שינויים

לא קיים כל צידוק כלכלי לחלוקת הנטל בין המבטחים כפי שנקבע בתיקון והוא יוצר עיוות כלכלי בענף ביטוח רכב חובה, שכן ככל שהנטל שיוטל על המבטח של כלי הרכב האחר המעורב בתאונה גדול יותר, פוחת הסיכון שנוטל המבטח של רוכב האופנוע. יוצא אפוא שהמבטח של האופנוע ישא בשיעור נמוך יותר של הסיכון אך יקבל את מלוא הפרמיה ששילם המבוטח.

לא קיים כל צידוק כלכלי לחלוקת הנטל בין המבטחים כפי שנקבע בתיקון והוא יוצר עיוות כלכלי בענף ביטוח רכב חובה, שכן ככל שהנטל שיוטל על המבטח של כלי הרכב האחר המעורב בתאונה גדול יותר, פוחת הסיכון שנוטל המבטח של רוכב האופנוע. יוצא אפוא שהמבטח של האופנוע ישא בשיעור נמוך יותר של הסיכון אך יקבל את מלוא הפרמיה ששילם המבוטח.

בנוסף, התיקון מעורר קושי גם מהבחינה המהותית בשלב תשלום הפיצויים לנפגעים, מאחר ועל פי חלוקת הנטל שנקבעה בתיקון, במקרה של תאונת דרכים מעורבת, חברת הביטוח של האופנוע תנהל את התביעה ותקבע את החבות כלפי המבוטח, אך החברה של כלי הרכב האחר היא שתשא בתשלום. דבר זה עשוי לשנות את התנהגותה של חברת הביטוח של האופנוע, ואולי אף לתשלום מופרז לנפגעים – דבר שיביא לגידול בהוצאות של חברת הביטוח המבטחת את כלי הרכב האחר, שכמובן יבוא לידי ביטוי בהגדלת הנטל על כלל המבוטחים.

בנוסף, התיקון מעורר קושי גם מהבחינה המהותית בשלב תשלום הפיצויים לנפגעים, מאחר ועל פי חלוקת הנטל שנקבעה בתיקון, במקרה של תאונת דרכים מעורבת, חברת הביטוח של האופנוע תנהל את התביעה ותקבע את החבות כלפי המבוטח, אך החברה של כלי הרכב האחר היא שתשא בתשלום. דבר זה עשוי לשנות את התנהגותה של חברת הביטוח של האופנוע, ו/אולי אף לתשלום מופרז לנפגעים – דבר שיביא לגידול בהוצאות של חברת הביטוח המבטחת את כלי הרכב האחר, שכמובן יבוא לידי ביטוי בהגדלת הנטל על כלל המבוטחים.

כמו כן, בבסיס התיקון לחוק עמדה הטענה כי יש להשוות, ככל הניתן, בין הזכויות של רוכב אופנוע ובין הזכויות של הולך רגל. אולם, בעוד שהולך הרגל לא יוצר סיכון תחבורתי הרי שרוכב האופנוע יוצר סיכון כזה וכן לרב, לא ניתן להניח לגביו כי הוא אינו אשם בקרות התאונה. כמו כן, ברור כי לא ניתן להשוות בין הולך רגל לרוכב מאחר והראשון הנו אדם במצבו הטבעי, לעומתו, רוכב האופנוע בחר לעשות שימוש ברכב, על כל המשתמע מכך ביחס לסיכוי להיפגע, לפגוע באחר ולהוות סיכון תחבורתי.

כמו כן, בבסיס התיקון לחוק עמדה הטענה כי יש להשוות, ככל הניתן, בין הזכויות של רוכב אופנוע ובין הזכויות של הולך רגל. אולם, בעוד שהולך הרגל לא יוצר סיכון תחבורתי הרי שרוכב האופנוע יוצר סיכון כזה וכן לרב, לא ניתן להניח לגביו כי הוא אינו אשם בקרות התאונה. כמו כן, ברור כי לא ניתן להשוות בין הולך רגל לרוכב מאחר והראשון הנו אדם במצבו הטבעי, לעומתו, רוכב האופנוע בחר לעשות שימוש ברכב, על כל המשתמע מכך ביחס לסיכוי להיפגע, לפגוע באחר ולהוות סיכון תחבורתי.

כמו כן לא קיים כל צידוק כלכלי לחלוקת הנטל בין המבטחים כפי שנקבע בתיקון 20, אשר הגדיל ב-25% את השיעור הקבוע בצו החצייה להשתתפות של המבטח את כלי הרכב האחר בנזקיו של רוכב האופנוע. החלוקה שנקבעה בתיקון 20 יוצרת עיוות כלכלי בענף ביטוח רכב חובה, שכן ככל שהנטל שיוטל על המבטח של כלי הרכב האחר המעורב בתאונה גדול יותר, פוחת הסיכון שנוטל המבטח של רוכב האופנוע. יוצא אפוא שהמבטח אופנוע יישא בשיעור נמוך יותר של הסיכון אך יקבל את מלוא הפרמיה ששילם בעל פוליסת הביטוח (רוכב האופנוע).

כמו כן לא קיים כל צידוק כלכלי לחלוקת הנטל בין המבטחים כפי שנקבע בתיקון 20, אשר הגדיל ב-25% את השיעור הקבוע בצו החצייה להשתתפות של המבטח את כלי הרכב האחר בנזקיו של רוכב האופנוע. החלוקה שנקבעה בתיקון 20 יוצרת עיוות כלכלי בענף ביטוח רכב חובה, שכן ככל שהנטל שיוטל על המבטח של כלי הרכב האחר המעורב בתאונה גדול יותר, פוחת הסיכון שנוטל המבטח של רוכב האופנוע. יוצא אפוא שהמבטח אופנוע יישא בשיעור נמוך יותר של הסיכון אך יקבל את מלוא הפרמיה ששילם בעל פוליסת הביטוח (רוכב האופנוע).

בנוסף, מעורר תיקון 20 קושי מהותי בשלב תשלום הפיצויים לנפגעים, מאחר שעל פי חלוקת הנטל הקבועה בו, במקרה של תאונת דרכים מעורבת, חברת הביטוח המבטחת את האופנוע תנהל את התביעה ותקבע את החבות כלפי המבוטח, אך החברה המבטחת את כלי הרכב האחר היא זו שתישא ברובו המכריע של התשלום. דבר זה עשוי להשפיע על התנהלות חברת הביטוח המבטחת את האופנוע, ואולי אף לתשלום מופרז לנפגעים – דבר שיביא לגידול בהוצאות של חברות הביטוח המבטחות את כלי הרכב האחרים, שיבוטא בהגדלת הנטל על כלל המבוטחים.

בנוסף, מעורר תיקון 20 קושי מהותי בשלב תשלום הפיצויים לנפגעים, מאחר שעל פי חלוקת הנטל הקבועה בו, במקרה של תאונת דרכים מעורבת, חברת הביטוח המבטחת את האופנוע תנהל את התביעה ותקבע את החבות כלפי המבוטח, אך החברה המבטחת את כלי הרכב האחר היא זו שתישא ברובו המכריע של התשלום. דבר זה עשוי להשפיע על התנהלות חברת הביטוח המבטחת את האופנוע, ו/אולי אף לתשלום מופרז לנפגעים – דבר שיביא לגידול בהוצאות של חברות הביטוח המבטחות את כלי הרכב האחרים, שיבוטא בהגדלת הנטל על כלל המבוטחים.

עוד יצוין כי בבסיסו של תיקון 20 עמדה הטענה כי יש להשוות, ככל הניתן, בין הזכויות של רוכב אופנוע ובין הזכויות של הולך רגל. ואולם, בעוד שהולך הרגל לא יוצר סיכון תחבורתי הרי שרוכב האופנוע יוצר סיכון כזה. כמו כן, ברור כי לא ניתן להשוות בין הולך רגל לרוכב אופנוע מאחר שרוכב האופנוע בחר לעשות שימוש ברכב, על כל המשתמע מכך ביחס לסיכוי להיפגע, לפגוע באחר ולהוות סיכון תחבורתי.

עוד יצוין כי בבסיסו של תיקון 20 עמדה הטענה כי יש להשוות, ככל הניתן, בין הזכויות של רוכב אופנוע ובין הזכויות של הולך רגל. ו/אולם, בעוד שהולך הרגל לא יוצר סיכון תחבורתי הרי שרוכב האופנוע יוצר סיכון כזה. כמו כן, ברור כי לא ניתן להשוות בין הולך רגל לרוכב אופנוע מאחר שרוכב האופנוע בחר לעשות שימוש ברכב, על כל המשתמע מכך ביחס לסיכוי להיפגע, לפגוע באחר ולהוות סיכון תחבורתי.

לאור האמור, מוצע לבטל את סעיפים (ג) ו-(ד) לסעיף 3 לחוק, כך שחלוקת הנטל בין המבטחים תהא על פי הקבוע בצו החצייה, ולפיו המבטח את האופנוע יישא ב-50% מהסיכון הגלום בתאונות דרכים מעורבות ובמאה אחוזים מהסיכון הגלום בתאונות עצמיות.

לאור האמור, מוצע לבטל את סעיפים (ג) ו-(ד) לסעיף 3 לחוק, כך שחלוקת הנטל בין המבטחים תהא על פי הקבוע בצו החצייה, ולפיו המבטח את האופנוע יישא ב-50% מהסיכון הגלום בתאונות דרכים מעורבות ובמאה אחוזים מהסיכון הגלום בתאונות עצמיות.

{{חוק ההסדרים 2009|חלוקת נטל פיצויים בין מבטחים}}

{{חוק ההסדרים 2009|חלוקת נטל פיצויים בין מבטחים}}