279
עריכות
שינויים
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
שורה 93:
שורה 93: − + − + + + + + + + + +
סיום פרק 6
הארגונים הירוקים נתפסו לא מוכנים למהפך, והתלבטו כיצד להתמודד עמו. חלקם, כמו [[גרינפיס]] למשל, המשיכו בפעולה אקטיביסטית ישירה. אולם חלקם בחרו להמציא את עצמם מחדש, לשנות את צורת הדיבור ולהשתלב באופנה החדשה של השוק החפשי כחזות הכל. הלחץ גבר כשלזירה הצטרפו מספר ארגונים ירוקים חדשים, שהתחרו על המימון המוגבל, שהצהירו על עצמם כארגונים סביבתיים מודרניים, שמתאימים לתקופה החדשה: נגד התנגחות ראש בראש, ובעד שיתוף פעולה עם החברות הגדולות.הגישה הייתה: אם אינך יכול להביס אותם, הצטרף אליהם.חלק מהאקטיביסטים היו כה מתוסכלים מהשינוי, עד שעזבו את הארגונים שהיו חברים בהם והקימו אירגונים קיצוניים יותר כמו !Earth First השתמשו בחבלה ישירה בציוד של חברות העוסקות בכריתת יערות. בשנת 1990 הייתה ביקורת על מספר ארגונים ירוקים גדולים שהוציאו יותר כסף על קמפיינים תקשורתיים של יום כדור הארץ מאשר על פעילות סביבתית ורפורמות. הארגון שקיבל את הביקורת הקשה ביותר היה ה-EDF, שהפסיק להוביל את המחנה דרך בתי המשפט, ועבר לתמיכה ביצירת שווקים לפליטות פחמן, ושיתופי פעולה על המזהמים הגדולים. זאת הייתה הפעילות שהכשירה קבלת חסות מחברות מזהמות והשקעת כספים במניותיהן.
הארגונים הירוקים נתפסו לא מוכנים למהפך, והתלבטו כיצד להתמודד עמו. חלקם, כמו [[גרינפיס]] למשל, המשיכו בפעולה אקטיביסטית ישירה. אולם חלקם בחרו להמציא את עצמם מחדש, לשנות את צורת הדיבור ולהשתלב באופנה החדשה של השוק החפשי כחזות הכל. הלחץ גבר כשלזירה הצטרפו מספר ארגונים ירוקים חדשים, שהתחרו על המימון המוגבל, שהצהירו על עצמם כארגונים סביבתיים מודרניים, שמתאימים לתקופה החדשה: נגד התנגחות ראש בראש, ובעד שיתוף פעולה עם החברות הגדולות.הגישה הייתה: אם אינך יכול להביס אותם, הצטרף אליהם.חלק מהאקטיביסטים היו כה מתוסכלים מהשינוי, עד שעזבו את הארגונים שהיו חברים בהם והקימו אירגונים קיצוניים יותר כמו !Earth First השתמשו בחבלה ישירה בציוד של חברות העוסקות בכריתת יערות. בשנת 1990 הייתה ביקורת על מספר ארגונים ירוקים גדולים שהוציאו יותר כסף על קמפיינים תקשורתיים של יום כדור הארץ מאשר על פעילות סביבתית ורפורמות. הארגון שקיבל את הביקורת הקשה ביותר היה ה-EDF, שהפסיק להוביל את המחנה דרך בתי המשפט, ועבר לתמיכה ביצירת שווקים לפליטות פחמן, ושיתופי פעולה על המזהמים הגדולים. זאת הייתה הפעילות שהכשירה קבלת חסות מחברות מזהמות והשקעת כספים במניותיהן.
ב-1988 נכנס לבית הלבן ג'ורג' וו. בוש, עם הבטחה גדולה לפתור את בעיית [[גשם חומצי|הגשם החומצי]]. אך במקום לתמוך בחוקים חדשים המגבילים את פליטת תחמוצות הגפרית הגורמות לבעיה, בעיקר מתחנות כוח פחמיות, ה-EDF הובילה מהלך ליצירת שוק למסחר בתחמוצות הגופרית - הראשון מסוגו. שוק זה מאפשר לתאגידי האנרגיה הפחמית להמשיך לזהם ללא הפרעה כל עוד הן קונות היתרי זיהום מחברות אחרות. אחוז לא מבוטל מהתרומות שמקבל ה-EDF מגיע מחברות מסחריות ותאגידים שהם חלק מהבעיה, למשל וולמרט שהיא החברה הקימעונאית הגדולה בעולם, ויש לה אחריות ישירה לתרבות הצריכה המוגזמת בארצות הברית, שהועתקה לעולם כולו. תלות כספית זו של ארגון סביבתי בחברות מסחריות, גורמת לכך שצורת המחשבה של בכירים בארגון לא יכולה לצאת מגבולות כלכלת השוק החפשי, אל פתרונות אחרים שמנוגדים לה.
בשנת 2006, לאחר צאתו של אל גור עם הסרט [[אמת מטרידיה]], היה נראה שנושא האקלים סוף סוף עמד לגרום לשינוי עמוק בתודעה בעולמית. אולם מסתבר שמעבר לשיחות הסלון של שועי העולם, ומספר הרצאות ב-TED, לא הייתה תנועה עממית גדולה שתלחץ לכיוון שינוי אמיתי. הציבור התבקש אמנם לעשות שינויים בצריכה שלו, אולם במקום לקנות פחות, הוא התבקש לקנות יותר מוצרים ירוקים, כמו נורות חסכוניות. תחשבו על קמפיין נגד עישון, שהיה מראה תמונה גרוטסקית של ריאות שחורות של אדם שמת מעישון, ומתחתיה הכיתוב: זה קל להיות בריא, רק תעשנו סיגריה אחת פחות כל חודש. קמפיין כזה היה נכשל בגלל הפער העצום בין הסכנה המאיימת ובין האמצעים הזניחים שאמורים להתמודד מולה. בצורה דומה היה אפשר לחשוב שאם בעיית שינוי האקלים אכן חמורה כמו שהיא מצטיירת על ידי אל גור, לא הגיוני יותר שהארגונים הירוקים הגדולים היו מנסים להלחם בחברות הנפט במקום לשכהע את הציבור לרכב על אופניים בדרכו לעבודה?
ב-1988 נכנס לבית הלבן ג'ורג' וו. בוש, עם הבטחה גדולה לפתור את בעיית [[גשם חומצי|הגשם החומצי]]. אך במקום לתמוך בחוקים חדשים המגבילים את פליטת תחמוצות הגפרית הגורמות לבעיה, בעיקר מתחנות כוח פחמיות, ה-EDF הובילה מהלך ליצירת שוק למסחר בתחמוצות הגופרית - הראשון מסוגו. שוק זה מאפשר לתאגידי האנרגיה הפחמית להמשיך לזהם ללא הפרעה כל עוד הן קונות היתרי זיהום מחברות אחרות. אחוז לא מבוטל מהתרומות שמקבל ה-EDF מגיע מחברות מסחריות ותאגידים שהם חלק מהבעיה, למשל וולמארט שהיא החברה הקימעונאית הגדולה בעולם, ויש לה אחריות ישירה לתרבות הצריכה המוגזמת בארצות הברית, שהועתקה לעולם כולו. תלות כספית זו של ארגון סביבתי בחברות מסחריות, גורמת לכך שצורת המחשבה של בכירים בארגון לא יכולה לצאת מגבולות כלכלת השוק החפשי, אל פתרונות אחרים שמנוגדים לה.
בשנת 2006, לאחר צאתו של אל גור עם הסרט [[אמת מטרידיה]], היה נראה שנושא האקלים סוף סוף עמד לגרום לשינוי עמוק בתודעה בעולמית. אולם מסתבר שמעבר לשיחות הסלון של שועי העולם, ומספר הרצאות ב-TED, לא הייתה תנועה עממית גדולה שתלחץ לכיוון שינוי אמיתי. הציבור התבקש אמנם לעשות שינויים בצריכה שלו, אולם במקום לקנות פחות, הוא התבקש לקנות יותר מוצרים ירוקים, כמו נורות חסכוניות. תחשבו על קמפיין נגד עישון, שהיה מראה תמונה גרוטסקית של ריאות שחורות של אדם שמת מעישון, ומתחתיה הכיתוב: זה קל להיות בריא, רק תעשנו סיגריה אחת פחות כל חודש. קמפיין כזה היה נכשל בגלל הפער העצום בין הסכנה המאיימת ובין האמצעים הזניחים שאמורים להתמודד מולה. בצורה דומה היה אפשר לחשוב שאם בעיית שינוי האקלים אכן חמורה כמו שהיא מצטיירת על ידי אל גור, לא הגיוני יותר שהארגונים הירוקים הגדולים היו מנסים להלחם בחברות הנפט במקום לשכנע את הציבור לרכב על אופניים בדרכו לעבודה?
החל משנות התשעים המוקדמות, הצטרפו מספר ארגונים ירוקים גדולים לתמיכה בגז טבעי כדלק מגשר. אז זה עוד נשמע הגיוני, בגלל שטכנולוגיית התאים הסולריים עדיין לא התפתחה והייתה יקרה מאוד. היום ייצור חשמל מאור השמש כל כך יעיל וזול עד שהוא יכול להתחרות במחירו עם נפט וגז טבעי. בנוסף, רוב הגז הטבעי היום מופק מפראקינג, שדליפות המתאן ממנו מבטלות את היתרונות שלו על דלקים פוסיליים אחרים, כולל פחם, מבחינת פליטות גזי חממה. לכן מומחים רבים מסכימים שאין כל צורך בפתרון ביניים, וצריך להשקיע את כל המאמצים עכשיו במעבר לאנרגיות מתחדשות. את הארגונים הירוקים הגדולים, ובראשם TNC, ו-EDF, נימוקים אלה לא משכנעים, והם עומדים על דעתם שהפקת גז טבעי באמצעות פראקינג עומד להפוך לבטוח ונקי. EDF חברו למספר חברות נפט וגז טבעי והקימו את "המרכז לפיתוח מקיים של פצלי שמן" (Center for Sustainable Shale Development), שמפרסם הנחיות שמטרתן להפוך את טכנולוגיית הפראקינג לבטוחה יותר. משם הארגון די ברור שהוא מהווה כיסוי עבור חברות הנפט, שמנסות להראות כאילו באמת אכפת להן ממשבר האקלים, בזמן שמטרתן האמיתית היא סיכול המעבר לאנרגיות מתחדשות.
במשא ומתן לקראת פסגת האקלים בקיוטו ב-1997, ארצות הברית עמדה על כך שיש להקים מערכת בינלאומית למסחר בפליטות פחמן, המבוססת על המערכת למסחר בפליטות בתחמוצות גפרית. התוצאה היתה שלאחר שארצות הברית הטילה את כל כובד משקלה בעניין, ו[[פרוטוקול קיוטו]] אכן סלל את הדרך לשוק פליטות הפחמן, בסופו של דבר ארצות הברית נמנעה לאשרור הפרוטוקול, והשוק הוקם באירופה, שהתנגדה לגישה זאת מלכתחילה. הפרוטוקול נוסח בצורה כזאת שחברות יכולות לקבל זיכויים על פליטות פחמן שלא ביצעו, בתנאים שממש מזמינים הונאות. דוגמה אחת היא מפעלים בהודו ובסין המייצרים גז מזגנים הידוע כמסוכן לשכבת האוזון, ובתהליך הייצור פולטים גז חממה מסוכן בשם HFC-23. מפעלים אלה קיבלו זיכויים בשווי רב על כך שהתקינו מערכת טיפול לא יקרה בגז זה, ונוצר מצב שאחוז גבוה מהכנסותיהם (במקרה הקיצוני 93.4%) הגיעו ממכירת הזיכויים לחברות מזהמות. במקרה אחר, חברות נפט הפועלות בדלתא של נהר הניגר באפריקה, היו שורפות גז טבעי שהופק כתוצר לוואי של קידוח הנפט, ולא היה כלכלי להפיק אותו - פעולה הקרוייה Flaring והיא אינה חוקית בניגריה. חברות אלה קיבלו זיכויים על כך שהפסיקו לבצע פעילות הרסנית ואי-חוקית. הדוגמה המקוממת ביותר כנראה, היא של ספקולנטים המגיעים ליערות עתיקים בהם מתגוררים שבטים ילידים, מחתימים אותם על מסמכים אותם אינם מבינים בהבטחות של מליוני דולרים כדי לקבל חזקה על השטח, ואז מכינים תוכניות לכרות את היער, ומבטלים את התוכניות כדי לקבל זיכויים השווים מליונים עבור "תוכניות לשימור יערות", שכמובן אינם מגיעים לשבטים. מקרים כאלה קרו למשל בפפואה גינאה החדשה, אקוודור וקונגו. בפראנה שבברזיל, בפרוייקט שימור יערות המספק זיכויי פליטות פחמן לחברות מזהמות כמו שברון ו-GM, ומנוהל על ידי TNC ועמותה ברזילאית, נאסר על הילידים משבט הגוארני להשתמש ביער שהיה ביתם במשך מאות שנים לצורך איסוף מזון, ציד ודיג, כדי לשמור על העצים. יש מקרים בהם השבטים הילידים נכלאו בשמורות, עם גדרות תיל ושומרים חמושים, בנימוק שיש לשמור על היער מפניהם. האירוניה היא שברוב המקרים, האנשים אותם מקריבים לטובת יצירת שוק פליטות הפחמן, הם אלה החיים בצורה המקיימת ביותר בעולם - בעלי קשרים עמוקים לאדמה, משתמשים במשאבים מקומיים מתחדשים בכמות קטנה, ומטפחים את הקרקע ואת הסביבה. ארגונים סביבתיים הרואים את התמונה הגדולה ומחוייבים לתוצאות בנושא האקלים, צריכים לטפח אנשים כאלה, במקום לעקור אותם משורשיהם.
הבעיה החמורה ביותר היא ששווקי הפחמן נכשלו להשיג את מטרתם. באירופה ניסו להשתמש במספר גדול של זיכויים מוזלים כדי לעודד חברות ומדינות נוספות להצטרף לשוק הפליטות. לאחר מספר שנים הגיע המשבר הפיננסי של 2008, וגרם וירידה אמיתית בפעילות הכלכלית בשוק, ובפליטות הפחמן, שכתוצאה ממנה השוק היה מוצף בהיתרי פליטות זולים. ב-2013 מחיר השוק של פליטת טון פחמן עמד על 4 אירו בלבד, לעומת מחיר מטרה של 20 אירו. במחירים כאלה התמריץ להשקיע במניעת פליטות הוא קטן מאוד. זוהי דוגמה מצויינת לכך שה"פתרון" של שימוש בשווקי פליטות פחמן אינו יציב והוא פשוט מסוכן מידי. בפברואר 2013 יצאו 130 ארגוני סביבה וצדק כלכלי בקריאה לבטל את מערכת מסחר הפליטות האירופאית (ה-ETS) מכיון שאחרי שבע שנים של פעילות, פליטות הפחמן לא הצטמצמו כלל, והערכות זהירות הן שבין שליש לשני שליש מהזיכויים שנתנה על על חסכון בפליטות פחמן, אינם מייצגים קיצוץ אמיתי בפליטות.
===7. המיליארדרים הירוקים לא יצילו אותנו===
===7. המיליארדרים הירוקים לא יצילו אותנו===