב אוכלוסייה כללית הינו כפול מאשר גברים. אם כי לא ברורה הסיבה לדבר. הסבר אחד להבדל בין המינים הוא שיש הבדלים פיזיולוגיים ו[[הורמונים|הורמונליים]]. נמצא כי הדיכאון מתבטא בקרב נשים בעיקר בתחושות [[חוסר אונים]] והעדר [[תקווה]], ואילו בקרב הגברים בתחושות [[רוגז]] ו[[עצבנות]]- ובשל כך ישנו קושי באבחון. יש הטוענים כי צריך להבדיל בהבחנת הדיכאון בין גברים ונשים וכי שיעור הגברים הלוקים בדיכאון הוא למעשה גבוה יותר ומתועל לאפיקים אחרים כמו אלימות ו[[התמכרות]].
באופן רשמי דיכאון אצל גברים הוא נמוך יותר מאשר אצל נשים. יש הטוענים כי שיעור הדיכאון אצל גברים הוא גבוה בהרבה מאשר ההגדרה הרשמית של דיכאון. גברים ונשים מתפתחים אחרת מבחינה נפשית. הם פגיעים לסיכונים שונים, מגיבים אחרת למיניות ולאלימות ומציגים תסמינים נבדלים של דיכאון וחרדה. הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה התפתחו באופן א־מגדרי, כדי להציע תפיסה אחידה, אוניברסלית כמעט, לגברים ולנשים, אבל דבר זה גורם לתת איבחון של דיכאון בקרב גברים. נשים חשופות יותר לחרדה והסיכון העיקרי עבורן הוא מפני חוויה מינית מפחידה, ואילו גברים חשופים יותר לאלימות באופנים שונים. לפי ד"ר גבריאל בוקובזה, האמצעי להתמודד עם מצוקה נפשית הוא ביטוי רגשי וגיוס תמיכה. אלא שמגיל צעיר נשללות מהגבר יכולת ולגיטימציה לביטוי רגשי משוחרר. דבר זה בא לידי ביטוי במקומות רבים בחברה, מחקרים מראים שהתגובה של הורה או גננת לבכי של בן היא נוקשה וממשמעת יותר מאשר לבכי של בת. אפילו תינוקות בני יומם, זוכים להתייחסות רגשית המותאמת למגדר שלהם. גברים נדרשים יותר להסתיר רגשות כמו צער או כאב, ולהסתיר או להכחיש מצוקה. בשל נורמות מגדריות רק מעט גברים מפגינים תסמינית המקובלים לדיכאון. לפי בוקובזה הגברים מנסים להימלט מהדיכאון על ידי [[התמכרות|התמכרויות]] שונות שיקלו על הכאב או יקהו אותו. [[פורנוגרפיה]], [[סמים]], מין, [[אלכוהול]] או [[התמכרות לעבודה|עבודה]]. כלפי חוץ אפשר יהיה להבחין בהתמכרות, והיא תמסך את הכאב הפנימי המר של הדיכאון או את תסמיניו מעוררי הבושה. עבור הגבר קל יותר להודות בהתמכרות למריחואנה או לעבודה מאשר במצב דיכאוני. אחרים יחצינו את כאבם בזעם, עצבנות, אלימות והתנהגות קרימינלית. לדוגמה גברים מתאבדים יותר מאשר נשים. לפי טענה זו הגדרת הדיכאון ואבחונו צריכה להיות שונה בקרב גברים ונשים. {{הערה|גבריאל בוקובזה, [https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.5584088 הגיע הזמן לדבר על סקס ומלחמה], מוסף הארץ, 03.01.2018}}
באופן רשמי דיכאון אצל גברים הוא נמוך יותר מאשר אצל נשים. יש הטוענים כי שיעור הדיכאון אצל גברים הוא גבוה בהרבה מאשר ההגדרה הרשמית של דיכאון. גברים ונשים מתפתחים אחרת מבחינה נפשית. הם פגיעים לסיכונים שונים, מגיבים אחרת למיניות ולאלימות ומציגים תסמינים נבדלים של דיכאון וחרדה. הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה התפתחו באופן א־מגדרי, כדי להציע תפיסה אחידה, אוניברסלית כמעט, לגברים ולנשים, אבל דבר זה גורם לתת איבחון של דיכאון בקרב גברים. נשים חשופות יותר לחרדה והסיכון העיקרי עבורן הוא מפני חוויה מינית מפחידה, ואילו גברים חשופים יותר לאלימות באופנים שונים. לפי ד"ר גבריאל בוקובזה, האמצעי להתמודד עם מצוקה נפשית הוא ביטוי רגשי וגיוס תמיכה. אלא שמגיל צעיר נשללות מהגבר יכולת ולגיטימציה לביטוי רגשי משוחרר. דבר זה בא לידי ביטוי במקומות רבים בחברה, מחקרים מראים שהתגובה של הורה או גננת לבכי של בן היא נוקשה וממשמעת יותר מאשר לבכי של בת. אפילו תינוקות בני יומם, זוכים להתייחסות רגשית המותאמת למגדר שלהם. גברים נדרשים יותר להסתיר רגשות כמו צער או כאב, ולהסתיר או להכחיש מצוקה. בשל נורמות מגדריות רק מעט גברים מפגינים תסמינית המקובלים לדיכאון. לפי בוקובזה הגברים מנסים להימלט מהדיכאון על ידי [[התמכרות|התמכרויות]] שונות שיקלו על הכאב או יקהו אותו. [[פורנוגרפיה]], [[סמים]], מין, [[אלכוהול]] או [[התמכרות לעבודה|עבודה]]. כלפי חוץ אפשר יהיה להבחין בהתמכרות, והיא תמסך את הכאב הפנימי המר של הדיכאון או את תסמיניו מעוררי הבושה. עבור הגבר קל יותר להודות בהתמכרות למריחואנה או לעבודה מאשר במצב דיכאוני. אחרים יחצינו את כאבם בזעם, עצבנות, אלימות והתנהגות קרימינלית. לדוגמה גברים מתאבדים יותר מאשר נשים. לפי טענה זו הגדרת הדיכאון ואבחונו צריכה להיות שונה בקרב גברים ונשים. {{הערה|גבריאל בוקובזה, [https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.5584088 הגיע הזמן לדבר על סקס ומלחמה], מוסף הארץ, 03.01.2018}}