הודעה לכל משתמשי אקו-ויקי: גרסת התוכנה שודרגה למדיה ויקי גרסה 1.35.

חוק ההסדרים/חלוקת נטל פיצויים בין מבטחים

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חזור לחוק ההסדרים/2009
חזור לחוק ההסדרים/קטגוריה תחבורה

תקציר

חלוקת נטל הפיצויים בתאונות בהן מעורב אופנוע

  • עמוד 74 בהצעת מדיניות 2009
  • החלטת ממשלה מס' 4007, חלוקת נטל פיצויים בין מבטחים
  • סעיף 65 בהצעת חוק ההסדרים 2009

סעיפים קשורים

כתבות מהעיתונות

ניתוחים והשפעות

בפברואר 2008 תוקן החוק כך שבמקרה של תאונה בין רכב דו-גלגלי לרכב אחר, ישא מבטח כלי הרכב האחר ב-75% מן הפיצויים על נזקי גוף שבהם חייב המבטח של הרכב הדו-גלגלי, וזאת בין היתר, במטרה לאפשר תחרות בין חברות הביטוח בפרמיה לרכב דו-גלגלי.

ביטול הצעת חוק שנחקקה בשנת 2008 וחזרה למצב שהיה קודם החקיקה דהיינו מבטח כלי הרכב האחר ישא רק ב-50% מן הפיצויים על נזקי גוף שבהם חייב המבטח של הרכב הדו-גלגלי. לא ברור הקשר לתקציב המדינה.

דברי הסבר

הצעת מדיניות 2009

בשנת 2001 הוציא שר האוצר את צו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים), התשס"א-2001, (להלן – צו החצייה) אשר הכיר בשונות ובפגיעות היחסית של האופנוע. בצו החצייה, נקבע מנגנון לפיו בתאונה מעורבת ישא מבטח כלי הרכב האחר אשר מעורב בתאונה ב-50 אחוזים מן הפיצויים על נזקי גוף כמשמעותם בחוק של האופנוע עקב תאונת הדרכים.

היינו, המבטח של הנהג בכלי הרכב האחר משלם מחצית מהפיצויים של הרוכב באופנוע.

תיקון מספר 20 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות הדרכים, התשל"ה-1975 (להלן – התיקון), שינה את חלוקת הנטל בין המבטחים שנקבעה בצו החצייה, וקבע כי חלוקת הנטל תהיה כך שהמבטח של הנהג בכלי הרכב האחר ישלם 75 אחוזים מהפיצויים של רוכב האופנוע. בנוסף, יצר החוק מצב בעייתי בו גם בתאונה בין כלי רכב קטן, לדוגמה קלנועית, לבין אופנוע ישא מבטח כלי הרכב האחר ברוב הפיצויים.

לא קיים כל צידוק כלכלי לחלוקת הנטל בין המבטחים כפי שנקבע בתיקון והוא יוצר עיוות כלכלי בענף ביטוח רכב חובה, שכן ככל שהנטל שיוטל על המבטח של כלי הרכב האחר המעורב בתאונה גדול יותר, פוחת הסיכון שנוטל המבטח של רוכב האופנוע. יוצא אפוא שהמבטח של האופנוע ישא בשיעור נמוך יותר של הסיכון אך יקבל את מלוא הפרמיה ששילם המבוטח.

בנוסף, התיקון מעורר קושי גם מהבחינה המהותית בשלב תשלום הפיצויים לנפגעים, מאחר שעל פי חלוקת הנטל שנקבעה בתיקון, במקרה של תאונת דרכים מעורבת, חברת הביטוח של האופנוע תנהל את התביעה ותקבע את החבות כלפי המבוטח, אך החברה של כלי הרכב האחר היא שתשא בתשלום. דבר זה עשוי לשנות את התנהגותה של חברת הביטוח של האופנוע, ואולי אף לתשלום מופרז לנפגעים – דבר שיביא לגידול בהוצאות של חברת הביטוח המבטחת את כלי הרכב האחר, שכמובן יבוא לידי ביטוי בהגדלת הנטל על כלל המבוטחים.

כמו כן, בבסיס התיקון לחוק עמדה הטענה כי יש להשוות, ככל הניתן, בין הזכויות של רוכב אופנוע ובין הזכויות של הולך רגל. אולם, בעוד שהולך הרגל לא יוצר סיכון תחבורתי הרי שרוכב האופנוע יוצר סיכון כזה וכן לרב, לא ניתן להניח לגביו כי הוא אינו אשם בקרות התאונה. כמו כן, ברור כי לא ניתן להשוות בין הולך רגל לרוכב מאחר שהראשון הנו אדם במצבו הטבעי, לעומתו, רוכב האופנוע בחר לעשות שימוש ברכב, על כל המשתמע מכך ביחס לסיכוי להיפגע, לפגוע באחר ולהוות סיכון תחבורתי.

לאור האמור, מוצע לבטל את התיקון כך שחלוקת הנטל בין המבטחים תהא על פי הקבוע בצו החצייה, לפיו מבטח האופנוע ישא בחמישים אחוזים מהסיכון הגלום בתאונות מעורבות ובמאה אחוזים מהסיכון הגלום בתאונות עצמיות, באופן שהמבטח של האופנוע נוטל בחלק הגדול יותר של הסיכון ואז קיימת גם הצדקה לגביית מלוא הפרמיה על ידו.

הצעת חוק ההסדרים 2009

סעיף 3 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן – החוק), מסדיר את חלוקת האחריות בין נהגים במקרה של תאונת דרכים שבה מעורבים כמה כלי רכב. סעיף 17א לחוק מסמיך את שר האוצר, בתנאים המפורטים בסעיף, לקבוע הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין מבטחי רכב, בהתחשב בסוגי הרכב השונים. מכוחו של סעיף 17א האמור הותקן בשנת 2001 צו פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (הסדרים לחלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים), התשס"א-2001 (להלן – צו החצייה), אשר הכיר בפגיעות היחסית המאפיינת את הרכיבה על האופנוע. סעיף 2(ב) לצו החצייה החלוקה קובע מנגנון ולפיו בתאונת דרכים שבה היו מעורבים אופנוע אחד או יותר ורכב אחר אחד או יותר (להלן – תאונת דרכים מעורבת) ישלמו המבטחים של הרכב האחר למבטחים של האופנוע 50% מהפיצויים על נזקי גוף, שהמבטחים של האופנוע חייבים בתשלומם עקב התאונה (למעט חבות כלפי הולך רגל לפי סעיף 3(ב) לחוק).

בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תיקון מס' 20), התשס"ח-2008 (להלן – תיקון 20), הוספו סעיפים קטנים (ג) ו-(ד) לסעיף 3 לחוק אשר שינו את חלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים שנקבעה בצו החצייה, כך שהמבטח של הנהג בכלי הרכב האחר ישלם למבטח של האופנוע 75% מהפיצויים על נזקי גוף של רוכב האופנוע.

תיקון 20 יצר מצב בעייתי שכן גם בתאונה בין אופנוע לכלי רכב קטן, לדוגמה קלנועית, שגם הנסיעה בו מאופיינת בפגיעות גבוהה יחסית, יישא המבטח של כלי הרכב האחר הקטן ברוב הפיצויים.

כמו כן לא קיים כל צידוק כלכלי לחלוקת הנטל בין המבטחים כפי שנקבע בתיקון 20, אשר הגדיל ב-25% את השיעור הקבוע בצו החצייה להשתתפות של המבטח את כלי הרכב האחר בנזקיו של רוכב האופנוע. החלוקה שנקבעה בתיקון 20 יוצרת עיוות כלכלי בענף ביטוח רכב חובה, שכן ככל שהנטל שיוטל על המבטח של כלי הרכב האחר המעורב בתאונה גדול יותר, פוחת הסיכון שנוטל המבטח של רוכב האופנוע. יוצא אפוא שהמבטח אופנוע יישא בשיעור נמוך יותר של הסיכון אך יקבל את מלוא הפרמיה ששילם בעל פוליסת הביטוח (רוכב האופנוע).

בנוסף, מעורר תיקון 20 קושי מהותי בשלב תשלום הפיצויים לנפגעים, מאחר שעל פי חלוקת הנטל הקבועה בו, במקרה של תאונת דרכים מעורבת, חברת הביטוח המבטחת את האופנוע תנהל את התביעה ותקבע את החבות כלפי המבוטח, אך החברה המבטחת את כלי הרכב האחר היא זו שתישא ברובו המכריע של התשלום. דבר זה עשוי להשפיע על התנהלות חברת הביטוח המבטחת את האופנוע, ואולי אף לתשלום מופרז לנפגעים – דבר שיביא לגידול בהוצאות של חברות הביטוח המבטחות את כלי הרכב האחרים, שיבוטא בהגדלת הנטל על כלל המבוטחים.

עוד יצוין כי בבסיסו של תיקון 20 עמדה הטענה כי יש להשוות, ככל הניתן, בין הזכויות של רוכב אופנוע ובין הזכויות של הולך רגל. ואולם, בעוד שהולך הרגל לא יוצר סיכון תחבורתי הרי שרוכב האופנוע יוצר סיכון כזה. כמו כן, ברור כי לא ניתן להשוות בין הולך רגל לרוכב אופנוע מאחר שרוכב האופנוע בחר לעשות שימוש ברכב, על כל המשתמע מכך ביחס לסיכוי להיפגע, לפגוע באחר ולהוות סיכון תחבורתי.

לאור האמור, מוצע לבטל את סעיפים (ג) ו-(ד) לסעיף 3 לחוק, כך שחלוקת הנטל בין המבטחים תהא על פי הקבוע בצו החצייה, ולפיו המבטח את האופנוע יישא ב-50% מהסיכון הגלום בתאונות דרכים מעורבות ובמאה אחוזים מהסיכון הגלום בתאונות עצמיות.