מטה מאבק הגז

שיתוף

מטה מאבק הגז הוא קואליציה של ארגונים ושל פעילים ופעילות חברתיים שמטרתו להוביל את ישראל למשק אנרגיה בר קיימא, לעצמאות אנרגטית, ולניהול תקין, שקוף ובר קיימא של משק הגז-הטבעי בישראל. המטה הוקם בשנת 2012 בעקבות פרסום מסקנות ועדת צמח, ומורכב מארגונים רבים שחברו יחדיו המייצגים קשת פוליטית רחבה. המטה החל לפעול ציבורית בכדי להביא להחלטה שתשמור על זכויות הציבור המוקנות לפי חוק על הגז, ולפרסם לציבור את ההפסד הכלכלי שיגרם מייצוא הגז. נושא הגז, שהיה בלתי מוכר לרוב תושבי המדינה, הפך לאחד הנושאים על סדר היום הציבורי, ובפעילות סביבו נרתמו ארגונים שונים וכן עשרות אלפי אזרחים שפעלו במסגרת חוקי בית, פעילות ברשתות חברתיות, מאמרי דעה בעיתונות והפגנות.

רקע

גז טבעי בישראל

רקע:

גז טבעי בישראל, בדומה למשאבי טבע אחרים בישראל הוא רכושו של כלל הציבור בישראל. חוק הנפט שקיים משנות ה-50 מקנה לציבור זכויות שונות לגבי הנכס, והממשלה אמורה לאכוף את הזכויות האלה מול זכיינים - שהם חברות שקודחות קידוחי גז ונפט. לחברות אלה יש זכויות וחובות מול המדינה כחלק מתנאי הזיכיונות. בניגוד לדעה רווחת אצל חלק מהציבור, הסיכון שלוקחים יזמים על חיפושי גז ונפט לא הופכים את הגז והנפט לרכוש פרטי. וכך תנאי ההפקה, הגבלות על ייצוא והיבטים אחרים מוסדרים על ידי חוקי המדינה והתנהלות הממשלה והן לא החלטות חופשיות של היזם.

לפי הארגונים והממשלה כאחד, זכותו של הציבור הישראלי ליהנות ממשאב הגז, דרך שילובו במשק האנרגיה, פיתוח תעשיה מבוססת גז, והסבת ענף התחבורה לשימוש בדלקים מבוססי גז. לפי הארגונים יש לראות את הגז כ"דלק מעבר" לקראת מעבר המדינה לאנרגיה מתחדשת ונקיה, מה שיגרום לעצמאות אנרגטית, ויפחית משמעותית את פליטות הפחמן והזיהום.

עוד לפני מטה מאבק הגז, היה מאבק אזרחי משמעותי בנושא הגז - ארגונים שפעלו כדי להעלות את תמלוגי הממשלה על הגז. בעקבות פעילות אזרחית זו הקומה וועדת ששינסקי שהותירה את התמלוגים כפי שהיו, אך הכריזה על גביית מס רווחים על הגז לאחר החזרי הוצאות ניכרות של החברות. עם זאת סוגיות רבות לא הוסדרו במשק הגז לא הוסדרו כגון הגבלות על ייצוא, מיקום הצינורות שיובילו את הגז, מיקום מתקני הפקה ואולי גם הנזלה ועוד.

חברי המטה

מטה המאבק מורכב מארגונים רבים שחברו יחדיו המייצגים קשת פוליטית רחבה. הארגונים החברים במטה מאבק הגז נכון להיום (2016): אנו, המשמר החברתי, הפורום הישראלי לאנרגיה, הפורום המשפטי למען ישראל, העמותה לכלכלה בת קיימא, ירוק עכשיו, ישראל 2050, ישראל יקרה לנו, מגמה ירוקה, צדק חברתי – חדר המצב, צלול, וכן פעילים ופעילות חברתיים רבים אשר המוכרים מביניהם הם אור-לי ברלב ויוסי דורפמן.

פעילות המטה בסוגיית ייצוא הגז

בעקבות גילוי הגז במאגר תמר, והשאלות לגבי המשך גילויי הגז, פיתוח משק האנרגיה בישראל וכמויות הגז שישמשו את המשק הישראלי החלה פעילות ציבורית בנושא. מספר ארגונים הופיעו בפני ועדת צמח במטרה לפעול לכך שכמות הגז שישמש את המשק בישראל תהיה מקסימלית, זאת בשל הטענה שהגז הטבעי הוא נכס אסטרטגי, העתיד להשפיע על מעמדה הפוליטי ועל מצבה הכלכלי של ישראל בהווה ובעתיד.

הדרישה הרשמית של מטה מאבק הגז הייתה להעביר את ההחלטה על ייצוא הגז מהממשלה אל הכנסת. זאת בשל הערכות כי ההשפעה הכלכלית והפוליטית של כמות הייצוא על המשק היא עצומה. ייצוא של גז משפיע על כמות המיסוי ועיתוי המיסוי, על תזמון פיתוח המאגרים וכן על כמות הגז שתישאר לישראל. גז שמייצאים אותו פירושו לא רק קבלת תמלוגים אלא גם אובדן כמות של אותה גז למשק הישראלי וצורך לייבא דלק במקום הגז הזה. בתנאים של ישראל ייבוא כמות גדולה של דלק כזה (גז, גז נוזלי או סולר) הם בעלי עלות גבוהה מאוד שעלולה להיות גבוהה בהרבה מכל התמלוגים מהגז. לטענת פעילי המטה החלטה בסדר גודל כזה של מאות מיליארדי שקלים למשק צריכה להיעשות בכנסת ולא בממשלה - הן בגלל שמדובר בהסדר לאורך זמן רב, הן בגלל ההשלכות הכלכליות הגדולות (בדומה לתקציב המדינה שגם הוא מאושר בכנסת) והן בגלל שבכנסת ניתן להעלות שאלות שונות לגבי ניהול משק הגז כמו האם יש ניתוח עלות תועלת של ייצוא הגז, כמה גז בעצם המדינה מתירה לייצא, כמה גז יש לישראל, וכמה גז עוד צפוי להתגלות בישראל.

דרישה נוספת של המטה הייתה לשקיפות גדולה יותר של פעילות הממשלה בנושא ניהול משק הגז. אחת הדרישות של המטה הייתה לדוגמה לפרסם את הפרוטוקולים של וועדת צמח. לאחר עתירה בנושא לבג"ץ פרסם משרד האנרגיה את חלק מהפרוטוקולים שלו שכללו פגישות של חברי הוועדה וכן חוות דעת מומחים שונים שהעידו בפני הוועדה - אך לא את השיחות של חברי הוועדה עם החברות ועם ארגונים חברתיים. חלק מהחשיפה של הפרוטוקולים גילה שחברי הוועדה לא הפעילו מתודולוגיה מקובלת של ניתוח עלות תועלת לגבי הגז, וכי השיקולים היו קבלת תקבולי גז מהר יותר ויותר תקבולים אם יהיה יותר ייצוא (תוך התעלמות ממיסוי של חברות שמשתמשות בגז בארץ), מול שיקולים של שנות עצמאות אנרגטית.

דרישה נוספת של המטה הייתה לתכנן את משק הגז והאנרגיה בכלל כך שאלו יספיקו לזמן רב - לא למכור את הגז כמה שיותר מהר, אלא לשמור חלק ממנו לטובת הדורות הבאים לתקופה של כ-50 שנה. בנוסף המטה היה מעוניין את המיסוי מהגז ואת הרווחים של חברות עקב מעבר לגז בהשקעות ממשלתיות ופרטיות (על ידי תמריצי מס) באנרגיה מתחדשת, כך שביום שבו יאזל הגז הישראלי ישראל תוכל להנות מהמשך עצמאות אנרגטית ארוכת טווח.

הממשלה לא נעתרה לדרישות מטה המאבק והיתה נחושה להעביר אותו בהחלטת ממשלה ולא בכנסת. המטה העלה את סוגיית משק הגז לראש סדר היום הציבורי, ולאור המאבק והלחץ הציבורי, הממשלה החליטה בחודש יוני 2013 לייצא כמות נמוכה יותר ב-13% מהגז הטבעי (במקום לייצא 53% כפי שהמליצה ועדת צמח, הממשלה החליטה על יצוא של 40%) - חסכון שלפי המטה נאמד בכ-130 מיליארד שקל.

ארגונים במטה מאבק הגז וכן חברי כנסת עתרו לבג"צ בדרישה שזה יכפה על הממשלה להעביר את ההחלטה לכנסת. בג"צ דחה את העתירה בטענה שהיות ושהחלטת הממשלה מאפשרת לפתוח את מכסות הייצוא כל 5 שנים אין כאן החלטה לטווח ארוך. דבר זה עומד בניגוד לטענה בסיסית של אנשי המטה לפיה חוזי ייצוא של גז טבעי מחייבים בניית תשתיות, והם מתחייבים לטווח ארוך של 10-20 שנה. בג"צ טען שאם הכנסת מעוניינת בכך היא יכולה להכריח את הממשלה להעביר את הנושא בחקיקה.

המאבק היה עוצמתי וזכה לרוח גבית ממובילי דעת קהל בתחום כגון מגזין דה מרקר שהכתיר את הקואליציה במקום הראשון בקטגורית המערערים ברשימת 100 המשפיעים של המגזין לשנת 2013, וצוינה ההשפעה שלה על ההון והשלטון. ציפי איסר איציק שטענה במאמר דעה בדה מרקר כי מאבק הגז הוא המאבק החברתי המנצח לשנת 2013 [1]

פעילות בנושא מונופול הגז ומתווה הגז

לאחר שהיקף הגז שישאר בישראל לשימוש מקומי והיקף הגז שייוצא לחו"ל נקבע, מטה המאבק המשיך לפעול למען משק אנרגיה מתפקד בצורה הוגנת, לתושבי מדינת ישראל ולזכיינים. בשל אי פיקוח על סחר ברישיונות החיפוש על ידי המדינה, נוצר מצב בו רוב הגז הישראלי מצוי בידיים של קבוצת דלק וחברת נובל אנרג'י האמריקאית. רונית קן, הממונה לשעבר על הגבלים עסקיים, לא דרשה מהחברות פטור מהסדר כובל, וזמן קצר לאחר פרישתה מתפקידה עברה לעבוד כדירקטורית בחברת גז טבעי.

כך נוצר מצב בו מתקיים מונופול בשוק הגז הישראלי, אשר שולט על תנאי ההפקה, והוא בעל כוח מהותי מול צרכנים אחרים ומול הממשלה. לאחר מאבק ציבורי עיקש שדרש את פירוק המונופול, הממונה על ההגבלים עסקיים דאז, פרופ' דיוויד גילה, סירב לאפשר לחתום על הסכם פשרה עם החברות, והכריז כי לא יכולה להיות תחרות אם נובל אנרג'י תחזיק גם במאגר תמר וגם במאגר לוויתן.

הממשלה גיבשה צוות משותף למשרד האנרגיה, משרד האוצר ומשרד ראש הממשלה אשר ניהל משא ומתן עם החברות למציאת מתווה לפיתוח המאגרים אשר יאושר על ידי הממשלה. הצוות פעל עם מנדט לא ברור כאשר בראשו יוג'ין קנדל, ראש המועצה הלאומית לכלכלה. הסמכות להחליט לגבי חברות שחשדות בעבירה על חוק ההגבלים העסקיים היה עדיין של הממונה על ההגבלים העסקיים ולא היה ברור מה המנדט החוקי של הצוות. גילה, שהרגיש שהממשלה לא מתכוונת לתת לו גיבוי בנושא, החליט להתפטר. הממשלה החליטה לאשר את מתווה הגז ולעקוף את הממונה על ידי שימוש בסעיף 52 של חוק ההגבלים העסקיים - הטענה שאם יש צידוק בטחוני ומדיני מספיק ניתן לעקוף את החלטת הממונה.

מתווה הגז שגובש, בשל הוויתורים הרבים שביצעה בו המדינה לטובת החברות ועל חשבון הציבור והדורות הבאים, לא זכה לאהדה ציבורית וכך גם לא זכה לרוב בכנסת. זאת בשל כשלים רבים בו – מחיר גבוה לצרכן (מחיר שחברת נובל אנרג'י מתגאה בו בפני משקיעים כדוגמה לרווחיות גבוהה), תמלוגים נמוכים למדינה, פגיעה בעצמאות האנרגטית של ישראל, אי הנחת צינור שני מהמאגרים לישראל, הבטחת אי שינוי ברגולציה לשנים קדימה (בהחלטת ממשלה, ועוד ועוד. האבסורד הגיע לנקודה כה קיצונית עד שהיום מחיר הפחם המיובא והמזהם, ששריפתו פולטת פחמן בצורה גבוהה, זול יותר ממחיר הגז הישראלי (ללא הכנסת השפעות חיצוניות אשר לא נכללות בחישובי הכדאיות שהמדינה מבצעת).

לאחר אישור המתווה בממשלה, הוגשו לבג"צ מספר עתירות, ולאחרונה, העתירה בנושא סעיף היציבות השלטונית, שהוגשה על ידי המרכז האקדמי למשפט ועסקים והעמותה לכלכלה בת קיימא, התקבלה. שופטי בג"צ הודיעו שהמתווה בטל, ועל המדינה לתקן את המתווה תוך שנה מההחלטה.

ההצלחה הגיעה לאחר מספר פעולות ציבוריות שונות כגון מחקר, לובי, פעילות שטח, תקשורת, שיתוף פעולה בין ארגונים, רתימת הקהילה וניו מדיה. בשנת 2016 זכה המטה בפרס הגלובוס הירוק בקטגוריית "ההישג הסביבתי לשנת 2015". מדברי צוות השופטים: "המאבק הפך את מתווה הגז לסוגיה שיש להתחשב בה בעת הרכבת הממשלה – מעולם קודם לכן לא הגיע מאבק ציבורי למעמד שכזה בשיח האזרחי.".

כיום (2016) שוקדים החברים במטה בחשיפת המשך העיוותים במשק הגז בישראל וכן בהתוויית מדיניות חלופית למדיניות הקיימת כיום.

תגובות חברות הגז

חברת נובל אנרג'י פרסמה מודעות בעיתונות ובטלוויזיה. זאת חרף העובדה שהחברה אינה מוכרת מוצרי צריכה לשוק. כך שצרכנים ישראלים (שאינם בעלי מפעלים) אינם יכולים לקנות מוצרים מחברה זו. לפרסומים כאלה יש מספר השפעות הם מאפשרים לחברה להנות מתדמית חיובית בציבור הישראלי, השפעה נוספת היא דרך טענת טענות ישירות הנוגעות למשק הגז בישראל השפעה שלישית יכולה להיות דרך השפעת פרסומות אלה על ההכנסות של גופי תקשורת בישראל. לדבר זה עלולה להיות השפעה על החלטות גופי התקשורת בשאלה איך לסקר נושאים הקשורים לגז.

בסוף שנת 2015, סמוך לדיונים בוועדת הכלכלה בכנסת על מתווה הגז, שודרו בקול-ישראל פרסומות מטעם גוף בשם "איגוד תעשיות חיפושי הנפט והגז בישראל". הגוף הוקם כשנה לאחר תגלית הגז המשמעותית הראשונה בים העמוק מול חופי ישראל. תשדירי הפרסום, בקולו של הקריין אלכס אנסקי, הושמעו תחת הכותרת "במקום סיסמאות, עובדות". מטה מאבק הגז הגיש שתי תלונות לרשות השידור, בטענה כי הקמפיין הפרסומי נוגד את כללי הרשות האוסרים שידור תשדיר "בעניין השנוי במחלוקת פוליטית או אידאולוגית בציבור". כמו כן קובעים כללי הרשות כי התשדירים יכללו "אינפורמציה מהימנה". מטה מאבק הגז טען בפני נציב קבילות הציבור כי המידע בתשדירים אינו מהימן. דדי מרקוביץ', נציב קבילות הציבור ברשות השידור קבע כי הקמפיין הפרסומי שמשודר ברשות השידור מטעם חברות הגז חורג מכללי הרשות, וכי הוא ממליץ לעורך הראשי להפסיק את הקמפיין. ^[1] חברת הכנסת יעל כהן פארן דרשה מרשות השידור להפסיק את השידורים לאלתר, וכן כדי לתקן את המעוות, לאפשר תשדירי שירות בעלי מסר מנוגד בנפח ובחשיבות דומה או לפרסם במשך יממה שלמה במרווחים של שעה הודעה על הסיבות להפסקת השידורים. [2]