משתמש:Yuvals/זה משנה הכל

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


Baustelle.png הערך נמצא בשלבי עריכה
הנכם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו כדי למנוע התנגשויות עריכה.
שימו לב! אם דף זה לא נערך במשך שבוע, רשאי כל עורך להסיר את התבנית ולהמשיך לערוך אותו.

ספרה האחרון של נעמי קליין שפורסם בשנת 2015, ושמו המלא הוא "זה משנה הכל: קפיטליזם נגד האקלים" (This Changes Everything: Capitalism vs. The Climate). בספר זה לוקחת נעמי קליין את מלחמתה בקפיטליזם הניאו-ליברלי שלב נוסף קדימה, והפעם מתמקדת בהשפעתו על משבר האקלים ונושאים נוספים הקשורים לאיכות החיים והסביבה. הספר הוא תוצאה של עבודת מחקר של חמש שנים (2009-2014), ומביא לא מעט עובדות ותובנות חדשות וחשובות. מסקנותיה הן שהפתרון למשבר האקלים לא יגיע מהממשלות, מהאו"ם או מהמגזר העסקי, אלא שהסיכוי היחידי הוא שתנועות מחאה עממיות המוניות הן אלה שיעשו את השינוי. הנקודה העיקרית היא שמשבר האקלים, בגלל פוטנציאל החורבן הגלום בו, ובגלל הדחיפות לטיפול בו, מהווה הזדמנות לשינוי בקנה מידה גדול בשיטה הקפיטליסטית עצמה, לטובת מגוון גדול של נושאים מהם אנו סובלים היום. זהו בעצם מניפסט רב עוצמה לאקטיביזם מודרני.

חלק ראשון – תזמון גרוע

1. כוחו המהפכני של שינוי האקלים

הפרק מתחיל בוועידה של מכון הארטלנד (The Heartland Institute), מעוזם של מכחישי שינוי האקלים בארה"ב. ארגון זה, הממומן בכספי נפט, מנסה להראות ככנס מדעי, ונותן במה להסברים מדוע ההסכמה המדעית בעולם על כך ששינוי האקלים הוא תוצאה של פעילות אנושית, היא קונספירציה של השמאל שמטרתה להעלות מיסים, להגביל את חירות הפרט, להרוס את הקפיטליזם, לקדם אג'נדה קומוניסטית, ובכלל להרוס את אורח החיים האמריקני שכולם כל כך אוהבים. ספקטרום הדעות נע בין "האקלים לא מתחמם בכלל", ל-"האקלים מתחמם קצת, אבל זה לא קשור לפעילות האנושית", ועד ל-"מה רע בהתחממות של כמה מעלות?", ו-"עליה בריכוז ה-CO2 דווקא מועילה לחקלאות". אחת המטרות של הכנס הוא לספק למשתתפים מאגר של נימוקים והערות שיציפו את אתרי הדיון המקוונים, ואזורי הטוקבקים מתחת לכל מאמר הקשור לנושא האקלים. מטרה נוספת היא השפעה על רשתות השידור בארה"ב, שמשדרות פחות ופחות כתבות על נושא שינוי האקלים (מ-147 כתבות בשנת 2007, ל-14 בלבד בשנת 2011).

קשה להאמין, אבל עוד ב-2008 כ-71% מדעת הקהל בארה"ב תמכה בקשר שבין שריפת דלקי מאובנים להתחממות האקלים, ולא הייתה מחלוקת בין מפלגתית בנושא. עד 2011 תמיכת דעת הקהל בנושא צללה ל-44%, והמפלגה הרפובליקנית התייצבה במובהק נגדו. הנושא הפך מעניין מדעי שלא מעניין את רוב האוכלוסייה, לוויכוח חם ורגשי עבור אנשים שנלחמים על השקפת העולם שלהם. מעצבי המדיניות של ארגונים כמו מכון הארטלנד יודעים היטב שאם יניחו לשינוי האקלים להכתיב את סדר העדיפויות הבינלאומי, המסקנות הבלתי נמנעות יהיו התערבות ממשלתית מסיבית, איסורים והגבלות חריפים על פעילות היוצרת פליטות פחמן, אכיפת קנסות על הפרתם, סובסידיות נדיבות לאלטרנטיבות ירוקות הממומנות ממסים חדשים, ועוד פעולות שלא יעלו על הדעת עבורם. מדע האקלים הוא פשוט הזדמנות פז עבור השמאל הכלכלי לקדם את השינויים שרצו ממילא. כמו כן, עבור שמרנים רבים, מדע האקלים מהווה פגיעה אנושה באמונה הבסיסית שזכותם של בני האדם היא להכניע את הארץ ואת תנובתה, ולבסס שליטה על הטבע. הסיבה למלחמת החורמה שמנהלים השמרנים במדע האקלים היא שהם מבינים את המשמעות העמוקה שלו טוב יותר מהארגונים הירוקים הגדולים שמנסים לקדם פעולה הדרגתית וחסרת כאבים, ללא צורך ביציאה למלחמה, אפילו לא בחברות הנפט.

המשבר הפיננסי של 2008 היה צריך להפוך את הכלכלה הניאו-ליברלית לעוד רעיון שאבד עליו הכלח לאחר שהוכח מה הנזק האדיר שהוא גורם. הסיבה שזאת עדיין השיטה השולטת בארה"ב היא הרווחים האדירים שהיא מביאה לחברות הגדולות, ומאפשרת להן שליטה במערכת הפוליטית. מעניינת במיוחד היא עמדתה של תעשיית הביטוח: מצד אחד היא אינה מכחישה את המדע - היא מעסיקה עשרות מדעני אקלים כדי להבין טוב יותר איך התחממות האקלים תשפיע על רווחיה, ומצד שני היא ממשיכה לתמוך במאבק נגד התערבות ממשלתית להגבלת פליטות פחמן. כלומר – הם מבינים את הנזקים האדירים שעומדים להיגרם בעולם, אך במקום לפעול להקטנתם, הם ממצבים את עצמם טוב יותר כדי להרוויח מהאסונות שיגיעו. לדוגמה, על ידי הצעת שירותי חירום ללקוחות הגדולים ביותר, כמו למשל צוותי כיבוי אש פרטיים להגנה על אחוזותיהם של העשירים בקליפורניה מפני השריפות המשתוללות שם בשנים האחרונות.

מחקר שערך דן כהן מאוניברסיטת ייל בדק את האפקטיביות של גישות שונות בשינוי דעותיהם של שמרנים בנוגע לשינוי האקלים. במסגרת המחקר נתנו לשמרנים לקרוא ידיעה חדשותית המציינת מספר עובדות על שינוי האקלים. כאשר הידיעה הייתה על אמצעי ענישה על זיהום אויר, העובדות התקבלו בסקפטיות רבה, לעומת זאת כאשר הידיעה הייתה על שימוש באנרגיה גרעינית כחלופה לשריפת דלקים מאובנים, אותן עובדות בדיוק התקבלו בפתיחות רבה יותר. הסיבה היא שאנרגיה גרעינית היא תעשייה ריכוזית גדולה הנתפשת כניצחון האולטימטיבי של האדם על הטבע, ולכן משתלבת בתפישת העולם השמרנית הניאו-ליברלית, לעומת מיסים וקנסות על התעשייה שנחשבים אמצעים של שמאל כלכלי מובהק. המסקנה הייתה שכדאי "לארוז" את התובנות של שינוי האקלים בהקשר שלשמרנים קל יותר לעכל. אולם גישה זאת פשוט לא עובדת. מסחר בפליטות פחמן הוא דוגמה לשימוש בטכניקת שוק חפשי כדי לקדם צמצום פליטות פחמן – בדיוק הגישה הזאת, אולם פליטות הפחמן רק גוברות משנה לשנה, וההתנגדות לשיח על שינוי האקלים רק גובר. הבעיה השנייה בגישה הזאת היא שבמקום להתמודד ראש בראש עם תפישת העולם הניאו-ליברלית שגורמת למשבר האקלים ולמשבר הפיננסי בעולם, היא מעודדת אותה. הפתרון, עם כן, הוא לא להתמודד מול העילית הכלכלית של העולם, אלא ליצור תנועה עולמית גדולה וחזקה שלא תהיה מוכנה להתפשר על הערכים החשובים באמת.

2. איך פונדמנטליזם של השוק החופשי עוזר לחמם את כדור הארץ

בשנים האחרונות נחתמים עוד ועוד הסכמי סחר חפשי, כמו למשל NAFTA. הסכמים אלה משווקים כאמצעי לעידוד מסחר ותחרות כדי להציע לצרכן מגוון רחב של מוצרים במחירים זולים. אולם להסכמים אלה יש סעיפים שאוסרים על מדינות להגן ולעודד ייצור מקומי. התוצאה היא שמדינות המעודדות הקמת מפעלים ופרויקטים לייצור אנרגיה מתחדשת באמצעות סובסידיות למשל, מוצאים את עצמם שוב ושוב נתבעים על הפרת הסכמי הסחר החפשי. כך למשל, ב-2010 תבעה ארה"ב את סין בגלל תכנית לסבסוד הקמת ייצור חשמל מרוח, סין הגישה ב-2012 תלונה על הפרת הסכמים במספר פרויקטים של אנרגיה מתחדשת באיטליה וביוון, ארה"ב התקיפה בבית הדין של ארגון הסחר העולמי את פרויקט האנרגיה הסולרית הלאומי בהודו, ועוד ועוד. כולם על רקע של העדפת תעשייה מקומית. יפן והאיחוד האירופי איימו לתבוע בבית הדין של ארגון הסחר העולמי מפעל מתקדם לייצור תאים סולריים באונטריו שבקנדה, מכיון שבמסגרת הפרויקט הממשלה הכתיבה שלפחות מחצית מהציוד במפעל צריך להיות מיוצר במפעלים מקומיים. כתוצאה מהאיום, החברה איטלקית שהקימה את המפעל צמצמה את ההשקעה בו, ועתידו לוטה בערפל. מדינות שמעל בימת האו"ם מפנות אצבע מאשימה למדינות אחרות על כך שהן אינן משקיעות מספיק בצמצום פליטות פחמן, מאחורי הקלעים מחבלות זו במאמצי זו בתירוץ של הסכמי הסחר החפשי. הצלחות מקומיות של ארגונים ירוקים מול חברות הנפט הופכות גם הן להיות מטרות לתביעות משפטיות. כך למשל האיסור הגורף לקידוחי סדיקה הידראולית במדינת קוויבק שבקנדה, נמצא תחת התקפה משפטית מאחת מחברות הנפט הטוענת שהאיסור פוגע בזכותה לקדוח באזור, תחת הסכם NAFTA.

הכלכלה הניאו-ליברלית המודרנית נשענת על שלושה עמודי מדיניות: הפרטה של הסקטור הציבורי, דה-רגולציה של הסקטור העסקי, והורדת מס הכנסה ומיסי חברות הממומנים מקיצוצים בהוצאה הציבורית. שלושתם אינם עולים בקנה אחד עם הפעולות הנדרשות לצמצום מסיבי של פליטות הפחמן הנדרשות כדי להגיע לרמות סבירות. יחד, הם יצרו חומה המסכלת כל נסיון רציני להתמודדות עם משבר האקלים.

מערכת המעקב אחרי פליטות פחמן בעולם נבנתה בצורה מיושנת, שלא לוקחת בחשבון את הסחר החפשי בעולם. למשל, הפחמן הנפלט מספינות המסחר בעודן משנעות סחורות מיבשת אחת לשנייה, מסחר שגדל פי ארבעה בעשרים השנה האחרונות, לא נספרות תחת מדינה כלשהי. כמו כן, פליטות פחמן מייצור מוצרי צריכה נלקחות בחשבון עבור המדינה בהן הם מיוצרים, לא עבור המדינה בה הם נקנים בידי הצרכן הסופי. מערכת זו יצרה עיוות של תמונת פליטות הפחמן בעולם, והגורמים להן. כך למשל, העלייה בפליטות הפחמן במדינות המפותחות התמתנה בשנים האחרונות, לא בגלל שמדינות אלה פעלו לפיתוח אנרגיה מתחדשת במקום אנרגיה מדלקים מאובנים, אלא בגלל שהן העבירו את המפעלים המייצרים את מוצרי הצריכה שלהם לאסיה (בעיקר לסין).

אחד הכוחות החזקים מאחורי מערכת המסחר החופשי, הוא תמיד לאפשר לחברות בינלאומיות למצוא את המקומות בהם כח העבודה הוא הזול והניתן לניצול ביותר. המסלול הוביל ממקסיקו ודרום אמריקה לדרום קוריאה, ובסוף שנות ה-90 לסין, שם השכר נמוך מאוד, איגודים מקצועיים נשברו בכוח, והממשל היה מוכן להשקיע סכומים אדירים בפרויקטים ענקיים של בניית תשתיות: נמלים מודרניים, רשת כבישים מהירים, תחנות כוח פחמיות, כל מה שצריך כדי להבטיח כושר ייצור אדיר וללא מעצורים. הבגדים ומוצרי האלקטרוניקה שלנו אמנם מיוצרים בסין, ובשנים האחרונות בבנגלדש, אבל התורה הכלכלית מקורה בארה"ב. זה כמובן לא מפריע לארה"ב, בדיונים על נושא האקלים, להפנות אצבע מאשימה לסין, הודו וברזיל על כך שהן אלו שפליטות הפחמן בתחומן רק גדלות עוד ועוד. מה הטעם להשקיע בצמצום הפליטות במדינות המפותחות כשכולם יודעים שהבעיה האמיתית היא בכלכלות המתפתחות במהירות, הפותחות תחנות כח פחמיות חדשות בקצב מהיר יותר ממה שאנו נוכל לסגור?

זה היה יכול להיות אחרת: הסכם NAFTA נחתם שנה אחרי ועידת האקלים בריו, והייתה לו התנגדות גדולה מצד איגודי העובדים והארגונים הסביבתיים. ביל קלינטון הבטיח במסע הבחירות שלו שלא יחתום על ההסכם ללא שינויים שיענו על ההתנגדויות, אך לאחר שנבחר הסתפק בנספח צנוע וחסר שיניים. חלק מהארגונים הסביבתיים הגדולים, החלו לשתף פעולה ואף לתמוך בהסכם, לא מעט בזכות השפעתו של סגן הנשיא – אל גור. דבר זה מסביר מדוע לארגונים אלה לקח הרבה מאוד זמן עד ששמו לב להשפעות ההרסניות של ההסכם על מצב האקלים.

יש רעיון כלכלי נוסף שעומד בניגוד גמור למאמץ לעצור את התחממות האקלים, והוא רעיון ותיק וחזק הרבה יותר – שהכלכלה צריכה להיות בצמיחה בלתי פוסקת. אחת ההערכות המקובלות היא שכדי שיהיה לנו סיכוי להישאר מתחת לעלייה של 2 מעלות, המדינות המפותחות צריכות לצמצם את הפליטות שלהם ב8-10% בשנה, כל שנה. כדי להבין כמה צמצום כזה הוא דרסטי, מאז תחילת השימוש בפחם לתעשייה, הפעמים היחידות שרמת הפליטות ירדה מעבר לאחוז אחד בשנה, היו בגלל מהפכות או משברים כלכליים. לאחר נפילת ברית המועצות חוו המדינות הסובייטיות לשעבר ירידה של 5% בשנה, למשך עשור. המשבר הכלכלי של 2008 גרם לירידה בפליטות הפחמן של כ-7% בשנה הראשונה, אך בשנה שלאחריה זינקו שוב כדי להמשיך את מגמת העלייה. כלומר שכדי להגיע לירידה מתמשכת בפליטות פחמן של 8-10% בשנה, יש צורך לא רק בהפסקת הגידול בכלכלת העולם, אלא בהקטנה של ממש של התל"ג. יש חוקרים שעוסקים בדרכים לעשות שינוי כזה מבלי שילווה במשבר כלכלי.

מקובל לחשוב שהדרך לצמצום הפליטות היא בפיתוח כלכלה ירוקה, המבוססת על מקורות אנרגיה מתחדשים, רשתות חשמל חכמות, ומערכות תחבורה ושינוע נקיות. הבעיה היא שאת הכלכלה הירוקה הזאת נצטרך לבנות באמצעי הייצור שיש לנו היום – כלומר על ידי פליטת הרבה יותר פחמן לאטמוספירה. דרך אחרת היא לצרוך פחות – לשנות את תרבות הצריכה המודרנית. זה יעבוד בקנה המידה הדרוש, רק עם רגולציה ממשלתית חזקה ושוויונית, שלא פוגעת באלה שאין להם ממה לצמצם. זה אומר תחבורה ציבורית יעילה וזולה, ערים המתוכננות לבנייה צפופה וירוקה, מערכת שבילי אופניים, ועידוד חקלאות מקומית בין השאר. אלו בדיוק האמצעים הדרושים כדי להתמודד עם מגוון בעיות אחרות מהן אנו סובלים: אי-שוויון כלכלי, חוסר בפעילות גופנית, השמנה, ועוד.

3. התגברות על המחסומים האידאולוגיים לקראת הכלכלה הבאה

ב-22 בספטמבר 2013, תושבי העיר המבורג שבגרמניה הלכו לקלפיות והצביעו על כך שהם רוצים את האנרגיה שלהם בחזרה. מעט יותר ממחצית התושבים הצביעו בעד שתחנות הכוח המספקות חשמל לעיר יהיו בבעלות העיריה, וכך הם יוכלו לקבוע שהם רוצים חשמל מאנרגיות מתחדשות במקום מפחם. בעלות מקומית על ייצור האנרגיה אומרת שהיצרנים צריכים להיות קשובים לרצונותיהם של התושבים, במקום לרדוף אחר רווחים, והרווחים שכן יושגו יוחזרו לרווחת התושבים. ותושבי המבורג רצו להיות חלק מהתנועה הגדלה במהירות בגרמניה לשימוש באנרגיה ירוקה. בשנת 2013, כרבע מאנרגית החשמל בגרמניה יוצרה ממקורות מתחדשים (בעיקר רוח ושמש) – עליה חדה מ-6% בלבד בשנת 2000. הערים מינכן ופרנקפורט, בהן ייצור החשמל לא עבר הפרטה ונשאר בבעלות העיריה, שמו להן למטרה להגיע ל-100% חשמל ממקורות אנרגיה מתחדשים בשנים הקרובות.

הרבה נכתב על התהליך בו גרמניה עוברת לאנרגיה מתחדשת, ועל המהירות המדהימה בה הוא מתרחש. גרמניה הודיעה שמטרתה היא להגיע ללפחות 55% אנרגיה ממקורות מתחדשים עד 2035. אחד הגורמים העיקריים בתהליך זה, הוא שמאות ערים ועיירות במדינה העבירו החלטות לקנות מחדש את תחנות הכוח המקומיות שנמכרו לחברות פרטיות רק כעשור קודם לכן. התהליך מתחיל להתפשט אל מחוץ לגבולות גרמניה – העיר בולדר שבמדינת קולורדו בארה"ב עוברת תהליך דומה תוך מלחמה עיקשת מול חברת החשמל המייצרת את החשמל לעיר מפחם. וראשי המאבק כבר מתכננים להשתמש בו כמודל לערים נוספות בארה"ב. רבות מהמדינות עם המטרות השאפתניות ביותר במעבר לאנרגיות מתחדשות, כמו הולנד, נורבגיה ואוסטריה, הן מדינות בהן רוב מערך ייצור החשמל נשאר בבעלות ציבורית.

בשנת 2009 פורסם מחקר שנערך באוניברסיטאות סטנפורד ודיוויס שבקליפורניה, וכלל מפת דרכים המובילה לשימוש ב-100% אנרגיה ממקורות מתחדשים עד שנת 2030 לכל המטרות – לא רק ייצור חשמל אלא גם תחבורה, חימום וקירור. מחקר זה הוא רק אחד מכמה מקורות אמינים, המראים כיצד מדינות עשירות יכולות להסב את כל (או כמעט כל) תשתית האנרגיה שלהן למקורות מתחדשים תוך 20-40 שנה. הצוות שפירסם את המחקר עובד כעת על מפות דרכים ממוקדות לכל אחת מחמישים המדינות בארה"ב. הם אומרים בפירוש: "זה לגמרי לא נכון שאנחנו צריכים פחם, נפט וגז טבעי – אנחנו חושבים שזוהי אגדה. זה אמנם ידרוש מאמץ בקנה המידה של תוכנית אפולו להגיע לירח, אבל זה לגמרי אפשרי, ותוך שימוש בטכנולוגיות שיש לנו היום. המכשולים העומדים בדרכינו הם פוליטיים וחברתיים, מה שנדרש הוא כח רצון לעמוד במשימה." האמת היא שמעבר לכח רצון, אנו נדרשים לשינוי פרדיגמה אידאולוגית, מכיוון שהממשלות בעולם השתנו מאז תוכנית אפולו, והתערבות ממשלתית בקנה מידה כזה אינה באה בחשבון בצורת החשיבה הנוכחית.

בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר ויותר אסונות טבע, בעלי עוצמה גוברת והולכת, שסביר להניח שלולא ההתחממות הגלובלית כוח ההרס שלהן היה קטן יותר. כאשר אסונות אלה פוגעים באוכלוסיות חלשות, מתגלה שהתשתית שהממשלה מספקת כדי להתמודד במצבים כאלה, הוחלשה מאוד בגלל קיצוצים בתקציב. דוגמה טובה היא הסופה סנדי שפגעה קשה בניו-ג'רסי. השכונות החלשות ביותר, שנפגעו בצורה קשה מאוד, קיבלו מעט מאוד עזרה ממשלתית, מעבר לסיורים של המשמר הלאומי ברחובות כדי למנוע ביזה. היו אלה מתנדבים שהתארגנו בצורה ספונטנית כדי לספק עזרה רפואית, מזון חם וסיוע בניקוי המרתפים המוצפים. אחד משני בתי החולים באזור נסגר מספר חודשים קודם לכן לאחר שהרשויות סרבו לעזור לו להחזיק מעמד.

שנת 2011 הייתה השנה בה אסונות טבע גרמו לנזקים היקרים ביותר עד היום – ההערכות הן של כ-380 מיליארד דולר על פני העולם כולו. מדעני האקלים תמימי דעים שאסונות כאלה יהפכו לשכיחים יותר ולהרסניים יותר בעקבות שינוי האקלים. מהיכן יבוא הכסף לשיקום הנזקים ולהתכוננות לאסון הבא? לממשלות הרי אין כסף – אחרת לא היו מקצצות בהוצאה הציבורית על בריאות ורווחה כל כך הרבה. מחקר של המחלקה לנושאים כלכליים וחברתיים של האו"ם בדק כמה יעלה להתגבר על עוני ורעב מבלי להרוס משאבי קרקע ומים, ולהתגבר על משבר האקלים. הסכום שהגיעו אליו הוא 1.9 טריליון דולר בשנה, במשך 40 שנה, כאשר לפחות מחצית מההשקעה צריכה להיות במדינות מתפתחות. זה הרבה מאוד כסף. אין ברירה אם כן, אלא להשתמש בעקרון הטבוע בחוק שהוא: המזהם משלם. חברות האנרגיה מדלקים מאובנים כבר יודעות במשך כמה עשרות שנים שהמוצר העיקרי שלהן גורם להתחממות האקלים, ולמרות זאת לא רק שלא התאימו את עצמן למציאות זו, אלא לא הפסיקו לחסום כל התקדמות לכוון אנרגיה ירוקה. בו בזמן הן בין החברות הרווחיות ביותר בעולם. חמש חברות הנפט הגדולות בעולם הרוויחו יותר מ-900 מיליארד דולר ב-2010-2011. אקסון-מוביל מחזיקה בשיא החברה הרווחית ביותר בארה"ב לאחר שרווחיה בשנת 2011 היו 41 מיליארד דולר, ובשנת 2012 הגיעו ל-45 מיליארד דולר. חברות אלו הן כה רווחיות כי את העלות של ניקוי הזיהום שהן גורמות, הן מפילות על הציבור.

מספר חברות נפט, כמו למשל BP ושברון, השקיעו במסעות פרסום בהם הן מצהירות שהן מכירות בחשיבות פיתוח מקורות אנרגיה ממקורות מתחדשים, ומתכוונות להשקיע מרווחיהן במחקר ופיתוח של טכנולוגיות כאלה. אולם הנתונים החשבונאיים מראים שבשנת 2011 השקיעו רוב חברות הנפט כאחוז אחד ממחזורן באנרגיות מתחדשות, וההשקעה הזאת במגמת ירידה. סביר להניח אם כן, שהדרך היחידה שחברות הנפט ישתמשו בכספים שהן מרוויחות כדי לעזור לממן את המעבר לאנרגיה מתחדשת, היא להכריח אותן באמצעות חוקים. בדיוק כמו שחברות הטבק נאלצו לשלם כדי לעזור להתמודד עם נזקי העישון, ושחברת BP נאלצה לשלם על מאמצי ההתמודדות עם דליפת הנפט ההרסנית שגרמה במפרץ מקסיקו, הגיע הזמן שתעשיית הדלקים המאובנים תתמודד עם העלות של נזקי שינוי האקלים. עד היום נעשו מספר ניסיונות של קהילות שנפגעו קשה משינוי האקלים לתבוע נזקים מחברות הנפט, אולם מאמצים אלה טרם נשאו פרי.

ישנם לא מעט רעיונות למיסים על העשירים שיכולים לגייס את הכסף הדרוש (חלקם מפורטים בספר), אולם ברור שהממשלות בעולם לא מתלהבות משימוש בכלים אלו, ושהחברות הגורמות למירב הנזק לא יתנדבו להשתתף בעלות המאמץ למעבר לאנרגיה מתחדשת. חשוב שנבין שהדרג הפוליטי הוא זה שמסרב להבין את חומרת הבעיה ואת תפקידו בהתמודדות עמה.

4. המכה על היד הנעלמה, בונים תנועה

כדי להבין כיצד אידאולוגית השוק החופשי ממשיכה לחנוק את פוטנציאל הפעולה למען ייצוב האקלים, כדאי להיזכר בפעם האחרונה ששינוי בסדר הגודל הנדרש היה אפשרי, אפילו בארה"ב. זה קרה בשנת 2009, בעיצומו של המשבר הכלכלי, בשנתו הראשונה בתפקיד של הנשיא אובמה. הוא נבחר על מצע שבו הבטיח לבנות מחדש את הכלכלה, ולטפל במשבר האקלים כהזדמנות ליצור חמישה מליון מקומות עבודה חדשים, כמו שמהפכת המיחשוב הצעידה את כל הכלכלה קדימה. גם חברות הנפט וגם הארגונים הסביבתיים הניחו שאובמה ייזום חוקים סביבתיים חדשים בתחילת כהונתו. המשבר הכלכלי ניפץ את אמונו של הציבור בכלכלה העולמית, עד כדי כך שאפילו בארה"ב היתה תמיכה נרחבת לשבירת הטאבו הותיק על התערבות ממשלתית חזקה בשוק החופשי. תמיכה זו נתנה לאובמה. את הרוח הגבית לתכנון חבילת תמריצים בשווי של כ- 800 מיליארד דולר לעידוד התאוששות הכלכלה. הבנקים היו בשפל שלא ידעו שכמותו מאז המשבר הגדול של 1929, על ברכביהם ומתחננים למיליארדים בעזרה ממשלתית. היה דיון ציבורי ער על השינויים הדרושים במערכת הבנקאית בתמורה לנדיבות משלם המיסים, ואפילו דיבורים על הלאמתם. גורם חשוב נוסף הוא ששתיים משלושת יצרניות הרכב הגדולות ניהלו את עניניהן בצורה כה אומללה, שמצאו את עצמן בשליטה ממשלתית, שנדרשה להבטיח את שרידותן. כאמור, שלושה מנועים כלכליים אדירים: הבנקים, חברות הרכב וחבילת התמריצים, היו במצב שהיה ניתן לעצב אותם בחופשיות בלתי רגילה, כך שהכוח הכלכלי שהיה בידי ממשל אובמה. היה הגדול ביותר מאז ממשל רוזבלט. אובמה היה יכול להשתמש בחבילת התמריצים כדי לבנות מערכת תחבורה ציבורית מתקדמת, ורשת חשמל חכמה. חברות הרכב היו יכולות לייצר את התשתית הדרושה, ולא רק מספר סמלי של מכוניות חשמליות. את האשראי הנדרש מעבר לחבילת התמריצים היו מספקים הבנקים הכושלים, כתנאי להימנעות מהלאמה. רעיון זה הועלה בזמנו ע"י סם גינדין מהאינטלקטואלים הבולטים בתנועת האיגודים המקצועיים בצפון אמריקה. תעשיית חלקי הרכב הייתה במצב קשה מאוד, ומפעלים רבים נסגרו. מפעלים אלו היו יכולים לעבור הסבה לייצור מוצרים עבור הכלכלה הירוקה המתפתחת. בעלי מפעלים כאלה, אם לא היו מעוניינים לעבור את ההסבה לשוק בו שולי הרווח קטנים יותר, היו יכולים למכור את המפעל לעובדים שהו מפעילים אותו כקואופרטיב.

אם רעיון זה היה נשקל ברצינות ע"י הממשל האמריקאי, היה ברור לכולם שפעולה לטובת האקלים אינה פוגעת בשוק העבודה, כפי שגופים מן הימין מתארים, אלא יוצרת משרות חדשות רבות, משקמת את הכלכלה, ומספקת תקווה רבה בתקופה כה קשה. אך כדי להצליח, היה צורך בממשלה בעלת חזון, שאינה חוששת מתכנון כלכלי ארוך טווח, ומתנועות חברתיות חזקות. ובהעדר החזון הזה, חלון ההזדמנויות נסגר, אובמה נתן לבנקים הכושלים לעשות כרצונם, למרות שהתנהלותם הכושלת העמידה את הכלכלה העולמית בסכנה, ותעשיית הרכב נשארה גם היא ללא שינוי, חוץ מכך שאיבדה כ-115,000 משרות.

מה שעצר את אובמה מלנצל את הזדמנות הפז הזו לא היה חוסר במשאבים או בכוח – אלא היותו שבוי ברעיון, יחד עם כמעט כל ההנהגה הפוליטית, שזה לא נכון לומר לחברות גדולות איך לנהל את עסקיהן, גם אם הן עושות זאת בצורה הרסנית, ושתכנית כלכלית ארוכת טווח הכוללת התערבות ממשלתית מסיבית גובלת בקומוניזם. הרי קפיטליסטים אמיתיים לא מתכננים – הם משחררים את כוחות השוק למציאת הפתרון הטוב ביותר לחברה כולה. אובמה עצמו אמנם לא שותף לחזון קיצוני זה, אולם הוא היה מושפע ממנו מספיק כך שכשהיו הבנקים, חברות הרכב ותכנית התמריצים בידיו, הוא התייחס אליהם כאל נטל שיש להפטר ממנו בהקדם האפשרי, במקום כהזדמנות פז לבנות עתיד חדש ומרגש.

הלקח שאפשר ללמוד מכישלון זה, הוא שיש ללמוד מהימין, המשתמש בנימוקים כלכליים כדי להתנגד לכל פעולה בנושא האקלים, בנימוק שהשעה דוחקת לשמירה על הצמיחה ועל משרות בזמנים קשים אלה (והם תמיד קשים). אפשר לעשות כמותם ולהראות שהפתרונות האמיתיים לבעיית האקלים הם התקווה הגדולה ביותר שלנו לבניית שיטה כלכלית יציבה ושוויונית, המחזקת את שוק העבודה ומרסנת את תאוות הבצע של התאגידים. וכדי שזה יצליח, יש להילחם בקרב של רעיונות על זכותם של אזרחים לקבוע את הכלכלה שהם זקוקים לה, כולל התערבות ממשלתית מקיפה בשוק, בכל כלי אכיפת המדיניות שיש ברשותה.

מדינות רבות תומכות בגז טבעי כ"דלק מגשר" – שיבוא על חשבון דלקים מזהמים יותר כנפט ופחם, בזמן שייקח לנו לעבור לאנרגיה נקייה לגמרי. לא ברור בכלל שצריך גישור כזה, במיוחד לאור השינוי המהיר שעוברת גרמניה במעבר לאנרגיה נקייה. כדי שנימוק זה יהיה סביר, יש להבטיח שגז טבעי אכן מקודם על חשבון נפט ופחם, ולא על חשבון אנרגיות מתחדשות. זה לא המצב בשטח – מחירו הזול של גז טבעי גרם לפגיעה של ממש בהשקעות באנרגיות מתחדשות, (הערת המתרגם - ישראל, לאחר שמצאה גז טבעי, וויתרה על מתן סובסידיות לאנרגיה סולרית שמטרתן לעזור לישראל לעמוד ביעדי הקטנת פליטות הפחמן שלה). בספר מפורטות מספר שיטות שיכולות לקדם מדיניות כזאת. אך פיתוח גז טבעי כדלק מגשר, שמונע מחברות הגז הטבעי את האפשרות להתחרות בפלח השוק הגדל והולך של אנרגיה נקייה, וסולל את הדרך להסתלקותן הסופית מהשוק, אינו מודל עסקי שיש לצפות שחברות הגז ובנפט יתמכו בו. כלומר שהמעבר לגז טבעי וממנו לאנרגיות נקיות חייב להתבצע תחת רגולציה ציבורית, או שלא יקרה בכלל.

לתכנון ממשלתי ארוך טווח וביצוע על ידי חברות ממשלתיות יש שם רע והיסטוריה בעייתית. אולם בעייתיות זו הייתה בדרך כלל תוצאה של תכנון שהיה מנותק מהצרכים של האנשים בשטח. שיתוף ואפשרות השפעה של האזרחים בתכנון, ודאגה לכך שיהיו שותפים ברווחים מהביצוע, מעלים בצורה דרסטית את סיכויי ההצלחה של פרויקטים כאלה, במיוחד אם הביצוע מבוזר למספר רב של חברות קטנות ומקומיות, קואופרטיבים או אזרחים פרטיים.

אגרו-אקולוגיה היא דוגמה טובה לשוק מבוזר שיכול להביא לשינוי גדול. מדובר בשיטות חקלאיות שהן שילוב של מדע וטכנולוגיה מודרנית עם שיטות מסורתיות, ולכן אגרו-אקולוגיה נראית שונה ממקום למקום. שיטות כאלה כוללות למשל שילוב של גידול עצים, שיחים ועשבים למען ניצול טוב יותר של אור השמש, הקטנת הצורך בדישון, שימוש בטפטפות, שימוש בדישון אורגני במקום כימי ועוד ועוד. אגרו אקולוגיה עוזרת למאמץ האקלים במספר מישורים: הגדלת קיבולת הפחמן של הקרקע, הקטנת השימוש בדשנים וקוטלי חרקים ועשבים שהם מוצרים של התעשייה הפטרוכימית, הקטנת הצורך בשינוע התוצרת למרחקים גדולים היות והיא בדרך כלל נמכרת בשווקים מקומיים, ועמידות גדולה יותר לפגעי מזג האוויר. בקיצור: חקלאות קטנה מקררת את האקלים. עד היום פרויקטים אגרו-אקולוגיים ב-57 מדינות מתפתחות הראו צמיחה של 80% ביבול.

יש ברשותנו כעת מספר מודלים המדגימים כיצד פתרונות אקלים מבוזרים ומרחיקי לכת יכולים להתרומם במהירות, תוך כדי מאבק בעוני, ברעב, ובאבטלה בו זמנית. אולם ברור שאין די בפתרונות אלה כדי לצמצם את פליטות הפחמן במהירות הדרושה. וכאן אנו מגיעים למה שלא עבד במהפך האנרגיה בגרמניה. בשנת 2012, בזמן שסקטור האנרגיה המתחדשת בגרמניה עלה לשיאים חדשים, פליטות הפחמן בגרמניה עלו יחסית לשנה הקודמת, וכנראה שהמגמה נמשכה גם בשנה שלאחריה. איך זה מסתדר? ובכן לאחר האסון בפוקושימה, החליטה ממשלת גרמניה על מהלך הדרגתי של יציאה משוק האנרגיה הגרעינית עד 2022. בזמן שכורים גרעיניים נסגרים בזה אחר זה, את מקומם תופסים אמצעי ייצור אחרים: בחלקם מתחדשים ובחלקם לא. מסתבר שבגרמניה ממשיכים להיבנות תחנות כוח פחמיות חדשות, שמחליפות תחנות גרעיניות, אך גם תחנות כח הפועלות על גז טבעי. חלק לא מבוטל מהחשמל המיוצר מפחם מיוצא למדינות שכנות.

כאשר עושים השוואה בין מהירות הפריסה וטביעת הרגל האקולוגית של בניית תחנות כוח גרעיניות חדשות, לבין בנית יכולת ייצור חשמל מקבילה ממקורות מתחדשים, מבינים שאין טעם באפשרות הראשונה. בניית חוות רוח או שמש חדשות יכולה להתבצע תוך 2-4 שנים, תוך פליטת פחמן מינימלית. תחנות כוח גרעיניות לעומת זאת, לוקח הרבה יותר זמן לבנות, תוך פליטת כמויות לא מבוטלות של פחמן בבניית התחנות עצמן, בכריית האורניום ובהעשרתו. מה גם שכאשר מתקני ייצור חשמל משמש או מרוח נפגעים קשה מאסונות טבע, או מכשל בתחזוקה, הם גורמים לנזק סביבתי מינימלי אם בכלל. כיום כ-12% מהחשמל בעולם מיוצר בתחנות כוח גרעיניות, רובן מיושנות מאוד. מנקודת מבט של משבר האקלים, בדרך לייצור 100% אנרגיה ממקורות מתחדשים, הגיוני להמשיך לתחזק תחנות אלה עוד מספר שנים במקום לבנות תחנות חדשות, ולסגור את תחנות הכוח הפחמיות קודם כל, לאחריהן את אלו הפועלות על נפט, גז טבעי ולבסוף את התחנות הגרעיניות. אולם אי אפשר להתעלם מכך שהתנועה האנטי-גרעינית היא זו שהוציאה את גרמניה לדרכה לעבר אנרגיה מתחדשת, בדומה למה שקרה בדנמרק בשנות השמונים. יש לא מעט מומחי אנרגיה בגרמניה הטוענים שאפשר לבצע את הפסקת השימוש ההדרגתית באנרגיה פוסילית ובאנרגיה גרעינית בו זמנית.

מדענים בכל העולם ממשיכים לפתח ולשפר טכנולוגיות לניצול אנרגיה מתחדשת, אולם בו בזמן מחלקות הפיתוח של חברות הנפט עוסקות במציאת דרכים חדשות לנצל מאגרי דלקים מאובנים שיותר ויותר קשה להגיע אליהם, שנצילות האנרגיה שלהם הולכת ויורדת, ושנדרשת אנרגיה רבה יותר ויותר כדי להפיקם. רוב המחקרים על היקף פליטות הפחמן משתמשים במודל של "עסקים כרגיל", אולם בחברות הנפט העסקים אינם כרגיל – תעשיית הנפט והגז הטבעי משתנה ומתפתחת ללא הרף, בדיוק בכוון ההפוך לדרוש כדי לייצב את האקלים. קחו לדוגמה את טכנולוגיית הסידוק ההידראולי להפקת גז טבעי – פראקינג. לגז טבעי יש שם של טכנולוגיה נקייה יחסית לדלקים מאובנים. אולם אין דין גז טבעי המופק בקידוח ישיר לגז המופק בפראקינג. מחקר מאוניברסיטת קורנל ב-2011 מראה בבירור שדליפות המתאן מבארות פראקינג גדולות ב-30% לפחות מאשר מבארות גז טבעי קונבנציונלי. ומכיוון שמתאן הוא גז חממה אפקטיבי יותר מפחמן דו-חמצני בערך פי 34 (לפני ההערכות האחרונות של ה-IPCC ), מסתבר שגז המופק בפראקינג תורם להתחממות האקלים יותר מנפט, ואולי אפילו גרוע כמו פחם. דוגמאות נוספות הן מכרות חולות הזפת באלברטה שבקנדה, בהם כורים ביטומן שממנו מפיקים נפט באיכות נמוכה, ואסדות קידוח נפט וגז בעומקים הולכים וגדלים בים, ובאקלים קפוא יותר ככל שמתקרבים לקטבים. קידוחים בתנאים קיצוניים אלה מהווים לא רק סכנה הולכת וגוברת לדליפות הרסניות כמו זו שקרתה ל-BP במפרץ מקסיקו, אלא סכנה לדליפות שפשוט אי אפשר להתמודד איתן ולנקות אחריהן. אמנם זוהי טכנולוגיה מתקדמת מאוד, אך זו לא קידמה – זהו טירוף, כמו מכור לסמים שיעשה הכל כדי לקבל את המנה הבאה. חברות הנפט משקיעות עשרות ומאות מיליארדי דולרים בפרויקטים מגלומניים – השקעה שהם מתכננים להרוויח בחזרה על ידי הפקת כמויות אדירות של דלקים מאובנים שאם נשרוף אותם, נשאיר את גבול שתי המעלות הרחק מאחור. מחקר שנעשה בלונדון ב-2011 חישב את כמויות הפחם, הנפט והגז הטבעי הנמצאות כבר היום ברזרבות של חברות האנרגיה – רזרבות שכבר נמצאו ויש תכניות להפיקן. רזרבות אלה מגיעות ל-2795 גיגהטון של פחמן. מחקרים אחרים מצאו שכדי להישאר מתחת לקו שתי המעלות של התחממות גלובלית, אסור לנו לפלוט לאטמוספירה יותר מ-565 גיגהטון, כלומר חמישית מהרזרבות שלחברות האנרגיה כבר יש, והן משקיעות מיליארדים כדי להפיק.

5. מעבר לתרבות המיצוי (extractivism): התמודדות עם מכחישי האקלים שבפנים

פרק זה מביא כדוגמה לתוצאות של תרבות המיצוי (Extractivism) את סיפורו של האי נאורו. אי קטן זה, רק 21 קמ"ר שטחו, הנמצא בדרום האוקיאנוס השקט, באזור מיקרונזיה, היה פעם דוגמה לגן עדן טרופי. בתחילת המאה, השלטון הקולוניאלי גילה שאדמת האי עשירה בפוספטים המשמשים לדשן. חברה בריטית החלה לכרות את הדשן במרכז האי, ובנתה מזח כדי להעמיסו על ספינות. הפקת הדשן הביאה לנאורו עושר רב, ובשנות השישים האי נחשב לעשיר בערך כמו דובאי של היום. אולם היער הטרופי הלך ונעלם, ובמקומו נשארה רק קרקע שחורה, משוננת וחסרת חיים. כל מה שנשאר מגן העדן הטרופי הייתה רק הטבעת החיצונית של האי.

בשנת 1968 קיבל האי עצמאות מאוסטרליה, ומנהיגיו חיפשו מודל כלכלי אחר כמקור הכנסה. בשנות השבעים תושבי האי כבר סבלו מתופעות הלוואי של עושר שבא בקלות: שחיתות, אלימות, סיבת המוות הנפוצה ביותר הייתה נהיגה בשכרות, ומחצית מהתושבים סבלו מהשמנת יתר ומסוכרת סוג 2. בשנות התשעים הם פנו לתחום הבנקאות המפוקפקת, או יותר נכון, מקלט מס, בסיוע גל הדה-רגולציה בבנקאות העולמית של אותה תקופה. האי הפך למקלטם של גנגסטרים רוסיים ואחרים שהשתמשו בבנקים שלו להלבנת 70 מיליארד דולר, ויש המאשימים אותו באחריות חלקית למשבר הכלכלי ברוסיה. גם עסקים אלו התמוטטו, ובימים אלה האי נמצא בחובות של 800 מיליון דולר, כאשר התל"ג שלו עומד על 72 מיליון בלבד. תושבי נאורו גילו כי האי שלהם לא רק נעלם מבפנים כלפי חוץ בגלל כריית הפוספטים, הוא גם נעלם מבחוץ פנימה בגלל עליית גובה פני הים הנובעת משינוי האקלים, ושנות בצורת חמורות מהרגיל מעמידות בסכנה את אספקת מי השתייה.

בעשור האחרון הפך האי לפח זבל אנושי - ומתפרנס מהשכרת שטחים לממשלת אוסטרליה, שבנתה בו בית כלא גדול. אוסטרליה שולחת לשם פליטים מאפגניסטן, סרי לנקה, איראן, עירק ואפגניסטן בעיקר, המנסים להסתנן לאוסטרליה בספינות רעועות. התנאים במחנה כה גרועים עד שאסירים מנסים להתאבד בו לעיתים תכופות.

מעניין לשים לב לכך שרוב הצרות שפקדו את נאורו קשורות למיקומו, בסוף העולם, במקום הנידח ביותר על כדור הארץ, הרחק מן העין, הרחק מן הלב. יחסינו אל משבר האקלים דומה: אם זה מחוץ לטווח הראיה שלנו, אנחנו לא באמת מאמינים שזה קיים. אבל גורלו של נאורו אומר לנו שאין באמת מקום ב"סוף העולם", מקום ש"לא נחשב", שאפשר להקריב.

תרבות המיצוי היא מה שגורם לאנשים להסתכל על מקום כלשהו, ולראות רק את מה שאפשר לנצל בו להפקת רווח כספי, תוך התעלמות מוחלטת מהטבע במקום שיכולה להיהרס לחלוטין, מכל מי ומה שנמצא במורד הזרם או עם כוון הרוח, ומהמערכת האקולוגית בעולם כולו. בעולם המכרות, המושג בו משתמשים כדי לתאר את כל מה שנמצא מעל אותו חומר שרוצים להפיק, הוא Overburden כלומר עומס, ולא משנה אם מדובר בג'ונגל טרופי, בהר, או בנהר. מדובר גם בצורת הסתכלות המצמצמת אנשים לכח עבודה, או לחליפין למעמסה חברתית, בעיה שצריך לפתור. כדי לספק צורך כלשהו של החברה, למשל אנרגיה, יש להקריב אזורים מסוימים שהם יהיו אלה שישלמו את המחיר, ועדיף שיהיו הרחק מהעין. מקומות שלא נחשבים, ולכן אפשר להרעיל אותם או להרוס אותם כליל למען הקידמה. רעיון הרסני זה היה מה שהניע את האימפריאליזם לשלוח צבאות כדי לכבוש טריטוריות חדשות, ולנצלן לטובת המרכז הפורח, וקשור קשר עמוק לגזענות, המצדיקה התעלמות מוחלטת מהעמים הילידים באותן קולוניות, כי הם הרי לא באמת נחשבים בני אדם. השקפת העולם הקולוניאליסטית מניחה שתמיד יהיו טריטוריות נוספות שאפשר יהיה לנצל לאחר שהנוכחיות ימוצו עד תום.

בתקופה שלפני המהפכה התעשייתית הייתה תעשייה שהשתמשה הכוח המים להניע תחנות קמח ומפעלים, והיה מסחר שחצה אוקיאנוסים בכוח הרוח, אולם אלה היו כפופים למרותם של איתני הטבע. עוצמתו של מנוע הפחם הייתה בכך ששחרר את האדם מתלותו בגחמותיו ובתנודותיו של הטבע, ונתנה לו מקור אנרגיה אמין ובלתי פוסק. האדם החל להאמין באמת ובתמים שהוא יכול לשלוט בטבע לצרכיו, ואין לו כל צורך להתחשב בו. צורת חשיבה זו אינה נחלתו של הימין הכלכלי בלבד, אלא משותפת גם לרוב השמאל. גם הממשלים השמאלניים ביותר, מברית המועצות הקומוניסטית עד לסין תחת מאו טסה דונג, ניצלו את משאבי הטבע ללא כל התחשבות בתוצאות האקולוגיות. בשני המקרים יש חשיבות עליונה למערכת גדולה ומרכזית - בקומוניזם למדינה, ובקפיטליזם לתאגידים, ובצמיחה בלתי פוסקת. דוגמאות נגדיות ואופטימיות אפשר למצוא בדמוקרטיות הסוציאליסטיות שבסקנדינביה, החל מהתכנון האורבני של סטוקהולם בה רק רבע מהתושבים משתמשים ברכב פרטי כדי להגיע לעבודה, וממהפכת ייצור האנרגיה מרוח בדנמרק, הנשלט בידי הציבור.

חלק שני – חשיבה קסומה

6. השילוב הרה האסון של עסקים גדולים ותנועות ירוקות גדולות

הארגון הסביבתי האמריקאי The Nature Conservancy (להלן TNC) ידוע בכך שהוא קונה שטחי קרקע בעלי חשיבות אקולוגית, הופך אותם לשמורות טבע, ונחשב לארגון הסביבתי העשיר ביותר בעולם. אחת המטרות ששמו לעצמם היתה להציל אוכלוסיה של תרנגולות ערבה (Attwater prairie chicken) שהיו נפוצות באזור טקסס, אך בשנות השישים כבר עמדו בפני הכחדה. אחד המקומות האחרונים בהם נשארה אוכלוסייה של תרנגולות אלה הייתה ליד מפרץ גלווסטון, שטח שהיה שייך לחברת מוביל (היום אקסון-מוביל), ואמנם לא היה מכוסה כולו בתשתית קידוח נפט, אך היו בו כמה בארות פעילות. בשנת 1995, תרמה מוביל את השטח ל-TNC במה שכונה המאמץ האחרון להצלת תרנגולות הערבה, והארגון הכריז שמבצע ההצלה הפך לעדיפות עליונה עבורו. רק ארבע שנים מאוחר יותר, קרה דבר משונה מאוד: הארגון השתמש בשטח כדי לקדוח ולהפיק גז טבעי, ולהכניס מזומנים לקופתו. מתקן ההפקה החדש היה ממוקם לא רחוק מאזור הקינון של התרנגולות, הרבה יותר קרוב מהמתקנים הישנים שנשארו בשטח מתקופת מוביל. הסיפור התפוצץ בשנת 2002, והייתה ביקורת ציבורית קשה על TNC, שטען שהקידוח לא מפריע לעופות, אך לאחר הלחץ הציבורי הבטיח שלא יחזור על נסיונות לגייס כספים בצורה זו. מסתבר שלא רק ש-TNC לא הפסיק להפיק גז טבעי בשטח השמורה, אלא שאף קדח באר חדשה כדי להחליף את הבאר הראשונה שנסגרה מסיבות טכניות. תרנגולות הערבה, למרבה הצער, נעלמו כליל.

TNC הוא אמנם הארגון היחידי כנראה העוסק בעצמו בהפקת דלק מאובן, אך אינו היחידי שלו יש קשרים ענפים עם תעשיית הדלקים. לא מעט מהארגונים הירוקים הגדולים קיבלו תרומות נכבדות מחברות נפט, פחם וחברות אחרות שהן מזהמות כבדות. TNC מונה את BP, שברון ושל כחברות במועצה העסקית שלו, ובמועצת המנהלים כיהנו ומכהנים מספר דירקטורים שהיו בתפקידי ניהול בכירים בחברות נפט גדולות. כמו כן, חלק גדול מהארגונים הירוקים הגדולים משקיעים את כספי הקרנות שלהם בחברות אנרגיה לא מתחדשת. ארגונים אלה מגייסים הון מהציבור כל שנה כדי להלחם למען שמירת הטבע ומניעת ההתחממות הגלובלית, ואז השקיעו את הכסף בחברות שעסוקות בהחמרת הבעיה.

ישנם כמובן ארגונים ירוקים אחרים שלהם כללים ברורים האוסרים על קשרים עם חברות מזהמות. שלא במפתיע, ארגונים אלה מציגים הסטוריה עניפה של התנגחויות ראש בראש בחברות הנפט. דוגמאות טובות הם גרינפיס, Friends of the Earth, 350.org, The Sierra Club. קשה מאוד היום לערוך פעילות ציבורית, בין אם אקדמית, עיתונאית או אקטיביסטית ללא קבלת מימון כלשהו ממקורות שלהם קשרים לחברות מזהמות גדולות, יהא מקור המימון תאגידי, ממשלתי או פילטרופי. נשאלת השאלה האם לתאגידי הנפט היתה השפעה על על התנועה הירוקה. הארגונים הירוקים הגדולים, שלהם הקשרים החזקים ביותר לתאגידי האנרגיה הפוסילית, לא מכחישים אמנם את משבר האקלים, אולם גישתם היא לרוב כזאת שגורמת להתנגשות קטנה יחסית עם האינטרסים של החברות האחראיות לפליטות החמורות ביותר של גזי חממה לאטמוספירה, ולפעמים אפילו פועלות לטובת אינטרסים אלו. במקום לקדם פתרונות הרואים גזי חממה כזיהום מסוכן הדורש רגולציה קפדנית וברורה, תומכים ארגונים אלה פתרונות מסובכים המבוססים על ניצול השוק החפשי למסחר בפליטות פחמן. ארגונים אלה גם תמכו בניצול גז טבעי כ"אנרגיה ירוקה", למרות הנתונים המצטברים על דליפות המתאן, במיוחד מפראקינג, ההופכות אותו לגרוע יותר מנפט.

אחת התוצאות של פתרונות מבוססי שוק חפשי כמו מסחר בפליטות פחמן, היא שהדיון הפך לעשיר באוצר מילים טכני ומסובך, המקשה מאוד על מי שאינו מומחה להבין את החומר, ומהווה מכשלה גדולה ליצירת תנועה עממית גדולה הנלחמת במזהמים הגדולים. בכירים בתאגידים המזהמים ביותר מתקבלים בברכה בועידות פסגה של האו"ם לנושא האקלים כשותפים למציאת פתרונות אקלים. ועידת האקלים של האו"ם שנערכה בוורשא ב-2013, נערכה בחסות רשמית של מגוון חברות נפט ופחם, בזמן שהממשלה הפולנית ערכה במקביל מפגש פסגה בנושאי פחם ואקלים שאירח את החברות המזהמות ביותר במדינה, ורבים מהפוליטיקאים השתתפו בשתי הועידות.

דוגמה לתהליך שעברו הארגונים הירוקים הגדולים עם השנים אפשר לראות בארגון Environmental Defense Fund (בקיצור EDF) שנוסד בשנת 1967 בעקבות אזהרותיה של רייצ'ל קרסון, ובשנותיו הראשונות התמחה בתביעות משפטיות שגרמו לאיסור גורף על השימוש ב-DDT בארצות הברית. זאת הייתה תקופה בה התערבות ממשלתית בשוק כדי למנוע נזק עדיין נחשבה כאפשרות סבירה, ופוליטיקאים עדיין שאלו את עצמם "מה אפשר לעשות כדי לעצור את הנזק" במקום "איך אפשר לפתח מנגנונים פיננסיים מסובכים כדי לעזור לשוק החפשי לפתור את הבעיה בעצמו?". התוצאה הייתה שורה ארוכה של חוקים סביבתיים בארצות הברית, שלאט לאט החלו להתפשט לשאר המדינות המפותחות ומשם גם למדינות מתפתחות. עקרונות החקיקההיו פשוטים: איסור או הגבלה חמורה של פעילויות מזהמות ופוגעניות, ובמידת האפשר אילוץ הגופים המזהמים לשלם על ניקוי ותיקון הנזק. התוצאה הייתה שיפור משמעותי באיכות הסביבה. היה זה תור הזהב של התנועה הסביבתית, בו חגגה את נצחונותיה הגדולים ביותר. אולם עם נצחונות אלה עברה התנועה שינוי - חלקו של האקטיביזם החברתי המארגן הפגנות מחאה הלך וקטן, ובמקומו באה פעילות משפטית של ניסוח חוקים ותביעות נגד מי שהפר אותם. מתנועה של היפים, הפכה לארגונים של עורכי דין, לוביסטים ואנשים שמדלגים מועידת או"ם אחת לשניה. ואז הגיעו שנות השמונים, ורייגן נכנס לבית הלבן. רייגן הכניס למעגל הפנימי שלו יועצים מהימין הכלכלי הקיצוני, שהכחישו את מציאותן של כל השפעה סביבתית של התעשייה החל מגשם חומצי וכלה בהתחממות הגלובלית, והתוצאות לא אחרו לבוא. בין לילה חקיקת חוקים סביבתיים הפכה מתחום ששתי המפלגות הגדולות עסקו בו בגאווה, לפעילות שמאלנית. ג'יימס וואט, מזכירו של רייגן, האשים את הירוקים שהם משתמשים בסביבתנות כדי לזרוע פחדים בציבור במטרה להשיג מטרה גדולה יותר - שליטה מרכזית על החברה, כמו שעשו לפניהם הנאצים בגרמניה והקומוניסטים ברוסיה.

הארגונים הירוקים נתפסו לא מוכנים למהפך, והתלבטו כיצד להתמודד עמו. חלקם, כמו גרינפיס למשל, המשיכו בפעולה אקטיביסטית ישירה. אולם חלקם בחרו להמציא את עצמם מחדש, לשנות את צורת הדיבור ולהשתלב באופנה החדשה של השוק החפשי כחזות הכל. הלחץ גבר כשלזירה הצטרפו מספר ארגונים ירוקים חדשים, שהתחרו על המימון המוגבל, שהצהירו על עצמם כארגונים סביבתיים מודרניים, שמתאימים לתקופה החדשה: נגד התנגחות ראש בראש, ובעד שיתוף פעולה עם החברות הגדולות.הגישה הייתה: אם אינך יכול להביס אותם, הצטרף אליהם.חלק מהאקטיביסטים היו כה מתוסכלים מהשינוי, עד שעזבו את הארגונים שהיו חברים בהם והקימו אירגונים קיצוניים יותר כמו !Earth First השתמשו בחבלה ישירה בציוד של חברות העוסקות בכריתת יערות. בשנת 1990 הייתה ביקורת על מספר ארגונים ירוקים גדולים שהוציאו יותר כסף על קמפיינים תקשורתיים של יום כדור הארץ מאשר על פעילות סביבתית ורפורמות. הארגון שקיבל את הביקורת הקשה ביותר היה ה-EDF, שהפסיק להוביל את המחנה דרך בתי המשפט, ועבר לתמיכה ביצירת שווקים לפליטות פחמן, ושיתופי פעולה על המזהמים הגדולים. זאת הייתה הפעילות שהכשירה קבלת חסות מחברות מזהמות והשקעת כספים במניותיהן.

ב-1988 נכנס לבית הלבן ג'ורג' וו. בוש, עם הבטחה גדולה לפתור את בעיית הגשם החומצי. אך במקום לתמוך בחוקים חדשים המגבילים את פליטת תחמוצות הגפרית הגורמות לבעיה, בעיקר מתחנות כוח פחמיות, ה-EDF הובילה מהלך ליצירת שוק למסחר בתחמוצות הגופרית - הראשון מסוגו. שוק זה מאפשר לתאגידי האנרגיה הפחמית להמשיך לזהם ללא הפרעה כל עוד הן קונות היתרי זיהום מחברות אחרות. אחוז לא מבוטל מהתרומות שמקבל ה-EDF מגיע מחברות מסחריות ותאגידים שהם חלק מהבעיה, למשל וולמארט שהיא החברה הקימעונאית הגדולה בעולם, ויש לה אחריות ישירה לתרבות הצריכה המוגזמת בארצות הברית, שהועתקה לעולם כולו. תלות כספית זו של ארגון סביבתי בחברות מסחריות, גורמת לכך שצורת המחשבה של בכירים בארגון לא יכולה לצאת מגבולות כלכלת השוק החפשי, אל פתרונות אחרים שמנוגדים לה.

בשנת 2006, לאחר צאתו של אל גור עם הסרט אמת מטרידיה, היה נראה שנושא האקלים סוף סוף עמד לגרום לשינוי עמוק בתודעה בעולמית. אולם מסתבר שמעבר לשיחות הסלון של שועי העולם, ומספר הרצאות ב-TED, לא הייתה תנועה עממית גדולה שתלחץ לכיוון שינוי אמיתי. הציבור התבקש אמנם לעשות שינויים בצריכה שלו, אולם במקום לקנות פחות, הוא התבקש לקנות יותר מוצרים ירוקים, כמו נורות חסכוניות. תחשבו על קמפיין נגד עישון, שהיה מראה תמונה גרוטסקית של ריאות שחורות של אדם שמת מעישון, ומתחתיה הכיתוב: זה קל להיות בריא, רק תעשנו סיגריה אחת פחות כל חודש. קמפיין כזה היה נכשל בגלל הפער העצום בין הסכנה המאיימת ובין האמצעים הזניחים שאמורים להתמודד מולה. בצורה דומה היה אפשר לחשוב שאם בעיית שינוי האקלים אכן חמורה כמו שהיא מצטיירת על ידי אל גור, לא הגיוני יותר שהארגונים הירוקים הגדולים היו מנסים להלחם בחברות הנפט במקום לשכנע את הציבור לרכב על אופניים בדרכו לעבודה?

החל משנות התשעים המוקדמות, הצטרפו מספר ארגונים ירוקים גדולים לתמיכה בגז טבעי כדלק מגשר. אז זה עוד נשמע הגיוני, בגלל שטכנולוגיית התאים הסולריים עדיין לא התפתחה והייתה יקרה מאוד. היום ייצור חשמל מאור השמש כל כך יעיל וזול עד שהוא יכול להתחרות במחירו עם נפט וגז טבעי. בנוסף, רוב הגז הטבעי היום מופק מפראקינג, שדליפות המתאן ממנו מבטלות את היתרונות שלו על דלקים פוסיליים אחרים, כולל פחם, מבחינת פליטות גזי חממה. לכן מומחים רבים מסכימים שאין כל צורך בפתרון ביניים, וצריך להשקיע את כל המאמצים עכשיו במעבר לאנרגיות מתחדשות. את הארגונים הירוקים הגדולים, ובראשם TNC, ו-EDF, נימוקים אלה לא משכנעים, והם עומדים על דעתם שהפקת גז טבעי באמצעות פראקינג עומד להפוך לבטוח ונקי. EDF חברו למספר חברות נפט וגז טבעי והקימו את "המרכז לפיתוח מקיים של פצלי שמן" (Center for Sustainable Shale Development), שמפרסם הנחיות שמטרתן להפוך את טכנולוגיית הפראקינג לבטוחה יותר. משם הארגון די ברור שהוא מהווה כיסוי עבור חברות הנפט, שמנסות להראות כאילו באמת אכפת להן ממשבר האקלים, בזמן שמטרתן האמיתית היא סיכול המעבר לאנרגיות מתחדשות.

במשא ומתן לקראת פסגת האקלים בקיוטו ב-1997, ארצות הברית עמדה על כך שיש להקים מערכת בינלאומית למסחר בפליטות פחמן, המבוססת על המערכת למסחר בפליטות בתחמוצות גפרית. התוצאה היתה שלאחר שארצות הברית הטילה את כל כובד משקלה בעניין, ופרוטוקול קיוטו אכן סלל את הדרך לשוק פליטות הפחמן, בסופו של דבר ארצות הברית נמנעה לאשרור הפרוטוקול, והשוק הוקם באירופה, שהתנגדה לגישה זאת מלכתחילה. הפרוטוקול נוסח בצורה כזאת שחברות יכולות לקבל זיכויים על פליטות פחמן שלא ביצעו, בתנאים שממש מזמינים הונאות. דוגמה אחת היא מפעלים בהודו ובסין המייצרים גז מזגנים הידוע כמסוכן לשכבת האוזון, ובתהליך הייצור פולטים גז חממה מסוכן בשם HFC-23. מפעלים אלה קיבלו זיכויים בשווי רב על כך שהתקינו מערכת טיפול לא יקרה בגז זה, ונוצר מצב שאחוז גבוה מהכנסותיהם (במקרה הקיצוני 93.4%) הגיעו ממכירת הזיכויים לחברות מזהמות. במקרה אחר, חברות נפט הפועלות בדלתא של נהר הניגר באפריקה, היו שורפות גז טבעי שהופק כתוצר לוואי של קידוח הנפט, ולא היה כלכלי להפיק אותו - פעולה הקרוייה Flaring והיא אינה חוקית בניגריה. חברות אלה קיבלו זיכויים על כך שהפסיקו לבצע פעילות הרסנית ואי-חוקית. הדוגמה המקוממת ביותר כנראה, היא של ספקולנטים המגיעים ליערות עתיקים בהם מתגוררים שבטים ילידים, מחתימים אותם על מסמכים אותם אינם מבינים בהבטחות של מליוני דולרים כדי לקבל חזקה על השטח, ואז מכינים תוכניות לכרות את היער, ומבטלים את התוכניות כדי לקבל זיכויים השווים מליונים עבור "תוכניות לשימור יערות", שכמובן אינם מגיעים לשבטים. מקרים כאלה קרו למשל בפפואה גינאה החדשה, אקוודור וקונגו. בפראנה שבברזיל, בפרוייקט שימור יערות המספק זיכויי פליטות פחמן לחברות מזהמות כמו שברון ו-GM, ומנוהל על ידי TNC ועמותה ברזילאית, נאסר על הילידים משבט הגוארני להשתמש ביער שהיה ביתם במשך מאות שנים לצורך איסוף מזון, ציד ודיג, כדי לשמור על העצים. יש מקרים בהם השבטים הילידים נכלאו בשמורות, עם גדרות תיל ושומרים חמושים, בנימוק שיש לשמור על היער מפניהם. האירוניה היא שברוב המקרים, האנשים אותם מקריבים לטובת יצירת שוק פליטות הפחמן, הם אלה החיים בצורה המקיימת ביותר בעולם - בעלי קשרים עמוקים לאדמה, משתמשים במשאבים מקומיים מתחדשים בכמות קטנה, ומטפחים את הקרקע ואת הסביבה. ארגונים סביבתיים הרואים את התמונה הגדולה ומחוייבים לתוצאות בנושא האקלים, צריכים לטפח אנשים כאלה, במקום לעקור אותם משורשיהם.

הבעיה החמורה ביותר היא ששווקי הפחמן נכשלו להשיג את מטרתם. באירופה ניסו להשתמש במספר גדול של זיכויים מוזלים כדי לעודד חברות ומדינות נוספות להצטרף לשוק הפליטות. לאחר מספר שנים הגיע המשבר הפיננסי של 2008, וגרם וירידה אמיתית בפעילות הכלכלית בשוק, ובפליטות הפחמן, שכתוצאה ממנה השוק היה מוצף בהיתרי פליטות זולים. ב-2013 מחיר השוק של פליטת טון פחמן עמד על 4 אירו בלבד, לעומת מחיר מטרה של 20 אירו. במחירים כאלה התמריץ להשקיע במניעת פליטות הוא קטן מאוד. זוהי דוגמה מצויינת לכך שה"פתרון" של שימוש בשווקי פליטות פחמן אינו יציב והוא פשוט מסוכן מידי. בפברואר 2013 יצאו 130 ארגוני סביבה וצדק כלכלי בקריאה לבטל את מערכת מסחר הפליטות האירופאית (ה-ETS) מכיון שאחרי שבע שנים של פעילות, פליטות הפחמן לא הצטמצמו כלל, והערכות זהירות הן שבין שליש לשני שליש מהזיכויים שנתנה על על חסכון בפליטות פחמן, אינם מייצגים קיצוץ אמיתי בפליטות.

7. המיליארדרים הירוקים לא יצילו אותנו

בשנת 2006 נפגש אל גור עם המיליארדר ריצ'ארד ברנסון ונתן לו הרצאה פרטית על אמת מטרידה. ברנסון השתכנע, והתחיל לתכנן אילו שינויים יוכל לעשות בחברת וירג'ין. לקראת סוף השנה, ניצל את ועידת קלינטון ליוזמה גלובלית בניו יורק, כדי להכריז שהוא מתכוון להשקיע סכום של שלושה מיליארד דולר בעשור הקרוב בפיתוח ביו-דלקים כחלופה לנפט וגז טבעי, ועל טכנולוגיות אחרות להתמודדות עם משבר האקלים, כאשר הכסף יגיע מרווחי חברות התחבורה של וירג'ין - התעופה והרכבות, רווחים שמגיעים משריפת דלקים. מעבר לכך, ברנסון הכריז שבמידה וחברות התחבורה שלו לא יהיו רווחיות מספיק, הוא ישלים את החסר מהחברות האחרות שלו, ויעשה את כל שביכולתו כדי לעמוד בהתחייבותו. ברנסון התנדב לעשות בדיוק את מה שממשלות העולם לא הסכימו לבצע על ידי חקיקה. שנה לאחר מכן יצא ברנסון עם הצהרה נוספת, והכריז על פרס כדור הארץ של וירג'ן (The Virgin Earth Challenge), תחרות על פרס של 25 מיליון דולר עבור הממציא הראשון שיצליח להפיק מהאוויר מיליארד טונות של פחמן בשנה ללא תופעות לוואי הפוגעות בסביבה. הרעיון היה לאתגר את המוחות הטובים ביותר בעולם כדי למצוא פתרון שיאפשר לנו להמשיך לחיות את חיינו כרגיל, להמשיך לפלוט פחמן לאטמוספירה, ולהמשיך לטוס בחברת וירג'ן. בהמשך, בשנת 2009, הקים ברנסון את חדר המלחמה בפחמן (Carbon War Room), קבוצה של תעשיינים שבדקו איך סקטורים שונים בייצור יכולים באופן התנדבותי לצמצם את פליטות הפחמן שלהם, ועל ידי כך לחסוך כסף. "הפחמן הוא האויב", הכריז ברנסון, "בואו ונתקיף אותו בכל דרך שנוכל, אחרת הרבה אנשים ימותו, כמו בכל מלחמה."

זה היה נראה כמו חלום שהתגשם - מיליארדר נוצץ ואהוב התקשורת, יוצא להראות לעולם שגם חברות מהמזהמות ביותר יכולות להוביל את הדרך לעתיד ירוק יותר, על ידי שימוש ברווח כספי בתור התמריץ הטוב ביותר, ומוכן להשקיע את כספו הפרטי לשם כך. היו פילנטרופים ירוקים חשובים לפניו, כמו וורן באפט, ביל גייטס ומייקל בלומברג, אך ברנסון היה הראשון שהיה מוכן להשתמש בחברות שלו כשפני נסיון בבדיקת הטכנולוגיות החדשות.

אז מה באמת קרה לכל ההבטחות של ברנסון? נתחיל בהתחייבות להשקיע שלושה מיליארד דולר תוך עשור על פיתוח דלקים ביולוגיים. ברנסון הקים חברה נוספת בשם וירג'ין דלקים (שמאז שינתה את שמה לקרן הירוקה של וירג'ין) והשקיע בה 130 מיליון דולר, שהגיעו להשקעות בעיקר באתנול מתירס, וכמו כן במחקרים על דלק מטוסים מעצי אקליפטוס ורעיונות נוספים. אך ברנסון עצמו אמר שדלק הפלא שחיפש לא הומצא עדיין. בינתיים, שוק הדלקים הביולוגיים סובל מירידת מחיר הנפט והגז הטבעי המופקים מפראקינג. נראה שההתלהבות הראשונית ממציאת דלק ביולוגי פגה, וההשקעות של ברנסון בתחום איבדו מיקוד והחלו לדשדש. בשנת 2010 אמר ברנסון בראיון לעיתון האקונומיסט, שעד כה השקיע בין מאתיים לשלוש מאות מיליון דולר באנרגיה נקייה. עד שנת 2013, כלומר לאחר שבע מתוך עשר השנים בהן התחייב להשקיע שלושה מיליארד דולר, לא נראה שהשקעתו עברה את סף ה-300 מיליון דולר. כששואלים אותו על כך, הוא משתמש בתירוצים שונים, למשל שחברת התעופה שלו הפסידה מאות מליונים. האמת היא שהוא הקים חברת תעופה חדשה בארצות הברית, שהתרחבה במהירות ובאגרסיביות, תוך מכירת כרטיסי טיסה מוזלים מאוד - עד $60. כלומר, פלח השוק שלו התרחב לא רק על חשבון לקוחות קיימים של חברות תעופה אחרות, אלא גם מלקוחות חדשים שהחליטו לטוס בגלל המחיר הזול. בשיטה דומה הוא גם נכנס לשוק הטיסות הפנימיות בבריטניה, ולטיסות ארוכות לאוסטרליה. בסך הכל הוסיף ברנסון לצי שלו לפחות 160 מטוסים, ופליטת הפחמן של כלל מטוסיו עלתה בכ-40%.

בנוסף להשקעותיו של ברנסון בהרחבת צי המטוסים שלו, הוא גם נכנס לתחום מרוצי פורמולה 1, וכן השקיע לפחות 200 מליון דולר בוירג'ין גלקטיק - במטרה להציע לקהל הרחב טיסת תענוגות לחלל תמורת רבע מליון דולר בלבד לנוסע, שזהו בזבוז חסר טעם של אנרגיה המחממת את כדור הארץ. התירוצים של ברנסון על הפסדים של חברות התעופה שלו הם לא אמינים מסיבה נוספת - שווי נכסיו הוערך ב-2006 ב 2.8 מיליארד דולר, ובשנת 2014 ההערכה כמעט הוכפלה ל-5.1 מיליארד.

ומה בנוגע לפרס כדור הארץ של 25 מיליון דולר למי שיפתור את בעיית ההוצאה של פחמן מהאוויר? ב-2010 מספר הנרשמים לאתגר היה כ-2500. דוברו של ברנסון הסביר שנרשמים רבים נפסו כיוון שהצעותיהם היו מסוכנות מידי, ואחרים לא היו מפותחים מספיק לשימוש מסחרי. הוא הוסיף שההשקעה הנדרשת כדי לבדוק את הכדאיות של מספר הצעות בקנה מידה גדול תהיה הרבה יותר יקרה מ-25 מליון דולר - פי אלף בערך. ברנסון עצמו אמר שעדיין לא אמר נואש, והוא מאוד מקווה שפתרון טכנולוגי חדש אכן יצוץ בשלב כלשהו, ואז הוא ישמח להעניק לו את הפרס.

בשנת 2011 הכריז ברנסון על 11 המתחרים המובילים: ארבעה שפיתחו מכונות השואבות פחמן מהאוויר, אך בקצב שרחוק מאוד מהדרוש, ושלושה המשתמשים בתהליך ההופך את הפחמן המופק ממכונות כאלה לפחם שאפשר לקבור באדמה - תהליך שיש חילוקי דעות לגביו בקנה מידה גדול. שאר המתחרים היו רחוקים יותר מהמטרה המוצהרת של התחרות, כמו למשל מתחרה שהציע לשנות את מזונן של חיות המשק כדי להגביר את יכולת הכלת הפחמן של הקרקע. לדברי ברנסון, אף אחד מהמתחרים המובילים לא היה בשל לקבל את הפרס, והוא הציג אותם לציבור כדי שאנשים הטובים ביותר מכל התחומים יעבדו יחד כדי לפתור את הבעיה.

מסתבר שמאחורי הקלעים יש אינטרסים נוספים: תעשיית הנפט פיתחה תהליך חדשני בשם EOR, בו מזריקים גז כלשהו לתוך בארות הנפט כדי להגביר את הלחץ וכך להגדיל את התפוקה. אחת הגרסאות האחרונות של התהליך משתמשת בפחמן דו-חמצני, והבעיה הגדולה ביותר העומדת בפני מסחור מאסיבי של הטכנולוגיה היא מציאת מקור זול לכמויות אדירות של גז החממה המוכר. כלומר, המנצח בתחרות לא רק יעזור לנקות את האוויר כדי שחברות הנפט יוכלו להמשיך ולזהם אותו, אלא הוא יעזור להן לעשות זאת בכמויות גדולות יותר. אחד המתחרים המובילים הצהיר שלמכונות כמו שלו יש את הפוטנציאל לשחרר כמויות עצומות של נפט שבעבר נחשב בלתי ניתן להפקה, כמו שטכנולוגית הפראקינג עשה לגז טבעי. אחד המחקרים שבדקו את הטכנולוגיה מצא שעבור כל טון של פחמן שיוזרק עמוק בבארות הנפט, ארבעה טון פחמן ייפלטו לאטמוספירה בתהליך הפקת ושריפת הנפט שיישאב.

מי שעשה את הקשר בין הצורך של תעשיית הנפט לפתרון של ברנסון היה אלן נייט, יועץ הקיימות של ברנסון, והאיש שמינה להוביל את התחרות. אך נייט לא עבד עבור ברנסון במשרה מלאה, ובין לקוחותיו האחרים היו חברות נפט גדולות כמו של וסטראטויל, שתים מהגדולות ביותר בהפעלת חולות הזפת באלברטה. זו הסיבה שאת טקס ההצגה של המתחרים המובילים לעולם, בחר לעשות בקלגארי, בירתה של תעשיית חולות הזפת. גם העיתוי היה חשוב. ב-2011 היה לחץ רב להחמיר את התקנות ולאסור שימוש בנפט המגיע ממכרות חול הזפת באלברטה, בגלל שהוא גורם לזיהום גדול יותר מנפט רגיל. בין השאר נשלחו מכתבים לחברות התעופה הגדולות בבקשה שיפסיקו להשתמש בדלק מטוסים המופק מחולות הזפת, ובמיוחד לברנסון. הוא סירב לבקשה. ארגון הטקס בקאלגרי עזר לשפר את תדמיתה של תעשיית חולות הזפת. כדאי לציין גם שברנסון ניצל את השפעתו כדי להלחם בחקיקה של רגולציה סביבתית.

יש אפשרות שכל הסיפור היה הצגה אחת גדולה, כדי בנות את תדמיתו של ברנסון כמושיעו. של כדור הארץ, ולעזור לו להתמודד מול הרגולציה. אך גם אם המהלך היה כנה, וברנסון באמת עשה זאת בכוונה אמיתית, המסקנה מכך שכל הפרויקטים שיזם נכשלו היא קשה. ברנסון יצא להוכיח שאפשר לרתום את תמריץ הרווח כדי לפתור את משבר האקלים. אך הפיתוי להרוויח יותר מפעילות המחריפה את המשבר היה גדול מידי. שוב ושוב התשוקה להגדלת האימפריה שלו ניצחה את הרצון הטוב למען האקלים. הרעיון שהקפיטלזם ורק הקפיטליזם יכול להציל את העולם ממשבר שהוא בעצמו יצר הוא כבר לא רק תיאוריה מופשטת - זאת היפוטזה שנבדקה שוב ושוב במבחן המציאות, ונכשלה כל פעם. יכול מאוד להיות שיהיו מיליארדרים נוספים שיחלצו להגנת האקלים, אך הבעיה היא שאין לנו עוד עשור לאבד בזמן שאנו תולים את תקוותינו בגיבור התורן. יש הרבה הזדמנויות לרווח כספי גדול בדרך לכלכלה חסרת פליטות פחמן, אולם מניע הרווח הכלכלי לא יהיה המיילדת שתביא אותה לעולם. זה חשוב כי ברנסון עלה על עקרון חשוב: זה הגיוני מאוד שרווחים של העסקים שאחראיים לרוב פליטות הפחמן יהיו אלה שיממנו את המעבר לעתיד ירוק יותר. זה בדיוק מה שצריך לקרות בקנה מידה גלובלי כדי לפתור את בעיית האקלים. הבעיה היא שאם זה יהיה תלוי בתאגידים עצמם, לאחר שבעלי המניות יקחו לעצמם פרוסה נדיבה מהעוגה, וההנהלה הבכירה תדאג לעצמה לתוספת, לא ישאר הרבה כדי למלא את ההבטחה. אם נסמוך על החברות המסחריות שיתנדבו לעשות זאת, זה פשוט לא יקרה. הדרך היחידה לגרום לזה לקרות היא על ידי שימוש בחקיקה סביבתית, ברגולציה קפדנית, במיסוי על ניצול אוצרות טבע ובקנסות כבדים על המזהמים, שתעשיית האנרגיה הפוסילית התנגדה להם בנחרצות כל הזמן.

מסקנה נוספת שחשוב לשים אליה לב היא שברנסון הראה לנו בגדול איך אנו שבויים בכוחה של האמונה שהטכנולוגיה היא זאת שתציל אותנו - שאם מספיק אנשים חכמים ויצירתיים יקדישו את זמנם ומרצם, יימצא בסוף פתרון קסם שיפתור לנו את משבר האקלים ללא שנצטרך לעשות שינויים גדולים בצורה שהכלכלה שלנו עובדת. הדוגמה הטובה ביותר של תוצאותיה של אמונה זו היא התחום הקרוי הנדסת אקלים (Geoengineering).

8. עמעום השמש: הפתרון לזיהום הוא... זיהום?

במרץ 2011 הצטרפה קליין לכנס של מדעני הנדסת אקלים שהתקיים לא רחוק מלונדון, ואורגן על ידי ההחברה המלכותית הבריטית. בשנים האחרונות הפכה להיות הגוף המדעי המוביל בעולם המצדד בגישה כי בהעדר התקדמות בצמצום פליטות הפחמן, כדאי שנמצא תוכנית חליפית לפתרון משבר האקלים. בדו"ח שהוציאה ב-2009 קראה לממשל הבריטי להקדיש משאבים נכבדים לבדיקת אילו אפיקים של הנדסת אקלים יהיו האפקטיביים ביותר. שנתיים מאוחר יותר הכריזה מציאת פתרון הנדסי בקנה מידה גלובלי לחסימת חלק מקרני השמש המחממות את כדור הארץ, הוא כנראה הפתרון המעשי היחידי שיהיה אפשר להשתמש בו במקרה של מצב חירום אקלימי. נושא הכנס הפעם היה הדרכים בהן המחקר, ובסופו של דבר המימוש של הנדסת אקלים, צריך להיות מנוהל על ידי הממשלה. מהם החוקים שעל החוקרים לפעול לפיהם? מיהם הגופים שיהיו אחראיים על הרגולציה של התחום? האם יהיו אלה ממשלות, או אולי האו"ם? כדי לענות על שאלות אלה ואחרות, שיתפה החברה המלכותית פעולה עם שני גופים שנתנו לכנס חסות: האקדמיה האיטלקית למדעים, וארגון ה-EDF, המתאר את הנדסת האקלים כ"כלי ביניים" (בדומה לתיאור שהוא נותן לגז טבעי). חסות זו הפכה את הכנס לאירוע המדעי הבינלאומי ביותר בנושא הנדסת אקלים, וכן לפעם הראשונה שארגון ירוק גדול נותן את ברכתו למחקר בנושא התערבות ישירה וחריפה באקלים כדור הארץ כפתרון למשבר האקלים. כשלושים מדענים, עורכי דין, פעילי סביבה וקובעי מדיניות התאספו כדי לדון בטכנולוגיות שנראות מבטיחות.

אפשרות אחת היא "דישון" של האוקיאנוסים בברזל כדי גרום לגידול משמעותי באוכלוסיית האצות, שיקלטו כמויות גדולות של פחמן דו-חמצני מהאטמוספירה. אפשרות נוספת היא כיסוי שטחי מדבריות נרחבים בכיסוי לבן שיחזיר אחוז גדול יותר של אור שמש חזרה לחלל. וכמובן בניית מכונות שישאבו פחמו דו-חמצני מהאוויר, כמו שמנסה לעשות ריצ'ארד ברנסון. אולם השיטה שניראית לרוב המדענים בחדר המעשית ביותר היא פיזור חלקיקים לאטמוספירה במטרה שיחזירו חלק מקרינת השמש חזרה לחלל. בשפה מקצועית קוראים לזה SRM (Solar Radiation Management). יש מספר גישות כיצד אפשר לעשות זאת - החל משליחת לווינים בעלי מראות לחלל, ועד הבהרת עננים - ריסוס מי ים (מספינות בים או ממגדלים על החוף) כדי לגרום ליצירת יותר עננים או עננים בהירים יותר. השיטה שמקבלת את רוב זמן הדיון היא ריסוס ארוסולים של סולפט אל הסטרטוספירה, אם באמצעות מטוסים מיוחדים או על ידי צינורות שיוחזקו על ידי כדורים מעופפים. עד כה פורסמו למעלה ממאה מאמרים מדעיים בנושא SRM, ויש מספר צוותים מדעיים המתכוננים לבצע ניסויים במנגנוני הפיזור באוויר הפתוח על ידי מטוסים, ספינות וצינורות ארוכים. אם לא תקום רגולציה למחקרים אלה בקרוב מאוד, אנו עלולים למצוא את עצמינו שפני נסיונות במחקר בסגנון המערב הפרוע.

שיטה זו של ריסוס סולפטים לסטרטוספירה, קרויה אופציית פינטובו (The Pinatubo Option), על שם הר הגעש פינטובו שבפיליפינים שהתפרץ ב-1991. התפרצות זו, בשונה מרוב הרי הגעש בעולם, שלחה כמויות גדולות של דו-תחמוצת הגפרית הרחק אל הסטרטוספירה. כאשר טיפות דו-תחמוצת הגפרית מגיעות לגובה כזה, הן אינן יורדות חזרה למטה תוך זמן קצר, אלא נשארות באוויר הדליל, ובתוך מספר שבועות נסחפות ומכסות את כל כדור הארץ. הטיפות הקטנות פועלות כמראות, ומחזירות חלק מאור השמש כך שלא יכנס לאטמוספירה כלל. כאשר התפרצות כזאת קורית באזורים טרופיים, החומר נשאר בסטרטוספירה כשנתיים לפחות, ועל הקרקע מורגשת התקררות. זה מה שקרה עם התפרצות פינטובו - שנה לאחר ההתפרצות הטמפרטורה העולמית צנחה בחצי מעלה, ואז היו מדענים שאמרו לעצמם: למה שלא ננצל את התופעה להתמודדות עם התחממות האקלים?

הדיון מתחיל ביתרונות: הטכנולוגיה כבר קיימת, אם כי טרם נוסתה, היא זולה למדי, ולאחר התחלת השימוש בה, התוצאות יורגשו תוך זמן קצר. החסרונות מתחילים בכך שכנראה שמים בהירים לחלוטין יהפכו לנחלת העבר, ותהיה להם עכירות תמידית. העכירות תפריע לאסטרונומים לצפות בכוכבים, ולכל מה שמנצל את אנרגיית השמש לאבל מיעילותו, החל מתאים סולריים וכלה בחקלאות. חסרון משמעותי הוא שהטכנולוגיה לא פותרת את עליית ריכוז הפחמן באטמוספירה עם כל הבעיות הנלוות, כמו עליית חומציות האוקיינוסים, אלא מטפלת נקודתית בטמפרטורה. בעיה חמורה אחרת היא בעיית ההפסקה: לאחר התחלת השימוש ב-SRM, מכיון שריכוז גזי החממה ימשיך לעלות, הפסקת הריסוס תגרום לקפיצה פתאומית בטמפרטורה, ללא אפשרות להתאקלם בהדרגה. תחשבו על מכשפה מאגדות הילדים, השותה מרקחת קסומה כדי להשאר צעירה - וביום בו אזל המלאי, היא מזדקנת בבת אחת.

לסיום הדיון מוצג מודל ממוחשב המראה את השפעת השימוש ב-SRM על מפת המשקעים העולמית. נראה כי צפון אמריקה ואירופה לא יושפעו כמעט, אך אפריקה המשוונית תסבול מירידה משמעותית בכמות הגשמים, וגם המונסונים באסיה יאבדו מכוחם. נראה שאזורים אלה יעדיפו להתמודד עם השפעת עליית הטמפרטורות. בשפה מדעית קוראים לזה ההטרוגניות המרחבית של ההשפעות, או בשפה פשוטה - חלק מהמדינות יידפקו. אילו מדינות ועד כמה הן יידפקו? הדרך היחידה לדעת היא לנסות - והניסוי היחידי שיכול לבדוק מה היא ההשפעה הגלובלית, הוא פרישה מלאה של המערכת. ניסוי בקנה מידה קטן ולזמן קצר לא מספיק. כלומר ניסוי בו כולנו נהיה שפני הנסיון. יש מספר מודלים המראים מגוון תוצאות אפשריות, עד כדי קריסה מוחלטת של החקלאות באיזורים מסויימים באפריקה.

חלק שלישי – מתחילים בכל זאת

9. לוחמי האקלים החדשים

10. דמוקרטיה, הימנעות מהשקעות, והניצחונות עד כה

11. זכויות הילידים וכוחה של שמירת ההבטחה

12. האטמוספירה כנחלת הכלל, וכוחו של תשלום החוב

13. המעבר מהפקה (extraction) להתחדשות

סיכום – בדיוק מספיק זמן לעשות את הבלתי אפשרי