815
עריכות
שינויים
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
שורה 593:
שורה 593: + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + +
אין תקציר עריכה
(מתוך "הסכם אוסלו", נספח 2: פרוטוקול נסיגת הכוחות)
(מתוך "הסכם אוסלו", נספח 2: פרוטוקול נסיגת הכוחות)
כלומר: אש"ף ויתר על הבטחה מהותית שניתנה לו לכוח בינלאומי (סעיף 3). אשר להבטחה השניה (בסעיף 4), שהפיקוח על המעברים יהיה "בתיאום", מוכן אש"ף לתיאום סמלי בדמות שוטר פלשתינאי ודגל. היצמדות סמלית זו להסכם אוסלו מוצגת, על-ידי הצד הישראלי, כהוכחה לכך ש"אין עם מי לדבר". בעצם, הפלשתינאים כלל לא נסוגו מהסכם אוסלו. הם היו מוכנים לוותר אפילו על המעט שהובטח להם שם בנושא המעברים. ומה הפלא? הלחץ הכלכלי שהופעל על אש"ף כדי לחתום על ההסכם - שנותן לו מעט מאד ממילא - עדיין בעיצומו:
"מתאם הפעולות בשטחים, אלוף דני רוטשילד, אמר כי גורמי אש"ף נתקלים בבעיות כספיות בשטחים. באוניברסיטאות, שהיו אמורות לקבל סיוע כספי מאירופה, אף בוצעו פיטורים כיוון שהכסף לא הגיע. בעיות כלכליות התעוררו גם עם ירדן, שלא אישרה את ההסכם הכלכלי עם אש"ף, ומעכבת את תחילת ייצוא התפוזים מהשטחים דרך הגשרים. חלה גם עלייה במספר מקרי הפשיעה והשוד בשטחים." ("הארץ", 3.1.94)
כיצד, אם כן, קל כל כך להאשים דווקא את הצד הפלשתיני בעיקשות ובאי כיבוד הסכמים? על מנת לבסס את המסקנה ש"אין עם מי לדבר", מספק השלטון לתקשורת פרטי פרטים על כך שכביכול היה הסכם בקהיר שבו ויתר אש"ף אף על הדרישה הסמלית לשוטר ודגל במעבר הגבול. הסכם זה אושר על-ידי המשלחת הפלשתינאית, אך מאוחר יותר ערפאת דחה אותו. זהו המקור למוטיב החוזר שאש"ף אינו מכבד הסכמים. אך גם בפרטים שוליים כמו אלה נראה שלמטבע יש גם צד שני. כאשר שומעים מה יש לצד השני לומר, מסתבר שלדעתו הוא לא הפר שום הסכם. גם בנוגע להבנות שהושגו בקהיר:
"הישראלים הם האשמים בהפסקת המו"מ", אמר חבר הוועד הפועל, סולימאן נג'אב, בתום הישיבה. "אין הסכם שנקרא הסכם קהיר. יש טיוטה ישראלית שהוגשה להנהגה הפלשתינית וזו הציעה תיקונים למסמך", הוסיף, "אנו דוחים את התכתיב הישראלי וממתינים לתשובתה של ישראל לתיקונים שלנו להצעותיה"... ואכן, שר החוץ המצרי עמרו מוסא, תמך אתמול במשתמע בעמדת אש"ף בפולמוס עם ישראל, ואמר כי שיחות קהיר... הסתיימו בהצעה אך לא בהסכם." (הארץ", 4.1.94)
העובדות, אם כן, קיימות; אין כאן בעיה של חוסר אינפורמציה. "הארץ" מה- 4.1.94 מביא שפע של פרטים פלסטיים, מפיו של ד"ר נביל שעת', על כך שפרס 'הכתיב לבחור צעיר ששמו יוני' טיוטה, אשר הפלשתינאים לא הסכימו לה, והרגיע אותם בטענה ש'אלו רק העקרונות, מחר בבוקר נעשה ניסוח מדויק'. כמו שראינו, גם שר החוץ המצרי, עמרו מוסא, מאשר את גירסת שעת'. כלומר, לסיפור אודות הפער בין הדרגים הפלשתינים הנמוכים לבין ערפאת אין אישור זולת גירסת השלטונות הישראליים. יתר על כן, ידיעה קטנה באותו יום מלמדת כל כך שרבין דווקא אינו מרוצה מטיוטת ההסכם שהציע פרס: הוא אינו מוכן לוותר על קרקעות חוות מוסא עלמי.
"ראש הממשלה, יצחק רבין, אמר אתמול בישיבת הממשלה, כי גם ישראל דורשת להכניס הבהרות לנוסח הטיוטה שגובשה בוועדת הקישור בקהיר. כדוגמה סיפר רבין על הגדרת "פרוייקט מוסא עלמי", המוזכר בטיוטת קהיר כאתר שיועבר לשליטת אש"ף כחלק משטח יריחו המורחב. רבין הבהיר, כי ישראל מתכוונת להעביר לפלשתינאים את המבנים בחוות מוסא עלמי, אך אינה מסכימה לדרישתם לקבל לידיהם גם את קרקעות החווה, שחלקן משתרעות מזרחית לגדר המערכת, באזור הביטחון של ישראל בגבול עם ירדן." (הארץ", 4.1.94)
===בניית תבנית אלטרנטיבית===
אם מושא הדיון הוא האירוע הספציפי - המו"מ של השבוע, הרי שהתבנית האלטרנטיבית התגבשה כבר מעצמה תוך קריאת העובדות: ישראל (ולא אש"ף) מפרה הסכמים. אך בד"כ, מה שמעניין אותנו הוא לא תבנית האירועים של שבוע אחד נתון, אלא התבנית הכוללת שבתוכה ניתן למקם אירועים אלה. בד"כ זהו השלב הקשה, הדורש (כמו במדע) חשיבה עצמית. אך בדיונינו הקודמים בהתפתחויות מאז הסכם אוסלו גיבשנו כבר שתי היפותיזות מתחרות להסבר התמונה הכוללת:
הסבר א': הפעם ישראל באמת מתכוננת ללכת לקראת שלום אמיתי עם הפלשתינאים, שיביא לסיום הכיבוש וכינון מדינה פלשתינית.
הסבר ב': הממשלה אינה חותרת לכינון שלום אמיתי שמחייב ויתור על שטחים, אלא למימוש תוכנית האוטונומיה שפירושה כיבוש יותר נסבל, יעיל וזול.
הסבר א' הוא הדומיננטי, והסבר ב' הוא היפותיזה אלטרנטיבית. אירועי השבוע שוב מתיישבים טוב יותר עם הסבר ב' ולא עם הסבר א'. על- מנת ליישב את הסבר א' עם העובדות, נחוצים תילי תילים של הנחות עזר, שאכן ניתן למצוא אותן בשפע בתקשורת, אך מהסבר ב' העובדות נובעות באופן ישיר: על-מנת להבטיח את המשך השליטה הישראלית, יש לדאוג שכל פרט בהסכם אוסלו שניתן לפרשו כהבטחת ריבונות עתידית למדינה פלשתינית עצמאית, יסולק וישונה בהסכמים המפורטים.
טיפין טיפין ניתן למצוא בתקשורת גם עדויות נוספות וישירות להסבר ב'. דוגמא אחת כזאת מופיעה (במקרה) בעיתון של אתמול, במאמרו של יגאל כרמון:
"...מדוע חתמו שני הצדדים על הסכם שידעו כי אינו בר- יישום? אש"ף נזקק לו כדי לשרוד. לממשלת ישראל היה צורך נואש בהישג מדיני (אחרי 15 חודשים של מו"מ עקר, שהסתיים בהשעיה ובהסלמה בטרור). בהיעדר הסכמה אמיתית במו"מ החשאי באוסלו, די היה להם ב"הסכם עקרונות" כללי ומעורפל, שאילולא היה כזה - אלה דברי רבין - לא היה מושג. יוסי ביילין אומר על כך, שיותר משישראל הצילה את אש"ף - היא ניצלה אותו בשעת שפל קשה וסחטה ממנו הסדר נוח לה. גם אם זה היה המניע הישראלי, קשה להבין איך רבין לא הבין כי שיטות שכאלה אינן פועלות ואינן מחזיקות מעמד ביחסים בינלאומיים. בדרך כלל, הן טופחות על פני המשתמש בהן... ואם ביילין טוען שההתייחסות הבינלאומית לישראל השתפרה וגם בזירה הפלשתינית התחלפה אווירת העימות באווירה של מו"מ, המאפשרת לפחות להמשיך במצב הקיים, הנה הציבור חש על בשרו את ההיפך הגמור." (יגאל כרמון, "ידיעות אחרונות", "24 שעות", 4.1.94)
כרמון, שהיה יועצו של שמיר לענייני טרור, אינו מרוצה אף מפירוש זה שמספקים לו מקורותיו, וממליץ על זניחה מוחלטת של האופציה האש"פית. אך מה שמעניין אותנו כאן הוא לא דעותיו של כרמון, אלא העובדות שניתן לדלות מהטור שלו. כרמון, בעל קשרים עם המערכת השלטונית, מדווח על אינפורמציה שנמסרה לו "במסדרונות" ולא בהכרח זכתה לכותרות בעיתון. לרבין הוא מייחס טענה שנשמעה כבר גם בהקשרים אחרים: שההסכם נוסח במודע בצורה כללית ומעורפלת, כדי למשוך את ערפאת להסדר. אך משמעותי יותר הוא וידויו של ביילין, על כך שישראל ניצלה את אש"ף בשעת שפל וסחטה ממנו הסדר. בהינתן שאיש מאלו שהוא מצטט לא הכחיש את דבריו, נראה שאפילו ביילין רואה בהישגו המדיני הגדול לא יותר משינוי אווירה המאפשר להמשיך במצב הקיים, בכך שהוא מרגיע את ההתנגדות הפלשתינית לכיבוש. אלו בדיוק הטענות של היפותזת הסבר ב' לתהליך אוסלו.
==האינתיפאדה- תמת המלחמה באידיאולוגיה הדומיננטית בישראל==
מבין שלל התמות (טענות יסוד) שמעצבות את הנחות היסוד באידיאולוגיה הדומיננטית הישראלית, בחרתי לנתח בפירוט את תמת המלחמה. המלחמה ודימוייה הם נושאים מרכזיים בתודעה הישראלית, ואין כמעט תחום בחיים שאינו נוגע בהם בדרך כלשהי. תמת המלחמה נושאת עמה מטעני משמעות רבים; ברגע שמושג ה"מלחמה" מגויס לצורך דיבור על תופעה או אירוע מסוים, בד בבד מתעוררים כל אותם מטענים ופועלים את פעולתם. אני אדגים זאת בהמשך. מהי התשתית האידיאולוגית של המלחמה? מהן הנחות היסוד של חברה הנמצאת במלחמה? מחקר קלאסי של החוקר האמריקני לאסוול על שיטות התעמולה במלחמת העולם הראשונה מגלה, שכל המדינות, ללא הבדל בין מתקיף למותקף, שזרו בתעמולתן ובלשון היומיום שלהן בדיוק את אותן טענות יסוד:
# האויב מאיים על ביטחוננו - מלחמתנו היא מלחמת הגנה.
# האויב מתנגד לשלום - אנחנו רוצים בשלום.
# האויב הוא בלתי מוסרי וחייתי - אנחנו מוסריים והוגנים.
# האויב יובס - אנחנו ננצח.
אין זה מפתיע שאלו הן בבירור גם הנחות היסוד של הקונסנזוס הישראלי, כי זו לשון המלחמה של כל חברה המנסה לשמר, לפחות ברמת הלשון, מערכת ערכים המבוססת על מוסר והגינות. במערכת כזו, מלחמה מוצדקת רק אם היא מלחמת הגנה נגד אויב בלתי מוסרי, מלחמה שמוכנים לוותר עליה למען השלום (ולכן לשון המלחמה של גרמניה הנאצית היתה שונה לחלוטין, וגם הלשון המשיחית בישראל). מה שמייחד ומבדיל את לשון המלחמה בישראל של היום - הוא שאין כאן מלחמה. לשון המלחמה מוחלת על מצב של כיבוש. מבלי להיכנס כאן להגדרה מדויקת של "מה זאת מלחמה", ברור שקשה לראות בעימותים בין ילדים משליכי אבנים לבין חיילים חמושים ברובים דוגמה אופיינית של מלחמה. נדגים את פעולתן של טענות היסוד (1) ו- (3) בתקופת האינתיפאדה.
באופן עקבי, מוצגת הנוכחות הישראלית בשטחים כפעולה הגנתית. האיום הנשקף לקיומה של מדינת ישראל מן צד הפלשתיני הוא כזה, שמצדיק כל פעולה של צה"ל בשטחים, בין אם "עונשת" ובין אם "מסכלת". טענה זו מגיעה לשיא מדהים כאשר בקהל ה"מוגנים" כוללים גם את הפלשתינאים עצמם:
"במזרח ירושלים מסיירים היום למעלה מאלף אנשי ביטחון ומשטרה, במטרה להגן על בעלי החנויות מפני מסיתים ומתנכלים, המבקשים לאלץ את הסוחרים לקיים שביתה".
(ידיעות אחרונות", 13.5.1980(
העוצר נועד להגן על שלום התושבים. אבל מפני מי? מפני עצמם? ואולי מפני כדורי החיילים? מכל מקום, עם פעולה הגנתית קשה להתווכח, וממילא לא תמיד מתעניינים ברצונותיהם של מי שנכפתה עליהם הגנה זו. כחיזוק למוסריות שלנו, מתווספת דה-הומניזציה של האויב. הנמכה והצגה של הפלשתינאים כקרובים לחיות בלטה מאד בשנים הראשונות של האינתיפאדה. גם אם הקונצנזוס לא קיבל כינויים כמו "חיות דו-רגליות" או "ג'וקים מסוממים", הוא קיבל בעקיפין כינויים אחרים: האדם הפלשתינאי מופשט מזהותו האינדיבידואלית ונכלל תמיד בתוך "המון מוסת"; הוא אינו "מפגין", כי אם "מתפרע", הוא אינו גר ב"רחובות" אלא ב"סימטאות", וכיוב'.
עיצוב מאורעות האינתיפאדה דרך תמת המלחמה מבטיח לישראלים מצפון שקט. מרגע שהעימות בינינו לבין הפלשתינאים מקבל ממדים של מלחמה, חוקי המשחק שלו שוב אינם חוקים הנוהגים במצב של כיבוש. צד אחד מתגונן, חותר לשלום, ופועל במוסריות, ואילו הצד השני כל הזמן מחרחר ריב כחיית פרא. במצב של מלחמה מותר ואפילו צריך לנקוט אמצעים שחברה ליברלית מנועה מלנקוט בימי שלום: החל מירי לתוך קהל "מתפרעים" וכלה בדריסה גסה של כל זכויות האדם של ה"אויב". במלחמה יש הרוגים, מלחמה גובה קורבנות. בקיצור, תמת המלחמה מספקת אוצר של צידוקים לכובש על-מנת לשמור בו זמנית הן על מצב הכיבוש והן על דימויו העצמי המוסרי. אני רוצה לציין, שהאינתיפאדה לא הוצגה כמלחמה מראשיתה; היתה נקודת זמן ברורה מאד - בסביבות מרץ 88' - שבה עבר הדרג הפוליטי והצבאי בדיבורו על האינתיפאדה מלשון של "התקוממות עממית" ללשון של מלחמה. המעבר הזה לא היה מקרי, והקיף את כל הדרגים מקבלי ההחלטות במערכת הביטחון.
"שמיר הגיע לוושינגטון על רקע מכתב 30 הסנטורים וסחף היחס לישראל בגבעת הקפיטול. ראש הממשלה הצליח לשכנע חלק מחותמי כמכתב, כי טעו, ומה שמתרחש היום בשטחים אינו התקוממות אלא מלחמה". ("חדשות", 23.3.88)
ההחלטה שהאינתיפאדה היא מלחמה כנראה התקבלה ממש באותם ימים; רק יום לפני כן נפלטה לשמיר התבטאות "פרוידיאנית" כמעט, המעידה כי טרם הפנים לחלוטין את הז'רגון החדש: "ראש הממשלה, יצחק שמיר, החוזר אחר‑הצהריים מביקורו בארה"ב, מתכוון לתבוע משר הביטחון הנהגת מדיניות תקיפה יותר בשטחים, 'כדי לדכא במהירות את המלחמה', כדבריו." ("חדשות", 22.3.93)
"לדכא את המלחמה"? ממתי מדכאים מלחמה? או שמא חשב שמיר על "התקוממות", אבל אמר "מלחמה"?
בכנס שנערך ביוני 90' במכון שפינוזה בירושלים, תחת הכותרת: "תקשורת, פלורליזם וחברה מפולגת" דיברו שני נציגים של הקונצנזוס: דובר צה"ל דאז, נחמן שי, ואיש התקשורת המזוהה עם השמאל, מוטי קירשנבאום. שי בנה את תמת המלחמה מסביב לאינתיפאדה בתיחכום מחושב. תחילה רק דיבר על "מלחמת התשה" בינינו לבין הפלשתינאים, מושג שיכול בקלות להתפרש באופן מטאפורי בלבד. בהדרגה ויתר על ה"התשה", ועבר לדבר על מלחמה נטו, שלהבדיל מקודמותיה, היא ארוכה, מתישה, ודורשת כוח עמידה. קירשנבאום, לכאורה מי שאמור היה לדרוש חופש פעולה לסיקור התקשורתי של האינתיפאדה, הסכים שמדובר ב"התנגשות צבאית". כאשר נדרש לעובדה שדרך עדשות הטלוויזיה הזרה נראית האינתיפאדה שונה לגמרי מכפי שהיא נראית ב"מבט", הודה קירשנבאום, שיש כאן א-סימטריה מובנית: אם אני אשלח צוות לשהות 3 ימים עם רעולי פנים (כפי שעשתה כתבת אמריקנית), לא אוכל אחר-כך להבטיח לאותם רעולי פנים את החיסיון שאני מבטיח למקורותי. במילים אחרות: לא אוכל להבטיח להם שלא אסגיר אותם עם שובי לקו הירוק. במסגרת השיח המלחמתי, קל לשכוח ש"רעולי הפנים" הם בסך הכל נערים וצעירים המכסים את פניהם בכפיות, ולתפוס אותם כפלוגות חיילים בצבא האויב. גם כאן, החלת נורמות ההתנהגות של מלחמה על מצב הכיבוש מאפשרת להסכין עם עיוותים - במקרה זה, צנזורה עיתונאית חמורה - שמקובלים רק במצבי חירום.
מאחר שבמלחמה כל צד מציב כנגד אויבו חיילים, גם כאן, נתפסו נערי האינתיפאדה כחיילים לכל דבר. שימו לב לתיאור הצבאי הבא, שנמסר כרקע להריגתו של הנער רמי קמחיה (14) בשכם:
"קמחיה נמנה, כנראה, עם קבוצת רעולי פנים מתומכי החמאס, שצעדו אתמול בעיר העתיקה בשכם וקראו קריאות לציון ה- 5 ביוני. מקורות צבאיים רשמיים מסרו, כי קבוצת רעולי פנים חמושה בנשק קר הסתובבה ברחובות שכם. חברי הקבוצה לא נענו לקריאת הצבא לעצור, והחיילים ירו לאחר שביצעו נוהל עצירת חשוד. הנער נפצע, ומאוחר יותר מת."("חדשות", 6.6.1990)
ידיעה אחרת בטלוויזיה מתארת את תחושותיו ה"קשות" של קצין צה"ל לאחר שנודע כי ילד פלשתינאי נהרג מאש כוחותינו. המצלמה מתעכבת על "תחמושתו" של הילד - חרב. הקצין, ברגע אנושי נוגע ללב, מביע צער על חיי הילד, אך מתרעם על ההורים ששולחים ילדים לחזית הקרב, ועוד מציידים אותם בחרבות. המימד המגוחך שבעצם העימות הזה - ילד עם חרב מול קצין עם רובה - מודחק לטובת הפעלת ההזדהות הרגשית של הצופה עם הכובש המיוסר.
אכן, מעניין לבדוק מי בדיוק עומד מול "חיילי האינתיפאדה", הנערים ה"חמושים בנשק קר". מה דמותו של החייל הישראלי? כשבודקים את דמות החייל העברי לאורך השנים, החל ממלחמת השחרור, מתקבלת קו אופי מאד מיוחד לחברה הישראלית. החייל העברי תמיד מוצג כ"נער רך", עלם תמים שנקלע לסערת הקרב שלא באשמתו, והוא נאלץ להתלבט בחיבוטים מוסריים יומם ולילה נוכח המציאות הקשה שמסביבו. מיתוס החייל הנער מופיע גם באינתיפאדה, אך שורשיו עמוקים הרבה יותר. מול האויב הערבי - יהיה זה נער פלשתינאי משליך אבנים או כפריים פלשתינאים במלחמת השחרור - תמיד ניצב אותו חייל עברי: נער רך ומיוסר.
יצחק לאור ניתח במאמר ארוך ומעמיק את המונומנט הספרותי הגדול ביותר שקם בארץ לדמותו של אותו חייל: הרומן "ימי צקלג" של ס.יזהר. הנה מספר דוגמאות מן המאמר לקו הדומיננטי הזה ברומן:
".. עכשיו מתוארים הפלמ"חניקים הניצבים ליד שתי הגוויות באמצעות הירהוריו של אחד הניצבים שם: "לשוב הביתה ודי. לא רוצים עוד ודי". ולשונו של המספר, המשתרבבת מפיו של אחד העומדים מסביב למתים, לא מסתפקת בקונוטציה הזאת של דברי ילד קטן וכך כתוב: "עשרים או כמה ילדים עומדים סביב שנים מהם, מתים"... ובעניין התרסקותו מפגז ישיר של יובל, הנה כך מתואר הפצוע: "רזה שכזה. ילד רזה שכזה. כל הצלעות. גם היד נתמעכה... גוזל בין פריצי שחץ". דימויי הילדים הרכים מגויס גם כדי להגדיל את האמפתיה שלנו, את תחושת חוסר האונים שלנו, את רגש הרחמים שלנו ואת הכאב העצום על מות הנער". (יצחק לאור, "הארץ", 29.5.90)
ראוי לשים לב, שדימוי החייל כנער אינו הכרחי והוא לחלוטין תלוי-תרבות. החייל האמריקני, לדוגמה, לא היה מבוגר מן החייל העברי, ולמרות זאת הוצג דרך תמה שונה לגמרי - תמת המאצ'ו המחוספס (בין אם באור חיובי או שלילי). ה"נעריות" של החייל - כמצב נפשי שברירי, ולא כגיל - היא תכונה ייחודית של החייל העברי. באמצעותה מתהפכים יחסי הכוחות בינו לבין אויבו; הרי ילד לעולם אינו יכול להיות רע, לפחות לא במזיד. הוא תמיד הקורבן של נוכחות רעה ומושחתת. בעימות מול הילד הפלשתינאי, מיידה האבנים, מתרחש חילוף תפקידים מופלא: החייל הישראלי, בצבא שתואר בזמנו כרביעי בכוחו בעולם, חמוש ברובה, הוא "דוד"; ואילו הילד, "חמוש" ברוגטקה, הוא "גולית". כך פועלת מערכת הדימויים בשירות הלגיטימציה של מעשה הכיבוש ותוצאותיו.
מנגנונים אלה של תמת המלחמה יוצרים סיטואציה מוסרית עקבית ומוצקה: הצד הישראלי תמיד מוצג כקורבן, גם כאשר הוא עצמו חולל את החטאים הגדולים. תחושת הקורבן מלווה את התודעה הישראלית זה שנים: לא משנה מה אנחנו עושים, תמיד אנחנו קורבן של הצד השני, חלש ככל שיהיה. אם גרמנו עוול, אזי אנחנו קורבן של מציאות שנכפתה עלינו, שבה נאלצנו לפעול באורח לא מוסרי ובכך לבגוד בערכינו; על האויב מוטלת האחריות לכך. גם כאשר יוצא לכאורה עיתונאי כלשהו נגד תדמית זאת, אין זאת אלא מתוך כוונה עמוקה יותר לטעון שבעצם כאשר נגזלת מאתנו תדמית הקורבן - שוב אנחנו הופכים קורבנות של אי-צדק מחפיר:
"כל העולם תוקף אותנו, וזה מדאיג. גם אנחנו לא מרוצים מעצמנו וממה שקורה לנו, וגם זה מדאיג. אבל מה בעצם הם ואנחנו רוצים מעצמנו? שחיילינו יעמדו דום ושלובי-ידיים ובשלוות-נפש כשהסלעים האלה ‑ המכונים בעיתונם "אבנים" - מומטרים לעברם? שכוחות הביטחון ינטשו את השטחים שאין בהם שום מנגנון לאכיפת החוק והסדר, כדי שמיעוט קיצוני ופעילי אש"ף ישתלטו עליהם?" (יואל מרקוס, "הארץ", 22.12.87)
אפילו הדיון בזוועה שמחוץ לקונצנזוס - רצח שבעת הערבים בידי עמי פופר, הופך באורח פלא לדיון במסכנותו של הכובש:
"רצח שבעת הערבים בראשון-לציון תפס אותי בחופשה בפאריס. רשתות הטלוויזיה הצרפתית חזרו והקרינו את מראות הזוועה, את כתמי הדם הספוגים בחולות, את הגוויות. ואחר כך את צה"ל מדכא את המהומות... מה אומר? לא נראינו יפה. היינו נראים, כמובן, הרבה יותר יפה, מבחינת התדמית, אם שבע הגוויות, שם בצדי הדרך, היו של ישראלים. אני יודע... לא אשכח מה גדולה היתה הסימפטיה כלפינו בכל פעם שהטלוויזיה והעיתונים הראו הרוגים ופצועים יהודים מידי מחבלים ערבים... ככה זה: יהודי הרוג נוגע יותר ללב מיהודי הורג". (יואל מרקוס, "הארץ", 1.6.90)
זו דרכה של אתיקת ה"קורבנולוגיה", שהיא אדישה לעובדות. מראש, בהגדרה, צד אחד הוא קורבן, וכל מי שנגדו - אשם. הלחץ המוסרי שמפעילה שיטה כזו על מתנגדיה הוא עצום; מי יעז למתוח ביקורת על קורבנות תמימים? בדרך זו הופך גם מה שהתחיל כביקורת על מצב הכיבוש, לתמיכה עקיפה בו. הסופר או העיתונאי שזועם את כאבם של החיילים הסוחבים בעול, וסבור שבדרך זו הוא תוקף את "עוולות" הכיבוש, פועל למעשה פעולה הפוכה: הריהו ככומר מוודה של השלטון, מעניק מחילה וממרק חטאים בדרך של חרטה והלקאה עצמית. העצמת הסבל של הכובש מגמדת, אם לא מעלימה לחלוטין, את סבלו של הנכבש, העולה עליו בכמה דרגות. החייל הכובש, לאחר שמחה את דמעות צערו, ישוב ויאחז ברובה וייצא בלב קל יותר לרחובות האינתיפאדה. ההזדהות עם כאבו לעולם לא תהפוך לעמדה פוליטית מפורשת, הקוראת לסוף הכיבוש: בקול רפה היא תסתפק בגינויו, ותמשיך הלאה בחיפושיה אחר קורבן נוסף לכוחותינו.
[[קטגוריה:תקשורת]]
[[קטגוריה:תקשורת]]