שינויים

מאז [[המהפכה החקלאית]] ברוב התרבויות ראו בני האדם את עצמם כנפרדים מהטבע וכשליטים עליו. האדם הוא כביכול עליון על הטבע וברוב הדתות והתרבויות הוא מקבל הרשאה מטעם האלים לעשות בבעלי חיים אחרים כרצונו.  היסטוריה של האדם וניתוח [[אבולוציוני]] מצביעים על כך שהאדם נפרד מקופי האדם רק לפני מספר מילוני שנה אחדים, וכי יש לו תכונות דומות רבות למינים אחרים. בספר [[קיצור תולדות האנושות]] מצביע [[יובל נוח הררי]] על ההשפעה האדירה על התרבות שהיתה להכחדת מיני האדם אחרים (כמו האדם הניאדראטלי) על ידי מין האדם הנבון, שכן דבר זה איפשר את הנתק בין האדם לטבע בלי שהאדם צריך לשקול להעניק תכונות אנושיות או זכויות למיני אדם אחרים. לולי הכחדה זו כל התרבות האנושית היתה נראית אחרת לגמרי. אם הולכים אחורה בעץ האבולוציוני, הגנה רק על זכויות אדם ללא הגנה על זכויות של בעלי חיים מביאה למצב אבסורדי שבו אדם אחד נחשב אדם לפי החוק אבל אביו יחשב קוף אדם ולכן חסר זכות כלשהן.  

מאז [[המהפכה החקלאית]] ברוב התרבויות ראו בני האדם את עצמם כנפרדים מהטבע וכשליטים עליו. האדם הוא כביכול עליון על הטבע וברוב הדתות והתרבויות הוא מקבל הרשאה מטעם האלים לעשות בבעלי חיים אחרים כרצונו.  היסטוריה של האדם וניתוח [[אבולוציוני]] מצביעים על כך שהאדם נפרד מקופי האדם רק לפני מספר מילוני שנה אחדים, וכי יש לו תכונות דומות רבות למינים אחרים. בספר [[קיצור תולדות האנושות]] מצביע [[יובל נוח הררי]] על ההשפעה האדירה על התרבות שהיתה להכחדת מיני האדם אחרים (כמו האדם הניאדראטלי) על ידי מין האדם הנבון, שכן דבר זה איפשר את הנתק בין האדם לטבע בלי שהאדם צריך לשקול להעניק תכונות אנושיות או זכויות למיני אדם אחרים. לולי הכחדה זו כל התרבות האנושית היתה נראית אחרת לגמרי. אם הולכים אחורה בעץ האבולוציוני, הגנה רק על זכויות אדם ללא הגנה על זכויות של בעלי חיים מביאה למצב אבסורדי שבו אדם אחד נחשב אדם לפי החוק אבל אביו יחשב קוף אדם ולכן חסר זכות כלשהן.  

אחד ה[[פילוסוף|פילוסופים]] הראשונים שהתייחס ברצינות לשחרור בעלי החיים היה אחד ממייסדי תורת ה[[תועלתנות]], [[ג'רמי בנתהם]], שכתב בהתייחסו לצורך להרחיב את זכויותיהם של בעלי החיים בחוק: "יבוא יום בו שאר בעלי החיים יחזיקו באותם הזכויות שלעולם לא יכלו להימנע מהן, אלא על ידי ידה של העריצות".

הקריאה לגלות יחס מתחשב כלפי בעלי-חיים, במידה זו או אחרת, קיימת בתרבות האנושית עוד מזמנים קדומים, ומעוגנת במסורות דתיות. היחס לבעלי-חיים תופס מקום חשוב בעיקר בדתות המזרח, כגון ה[[הינדואיזם]] ה[[ג'ייניזם]] וה[[בודהיזם]].  

בנתהם טען גם שהיעדר היכולת של בעלי החיים לנהוג בהגיון אינה צריכה להזקף לרעתם בכל הנוגע למוסריות:

בין ההוגים של [[יוון העתיקה]] ניתן למנות את [[פיתגורס]], [[אמפדוקלס]] ו[[פלוטארכוס]] בין התומכים בהתחשבות בבעלי-חיים, שאף היו [[צמחונות|צמחונים]]. {{ציטוט|תוכן="גדולים מעשיה של נדיבות־לב ממעשיו של צדק, לפי שעל־פי טבענו יכולים אנו לנהוג בצדק רק בבני אדם, אך מעשי חסד ורחמים היוצאים מלב אדם, כנובעים ממעיין שופע, מגיעים גם עד כל נפש חיה...שהרי טוב־הלב יאכיל את סוסיו היגעים מרוב שנים ויטפל בכלביו לא רק כל זמן שהם צעירים, אלא גם לאחר שהזקינו. בשעה שבנו [[אתונה|האַתונאים]] את ה[[פרתנון|פּארתּינוֹן]], שחררו את [[פרד|הפרדות]] שטרחו יותר מאחרות ונתנו להן לרעות להנאתן. מספרים שאחת מהן שבה מרצונה אל מקום העבודה והיתה מהלכת על יד הבהמות שמשכו את העגלות אל ה[[אקרופוליס|אַקרוֹפוֹליס]], כאומרת לעודדן ולזרזן. הוחלט להחזיק פרדה זו על חשבון המדינה עד יום מותה. סוסיו של [[קימון|קימוֹן]], שבהם ניצח שלוש פעמים [[המשחקים האולימפיים|באולימפיה]], נקברו על יד מצבתו. רבים אחרים קברו בכבוד את כלביהם..."|מקור=פלוטארכוס, חיי אישים, [[קאטו הזקן|קאטון הזקן]], פרק ה (תרגום [[יוסף ליבס]]).}}

:"מה יכול לקבוע את מיקומו של הגבול בין בעלי החיים לבני האדם? האם זה היכולת לנהוג בהגיון? היכולת לדבר? אבל [[סוס]] בוגר או [[כלב]] בוגר הם בהחלט יותר רציונליים, ובעלי יכולת תקשורת טובה יותר, מאשר תינוק בן יומו, או אפילו תינוק בן שבוע או חודש. נניח שהם לא היו כך, מה זה היה מוכיח? השאלה אינה "האם הם יכולים לנהוג בהגיון?" וגם לא "האם הם יכולים לדבר?" אלא "האם הם מסוגלים לסבול?". מדוע שהחוק יסרב להגן על כל יצור חש? יגיע היום בו האנושות תרחיב את כיסוי המגן שלה לכל יצור נושם." (בנתהם, [[1781]])

[[ארתור שופנהאואר]] טען שלבעלי חיים יש אותה המהות כמו לבני האדם, למרות חוסר יכולתם לנהוג בהיגיון. אף על פי שהוא המציא הצדקה תועלתנית לאכילת בעלי חיים, הוא טען שצריך להתחשב בבעלי החיים בתפיסה המוסרית, והוא התנגד ל[[ניסויים בבעלי חיים]]. הביקורת שלו על האתיקה של [[קאנט]] כללה התקפה ארוכה ולעיתים כועסת כנגד אי-הכללתם של בעלי החיים במערכת המוסרית שלו, בה הוא אמר בין היתר: "תקולל כל מוסריות שלא רואה את האחדות החיונית בכל עיניים הרואות את השמש."

היהדות ובעקבותיה הנצרות והאיסלם רואות בדרך כלל בבעלי החיים האחרים יצורים נחותים יותר שהאדם נועד לשלוט בהם.  

[[מודרניזם|בזמנים המודרניים]], רעיון זכויות בעלי החיים הוצג מחדש בספר "חיות, בני אדם ומוסריות" משנת [[1971]]. בספר הוצגה אסופת מאמרים שניסחו מחדש את הטיעונים למען זכויות בעלי חיים בצורה פילוסופית מתוחכמת. אפשר לאמר שיצירה זו החייתה את התנועה למען זכויות בעלי חיים, והיוותה השראה לפילוסופים מאוחרים יותר לפתח את רעיונותיהם.

סיפור הבריאה התנ"כי מתאר היררכיה בין האדם לשאר בעלי החיים. בספר בראשית א, כו' נכתב: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ". האדם, במסורת היהודית, הוא היחיד שנעשה בצלם אלוהים ועליו מוטלת הרדייה בבעלי החיים. הנצרות אימצה לחיקה תפיסה היררכית זו וכך היא התפשטה במערב. גישה זו הייתה מקובלת במערב ללא עוררין עד המאה ה-18, עת פילוסופים החלו להביע עמדות [[נאורות]] שאינן תלויות ב[[כנסייה (מוסד)|כנסייה]]{{הערה|1=[[פיטר סינגר]], [[שחרור בעלי-החיים (ספר)|שחרור בעלי-החיים]], 1998}}.

[[פיטר סינגר]] ו[[טום רגאן]] הם התומכים המפורסמים ביותר של שחרור בעלי חיים, למרות שהם חלוקים בגישתם הפילוסופית לנושא. למרות שסינגר הוא המייסד ה[[אידאולוגיה|אידיאולוגי]] של תנועת זכויות בעלי החיים של ימינו, גישתו למעמד המוסרי של בעלי חיים אינה מבוססת על הרעיון של זכויות, אלא על העקרון התועלתני של "התחשבות שוויונית באינטרסים". בספרו משנת [[1975]], "שחרור בעלי החיים", טוען סינגר שבני אדם מעניקים התחשבות מוסרית לבני אדם אחרים לא על בסיס של [[אינטליגנציה]] (במקרה של ילדים, או אנשים בעלי [[פיגור שכלי]]), ולא על בסיס היכולת לבחור בחירה מוסרית (במקרה של פושעים, או [[מחלת נפש|חולי נפש]]), או על בסיס כל תכונה אחרת שהיא אנושית מטבעה, אלא על בסיס היכולת שלהם לחוות ''סבל''. מכיוון שגם בעלי החיים חווים סבל, הוא טוען שהוצאתם של בעלי החיים מהתחשבות מוסרית שכזו היא סוג של אפלייה הידועה בשם [[ספישיזם]] (speciesism) – מונח שהוטבע לראשונה על ידי הפסיכולוג הבריטי, ריצ'רד ד. ריידר, שהגדרתו היא אפלייה על רק [[מין (טקסונומיה)|מיני טקסנומי]].

למרות היחס ההירכי הזה היהדות לא ראתה בבעלי חיים חפץ חסר חיים שניתן לעשות בו כל דבר אלא מאמצת גישה של "צער בעל חיים". ב[[תנ"ך]] מצויים מספר ציווים הנוגעים למניעת פגיעה בבעלי-חיים. ה[[שבת]] נועדה גם למנוחת בהמות העבודה "למען ינוח שורך וחמורך" ({{תנ"ך|שמות|כג|יג}}) והציווי [[לא תחסום שור בדישו]] אוסר למנוע מבהמה לאכול את המאכל עליו היא עושה את מלאכתה. ב[[תלמוד]]{{הערה|{{בבלי|בבא מציעא|פה|א}}.}} מסופר על [[רבי יהודה הנשיא]] שראה [[עגל]] מובל ל[[שחיטה (מצווה)|שחיטה]]. תלה העגל את ראשו בתוך בגדו, כמבקש רחמים על חייו. אמר לו רבי: "לך, לכך נוצרת". כיוון שלא ריחם, באו עליו ייסורים. כמה שנים אחר כך נכמרו רחמיו על גורי [[חולדה]], תוך שאמר: "ורחמיו על כל מעשיו". כיוון שריחם, פסקו גם ייסוריו.

טום רגאן, מצד שני, טוען שבעלי חיים, כ"נושאים של חיים" הם בעלי זכויות כמו בני האדם, למרות שלא בהכרח באותה רמה. הווה אומר שבעלי חיים במעמד זה הם בעלי "ערך פנימי" כיחידים, ואינם יכולים להיחשב כאמצעים להשגת מטעה. גישה זו נקראת גם "מחויבות ישירה". לפי רגאן, עלינו להכיר בזכויות יסודיות של כל אינדיבידואל, אשר לא ניתן לבטלן. חידושו של רגאן הוא בערעור על ההנחה, שרק בני-אדם ראויים ל[[זכויות אדם|זכויות יסודיות]]. ומה קורה כאשר זכויות מתנגשות? כאשר מימוש זכויותיו של פרט אחד מתקיים בהכרח על חשבון זכויותיו של משנהו - מישהו חייב להיפגע. רגאן מכיר בכך, ומדגיש - כנגד התפיסה התועלתנית - שאין לפתור את הקונפליקט על-ידי מזעור הנזק הכללי, אלא לשמור לכל אורך הדרך על הענקת משקל מכריע לזכויות הבסיסיות ביותר; כמו כן, אם הבחירה היא בין פגיעה מסוימת ברבים, לעומת פגיעה חמורה יותר במעטים, יש לבחור לפגוע ברבים. רק במקרים שהבחירה היא בין פגיעה מסוימת ברבים, לעומת פגיעה זהה לחלוטין במעטים, יש לבחור בפגיעה במעטים.

ההתייחסות הרצינית הראשונה למעמדם של בעלי-חיים בפילוסופיה המערבית, נעשתה על ידי [[ג'רמי בנת'ם]], אבי תורת ה[[תועלתנות]], אשר כתב בספרו "הקדמה לעקרונות המוסר והחקיקה" (1781):

{{ציטוט|תוכן=אולי יבוא יום כאשר הברואים האחרים יזכו לאותן זכויות אשר מלכתחילה לא ניתן היה למנען מהם אלא בכוח-הזרוע. הצרפתים כבר גילו כי צבעו השחור של העור אינו נימוק המתיר להשליך יצורי-אנוש לגחמותיהם של מענים למיניהם. -אולי יבוא יום שבו יובן כי מספר הרגליים, שעירות-העור או קיום עצם-הזנב, באותה המידה אינם מהווים נימוק לזנוח יצורים בעלי-תחושות לגורל דומה. מהן, אם כן, התכונות האחרות, המסמנות את הקו הבלתי-עביר שבין הישויות שיש להתחשב בהן לבין כל השאר? האם זוהי היכולת לחשיבה רציונלית, או שמא יכולת-הדיבור? אבל הלא סוס שהגיע לפרקו או כלב בוגר הם בלי ספק יותר רציונליים בהתנהגותם ובעלי כושר-תקשור לעומת יונק אנושי בן-יומו או בן שבוע או אפילו חודש. אך גם לו היה המצב אחר - מה אפשר היה ללמוד מכך? השאלה כלל אינה "האם הם מסוגלים לשקול בדעתם?" או "האם הם מסוגלים לדבר?" אלא "האם הם מסוגלים לסבול?" |מרכאות=כן}}

למרות הביקורת החריפה שהוא מביע, ההתייחסות שלו לנושא נותרה שולית למדי, ולא הורחבה מעבר למה שנכתב בפסקה זו (ולמעשה, אף הדברים הללו לא נכתבו אלא כהערת שוליים).  

בעוד סינגר מדבר בעיקר על שיפור היחס לבעלי חיים ומסכים שלפחות בכמה מצבים היפותטיים, יהיה לגיטימי להשתמש בבעלי חיים למטרות מסויימות, רגאן מאמין שעלינו להתייחס לבעלי חיים כמו שאנו מתייחסים לבני אדם, ואל לנו להתייחס אליהם כאמצעי למען מטרה, אלא כמטרה בעצמם.  

פילוסופים נוספים, כגון [[ארתור שופנהאואר|שופנהאואר]], [[ז'ן-ז'ק רוסו|רוסו]], או [[ראלף וולדו אמרסון|אמרסון]] הביעו ביקורתיות על היחס הבעלתני והאכזרי של בני האדם כלפי בעלי-חיים, אבל באופן מועט ומאופק מאוד, והנושא נותר זנוח ולא נפתח לדיון משמעותי.

למרות ההבדלים התאורטיים, הן סינגר והן רגאן מסכימים על מה שצריך לעשות באופן מעשי: לדוגמא, שניהם מסכימים שאימוץ תזונה [[טבעונות|טבעונית]] והפסקת כמעט כל סוג של [[ניסויים בבעלי חיים]] הכרחיים מבחינה מוסרית.

 

 

 

בנוסף לטיעונים התאורטיים לגבי מעמד בעלי החיים, סינגר גם סוקר בספרו את הפגיעה בבעלי-חיים המקובלת בתעשיית ה[[מזון]] ובניסויים בבעלי-חיים, ומקדיש פרק אחד לדיון מעשי לגבי קיום אורח-חיים צמחוני.

 

ספרו של [[טום ריגן]], "[[הטיעון לזכויות בעלי-חיים]]", שיצא לאור ב-1983, מציע תפיסה פילוסופית שונה. בניגוד לתפיסתו התועלתנית של סינגר, שמבסס את משנתו על הרעיון של אינטרסים ולא על הרעיון של זכויות, ריגן מציע תפיסה [[דאונטולוגיה|דאונטולוגית]] שמכירה בכך שכל מי שיש לו טווח מסוים של תכונות נפשיות, המביאות לכך שניתן לפגוע ברווחתו, הוא בעל "ערך פנימי", ולכן ראוי לזכויות יסודיות, לא פחות מכל פרט אחר בעל "ערך פנימי". חידושו של ריגן הוא בערעור על ההנחה, שרק בני-אדם ראויים לזכויות יסודיות.

 

בעוד סינגר מדבר בעיקר על שיפור היחס לבעלי-חיים ומסכים שלפחות בכמה מצבים היפותטיים, יהיה לגיטימי להשתמש בבעלי-חיים למטרות מסוימות, ריגן דוגל ברעיון שבדומה לבני-אדם, אל לנו להתייחס לבעלי החיים כאמצעי למען תכלית מסוימת, אלא כתכלית כשלעצמם.

 

למרות ההבדלים התאורטיים בגישותיהם של סינגר וריגן, יש ביניהם הסכמה על ההשלכות המעשיות של הפילוסופיה שלהם - מעבר לתזונה צמחונית והפסקת הניסויים בבעלי-חיים.

==זכויות בעלי חיים במשפט==

==זכויות בעלי חיים במשפט==