שינויים

שיעור הנשים הלוקות בדיכאון קליני בקרב אוכלוסייה כללית הינו כפול מאשר גברים. אם כי לא ברורה הסיבה לדבר. הסבר אחד להבדל בין המינים הוא שיש הבדלים פיזיולוגיים ו[[הורמונים|הורמונליים]]. נמצא כי הדיכאון מתבטא בקרב נשים בעיקר בתחושות [[חוסר אונים]] והעדר [[תקווה]], ואילו בקרב הגברים בתחושות [[רוגז]] ו[[עצבנות]]- ובשל כך ישנו קושי באבחון.  

שיעור הנשים הלוקות בדיכאון קליני בקרב אוכלוסייה כללית הינו כפול מאשר גברים. אם כי לא ברורה הסיבה לדבר. הסבר אחד להבדל בין המינים הוא שיש הבדלים פיזיולוגיים ו[[הורמונים|הורמונליים]]. נמצא כי הדיכאון מתבטא בקרב נשים בעיקר בתחושות [[חוסר אונים]] והעדר [[תקווה]], ואילו בקרב הגברים בתחושות [[רוגז]] ו[[עצבנות]]- ובשל כך ישנו קושי באבחון.  

יש הטוענים כי הדיכאון אצל גברים הוא גבוה בהרבה מאשר ההגדרה הרשמית של דיכון. גברים ונשים מתפתחים אחרת מבחינה נפשית. הם פגיעים לסיכונים שונים, מגיבים אחרת למיניות ולאלימות ומציגים תסמינים נבדלים של דיכאון וחרדה. הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה התפתחו באופן א־מגדרי, כדי להציע תפיסה אחידה, אוניברסלית כמעט, לגברים ולנשים, אבל דבר זה גורם לתת איבחון של דיכאון בקרב גברים. נשים חשופות יותר לחרדה והסיכון העיקרי עבורן הוא מפני חוויה מינית מפחידה, ואילו גברים חשופים יותר לאלימות באופנים שונים. לפי גבריאל בוקובזה, האמצעי להתמודד עם מצוקה נפשית הוא ביטוי רגשי וגיוס תמיכה. אלא שמגיל צעיר נשללות מהגבר יכולת ולגיטימציה לביטוי רגשי משוחרר. דבר זה בא לידי ביטוי במקומות רבים בחברה,  מחקרים מראים שהתגובה של הורה או גננת לבכי של בן היא נוקשה וממשמעת יותר מאשר לבכי של בת. אפילו תינוקות בני יומם, זוכים להתייחסות רגשית המותאמת למגדר שלהם. גברים נדרשים יותר להסתיר רגשות כמו צער או כאב, ולהסתיר או להכחיש מצוקה. בשל נורמות מגדריות רק מעט גברים מפגינים תסמינית המקובלים לדיכאון. לפי בוקובזה הגברים מנסים להמלט מהדיכאון על ידי [[התמכרות|התמכרויות]] שונות שיקלו על הכאב או יקהו אותו.  — פורנוגרפיה, סמים, מין, אלכוהול או עבודה. כלפי חוץ אפשר יהיה להבחין בהתמכרות, והיא תמסך את הכאב הפנימי המר של הדיכאון או את תסמיניו מעוררי הבושה. עבור הגבר קל יותר להודות בהתמכרות למריחואנה או לעבודה מאשר במצב דיכאוני. אחרים יחצינו את כאבם בזעם, עצבנות, אלימות והתנהגות קרימינלית. לדוגמה גברים מתאבדים יותר מאשר נשים. לפי טענה זו הגדרת הדיכאון ואבחונו צריכה להיות שונה בקרב גברים ונשים. {{הערה|גבריאל בוקובזה, [https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.5584088 הגיע הזמן לדבר על סקס ומלחמה], מוסף הארץ, 03.01.2018}}

יש הטוענים כי הדיכאון אצל גברים הוא גבוה בהרבה מאשר ההגדרה הרשמית של דיכון. גברים ונשים מתפתחים אחרת מבחינה נפשית. הם פגיעים לסיכונים שונים, מגיבים אחרת למיניות ולאלימות ומציגים תסמינים נבדלים של דיכאון וחרדה. הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה התפתחו באופן א־מגדרי, כדי להציע תפיסה אחידה, אוניברסלית כמעט, לגברים ולנשים, אבל דבר זה גורם לתת איבחון של דיכאון בקרב גברים. נשים חשופות יותר לחרדה והסיכון העיקרי עבורן הוא מפני חוויה מינית מפחידה, ואילו גברים חשופים יותר לאלימות באופנים שונים. לפי גבריאל בוקובזה, האמצעי להתמודד עם מצוקה נפשית הוא ביטוי רגשי וגיוס תמיכה. אלא שמגיל צעיר נשללות מהגבר יכולת ולגיטימציה לביטוי רגשי משוחרר. דבר זה בא לידי ביטוי במקומות רבים בחברה,  מחקרים מראים שהתגובה של הורה או גננת לבכי של בן היא נוקשה וממשמעת יותר מאשר לבכי של בת. אפילו תינוקות בני יומם, זוכים להתייחסות רגשית המותאמת למגדר שלהם. גברים נדרשים יותר להסתיר רגשות כמו צער או כאב, ולהסתיר או להכחיש מצוקה. בשל נורמות מגדריות רק מעט גברים מפגינים תסמינית המקובלים לדיכאון. לפי בוקובזה הגברים מנסים להמלט מהדיכאון על ידי [[התמכרות|התמכרויות]] שונות שיקלו על הכאב או יקהו אותו.  [[פורנוגרפיה]], [[סמים]], מין, [[אלכוהול]] או [[התמכרות לעבודה|עבודה]]. כלפי חוץ אפשר יהיה להבחין בהתמכרות, והיא תמסך את הכאב הפנימי המר של הדיכאון או את תסמיניו מעוררי הבושה. עבור הגבר קל יותר להודות בהתמכרות למריחואנה או לעבודה מאשר במצב דיכאוני. אחרים יחצינו את כאבם בזעם, עצבנות, אלימות והתנהגות קרימינלית. לדוגמה גברים מתאבדים יותר מאשר נשים. לפי טענה זו הגדרת הדיכאון ואבחונו צריכה להיות שונה בקרב גברים ונשים. {{הערה|גבריאל בוקובזה, [https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.5584088 הגיע הזמן לדבר על סקס ומלחמה], מוסף הארץ, 03.01.2018}}

מספר מחקרים רחבי-היקף מראים כי שיעורי הדיכאון גברו בעולם בעשורים האחרונים, וכ-16% מכלל האוכלוסייה יסבלו מדיכאון במהלך חייהם{{הערה|שם=קפלן|קפלן וקפלן,"סקירה מקיפה על דיכאון" באתר psychologia.co.il}}. בנוסף, ההתבטאות של הדיכאון בדורות האחרונים היא בגילאים צעירים יותר. החוקרים הציעו סיבות רבות לממצאים אלו, כמו למשל שינויים במבנה ה[[משפחה]], [[עיור]], וההפחתה בהשפעות [[תרבות]]יות ו[[דת]]יות‏‏. עוד נמצא, כי התופעה שכיחה יותר בקרב אנשים שחיים ללא בני זוג.  

העיתונאי רוברט וויטאקר, שחוקר את [[תעשיית התרופות]] במשך  30 שנה, טוען כי יש בעיה הן בהתחרבות הדיכאון עצמו והן בנכונות הגדולה יותר למכור לו תרופות. לפי

"הבעיה האמיתית של התעשייה הזאת היא שמדובר בעסק, ועסק מאוד רווחי".  לפי וויטאקר ב"1987 הוציאו מטופלים בעולם 800 מיליון דולר בשנה על תרופות אנטי־דיכאוניות, ב–2007 המספר כבר זינק ל–25 מיליארד דולר, ועכשיו מוציאים יותר מ–40 מיליארד דולר בשנה. כל העסק הזה מונע על ידי תאגידים שרוצים להרוויח כסף. אחד מכל חמישה אמריקאים לוקח תרופות פסיכיאטריות, בעיקר אנטי־דיכאוניות". {{הערה|נדן פלדמן, [https://www.themarker.com/markerweek/1.5724270 "טירוף מוחלט": נכנסתם לדיכאון? חכו רגע לפני שאתם מסתערים על הציפרלקס], דה מרקר, 13.01.2018}}

אצל ילדים תופעת הדיכאון איננה נפוצה וגם אם יש חשש לדיכאון, קשה לאבחן אותו. ההתנהגות המשתנה אצל ילדים גורמת לחוסר וודאות האם זהו דיכאון או משבר קטן וטבעי שחולף. אצל מתבגרים לעומת זאת, בגלל קשיי גיל העשרה והשינויים החלים עליהם, תופעת הדיכאון במגמת עלייה. כמו אצל [[התבגרות|המתבגרים]], גם [[זקנה|הזקנים]] לוקים בהפרעה באופן שכיח בשל העובדה שהם נמצאים בחלק האחרון של חייהם, דבר שיכול להוביל לעיסוק מוגבר ב[[מוות]] ובדכדוך מתמשך. יש עליה בשכיחות הדיכאון עם הגיל, אבל הדבר לא קשור לגיל כרונולוגי אלא להתפתחות של ההפרעה. אין הסכמה בין החוקרים בקשר לשכיחות גבוהה יותר בקרב מבוגרים,  אבל רוב הנתונים מראים שיש ירידה בדיכאון בקבוצת גיל זו. הדבר שונה בין מדינות, כאשר בארצות הברית לדוגמה התחלואה בדיכאון גבוהה יותר בקרב צעירים, ובישראל הדבר פחות מובהק.<ref name="levinson2012"/>  

אצל ילדים תופעת הדיכאון איננה נפוצה וגם אם יש חשש לדיכאון, קשה לאבחן אותו. ההתנהגות המשתנה אצל ילדים גורמת לחוסר וודאות האם זהו דיכאון או משבר קטן וטבעי שחולף. אצל מתבגרים לעומת זאת, בגלל קשיי גיל העשרה והשינויים החלים עליהם, תופעת הדיכאון במגמת עלייה. כמו אצל [[התבגרות|המתבגרים]], גם [[זקנה|הזקנים]] לוקים בהפרעה באופן שכיח בשל העובדה שהם נמצאים בחלק האחרון של חייהם, דבר שיכול להוביל לעיסוק מוגבר ב[[מוות]] ובדכדוך מתמשך. יש עליה בשכיחות הדיכאון עם הגיל, אבל הדבר לא קשור לגיל כרונולוגי אלא להתפתחות של ההפרעה. אין הסכמה בין החוקרים בקשר לשכיחות גבוהה יותר בקרב מבוגרים,  אבל רוב הנתונים מראים שיש ירידה בדיכאון בקבוצת גיל זו. הדבר שונה בין מדינות, כאשר בארצות הברית לדוגמה התחלואה בדיכאון גבוהה יותר בקרב צעירים, ובישראל הדבר פחות מובהק.<ref name="levinson2012"/>