שינויים

הכלכלן [[ה. אס. גורדון]] (H.S. Gordon 1954) העלה את אותו טיעון עבור שדות דייג: כל עוד ניתן לדוג דגים באופן ריווחי, דייגים ישאפו לעשות כן, ודבר זה עלול להוביל ל[[דייג-יתר]] חמור. ככל שהדג רב ערך יותר, וככל שספינות הדייג משתמשות בטכנולוגיות דייג יעילות יותר, כך דייג-היתר יהיה חמור יותר. שיווי משקל יושג רק כאשר מלאי הדגים הצטמצם כל כך עד שהתגמולים מדייג מכסים בקושי את הוצאות התפעול. גורדון כינה את המצב המצער הזה בשם "[[שיווי משקל ביו-כלכלי]]" (bionomic equilibrium). התאוריה של גורדון נראתה אולי קצת אקדמית בשנות ה-50'; אבל עד סוף שנות ה 70', רוב שדות הדיג הימיים בעולם הגיעו למצב של ניצול יתר, ומדינות בעלות חוף הכריזו על אזורי דייג בלעדיים במרחק של 200 מייל מהחוף בנסיון להשיג שליטה על המשאבים הימיים שלהן. עדיין, באזורים רבים שיווי משקל ביו-כלכלי נשאר המקור לעוני מייאש של דייגים רבים.  

הכלכלן [[ה. אס. גורדון]] (H.S. Gordon 1954) העלה את אותו טיעון עבור שדות דייג: כל עוד ניתן לדוג דגים באופן ריווחי, דייגים ישאפו לעשות כן, ודבר זה עלול להוביל ל[[דייג-יתר]] חמור. ככל שהדג רב ערך יותר, וככל שספינות הדייג משתמשות בטכנולוגיות דייג יעילות יותר, כך דייג-היתר יהיה חמור יותר. שיווי משקל יושג רק כאשר מלאי הדגים הצטמצם כל כך עד שהתגמולים מדייג מכסים בקושי את הוצאות התפעול. גורדון כינה את המצב המצער הזה בשם "[[שיווי משקל ביו-כלכלי]]" (bionomic equilibrium). התאוריה של גורדון נראתה אולי קצת אקדמית בשנות ה-50'; אבל עד סוף שנות ה 70', רוב שדות הדיג הימיים בעולם הגיעו למצב של ניצול יתר, ומדינות בעלות חוף הכריזו על אזורי דייג בלעדיים במרחק של 200 מייל מהחוף בנסיון להשיג שליטה על המשאבים הימיים שלהן. עדיין, באזורים רבים שיווי משקל ביו-כלכלי נשאר המקור לעוני מייאש של דייגים רבים.  

עקרון הרכוש-הציבורי חל בעוצמה שווה על משאבי סביבה. הבעלים של בית קטן ליד אגם גדול יהיה אולי בעל תמריץ להשליך את הפסולת שלו לאגם ללא טיפול, היות והשפכים שלו יהיו בעלי השלכה זניחה על איכות המים. אבל כאשר מספר גדול של בעלי בתים מתנהגים בצורה כזו, האגם יכול להפוך למזוהם בצורה קשה. הדוגמא הזאת מציע גם דרך שבה בעיות אלו של רכוש-ציבורי עשויות לקבל פתרון. כלומר, בעלי הבתים חייבים להסכים לשלוט על השפכים שלהם על ידי התקנה של מערכות טיהור פרטיות או קהילתיות. ככל שפתרון זה עשוי להראות מובן מאליו, קשיים רבים עלולים לצוץ כשבאים ליישם אותו בפועל. ראשית, על המזהמים להבין שהמצב הפך לבלתי נסבל ושהם אשמים בכך. הם חייבים להבין שבעוד שפעילותיהם היו [[ראציונאליזם|רציונאליות]] באופן אישי, הם הפכו כעת באופן משותף לדבר בלתי רצוי. יש צורך להבין שלא סביר שפעולות התנדבותיות יצליחו ושצורה מסויימת של תקנות ברות-אכיפה חייבת להכנס לתוקף. לפני שמחליטים איזו מערכת יש לאמץ, ייתכן וכדי להשקיע זמן ומאמץ להחליט על העלויות והיתרונות של טכנולוגיות אפשריות שונות להקטנת הזיהום.  

עקרון הרכוש-הציבורי חל בעוצמה שווה על משאבי סביבה. הבעלים של בית קטן ליד אגם גדול יהיה אולי בעל תמריץ להשליך את הפסולת שלו לאגם ללא טיפול, היות והשפכים שלו יהיו בעלי השלכה זניחה על איכות המים. אבל כאשר מספר גדול של בעלי בתים מתנהגים בצורה כזו, האגם יכול להפוך למזוהם בצורה קשה. הדוגמא הזאת מציע גם דרך שבה בעיות אלו של רכוש-ציבורי עשויות לקבל פתרון. כלומר, בעלי הבתים חייבים להסכים לשלוט על השפכים שלהם על ידי התקנה של מערכות טיהור פרטיות או קהילתיות. ככל שפתרון זה עשוי להראות מובן מאליו, קשיים רבים עלולים לצוץ כשבאים ליישם אותו בפועל. ראשית, על המזהמים להבין שהמצב הפך לבלתי נסבל ושהם אשמים בכך. הם חייבים להבין שבעוד שפעילותיהם היו [[ראציונאליזם|רציונליות]] באופן אישי, הם הפכו כעת באופן משותף לדבר בלתי רצוי. יש צורך להבין שלא סביר שפעולות התנדבותיות יצליחו ושצורה מסויימת של תקנות ברות-אכיפה חייבת להכנס לתוקף. לפני שמחליטים איזו מערכת יש לאמץ, ייתכן וכדי להשקיע זמן ומאמץ להחליט על העלויות והיתרונות של טכנולוגיות אפשריות שונות להקטנת הזיהום.  

הדוגמא למעלה, ממחישה בזעיר אנפין, הרבה עקרונות וקשיים בסיסיים של פיתוח בר קיימא:

הדוגמא למעלה, ממחישה בזעיר אנפין, הרבה עקרונות וקשיים בסיסיים של פיתוח בר קיימא:

*החלטות הגיוניות ורציונאליות עלולות להסתיים בתוצאות בלתי רצויות לחברה.  

*החלטות הגיוניות ורציונליות עלולות להסתיים בתוצאות בלתי רצויות לחברה.  

*תוצאות אלו הופכות חמורות יותר ככל שמספר המשתתפים גדל.  

*תוצאות אלו הופכות חמורות יותר ככל שמספר המשתתפים גדל.  

*מניעה של התוצאה הבלתי רצויה מצריכה [[שיתוף פעולה|פעולה משותפת]] (שבדרך כלל מבוצעת על ידי הממשלה), המורכבת מתקנות ואכיפה.  

*מניעה של התוצאה הבלתי רצויה מצריכה [[שיתוף פעולה|פעולה משותפת]] (שבדרך כלל מבוצעת על ידי הממשלה), המורכבת מתקנות ואכיפה.  

ההיסטוריה של ניצול הלוויתנים הגדולים הינה אופיינית באופנים רבים לסוגיות עכשוויות של משאבים וסביבה; היא משלבת היבטים של רכוש ציבורי, אי וודאות והיוון. כל מידה של אי וודאות (שהיתה בברור מרכיב מרכזי בדינמיקה של אוכלוסיות לוויתנים) הובילה להגדלת היוון העתיד, מה שבדרך כלל מכונה "היוון סיכון". בעיות משאבים וסביבה מכילות בדרך כלל מרכיבי אי וודאות מסוגים רבים. אם משאב ביולוגי כשלהוא זמין כעת, אבל אינו בטוח בעתיד (אם בגלל השפעות ביולוגיות בלתי ידועות, או שמישהו אחר עלול לקחת אותו), האינטרס העצמי של אלו המנצלים אותו יתן עדיפות לקציר מיידי.  

ההיסטוריה של ניצול הלוויתנים הגדולים הינה אופיינית באופנים רבים לסוגיות עכשוויות של משאבים וסביבה; היא משלבת היבטים של רכוש ציבורי, אי וודאות והיוון. כל מידה של אי וודאות (שהיתה בברור מרכיב מרכזי בדינמיקה של אוכלוסיות לוויתנים) הובילה להגדלת היוון העתיד, מה שבדרך כלל מכונה "היוון סיכון". בעיות משאבים וסביבה מכילות בדרך כלל מרכיבי אי וודאות מסוגים רבים. אם משאב ביולוגי כשלהוא זמין כעת, אבל אינו בטוח בעתיד (אם בגלל השפעות ביולוגיות בלתי ידועות, או שמישהו אחר עלול לקחת אותו), האינטרס העצמי של אלו המנצלים אותו יתן עדיפות לקציר מיידי.  

כך, אנו מוצאים שבמקרים רבים, אין כוחות כלכליים כלשהם הפועלים למען פיתוח בר קיימא של ה[[ביוספרה]]. תמריצים פרטיים של אנשים רציונאליים מקילים על פעילות נגד [[קיימות]]. צרכים מיידיים, עבודות, [[צמיחה כלכלית]] ושגשוג הם היעדים המהותיים במדיניות הכלכלית של כל מדינה. צמיחה כלכלית מוערכת על ידי מידת הגידול של [[תוצר מקומי גולמי|התמ"ג]], ללא ניסיון לבצע חשבונאות להרס המשאבים הטבעיים.  

כך, אנו מוצאים שבמקרים רבים, אין כוחות כלכליים כלשהם הפועלים למען פיתוח בר קיימא של ה[[ביוספרה]]. תמריצים פרטיים של אנשים רציונליים מקילים על פעילות נגד [[קיימות]]. צרכים מיידיים, עבודות, [[צמיחה כלכלית]] ושגשוג הם היעדים המהותיים במדיניות הכלכלית של כל מדינה. צמיחה כלכלית מוערכת על ידי מידת הגידול של [[תוצר מקומי גולמי|התמ"ג]], ללא ניסיון לבצע חשבונאות להרס המשאבים הטבעיים.  

כפי שצוין למעלה, העשירים הם בדרך כלל בעלי שיעור היוון גבוה יותר מהעניים. העשיר חוסך הכנסה עודפת לשימוש בעתיד בעוד העני נאלץ לבזבז את הכל כדי לשרוד. אותה תופעה נכונה גם לאומות. כריתת יערות טרופיים מזינה תעשיות של חברות יפניות, אמריקניות ואירופאיות, ומגדילה את עושרן, אבל מובילה לעוני ויאוש גדלים והולכים באמזונס, בפיליפינים ובתאילנד. הדרישה העולמית למאכלים עשירים בחלבונים גרמה לפרו לנצל את אוכלוסיית דגי האנשובי שלה עד לסף הכחדה, וכך לאבד את מקור ההכנסה השני בחשיבותו למטבע זר. בפיליפינים, "דייג דינמיט" הפך לנוהג סטנדרטי בקרב דייגי חוף, שרבים מהם נעקרו מבתיהם ביער על ידי כריתת יערות (הדינמיט, שאמנם אינו חוקי, מסופק על ידי אנשי צבא). הדינמיט הורס את השוניות והדייגים נאלצים לשוט רחוק יותר בכל שנה כדי לפצות על השלל הזעום שחיוני להשרדותם. "דיג ציאניד" הוא נוהג נפוץ נוסף בפיליפינים. דגי השונית המורעלים צפים אל פני המים, ואלו ששורדים נמכרים לצרכי ייצוא בתור דגי אקווריום.  

כפי שצוין למעלה, העשירים הם בדרך כלל בעלי שיעור היוון גבוה יותר מהעניים. העשיר חוסך הכנסה עודפת לשימוש בעתיד בעוד העני נאלץ לבזבז את הכל כדי לשרוד. אותה תופעה נכונה גם לאומות. כריתת יערות טרופיים מזינה תעשיות של חברות יפניות, אמריקניות ואירופאיות, ומגדילה את עושרן, אבל מובילה לעוני ויאוש גדלים והולכים באמזונס, בפיליפינים ובתאילנד. הדרישה העולמית למאכלים עשירים בחלבונים גרמה לפרו לנצל את אוכלוסיית דגי האנשובי שלה עד לסף הכחדה, וכך לאבד את מקור ההכנסה השני בחשיבותו למטבע זר. בפיליפינים, "דייג דינמיט" הפך לנוהג סטנדרטי בקרב דייגי חוף, שרבים מהם נעקרו מבתיהם ביער על ידי כריתת יערות (הדינמיט, שאמנם אינו חוקי, מסופק על ידי אנשי צבא). הדינמיט הורס את השוניות והדייגים נאלצים לשוט רחוק יותר בכל שנה כדי לפצות על השלל הזעום שחיוני להשרדותם. "דיג ציאניד" הוא נוהג נפוץ נוסף בפיליפינים. דגי השונית המורעלים צפים אל פני המים, ואלו ששורדים נמכרים לצרכי ייצוא בתור דגי אקווריום.  

מה השתבש? כל שלושת ההטיות שדובר בהן קודם שיחקו בתפקידי מפתח במקרה של שדות הדיג. רוב תוכניות הניהול, פשוט לא ניסו לתת מענה לטרגדיה של הרכוש הציבורי. הם היו מבוססות בעיקר על הקונספט של הגבלת שלל הדייג הכולל בהתאם להערכת סף הדיג שהעורך כמקיים עבור כל אוכלוסיית דגים, או במקרה של מלאי מדולדל, הקטנה זמנית של רמת הדיג כדי לאפשר לדגים להתאושש. חלק מהתוכניות הללו התבררו כאפקטיביות בהגנה על מלאי הדגים. באופן פרדוקסלי, ככל ששיקום האוכלוסייה היה מוצלח יותר, כך גדלו ספינות הדיג בגודל ובמספר. מחירי דגים גבוהים שהופיעו מידי פעם באופן מחזורי, עודדו הרחבה נוספת של יכולת הדיג, ובכך הפעילו לחץ נוסף על מלאי הדגים. כשהמחירים חזרו לאחר מכן לרמה הנורמלית, או כשאוכלוסיית הדגים ירדה באופן טבעי ובלתי נמנע, תעשיית הדיג המורחבת יתר על המידה הפעילה לחץ על רשיות הניהול לאפשר מכסות דיג גבוהות עקב "צרכים כלכליים". כשדבר זה היה בלתי אפשרי, ניתן צידוק לקיום סובסידיות, שאיפשרו למנהלים לברוח מהאחריות של כשל הניהול שלהם.  

מה השתבש? כל שלושת ההטיות שדובר בהן קודם שיחקו בתפקידי מפתח במקרה של שדות הדיג. רוב תוכניות הניהול, פשוט לא ניסו לתת מענה לטרגדיה של הרכוש הציבורי. הם היו מבוססות בעיקר על הקונספט של הגבלת שלל הדייג הכולל בהתאם להערכת סף הדיג שהעורך כמקיים עבור כל אוכלוסיית דגים, או במקרה של מלאי מדולדל, הקטנה זמנית של רמת הדיג כדי לאפשר לדגים להתאושש. חלק מהתוכניות הללו התבררו כאפקטיביות בהגנה על מלאי הדגים. באופן פרדוקסלי, ככל ששיקום האוכלוסייה היה מוצלח יותר, כך גדלו ספינות הדיג בגודל ובמספר. מחירי דגים גבוהים שהופיעו מידי פעם באופן מחזורי, עודדו הרחבה נוספת של יכולת הדיג, ובכך הפעילו לחץ נוסף על מלאי הדגים. כשהמחירים חזרו לאחר מכן לרמה הנורמלית, או כשאוכלוסיית הדגים ירדה באופן טבעי ובלתי נמנע, תעשיית הדיג המורחבת יתר על המידה הפעילה לחץ על רשיות הניהול לאפשר מכסות דיג גבוהות עקב "צרכים כלכליים". כשדבר זה היה בלתי אפשרי, ניתן צידוק לקיום סובסידיות, שאיפשרו למנהלים לברוח מהאחריות של כשל הניהול שלהם.  

כלכלני משאבים טענו מזמן שמיסוי שדות דיג, לא סבסוד, היא הגישה המתאימה היחידה לניהול רציונאלי. גביית מס מהדייגים על הזכות לנצל משאב ציבורי רב ערך מתגבר על התמריץ לדיג יתר, והוא אנלוגי לגביית מס מחוטבי עצים על הזכות לכרות יערות ציבוריים ולגבות מס מחברות לשאיבת נפט עבור זכויות שאיבה.   

כלכלני משאבים טענו מזמן שמיסוי שדות דיג, לא סבסוד, היא הגישה המתאימה היחידה לניהול רציונלי. גביית מס מהדייגים על הזכות לנצל משאב ציבורי רב ערך מתגבר על התמריץ לדיג יתר, והוא אנלוגי לגביית מס מחוטבי עצים על הזכות לכרות יערות ציבוריים ולגבות מס מחברות לשאיבת נפט עבור זכויות שאיבה.   

מדינות אחדות, במיוחד איסלנד וניו- זילאנד, ניסו לשנות את מערכות ניהול הדיג המסורתיות. תוכניות המבוססות על מכסות אישיות ברות העברה (Individual Transferable Quotas - ITQs) פועלות כעת במדינות אלו. תוכניות כאלו מהוות צעד לכיוון של הפרטה של הזכויות לשימוש במשאב הדגים. בעקרון, אפשר למכור מכסות לדייג (שיטת מיסוי(, אבל ממשלות מעטות ניחנו באומץ לעשות כן. מצד שני, מערכות מכסות ללא הקצאה (הגישה המסורתית בדיג), ממש מעודדות קיבולת יתר. לדוגמא, בשטחי הדיג של דג ההליבוט (Halibut) באוקיינוס השקט, עונת הדייג נגמרת תוך 3 ימים של דיג בשנה, כשהמכסה השנתית מחוסלת במהירות על ידי ציי ענק.  

מדינות אחדות, במיוחד איסלנד וניו- זילאנד, ניסו לשנות את מערכות ניהול הדיג המסורתיות. תוכניות המבוססות על מכסות אישיות ברות העברה (Individual Transferable Quotas - ITQs) פועלות כעת במדינות אלו. תוכניות כאלו מהוות צעד לכיוון של הפרטה של הזכויות לשימוש במשאב הדגים. בעקרון, אפשר למכור מכסות לדייג (שיטת מיסוי(, אבל ממשלות מעטות ניחנו באומץ לעשות כן. מצד שני, מערכות מכסות ללא הקצאה (הגישה המסורתית בדיג), ממש מעודדות קיבולת יתר. לדוגמא, בשטחי הדיג של דג ההליבוט (Halibut) באוקיינוס השקט, עונת הדייג נגמרת תוך 3 ימים של דיג בשנה, כשהמכסה השנתית מחוסלת במהירות על ידי ציי ענק.  

מכסות מוקצות מהוות שיטה אחת לטיפול בטרגדיה של הרכוש הציבורי. מכסות יכולות להיות הן על מוצרים טובים ("Goods") (כלומר מכסות משאבים) והן על מזיקים ("Bads") (היתרי זיהום). אבל האם המכסות צריכות להנתן באופן חופשי לפונים מתאימים או שהממשלה צריכה לדרוש תשלום עבור המכסות? למעשה, מדוע לטרוח בכלל עם מערכת מכסות מסובכת? מדוע פשוט לא לקבוע עמלה או מס על השימוש במשאב, ולהרשות למי שמוכן לשלם את העמלה להשתמש במשאב? לדוגמא, הממשלה יכולה להוציא מכרז על המשאב, כפי שזה נהוג כבר בתחום שדות הנפט שבים. אותו עקרון יכול להיות מיושם לשדות דיג, יערות, מאגרי מים תת קרקעיים, ואפילו להיתרי זיהום. ההקבלה (במובן של תמריצים כלכליים) בין מכסה ברת העברה, לבין מס היא עקרון בסיסי בכלכלת רגולציה. עם זאת, העקרון תקף רק כאשר מתקיימות הנחות ספציפיות. מנקודת המבט של תגמולים לממשלה, למיסים יש יתרון של השגת הרנטה של המשאב אל הסקטור הציבורי, שהוא הבעלים המקוריים של המשאב.  

מכסות מוקצות מהוות שיטה אחת לטיפול בטרגדיה של הרכוש הציבורי. מכסות יכולות להיות הן על מוצרים טובים ("Goods") (כלומר מכסות משאבים) והן על מזיקים ("Bads") (היתרי זיהום). אבל האם המכסות צריכות להנתן באופן חופשי לפונים מתאימים או שהממשלה צריכה לדרוש תשלום עבור המכסות? למעשה, מדוע לטרוח בכלל עם מערכת מכסות מסובכת? מדוע פשוט לא לקבוע עמלה או מס על השימוש במשאב, ולהרשות למי שמוכן לשלם את העמלה להשתמש במשאב? לדוגמא, הממשלה יכולה להוציא מכרז על המשאב, כפי שזה נהוג כבר בתחום שדות הנפט שבים. אותו עקרון יכול להיות מיושם לשדות דיג, יערות, מאגרי מים תת קרקעיים, ואפילו להיתרי זיהום. ההקבלה (במובן של תמריצים כלכליים) בין מכסה ברת העברה, לבין מס היא עקרון בסיסי בכלכלת רגולציה. עם זאת, העקרון תקף רק כאשר מתקיימות הנחות ספציפיות. מנקודת המבט של תגמולים לממשלה, למיסים יש יתרון של השגת הרנטה של המשאב אל הסקטור הציבורי, שהוא הבעלים המקוריים של המשאב.  

ברור כי יש מגבלות מעשיות לשימוש במיסים על משאבים או זיהום. לדוגמא, זה יהיה בלתי אפשרי על פניו, לגבות מבעלי מכוניות מס פרופורציונאלי לפליטות שלהם של גזים בלתי רצויים אם הדבר דורש מדידה ישירה של הפליטות האלה. פשוט בהרבה לדרוש התקנה ותחזוקה של ממירים סטנדרטיים. ברמה הבינלאומית, מיסים ואגרות אינם אפשריים מהסיבה הפשוטה שלא קיימת רשות בינלאומית עם כוח מיסוי.  

ברור כי יש מגבלות מעשיות לשימוש במיסים על משאבים או זיהום. לדוגמא, זה יהיה בלתי אפשרי על פניו, לגבות מבעלי מכוניות מס פרופורציונלי לפליטות שלהם של גזים בלתי רצויים אם הדבר דורש מדידה ישירה של הפליטות האלה. פשוט בהרבה לדרוש התקנה ותחזוקה של ממירים סטנדרטיים. ברמה הבינלאומית, מיסים ואגרות אינם אפשריים מהסיבה הפשוטה שלא קיימת רשות בינלאומית עם כוח מיסוי.  

מכסות אישיות ובעלות קהילתית על משאבים משלבים את היתרונות של קבלה מבוזרת של החלטות (Bereks1989) . הם מעודדות את הגאווה של הבעלות וכן שימוש יעיל מבחינה כלכלית ושימור של משאבים. עם זאת, הרבה בעיות של פיתוח בר קיימא דורשות פיקוח ממשלתי ריכוזי; זהו המצב בכל מקום בו קיימות השפעות חיצוניות משמעותיות, כמו כל המקרים בהם מעורב זיהום. מיסים, עמלות וחיובים שונים הופכים אז למכשיר חשוב של רגולציה. משתמשי משאבים ינסו להביא למינימום את החיובים כנגדם, אם באופן חוקי או באופן בלתי חוקי. מאמצים לצמצום זיהום, יכולים להפוך את הזיהום הבלתי חוקי לרווחי ביותר. אבל החברה אינה מוכנה להפוך את השימוש בקוקאין פשוט בגלל שהברחת סמים הינה עסק המגלגל מיליארדי דולרים. מדוע עלינו להסכים לקבל פגיעות סביבה מסכנות-חיים בגלל שחוקי זיהום עלולים לעודד את המאפיה לקיים מיזמי זיהום?

מכסות אישיות ובעלות קהילתית על משאבים משלבים את היתרונות של קבלה מבוזרת של החלטות (Bereks1989) . הם מעודדות את הגאווה של הבעלות וכן שימוש יעיל מבחינה כלכלית ושימור של משאבים. עם זאת, הרבה בעיות של פיתוח בר קיימא דורשות פיקוח ממשלתי ריכוזי; זהו המצב בכל מקום בו קיימות השפעות חיצוניות משמעותיות, כמו כל המקרים בהם מעורב זיהום. מיסים, עמלות וחיובים שונים הופכים אז למכשיר חשוב של רגולציה. משתמשי משאבים ינסו להביא למינימום את החיובים כנגדם, אם באופן חוקי או באופן בלתי חוקי. מאמצים לצמצום זיהום, יכולים להפוך את הזיהום הבלתי חוקי לרווחי ביותר. אבל החברה אינה מוכנה להפוך את השימוש בקוקאין פשוט בגלל שהברחת סמים הינה עסק המגלגל מיליארדי דולרים. מדוע עלינו להסכים לקבל פגיעות סביבה מסכנות-חיים בגלל שחוקי זיהום עלולים לעודד את המאפיה לקיים מיזמי זיהום?