דן אריאלי

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פרופסור דן אריאלי, 2010.

דן אריאלי (באנגלית: Dan Ariely) הוא פרופסור ישראלי-אמריקאי לכלכלה התנהגותית ולפסיכולוגיה. הוא מלמד באוניברסיטת דיוק והוא המייסד של "התחרות לראייה לאחור מתקדמת" Advanced Hindsight Contents. אריאלי כתב מספר ספרים פופולריים בנושא כלכלה התנהגותית, במיוחד סביב הנושא של רציונליזם ורציונליות חסומה.

ביוגרפיה

אריאלי נולד בניו-יורק בעת לימודיו של אביו באוניברסיטת קולומביה. הוא גדל בישראל, ברמת גן וברמת השרון. בהיותו תלמיד תיכון נפגע משריפה בדירה של תנועת הנוער העובד והלומד בעת שהכין חומרים דליקים עבור כתובות אש. כתוצאה מהשריפה נכווה בכוויות מדרגה שלישית שכיסו 70 אחוזים משטח גופו. כתוצאה מהפגיעה הקשה אושפז אריאלי במשך שלוש שנים במרכז הרפואי שיבא‏. אריאלי מתאר השלכות רבות של הפגיעה על חייו כולל היבטים של מציאת בת זוג, בחירה בקריירה אקדמית וסוג הנושאים בהם התעניין - אריאלי כולל לדוגמה כיצד אנו מגיבים לכאב או איך אנשים קובעים את מעמדם החברתי בהקשר של מציאת בן או בת זוג.

עם השתפרות מצבו הבריאותי נרשם ללימודים באוניברסיטת תל אביב, שם חשב ללמוד פיזיקה ומתמטיקה, אולם היות שמצא את הכתיבה מפרכת מדי החליט ללמוד פילוסופיה, בשל היות הלימודים בחוג לפילוסופיה במסלול דו-חוגי, נרשם גם ללימודי פסיכולוגיה, בהם סיים תואר ראשון. בהמשך השלים תואר דוקטור בפסיכולוגיה קוגניטיבית באוניברסיטת צפון קרוליינה ותואר דוקטור נוסף במנהל עסקים באוניברסיטת דיוק. אחרי סיום הדוקטורט פגש אריאלי את פרופסור דניאל כהנמן, ממייסדי תחום הכלכלה ההתנהגותית, ונמשך לתחום. הוא מגדיר את תחום הכלכלה ההתנהגותית כ"כלכלה המנסה להסביר גורמים, שהכלכלה הקלאסית הזניחה בעת שפנתה למודלים מתמטיים".

אריאלי כיהן כפרופסור לכלכלה התנהגותית בבית הספר לניהול ע"ש סלואן ב-MIT. כיום הוא מכהן כפרופסור לכלכלה התנהגותית בקתדרה על-שם ג'יימס בי. דיוק (James B. Duke Professor of Behavioral Economics) בבית הספר לעסקים על שם פיוקווא, וכעמית מחקר בכיר במכון קנאן לאתיקה (Kenan Institute for Ethics). אף שאין לו רקע אקדמי בכלכלה, הוא נחשב לאחד ממובילי תחום הכלכלה ההתנהגותית. הוא נוהג לשתף פעולה עם חוקרים רבים מארצות הברית ובישראל ולתרום לפופולריזציה של רעיונות ומחקרים בתחום.

בשנת 2008 זכה בפרס איג נובל לרפואה‏, על מחקרו שהוכיח כי תרופות פלצבו יקרות הן יעילות יותר ממקבילותיהן הזולות.

ספרו "לא רציונלי ולא במקרה – הכוחות הסמויים שמעצבים את ההחלטות שלנו" נכנס לרשימת רבי-המכר של הניו יורק טיימס וכן לרשימת ספרי השנה של אמזון לשנת 2008. הספר עוסק ברציונליות חסומה ובדרכים בהן אי-רציונליות משפיעה על חיינו במגוון תחומים, כולל בתחומים הנוגעים לכלכלה. ב-2011 ראה אור בהוצאת דביר ספרו "לא רציונלי אבל לא נורא" שבו הוא ממשיך לפתח את הנושא. בשנת 2013 יצא ספרו האמת אל באמת שדן בשאלה איך ומדוע אנשים מרמים, ומה הגורמים המשפיעים על הנטייה לרמות. התזה המרכזית של הספר היא שרוב האנשים מרמים כשהדבר אפשרי, אבל בהיקף רמייה מצומצם. הגורם המשפיע ביותר על הנטייה לרמות אינו גורמים רציונליים כמו גודל הפרס שאפשר להרוויח כתוצאה מהרמייה, הסיכוי להיתפס וחומרת העונש אלא מנגנון אחר שבו אנשים "מעגלים פינות" ומבצעים רמייה בהיקף צנוע, אבל מצליחים לספר לעצמם סיפור שייתן הצדקה מוסרית לרמייה וישמור על תדמית ישרה בעיני עצמם.

אריאלי נשוי ואב לשני ילדים.

עבודתו

תפיסות ואינטואיציות מוטעות

אריאלי הוא אחד החוקרים הבולטים בכלכלה ניסויית והוא מדגיש כי יש לנו בדרך כלל אינטואיציות חזקות לגבי איך העולם מתנהג, ואיך כדאי לעשות דברים. עבודותיו מראות כיצד פעמים רבות אינטואיציות אלה הן מוטעות ולכן יש צורך בניסויים כדי לברר מה באמת מתרחש. [1]

תפיסות לגבי כאב

חלק מהמחקר של אריאלי נוגע לשאלה איך אנשים מגיבים לכאב וחווים אותו. לאריאלי יש לו עניין בנושא מתוך היכרות רבת שנים במסגרת התמודדות רבת השנים עם כאבים ושיקום בעקבות הכוויה הקשה שעבר והטיפולים לאחריה.

אחד הנושאים שאריאלי חקר הוא האם אנשים חווים כאב גדול יותר כאשר הוא מתמשך ובינוני, או כאשר הוא קצר וחזק. הוא מצא כי אנשים זוכרים פחות את משך החוויה ויותר את שיא החוויה, ולכן כדי להקטין את הסבל מכאב עדיף כאב בינוני וארוך על פני כאב חזק וקצר. הוא גם מציין כי אם מבצעים טיפול כואב מתמשך, כדי להתחיל בנקודה הכואבת ביותר ומשם להמשיך למקומות פחות כואבים וכך לתת למטופל תחושה של הקלה מסויימת תוך כדי הטיפול. כמו כן הפסקות לצורך התאוששות יקלו על הכאב.[2]

רמייה ונורמות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האמת על באמת (ספר)

אריאלי התעניין בשאלה מדוע מנהלי אנרון רימו את החברה ומה גורם למנהלים ולברוקרים לרמות את הציבור ולגנוב ממנו כסף. האם מדובר בציבור קטן ומיוחד או בתופעה רחבה יותר, ומה גורם לאנשים לרמות יותר או פחות.

אריאלי ביצע ניסוי שבו מבקשים מאנשים לענות בדף על 20 שאלות פשוטות בחשבון בתוך 5 דקות, ומשלמים להם סכום קטן בתום המבחן על מתן תשובות נכונות. עבור זמן מסויים אנשים הצליחו לענות על בממוצע על 4 שאלות. כאשר נותנים לאנשים הזדמנות לרמות - על ידי קריעת הדף, ואז להגיד כמה הם עונים נכון, במצב זה אנשים מרמים ואומרים שהם ענו על 7 שאלות בממוצע. זה לא שמעט אנשים רימו הרבה, אלא שהרבה אנשים רימו מעט. על פי התאוריה הכלכלית הנאו-קלאסית של התנהגות רציונלית, הנטייה לרמות תושפע משיקול רציונלי, ולכן אם יהיה תמריץ גדול יותר (כסף גדול יותר לכל תשובה נכונה) ועל ידי סיכוי להיתפס. בניסויים לא נמצא שיש השפעה לגורמים אלה. לפי אריאלי אנשים רבים יכולים לרמות קצת ולהנות מכך, כל עוד הדבר לא מספיק חמור כדי לשנות את הדימוי העצמי שלהם (כאנשים "נורמליים" או ישרים).

אריאלי בדק מה משפיע על אנשים לרמות יותר או פחות. שבועה על התנ"ך או "קוד התנהגות" או משימה של זכירת 10 הדיברות הורידה מאוד את כמות הרמייה. כמו כן, אם אנשים לוקחים מוצרים שווי כסף כמו פחית קולה מהמקרר, או עפרון מהעבודה הם בעלי נטייה לגנוב או לרמות יותר, יחסית לדפוס דומה של לקיחת כסף. באופן דומה, כאשר עשו את הניסוי של רמייה במבחן השאלות, תשלום של אסימונים שהומרו לאחר מכן בכסף, במקום תשלום במקום, הוביל להכפלה של חוזק הרמייה.

יש השפעה גם לחשיפה של התנהגות של אנשים אחרים. בניסוי אחד הושיבו בין הנבחנים שחקן שטען שפתר הכל בתוך 30 שניות וקיבל את כל הכסף, כך שברור לשאר הנבחנים שהוא רימה. כאשר שחקן היה חלק מהקבוצה החברתית (לבש סוודר ששייך לאותו קולג') הרמיה עלתה, כי הדבר נתפס כ"נורמטיבי" יותר לרמות. כאשר הוא היה שייך לקבוצה אחרת, הרמייה עלתה (והסבר לכך הוא שאנשים נזכרו בשאלה המוסרית של אם לרמות או לא).

אריאלי משליך היבטים אלה אל שוק הון. בשוק זה יש תמריץ לרמות, אנשים מרוחקים מכסף שהם הם גונבים מניות, או מכשירים פיננסים מורכבים ולא לוקחים כסף ישר לכיס, כמו כן הם מוקפים באנשים רבים שנוהגים בצורה דומה ולכן הרמייה יכולה להפוך לנורמה.[3]

תפיסות לגבי התפלגות העושר

במחקר משנת 2011 מאת אריאלי ונורטון (Norton & Ariely, 2011) הם טוענים כי תושבי ארצות הברית מאוחדים בחזון שלהם אודות כיצד צריכה להראות התפלגות העושר האידאלית. דבר זה ממשיך את המגמה של מחקר אחרד על מידע ותפיסות שגויות אודות ההתפלגות העושר המעשית שנערך על ידי הכלכלן הצרפתי עמנואל סאז.

המחקר, שביצע סקר חתך של תושבי ארצות הברית, טוען כי התושב הממוצע בארצות הברית מעדיף התפלגות עושר שבה 20% העשירים באוכלוסייה יחזיקו ב-30%-40% מההון הפרטי, בעוד שהדבר שונה למדי מכך ש-20% העשירים בארצות הברית מחזיקים ב-85% מהעושר. אריאלי ועמיתו מצאו גם כי משתתפי הסקר העדיפו כי 40% העניים - כ-120 מיליון אמריקאים, יחזיקו ב-25%-30% מהעושר, ולא ב-8%-10% שהמשתתף הממוצע בסקר חשב שיש להם, והרבה יותר מההון שיש להם בפועל - רק 4% מהעושר הפרטי נמצא בידיהם.

החוקרים העירו כי התפלגות העושר שנבחרה כ"אידאלית" על ידי המשתתף הממוצע קרובה להתפלגות ההכנסות (לא התפלגות ההון) שקיימת בשוודיה. עם זאת, התפלגות העושר בשוודיה דומה למדי לזו שקיימת בארצות הברית.[1] [2]

ספרים

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ [http://blogs.reuters.com/felix-salmon/2011/03/25/swedish-inequality-datapoint-of-the-day/ Swedish inequality datapoint of the day
  2. ^ [Norton, M. I., & Ariely, D. Building a Better America—One Wealth Quintile at a Time Perspectives on Psychological Science January 2011 6: 9-12
אוחזר מתוך "https://ecowiki.org.il/index.php?title=דן_אריאלי&oldid=125163"