815
עריכות
שינויים
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
שורה 1:
שורה 1: − + − + שורה 9:
שורה 9: − − ==אידיאולוגיה ושימור עצמי== − − כותרת הקורס, "אידיאולוגיה ותקשורת", יכולה להתפרש על-ידי אנשים שונים באופנים שונים. בין מערכות אידיאולוגיות ואמצעי תקשורת מתקיימים יחסי-גומלין מגוונים, כל אחד מהם מושא לגיטימי למחקר ולעיון. אפשר לחקור תופעות כמו השפעת אמצעי התקשורת על דעת קהל, השימוש שעושים פוליטיקאים בתקשורת לצורכיהם, אופני המבע של התקשורת (לשון, צילום תיעודי) וכדומה. היבטים אלה ואחרים של הנושא נדונים בהרחבה במסגרת הסוציולוגיה. ישנו אפילו ענף מחקרי צעיר יחסית, 'לימודי התרבות', ששם לו למטרה לחשוף ולזהות מנגנונים אידיאולוגיים הפועלים "מתחת" למציאות החברתית. נקודת המוצא של הקורס הזה תהיה שונה. יותר משנראה בה זירה שבה מתגוששות אידיאולוגיות שונות, נבחן אותה כמכשיר אידיאולוגי בפועל; יותר משנשאל איך משתקפת האידיאולוגיה בתקשורת, נחקור איך היא נבנית ממנה. אנו משתמשים במונח "אידיאולוגיה", מבלי שהבהרנו עדיין את משמעותו. מדפים שלמים בספריה מלאים בספרים שזהו בדיוק עניינם: להגדיר מהי אידיאולוגיה. מבלי להיכנס לעומק הוויכוח המתנהל בין התאורטיקנים, אני אאמץ אחת מההגדרות הסטנדרטיות השגורות בשיח הסוציולוגי: − − 1. '''אידיאולוגיה ‑ מערכת מושגית וערכית שבאמצעותה החברה מגדירה את המציאות ואת עצמה.''' − − זו, כמובן, הגדרה מאד כללית ומופשטת: היא רואה באידיאולוגיה תשתית מושגית להוויה החברתית: אנו, כיחידים, תופסים את עצמנו ואת הזולת דרך "משקפיים" אידיאולוגיים. הניסיון החברתי כולו ממופה דרך קטגוריות אידיאולוגיות: האני, האחר, הקולקטיב והמיעוט- כולם קטגוריות של ניסיון חברתי, שבתשתיתן עומדת אידיאולוגיה. אבל איזו אידיאולוגיה? ברור שבכל חברה קיימות כמה אידיאולוגיות, וחלקן אף מצויות בעימות אחת עם השניה. אותנו מעונינים במיוחד במנגנונים ובתוצרים של אידיאולוגיה מסוימת- האידיאולוגיה הדומיננטית. − − 2. '''אידיאולוגיה דומיננטית ‑ האידיאולוגיה שמתלכדת עם האינטרסים של בעלי הכוח בחברה, קרי, מקבלי ההחלטות.''' − − בכל חברה אנושית קיים ריבוד מסוים: ישנה שכבה של פרטים אשר חלקה בהשפעה על התפתחות החברה גדול מחלקן של שכבות אחרות. אנו מתייחסים לשכבה זו בדרך כלל כשכבת "מקבלי ההחלטות". מעבר לגרעין המצומצם של פוליטיקאים, שכבה זו מורכבת מנציגי האליטות החברתיות השונות: משכילים, רופאים, עיתונאים, אנשי צבא, עורכי דין, בעלי נכסים וכיוב'. נועם חומסקי מעריך את חלקם של מקבלי ההחלטות, בחברה מערבית מודרנית, בכ-20 אחוז (המספר המדויק אינו חשוב; בכל מקרה מדובר במיעוט). בידי 20 אחוז אלה נתון רובו המכריע של הכוח לביצוע שינויים חברתיים. האם הם מנצלים כוח זה לעידוד השינוי החברתי או לעיכובו- זו בדיוק אחת השאלות שתעסיק אותנו בקורס. − מה קורה עם שאר 80 האחוזים? זהו מה שבדרך כלל מכונה, בכנות או בציניות, הרוב הדומם. תיאורטית, במשטרים דמוקרטיים, רוב זה מסוגל להשפיע על גורל החברה לפי בחירתו ואף לדחות את הדרכים שמציעה עילית ה- 20 אחוז. בפועל, רוב זה כמעט שאינו משתתף בקבלת ההחלטות בחברה וכאשר הוא משתתף- הדבר נעשה באופנים שהוכתבו מראש על-ידי המיעוט בעל הכוח. כדי להבין למה זה כך, יש לברר תחילה כיצד מנווטת האידיאולוגיה את פעולתם של מוסדות במציאות החברתית. − − אחת ההנחות המרכזיות של קורס זה, הנחה הנשענת על ההגות המרכסיסטית בכללה ובמיוחד על תיאורית האידיאולוגיה של לואי אלתוסר, היא, שהאינטרס העליון של כל מוסד חברתי הוא שימור עצמי. כמו בעולם החי, שבו השימור העצמי מתממש דרך ההתרבות והשכפול, כך גם בעולם החברתי: הסדרים ומוסדות חברתיים (משפחה, יחסי עבודה, אמנות וכיוב'), ויחסי כוח משמרים את עצמם ולכן גם את האידיאולוגיה הדומיננטית. מהנחה זו, בצירוף עם הגדרה (2), נובעת מסקנה פשוטה והכרחית: האידיאולוגיה הדומיננטית, בחברה נתונה, משרתת את אינטרס השימור העצמי של בעלי הכוח בחברה. מדובר, אפוא, בתהליך משוב שמזין את עצמו: האידיאולוגיה הדומיננטית משרתת את האינטרסים של בעלי הכוח, ולפיכך אחד מאינטרסים אלה הוא להמשיך ולשמר את אותה אידיאולוגיה. − − אני רוצה להדגים טענה זו, בדבר השאיפה לשימור עצמי, דרך ניתוח מוסד חברתי שמעצב רבים מאתנו: האוניברסיטה. יש טעם מיוחד לחוקר האידיאולוגיה הדומיננטית להתרכז במוסדות החינוך בכלל ובאוניברסיטאות בפרט: מדובר במגזר שקיבל הרשאה חברתית להשפיע באופן גלוי (שלא כמו מגזרים אחרים, כמו התקשורת) על דעותיהם של ה"צרכנים", כלומר הסטודנטים. חומסקי טוען בפרק "Intellectuals and the State" (בספרו: Towards a Cold War, 1973) שאוניברסיטאות היו באופן מסורתי כלים לשימור האידיאולוגיה הדומיננטית. אינטלקטואלים שעוברים הכשרה במוסדות אקדמיים "משכירים" את שירותיהם לטובת השלטון ולמען בלימת שינויים פוטנציאליים במבנה החברתי. − חומסקי טוען שהתפקיד המרכזי של שכבת האינטליגנציה בדמוקרטיה המערבית הקפיטליסטית הוא פיקוח אידיאולוגי. האינטלקטואלים במקרים רבים רואים זאת כמשימתם הנעלה, "לחנך" את ההמונים, להנחיל למעוטי- ההשכלה את האמונות והדעות שישרתו באופן הקונסטרוקטיבי ביותר את האינטרסים של האליטה השלטונית. לפי השקפה זו, האינטלקטואל ה"אחראי" הוא מעין סוכן תעמולה של השלטון, ה"מפרש" עבור העם מיהו האויב הנכון ומיהו בן הברית הנכון. חשוב לציין, שרוב האינטלקטואלים מודעים לתפקידם זה ואף גאים בו, גם אם לא יהיו מוכנים להגדירו כך בפומבי. − − כדוגמה, מצטט חומסקי מכתב ששלח עורך העיתון"New Republic", מעוזם של הליברלים האמריקניים, לאחד מיועציו של הנשיא וילסון, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה. העורך כותב, כי רצונם העז של הליברלים הוא "לתת לנשיא גיבוי בעבודתו ולהיות פרשנים נאמנים ומועילים למה שנראה כאחד המפעלים הגדולים ביותר שלקח על עצמו נשיא אמריקני אי פעם". ב-1947 הסביר אדוארד ברנאיס, דמות מובילה בתחום חקר יחסי הציבור באמריקה, מה פירוש הביטוי "להנדס הסכמה": (engineering consent )- הפעלת עקרונות מדעיים ופרקטיקות בדוקות כדי להביא אנשים לתמוך ברעיונות ובתוכניות. "להנדס הסכמה זו תמצית ההליך הדמוקרטי, החופש לשכנע ולהשפיע... לעתים קרובות מנהיג אינו יכול לחכות עד שהעם יגיע ולו להבנה כללית... מנהיגים דמוקרטיים חייבים ליטול חלק בהנדסת הסכמה לטובת ערכים ויעדים חיוביים מבחינה חברתית". ברור, שהזכות והיכולת לממש את "התמצית" הזו של ההליך הדמוקרטי מרוכזת, באופן לא כל כך דמוקרטי, בידי חוג מצומצם של אנשים, שכבת האינטלקטואלים, שהיא גם זו שתקבע מה ייחשב ליעד "חיובי מבחינה חברתית". נחזור לאוניברסיטאות, "בתי הגידול" הטבעיים של האינטלקטואלים. אוניברסיטאות יכולות לספק שני סוגי שירותים עבור השלטון: שירות ישיר ושירות עקיף. השירות הישיר מתבטא ב"ייצור" בלתי פוסק של "מומחים". בואו נחשוב לרגע על ה"מומחה" כמוסד חברתי, מוסד נחשב מאד בחברה המערבית. − יש לנו מומחים לכל דבר, החל מפוליטיקת המזרח התיכון וכלה בסכסוכים עדתיים. מומחים אלה מנהלים סחר חליפין פורה מאד עם סביבתם: הם מספקים את השירות- "ידע מוסמך", "פרשנות מקצועית", ובתמורה מקבלים תגמולים בצורת כסף, ובייחוד - יוקרה חברתית. כדאי לשים לב כבר עכשיו, שלדברי המומחה מתלווה תמיד הילה של "אובייקטיביות"; לעולם לא נחשוד במומחה שמאחורי פרשנותו מסתתרים שיקולים אידיאולוגיים, אינטרסנטיים, אישיים. ליומרת האובייקטיביות של האידיאולוגיה דומיננטית נחזור עוד מעט. − − ההסדר בין המומחה לבין המתייעצים בו יכול לפעול בהצלחה כל עוד מספק המומחה, במובן מסוים, "סחורה ידועה מראש": כלומר, מביע עמדות ואמונות התואמות, או לפחות אינן סותרות את האידיאולוגיה דומיננטית. מומחה ש"יפר" את תנאי ההסדר הזה, צפוי לסנקציות בצורת החרמה או פשוט התעלמות. לכן, טווח ה"פרשנויות" שאנחנו בדרך כלל שומעים מפי אנשי המקצוע בנושאים פוליטיים הוא מצומצם ביותר: "מומחים" ליחסים בינלאומיים ינתחו פעולות צבאיות של ארה"ב במדינות זרות במונחי תועלת והפסד, ולעולם לא יעלו את הפקפוק בעצם הזכות לבצע פעולות אלה; "מומחים" לסכסוך הערבי- ישראלי ינסו להסביר כיצד מדיניות זו או אחרת של ממשלת ישראל נעשית במסגרת המאמץ לשלום, ולעולם לא יטילו ספק בעצם ההנחה שישראל חותרת לשלום. כך פועל מוסד ה"מומחה" לשימור עצמי במסגרת האידיאולוגיה דומיננטית: הוא מפיץ אמונות ודעות "נורמליות" הזוכות לתגמול חברתי, ומעניש את הסוטים מן התלם. − − שירות שני, עקיף, שמספקות האוניברסיטאות לאידיאולוגיה הדומיננטית, נוגע לעצם התפתחות המחקר האקדמי. תיאוריות מדעיות, ממש כמו בעלי חיים ומוסדות חברתיים, שואפות לשמר את עצמן. כל תיאוריה, גם זו שהתחילה כמהפכנית ביותר, מגיעה בשלב מסוים למצב של התבססות: החידושים התיאורטיים הולכים ומתמעטים, התגליות הניסיוניות הולכות ומתמעטות, ובעצם התיאוריה קופאת על שמריה. זהו מצב של ניוון אינטלקטואלי, אולם למרבה הפרדוקס זהו המצב שאליו חותרים אינטלקטואלים רבים: מצב שבו התיאוריה שבה הם מחזיקים לא תהיה מאוימת ע"י תיאוריות חדשות, אלטרנטיביות- תיאוריות שעשויות לחולל שינוי משמעותי בתמונת העולם שלנו. ההתנגדות לשינוי זה והניסיון לעכבו - רק משום שהוא שינוי - משרתים למעשה את האידיאולוגיה דומיננטית. חוקרים רבים שישמעו את המשפט האחרון עלולים למחות או אפילו להתחלחל. זאת משום שמדובר בתהליך כמעט בלתי נמנע, אשר משתתפיו לעתים רחוקות מודעים לתוצאות פעולתם. חוקר אקדמי יכול להיות משוכנע בשיא הכנות שטענותיו התיאורטיות, אותן הוא שב ומשמיע כבר 20-30 שנה, הן הנכונות מכולן; אולם בפועל, בעצם תרומתו לניוון המחקר שבו הוא עוסק, הוא משרת את האינטרס העליון של האידיאולוגיה דומיננטית: שימור עצמי ובלימת שינויים. מי שחדל לפקפק בתקפות השקפותיו ולוקח אותן כ"מובנות מאליהן", יוכל בקלות רבה מאד לקבל את התוקף ה"מובן מאליו" של ההסדר החברתי הקיים, וממילא יימנע מלערער עליו. − − כיצד מיושם בפועל השימור העצמי באוניברסיטאות? מהן הדרכים שבאמצעותן ניתן להגן על האידיאולוגיה דומיננטית מפני ביקורת, עד כדי חיסון מוחלט - דווקא במוסדות שאמורים היו לחקוק על דגלם את סיסמת המחשבה הביקורתית. נתחיל מדוגמה פשוטה. נבחן טענה המוכרת לכל סטודנט או מרצה באוניברסיטה: "אין לערב אקדמיה בפוליטיקה". הממסד, שמייצג את האידיאולוגיה דומיננטית, מספק לנו מספר דרכים להתייחס לטענה זאת: ניתן להתווכח על צידוקה המוסרי, על האופן שיש ליישמה וכדומה. אולם השאלה המעניינת מכל בדרך כלל נדחקת לשוליים. זו השאלה שנידרש אליה פעמים רבות במהלך הקורס, כשנרצה "לפרק" את המטען האידיאולוגי של טענות תמימות לכאורה, והיא: את מי משרתת טענה זו? במילים אחרות, מי ירוויח מכך שלא יערבו אקדמיה ופוליטיקה? התשובה המסתמנת היא: מי שעמדותיו יועמדו בסכנה בעקבות עירוב שכזה. מאחורי הטענה הנדונה, שמתכסה לעתים קרובות בצידוקים פדגוגיים למיניהם, עומד אינטרס השימור העצמי של בעלי הכוח בחברה: מאחר שהשיח האקדמי הרציונלי כרוך בביקורת ובבחינה מחודשת של עמדות, הפקעת הוויכוח הפוליטי משיח זה תגן על אותן עמדות שכל כוחן הוא בדיוק בהיותן מחוץ לכל ויכוח. מכאן נובע, ש"א-פוליטיזציה", באופן עקרוני תמיד יהיה אינטרס שלטוני, מכשיר לשימור הקיים. ככל שפחות מוסדות ופחות אנשים יורשו להתערב בוויכוח הפוליטי, כך ייטב למי שמעוניין לשמור על ההסדר החברתי כמות שהוא. לשלול מהאידיאולוגיה דומיננטית את מעמד העל שלה כ"נתון הכרחי", שאינו חשוף לביקורת, פירושו לערער על אחיזתה בנכס היקר לה מכל: הקונסנזוס. דרך אגב, לטענה "אין לערב אקדמיה בפוליטיקה" יש השלכות ממשיות. לא מדובר בהנחיה סתמית. לפני מספר שנים, כשבאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב שלט גוש הימין, נאסרה כל פעילות פוליטית ברחבי הקמפוס. כנסים שהשמאל ניסה לארגן פוזרו, תוך שימוש בכוח ואלימות, ובהסתמכות על טענה זו בדיוק. כמובן שאנשי הימין היו מוכנים, אם היו נדרשים לכך, גם לאסור על הפגנות של הימין בשטח הקמפוס. אלא שה"סימטריה" הזאת כוזבת, במובן משמעותי מאד: כאשר הימין שולט, הימנעות מפעילות פוליטית פירושה תמיכה במצב הקיים. מי שיכול להפסיד משמירת הניתוק בין אקדמיה לפוליטיקה הוא תמיד מי שנמצא במיעוט, מחוץ לקונסנזוס. − − יחד עם זאת, קונסנזוס אינו נוצר סתם כך, מאליו, בחברה: יש לעמול כדי להשיגו. במקרים לא מעטים, כך נראה, האידיאולוגיה הדומיננטית מנוגדת, בפועל, לאינטרסים של פרטים רבים. לכאורה ניתן היה לחשוב כי במקרים אלו יתנגד הרוב לאידיאולוגיה המשרתת אינטרסים של מיעוט באוכלוסייה (מקבלי ההחלטות). אולם, כתוצאה מהמאמץ להשליט את האידיאולוגיה הדומיננטית, המצב השכיח הוא שגם אלו שלא נהנים מפירותיה, או אפילו ניזוקים ממנה, מצדדים באידיאולוגיה הדומיננטית ומחזקים אותה. כיצד זה קורה? מדוע מאמינים רוב האנשים בהשקפות, שמכל שיקול רציונלי היו צריכים לשלול אותן? בקצרה, כיצד זה קורה שהאידיאולוגיה הדומיננטית באמת הופכת לדומיננטית, לאידיאולוגית הרוב? לשאלה מרכזית זו יש תשובות ברורות מאליהן במשטרים טוטליטריים; מנגנוני האינדוקטרינציה והסנקציות על חריגות חברתית במשטרים אלה גלויים לעין. השאלה נעשית לא טריוויאלית בהקשר המשטר הדמוקרטי; משטר שבו המנגנון האידיאולוגי סמוי מן העין, מבוזר במוקדי כוח שונים וקשה לאיתור. אני אנסה להראות, שגם בחברה פתוחה ולכאורה נאורה, כמו שלנו, ניתן להפעיל כוח בדרכים סמויות, מתוחכמות, ולכן אפקטיביות יותר מאשר הדרכים הגלויות לעין. − − 3. '''מניפולציה ‑ הפעלת כוח באופן שאינו מודע לנמען, מושא האקט הכוחני, התופס אותה כפעולת שכנוע הוגנת.''' − − ישנם סוגים רבים של מניפולציות, ואני אדגים אחת מהן, שגם היא משקפת את האופן שבו משמשים מוסדות חינוך - וממילא גם מורים ומרצים, הפועלים בתוכם - לשימור האידיאולוגיה דומיננטית. נבחן שתי טענות, הנוגעות לגבולות המותר והאסור לדיון בכיתת לימוד. הייתי רוצה לשמוע את דעתכם עליהן: − − 4. למרצה אסור לדון בעמדות: − − א. קיצוניות או שנויות במחלוקת. − − ב. העלולות לפגוע ברגשות. − − 5. על המרצה להציג רק עמדות שמשקפות את דעת הרוב. − − סטודנט א': אני מסכים עם (4), אבל (5) נראה לי פסול במדינה דמוקרטית. − − סטודנט ב': אני מסכים עם שתי הטענות. מי שבא ללמוד בבית-ספר לא בא לשמוע דעות חריגות או פוגעות. לא בשביל זה הוא משלם. − − סטודנט ג': אני לא מסכים עם אף טענה. אני חושב ששתיהן מסוכנות למי שמעוניין בחינוך למחשבה חופשית אמיתית. − − אני שמחה לשמוע פה אי הסכמה שכזו, כי היא מחדדת את העניין שעל הפרק. מניסיוני, הדעה של סטודנט א' היא רווחת מאד, אם לא הרווחת מכולן. זו דעה מאד מעניינת, אם חושבים על המשמעות של (4א): כי מה בעצם משמעות המונח "קיצוני"? בחקר הלשון נהוג להבחין בין התוכן, או המשמעות, של מילה, לבין מטען ההערכה שלה- הקובע אם דוברי השפה רואים את הדבר שאותו מציינת המילה כחיובי או שלילי. לעתים מילים נבדלות רק במטען ההערכה שלהן. למשל, המילים "שמאלי" ו"שמאלן" אינן ניתנות להבחנה על-פי העמדות שהן מציינות, אך "שמאלי" היא מילה נייטרלית, כמו "ימני", בשעה של"שמאלן" יש מטען הערכה שלילי. בדומה, "סירובניק" מתקשר בתודעתנו עם עמדות ראויות להערכה, בעוד ש"סרבן" הוא מישהו הראוי לגינוי. המילה "קיצוני" היא מילה שניזונה ממטען הערכה בלבד- להיות קיצוני נחשב לרע, למרות שאיש לא יכול להגדיר בדיוק מיהו קיצוני (מי שחושב אחרת - שינסה בטרם ימשיך בקריאה). בניגוד למילים המציינות אידיאולוגיה (סוציאליסט, קומוניסט, גזען) או סוג אישיות (דוגמטי, אלים, תוקפני), המילה "קיצוני" (הנגזרת מ"קצה") מציינת עמדה החורגת מעמדות הרוב או מנורמות הקונסנזוס. כלומר, תוכנה יכול להיקבע רק על-פי הגדרת הקונסנזוס. עמדה חריגה כזאת ניתן לכנות גם בהרבה כינויים אחרים, כגון "נון-קונפורמיסט", "עצמאי" או "מקורי", שמטען ההערכה שלהן חיובי. − − דווקא משום שלמילה "קיצוני" אין תוכן קבוע, היא נוחה ביותר לעיצובו של קונסנזוס. היא מאפשרת להסיט את הוויכוח הציבורי מוויכוח על עמדות לוויכוח על מי נמצא יותר בתוך הקונסנזוס. כיוון שאין מגבלות על תוכנה, אפשר להחילה בכל פעם על עמדות חדשות. וככל שהקונצנזוס זז ימינה, כך הופכות יותר עמדות לקיצוניות. אבל מה יוצא מכך? יוצא, שמי שאוסר על המורה לדון בעמדות קיצוניות, גוזר עליו להתרכז רק בעמדות הרוב. קיבלנו ש- (4א) ו- (5) הן בעצם טענות שקולות מבחינה לוגית. אם כך, סטודנט ב' וסטודנט ג' הביעו עמדות עקביות כשקיבלו, או דחו, את שתי הטענות גם יחד, אולם סטודנט א' אמר דבר די מוזר: אני מקבל ודוחה בו זמנית את אותה הטענה בדיוק! הטענה השניה, (4ב), נראית תמימה יותר מ-(4א). ואכן לא נוכל לטעון בפשטות שהיא שקולה לוגית לטענה (5). אך ניתוח מדוקדק יותר של השימוש בטענה זו יגלה שאין היא שונה מהותית מ-(4א). מהי 'עמדה העלולה לפגוע ברגשות'? עקרונית, כל עמדה שהיא עלולה לפגוע ברגשותיו של מישהו. עמדות רבות שמביעים אישי ציבור נבחרים נראות לי, למשל, מקוממות, מעליבות ופוגעות לא רק ברגשותי אלא גם באמונת היסוד שלי בטבע הרציונלי של האדם. אך אין בכך כדי להגדיר עמדות אלה כפוגעות ברגשות. בפועל, המושג "פגיעה ברגשות" נקבע אף הוא על-ידי הרוב. פגיעה בערכי הרוב נחשבת פגיעה ברגשותיו. כלומר: האידיאולוגיה דומיננטית היא שמגדירה את הערכים הנחשבים למקודשים, ואת טווח הרגשות שאסור לפגוע בהם. בשנות ה- 60' ייצרו באנגליה תחתונים עם הדפס של הדגל האנגלי. האם ניתן להעלות כדבר הזה על הדעת באנגליה של היום, או בישראל - אפילו של שנות ה- 60'? קשה להניח שהרגשות של המין האנושי השתנו שינוי כה דרמטי בשני העשורים האחרונים. סביר יותר, שהאידיאולוגיה הדומיננטית הפכה שמרנית יותר, ואיתה עלתה הרגישות לפגיעה ברגשות. טענה (4ב) היא מוצלחת ואפקטיבית במיוחד, כי היא נשענת על הנחת יסוד מוסרית המשותפת להרבה נמענים: רובנו נעדיף לא לפגוע ברגשות הזולת, ונסכים לגנות פגיעה כזו. אך בשימושה של (4ב) בפועל, היא מתירה בדיוק את טווח הדעות שמתירה טענה (5). כך בעצם ניתן להימנע מדיון בעמדות שתויגו כ"קיצוניות" או "פוגעות ברגשות". בעוד שכולנו אוהבים לחשוב על עצמנו כדמוקרטים, הסולדים מסתימת פיות (ולכן דחינו את (5)), הרי שבו בזמן יש לנו גם מחויבות לכבד את רגשות הזולת (ולכן חלקנו מקבלים את (4)). האידיאולוגיה הדומיננטית תדחה, אם כן, את השתקת המיעוט על בסיס נימוק מסוג (5), אבל תצדיק אותה על בסיס נימוק מסוג (4). − − זוכרים ממה התחלנו? רציתי להדגים סוג של מניפולציה, הפעלת כוח סמויה. זו הדוגמה: מערכת החינוך, כלי מובהק של האידיאולוגיה הדומיננטית, מגניבה לתודעתנו עמדות, שבאופן מנותק ובלתי תלוי היינו דוחים אותן על הסף. אולם כאשר הן עוברות "מתיחת פנים", טרנספורמציה ערכית ורגשית, אנו בולעים אותן מבלי להניד עפעף. יש דרכים נוספות לעשות לגיטימציה ודה-לגיטימציה של טענות ערכיות באופן מניפולטיבי. כדי לצבור את הכוח העצום שלה, זקוקה האידיאולוגיה הדומיננטית "להתנחל" לא רק בשכלנו אלא גם במערכת הערכית שלנו. לצורך כך עליה להתכסות באצטלת ה"אובייקטיביות". מנגד, זוכות האלטרנטיבות שלה, העמדות החריגות וה"קיצוניות", לכינוי "סובייקטיביות". הרווח הוא ברור: על דברים "אובייקטיביים" אין מה להתווכח, כי אלה עניינים שבעובדה; על דברים "סובייקטיביים" אין מה להתווכח מהסיבה ההפוכה בדיוק: אלה עניינים שברגש, שלא תיתכן בהם הכרעה רציונלית. התוצאה (המבורכת מנקודת מבטה של האידיאולוגיה הדומיננטית): ביטול אפשרות הדיון וחסימת הביקורת. − − סטודנט א': אם התמונה שאת מציירת היא נכונה, קשה להבין איך בכלל מתחולל שינוי חברתי. − − אתה צודק שזאת לא כל התמונה. מנגד לכוחות השימור המוסדיים בחברה, ניצבים הרצונות הפרטיים של יחידים, אשר מעונינים לממש את חירותם. מעצם טיבעם, רצונות אלה לעתים קרובות חותרים לשינוי חברתי (פועל הרוצה לשפר את תנאי עבודתו, אישה שרוצה להתקדם חרף אפליה מינית). זהו מתח אינהרנטי למציאות החברתית: כוחות השימור והשינוי נאבקים זה בזה כל הזמן באופן דיאלקטי. אני ארצה לטעון, ששינויים מהותיים מתרחשים בשלב שבו קפיאה על השמרים צופנת בחובה יותר סכנות לאליטה השלטת מאשר השינוי עצמו. כך נעשית לגיטימציה לשינויים שאולי בעבר נתפסו כחילול קודש (דוגמה: החלטת ממשלת ישראל לדבר עם אש"ף, שלכאורה הפרה טאבו עמוק בפוליטיקה הישראלית). אך מה קורה כשהאידיאולוגיה דומיננטית נכשלת במאמציה למנוע את הדיון הביקורתי וקולות שוליים צוברים כוח עד כדי יכולת לחולל שינוי חברתי? כיצד היא מגיבה? שתי דרכים עומדות בפניה, טען מישל פוקו ('תולדות השיגעון בעידן התבונה'). האחת- השיטה הקונבנציונלית של הרדיפה וההוקעה. כשהיא עובדת, הרי זו השיטה הנוחה והיעילה ביותר. אלא שבמשטרים דמוקרטיים קשה - אם כי לא בלתי אפשרי - לרדוף בגלוי מיעוט רק בשל שונותו. לפיכך ננקטת שיטה עקיפה יותר, אך לעתים לא פחות אפקטיבית: זו ה"בליעה": במקום לרדוף את הגורם החתרני, יעדיף הממסד לבלוע אותו פנימה, כך שיינטל ממנו עוקצו. אם תרצו, זו פעולת ביות ואילוף, שבסופה מסולקת הסכנה הראשונית ויחסי הכוח המקוריים, שהביאו לניסיון השינוי, נותרים על כנם. שתי פנים לובשת אסטרטגיה זו: טריוויאליזציה וריקון מתוכן. כדוגמה לאפשרות הראשונה, נביט במה שקרה לכל התחום המחקרי, שהיה אופנתי מאד בעשור האחרון, "לימודי התרבות". מניסיון חתרני חוץ-ממסדי לחשוף את המנגנונים האידיאולוגיים המדכאים ולשנותם, הפך התחום למנגנון כזה בדיוק. דוגמה מובהקת היא הדיון בתחום ה"לשון וכוח", שפותח בהרחבה בספרות הפמיניסטית ובחקר שיח המיעוטים. חוקרים וחוקרות לא מעטים השכילו לעמוד על האופנים הגלויים והגלויים פחות שבהם מקובעת האפליה נגד נשים ומיעוטים בשפה ובתקשורת. מחקר זה גילה, למשל, שדרך ההצגה של אדם ומסירת שמו משקפת את מעמדו החברתי. הצורה המכובדת להציג מישהו בעיתון היא מסירת שמו המלא (שם פרטי ושם משפחה) ותאריו או תפקידיו הציבוריים. בתחתית הסולם החברתי נמצאים אלה המוצגים בשמם הפרטי בלבד. לדוגמה: "את העתירה יגישו הבוקר לבית- המשפט העליון חמישה סטודנטים: קובי ברמן, יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית; צביקה קינר, יו"ר האגודה בתל-אביב; נאווף, סטודנט ערבי, ויעל שלגי, סטודנטית שלא שירתה בצה"ל" ("חדשות", 19.5.1987). בעיתוני הערב הגדולים ניתן היה למצוא עד לא מזמן דוגמאות בנוסח הדומה לנוסח הבא: בתמונה נראים שלושה חיילים ושלוש חיילות ב"יום כיף", ומתחת הכיתוב: "רב"ט אבי דנון, סמל יהושע פרץ וסמל יצחק בן-דור מפגינים שרירים בתחרות משיכת חבל שנערכה אתמול בפיקוד המרכז. גם החיילות נורית, סמדר ומיכל משתתפות בעידוד נמרץ"; כותרות מסוג: "אם לארבעה נפטרה מסרטן", להבדיל מ"מהנדס מזון נהרג בתאונה"; או דיווחים כמו "צעיר מקומי נהרג במהלך הפרות סדר", להבדיל מ"חוליית מחבלים רצחה חייל צה"ל". למיעוט- תהיה זהותו אשר תהיה - אין שם ואין פנים: זו מסה אמורפית, שאינה ניתנת להפרדה לפרטים. רק כשחבר המיעוט עושה דבר "רע", הוא זוכה באורח פלא לפנים, שם וזהות, נשלף לרגע מהאנונימיות של ההמון הסביל. − − אכן, בתחילה מחאת חוקרי המיעוטים והפמיניסטיות הניבה פירות: העיתונות גילתה שגם לנשים ולערבים יש שמות משפחה ומקצועות, ושגם גבר יכול להיות "אב לארבעה". הרבה אבחנות סקסיסטיות וגזעניות, שהיו מעוגנות בשפה משכבר הימים, בוטלו בהשפעת מחקרים אלה. אך האם בכך בוטל דיכוי האישה המערבית? לא. הפרקטיקות החברתיות המהותיות של הקיפוח (אפליה בשכר, חסימת נתיבי קידום וכדומה) עדיין שרירות וקיימות. רק מדברים על נשים כיום בצורה קצת פחות משפילה. נושאי ונושאות דגל המרד לא השכילו לצעוד עם הזמן, ופוטנציאל השינוי המקורי של מחאתם הספיק להישחק: חלקים נכבדים מהמחקר הפמיניסטי, או מחקרי המיעוטים ממשיכים לחזור על אותן הטענות שהועלו לפני עשרים שנה, טענות שכבר מוכרות עד זרא, טריוויאליות, ואינן מעוררות התנגדות או תמיכה מסיבית. לכן, מי שכיום עדיין משמיע אותן לא רק שאינו מקדם את עניינו - אלא משתף פעולה עם האידיאולוגיה דומיננטית, מכוח העובדה שאינו חולק על הנחות היסוד שלה ומגביל את פעילותו למסגרת שדה הפעולה ה"לגיטימי" שהוקצה לו. רבות מהפמיניסטיות המורדות הצטרפו, תוך פחות משני עשורים, למעגל "המומחים": יועצות לתקינות לשונית, תדמיתניות של אשת הקריירה האידיאלית וכיוב'. − − כדוגמה לאסטרטגיה השניה, אפשרות הריקון מתוכן, נבחן את גורלה הטראגי של הביקורת הפוסט-מודרנית במערב. שוב, בתחילה דובר בניסיון מהפכני, שערער על הנחות היסוד של המודרניזם ומבנה הכוח בחברה המערבית. אלא שדינמיקה של התפלפלויות סכולסטיות הביאה לידי כך, שעם הזמן הלכה תנועה זו (ובמיוחד, הדקונסטרוקציה) והתמקדה בביקורת על מושגי האמת והלוגיקה של תרבות המערב. הוגים רבים נתפסו לרומנטיזציה של החשיבה האינטואיטיבית, הפרדוקסלית, המעורפלת ורבת-המשמעות. טיעון לוגי מוצק נהפך שם גנאי, סימן היכר כוחני של תרבות פאלוצנטרית בזויה. מה קרה כאן, בעצם? הפוסטמודרניסטים כיוונו את כל כלי נישקם לעבר שני מושגים בסיסיים בתרבות המערב: אמת ורציונליות. בכך תקפו, לכאורה, את המשוואה המופרכת שהצגתי קודם לכן כאחד הצידוקים של האידיאולוגיה דומיננטית: זו המשוואה "אידיאולוגיה דומיננטית = אובייקטיביות". אולם איזו סוג של התקפה זו? הזיהוי הכוזב בין האמת לאידיאולוגיה דומיננטית נשבר, במחיר ויתור על עצם מושג האמת! הפוסטמודרניסטים שרו שיר הלל לעולם של אינספור ייצוגים אפשריים, עולם שבו הכל פרשנויות על פרשנויות, עולם שאין בו יכולת או אפילו צורך להכריע בין תיאורים נכונים יותר או פחות של המציאות, מעצם רעיעותו של מושג המציאות. אז מה נותר להם, אחרי שסילקו את האמת מהזירה? נותרו טקסטים. טקסטים שמתייחסים לטקסטים אחרים, שמגיבים עליהם, שיוצרים איתם רשת מסועפת של יחסי גומלין, בקיצור - המציאות מתה, יחי הנראטיב. אולם התוצאה של התקפה זו על האגף השמאלי במשוואה לעיל ("אידאולוגיה דומיננטית = אובייקטיביות") היתה השארת האגף הימני ללא פגע. את מושג האובייקטיביות קעקענו, אך האידיאולוגיה דומיננטית נותרה על כנה. וגם אם שללו הפוסטמודרניסטים את יומרתה לאובייקטיביות, הרי שמעולם לא העמידו מולה אידיאולוגיה אלטרנטיבית אמיתית. וזה לא מקרה: מי שבז להיגיון ולאמת לא יוכל להעמיד טיעון מוצק אחד נגד האידיאולוגיה דומיננטית, לא יוכל להציב מולה אלטרנטיבה משכנעת, ולכל היותר יסתפק בהבעת מורת רוח סנטימנטלית מאורחות החברה. כך נפלו גיבורים: הפוסטמודרניזם נעשה מתנועה מהפכנית לתנועה שמרנית, המשרתת את אינטרס השימור העצמי של יחסי הכוח הקיימים בחברה. האידיאולוגיה הדומיננטית רוקנה אותו מתוכנו הראשוני, המרדני, ובעצם בייתה אותו לחלוטין, וכיום האסכולות הפוסטמודרניות הן ה"שולטות" (או שמא נשלטות?) במוקדים האקדמיים היוקרתיים ביותר בעולם. − − כדי לעשות את הדברים ברורים, אני רוצה לספר על שיחה שהיתה לי עם חוקר תרבות מקומי על עניין טעון מאד אצלנו - שאלת המסתערבים. כל מי שקורא עיתונים ועיניו בראשו יכול היה להבין מיד שמדובר בחוליות רצח, פשוטו כמשמעו. "בחורינו הטובים"- יחידות המסתערבים זכו לגלוריפיקציה חסרת תקדים בתקשורת, משל היו צאצאי יחידת ה - 101 המיתולוגית - יוצאים לרחובות עזה מחופשים לערבים, לוכדים "מבוקשים" ובו במקום שופטים אותם למוות ומבצעים את גזר הדין. לי, בתמימותי, נדמה היה שאין מה להוסיף על עובדה זו, המדברת בעד עצמה. אלא שעמיתי הפוסטמודרניסט חשב אחרת: לדידו, כל עניין ההתחפשות של המסתערבים היה מצית דמיון. "הממם...", הוא הירהר, "הרי זו דוגמה מרתקת לשאלת הזהות העצמית ביחס ל"אחר". האני המחופש לאחר כמטאפורה לבעיית הסימון בשדה הייצוגים...". בזמן שהפוסטמודרניסט רוקם את הזיותיו על ייצוגים מטפוריים, נרצחים האנשים שעומדים מאחורי ייצוגים אלה. אלא שהדברים קורים בעולם המציאות, וזו, כזכור, אינה "באמת" קיימת עבורו. חוקרי התרבות באוניברסיטאות שייכים ברובם לזרם השמאלי, והדבר בולט גם בישראל. לפני מספר שנים היו חוגים אלה ואחרים בישראל בראש המאבק לזכויות אדם בצל הכיבוש. הפגנות רבות קוימו, ומאמרי ביקורת נכתבו, כנגד הנוהג של מעצר מנהלי- השולל מאדם את חירותו ללא משפט. והנה, היום חצינו את מה שנראה לפני מספר שנים כקו אדום - היום שוללים מאדם את חייו ללא משפט, וקולו של השמאל אינו נשמע. ייתכן שחלק מהסיבה לכך הוא שהאינטלקטואלים של השמאל עסוקים רוב הזמן בפיתוח בארוקי של מטפוריקה מורכבת, כתחליף לניתוח המציאות. − − סטודנט א': עם כל הביקורת על הפוסטמודרניזם, את לא יכולה לשלול את תרומתו החשובה בשטח האמנות. − − ראשית, בתחום הביקורת על החשיבה הרציונלית, האומנים הפוסטמודרניים לא חידשו הרבה מעבר לקודמיהם המודרניים. מגמות אנטי- רציונליסטיות באמנות רווחו כבר במאה ה- 19, עם הרומנטיקה, ופותחו במאה שלנו עם תנועות הדאדא והסוריאליזם. המניפסט הדאדאיסטי של צארה קורא תגר על המדע, הלוגיקה, וכל החשיבה הרציונלית, כולל זו הדיאלקטית. זוהי תגובתו של האמן לזוועות מלחמת העולם הראשונה. צארה, ואנדרה ברטון אחריו, תפסו את החשיבה המדעית ככלי הביטוי של ההסדר החברתי הקפיטליסטי שאיפשר את המלחמה הזאת. אולם זהו דיון אחר. מה שיותר מעניין זו השאלה מה ההבדל בין ההתקפה על הרציונליות במסגרת המדע והתקפה כזו במסגרת האמנות. האפקט של תנועות המרד המודרניסטי ברציונליות היה כמעט מנוגד לזה שקורא לו המחקר הפוסטמודרניסטי. מה שהן ניסו לעשות, בתחום החוויה הסובייקטיבית באמנות, כמו גם באמנות הפוסטמודניסטית, היה הרחבה והעשרה של אופני הקליטה המקובלים של אמנות. בכך תרמו להבנה העמוקה שהאדם - פנים רבות לו, ובמקביל לחשיבה הלוגית הצרופה, קיימת חשיבה אינטואיטיבית, אסוציאטיבית, שאינה סרה לחוקי ההיגיון (ייתכן ששני סוגי החשיבה האלה נשלטים על-ידי שתי ההמיספרות השונות במוח האנושי) − אך חוקרי התרבות הפוסטמודרניסטים מבקשים להחליף חשיבה מדעית בחשיבה אומנותית. מי שמתכחש למושגי האמת והמציאות בכל תחומי החשיבה, בעצם מצמצם את תחום החוויה האנושית וגורע ממנה את הפן הבסיסי של הרציונליות. בשורתו אינה בשורת שחרור, כמו זו של האומנים המהפכניים, אלא בשורת צמצום והגבלה. − − ==המתודה החומסקיאנית== − − דיברנו על דרכים שונות שבהן משרת הממסד האקדמי את האידיאולוגיה הדומיננטית: א-פוליטיזציה, טריוויאליזציה או ריקון מתוכן של עמדות חתרניות. אני רוצה כעת לבחון דרך נוספת, שמטפחות האוניברסיטאות באופן עקבי למדי, והיא נוגעת לעצם "החשיבה האינטלקטואלית". על פי עמדה זו, "מורכבות" היא ערך נכסף. ניסוח שגרתי שלה ניתן ב- (6א); תשוו אותו עם הטענה שב- (6ב), ואימרו לי מה דעתכם על כל אחת מהן. − − 6א. האינטלקטואל צריך לחשוב באופן מורכב, אל לו לראות את הדברים בשחור ולבן. − − 6ב. האינטלקטואל צריך להימנע מנקיטת עמדה חד- משמעית. − − סטודנט ב': הפעם נראה לי שהטענות לא שקולות, אבל מאד דומות. − − זה נכון. שלא כמו הטענות ב- (4) ו-(5), שתי הטענות ב- (6) אינן שקולות לוגית אחת לשניה: הראשונה מדברת על חשיבה, והשניה על נקיטת עמדה. ואומנם, כולנו יודעים שאפשר לחשוב בלי לנקוט עמדה, וגם ראינו כבר מקרים הפוכים... אבל בכל זאת, מתקיימת כאן שקילות מסוג אחר: שקילות פרגמטית. פרגמטית - משום שהיא נוגעת לשימוש שלנו במבעים לשוניים מסוימים, ולאו דווקא בערך האמת שלהם (נכון או שקרי). פעמים רבות משתמשים ב- (6א), בעצם כדי לטעון את (6ב). בניסוח בוטה יותר הייתי אומרת זאת כך: אינטלקטואלים רבים מתחמקים מנקיטת עמדה בתואנה שעליהם לשמור על ראייה מורכבת, רבת פנים, של המציאות. בתוך כך הם מסייעים לנו להפנים מסקנה די מפוקפקת: מי שנוקט עמדה באופן חד-משמעי לוקה בחשיבה פשטנית, "לא אינטלקטואלית". ברור שמסקנה כזו לא היינו מוכנים לאמץ אם היתה מוצגת בפנינו באופן מפורש. על כן, טשטוש ההבדל בין (6א) ל-(6ב) הוא מעשה מניפולטיבי: הוא "כופה" עלינו השקפה הזרה לתפיסת עולמנו. − − בואו נבחן כיצד נרתמת השקפה זאת הלכה למעשה לשירות האידיאולוגיה הדומיננטית. ב- 28.6.91 התפרסם בעיתון "חדשות" ראיון של אריאנה מלמד עם ברנר- אנרי לוי. לוי, הוגה דעות, סופר, כוכב תקשורת צרפתי ממוצא יהודי, הוציא לעצמו שם של "מרדן" שנוי במחלוקת, מנפץ מיתוסים חינני, שאינו חוסך את שבט ביקורתו גם מהפרות הקדושות ביותר. באורח פלא, לוי הוא גם התועמלן מספר אחד של ישראל בצרפת: הוא משתבח בקשרים אמיצים עם ראשי ממשלות ואינטלקטואלים מישראל, ויוצא להגנת ישראל כל אימת שנמתחת עליה ביקורת בצרפת. הנה קטע קצר מתוך הראיון המאלף הזה, שנערך יותר משנתיים לפני חתימת הסכם העקרונות בספטמבר 93' בבית הלבן: − − שאלה: "מה אתה מציע למי שמעוניין בכל זאת בדיאלוג עם אש"ף?" תשובה: "תראי, אני לא אמור לחשוב במקומכם. זהו תפקידם של האינטלקטואלים שלכם לשאול את השאלות הקשות שמפריעות ומביכות את חייה של החברה המקומית. הם צריכים לחשוב באופן מורכב וסבוך... אמצעי התקשורת מדברים בשפת הסטריאוטיפים, ואילו האינטלקטואלים צריכים לחשוב באופן סבוך." תשובה זו באה שורות ספורות לאחר שקבע ברנר- אנרי לוי חד- משמעית: "..ישראל טעתה טעות גדולה כאשר לא הגנה על עצמה מפני האיום העיראקי (במלחמת המפרץ) טעות חמורה מאד." שאלה: מה בדיוק היתה הטעות? תשובה: "בישראל הרי התפתחה אידיאולוגיה של הגנה עצמית, והעובדה שהאמריקנים חסמו את האפשרות הזאת היא הרת אסון." שאלה: אולי הימנעות ישראל מפעולה היתה דווקא עיתוי נכון לבדוק את תקפותה של האידיאולוגיה הזאת, להרהור נוסף על גבולות הכוח? − תשובה: "לא, מה פתאום. זו היתה טעות... אבל טוב שהיתה מלחמה. אני אומר זאת למרות שהמלחמה נוראה בעיני... ואני סבור שאין מלחמות צודקות, אבל זו היתה מלחמה הכרחית." − − הקורא הנבוך שואל את עצמו: מיהו, אם כן, ברנר- אנרי לוי האמיתי? זה של "החשיבה הסבוכה" או זה של הפתרונות החד-משמעיים? ואיפה צריך לעמוד האינטלקטואל בין שני הקטבים האלה? לאור הניתוח של (6), קל לנו יותר "להציל" את הקוהרנטיות של הקטע הנ"ל אם רק נבין את התשובה הראשונה של לוי כהתחמקות מנקיטת עמדה הנוגדת את האידיאולוגיה הדומיננטית: בזמן קיום הראיון, קיום דיאלוג מדיני עם אש"ף היה עדיין בגדר "ייהרג ובל יעבור" בפוליטיקה הישראלית. כאשר נדרש האינטלקטואל המרדן לשאלת פתרון הסכסוך הישראלי- פלשתיני, גלויה בפניו הסתירה בין צו הצדק לצו המדינה: כ"מומחה" לענייני "מוסר מדיני", המעונין לשמור על מעמדו כחביב הממסד, אין לו ברירה אלא לדחות את האופציה שאינה מתיישבת עם האידיאולוגיה הדומיננטית; ואולם איך יעשה זאת מבלי להסגיר את עמדתו הלא מחמיאה? הוא ירמוז, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שאופציה זו מסתכנת ב"פשטנות" יתירה: ואילו אנו, האינטלקטואלים, מחויבים למורכבות המעורפלת, הרב-משמעית - במקרים "לא נוחים" כאלה. מובן מאליו שהמורכבות הנפלאה הזאת של לוי מתפוגגת כעשן בשאלות שבהן הוא אינו נקלע לדילמה הזאת: אין כמוהו לחד-משמעיות כשהוא משמיע דעות שבתוך הקונסנזוס. על מלחמת המפרץ יש לו דעה נחרצת - "טוב שהיתה מלחמה" - שהיא עמדת האידיאולוגיה דומיננטית בעולם המערבי כולו. אך מה שנראה לכאורה כביקורת נוקבת על ממשלת ישראל, יושב בעצם היטב בתוך הקונסנזוס: בתקופה האמורה, ההבלגה הישראלית היתה מאד לא פופולרית; מי שתקף אותה, גם אינטלקטואלים, לא הסתכן ב"חשיבה לא מורכבת", והובטחה לו מן הסתם גם אהדה ממסדית שופעת. − − כנגד הגישה הרווחת הזאת, שהסברים טובים הם תמיד מורכבים, אני רוצה להציע גישה חלופית; גישה שחותרת אחר הפשטות. נלך בעקבות חומסקי, שרואה בחקר האידיאולוגיה ענף של מדעי החברה, שאינם שונים באופן מהותי ממדעי הטבע. החתירה לפשטות מתקשרת לאבחנה החומסקיאנית בין שתי בעיות יסוד במציאות האנושית, שהוא מכנה "בעיית אפלטון" ו"בעיית אורוול". בעיית אפלטון מתייחסת לעולם הידע הקוגניטיבי, והיא: איך אנחנו יודעים כל כך הרבה, כשהנתונים שלנו כל כך דלים? דוגמה מובהקת לבעיה זו היא הידע הלשוני האוניברסלי של כל אדם. כמות ומורכבות הידע הלשוני שיש לכל ילד בגיל צעיר מאד עולה בהרבה על כל מה שיכול היה להסיק או ללמוד רק מחשיפה לדיבור בסביבתו. בעיית אורוול מתייחסת לעולם הידע החברתי, והיא: איך אנחנו יודעים כל כך מעט, כשהנתונים הם כה רבים? דוגמה מובהקת לבעיה זו היא הבורות שלנו ביחס לאופי האמיתי של פעולות שלטוניות המתבצעות ב"חצר האחורית" של המרחב הציבורי: כל העובדות הרלבנטיות נגישות (כמו: כמה ילדים פלשתינאים נהרגו בשטחים מתחילת האינתיפאדה, מהי "תוכנית השלום" האמריקנית וכיצד היא שונה מתוכניתו של יצחק שמיר, אילו אינטרסים מילאה מלחמת המפרץ וכיוב'), ואף על פי כן, התמונה בכללותה אינה ברורה לנו, ואפילו נעלמת מעינינו. אחת התשובות לבעיית אורוול, כאמור, מתקשרת לעניין המורכבות. תמונת עולם מורכבת וסבוכה תמיד תהיה פחות מובנת וקוהרנטית מאשר תמונת עולם פשוטה וסדורה. לפיכך, הנטייה לטפח תפיסת מציאות מורכבת עד בלי די משרתת את האידיאולוגיה הדומיננטית בכך שהיא מונעת הבנה מלאה של המציאות החברתית. ככל שהדברים יוצגו בפנינו באור יותר "סבוך" ופחות בהיר, כך נבין פחות, נתעניין פחות, ולבסוף נשקע באדישות כללית, מתוך מחשבה ש"זה לא שווה את המאמץ". כך יכול השלטון לשמור על אי בהירות גלובאלית חרף העובדה שמירב העובדות הדרושות לפענוח המציאות האמיתית מונחות מתחת לאף של כולנו. − − בניגוד לפוסטמודרניסטים, חומסקי "מעז" להניח בפשטות את מה שכל מדען חייב להניח אם ברצונו לחקור ברצינות תופעה מסוימת: יש מציאות, יש אמת, ניתן להציע תיאורים והסברים למציאות, וניתן להכריע מי מביניהם אמיתי יותר. ברור שאין תיאוריה 'טוטלית' או 'סופית'; הידע האנושי לעולם אינו שלם. בבואם לתקוף את מושג האמת, עשו הפוסט- מודרניסטיים את מלאכתם קלה: הם תקפו מושג אמת אבסולוטי, שאינו שונה מהאמת הדתית. בפועל, אף מדע אינו מניח מושג אמת כזה. אמת במדע היא הכרעה בין תיאוריות- מציאות מתחרות. בין שתי תיאוריות נתונות, זו שמסבירה טוב יותר את העובדות היא האמיתית (לפי שעה). כמובן, בכל שלב עשויה להתגלות תיאוריה חדשה שתסביר את העובדות טוב יותר מקודמתה. מתודת המחקר היא החשיבה הרציונלית, הטיעון הלוגי והאישוש שמספק הניסיון. מה ייחשב הסבר? תיאוריה מסבירה תופעה אם התופעה נובעת לוגית מן התיאוריה; תיאוריה א' טובה יותר מתיאוריה ב' אם היא מסבירה יותר עובדות מתיאוריה ב'. אם שתי תיאוריות מסבירות בדיוק את אותן עובדות, נעדיף את הפשוטה מביניהן. כל אלה הן הנחות מובנות מאליהן במדעי הטבע; דומה שיש כמעט צורך להתנצל על החלתן גם במדעי החברה, שבאסכולות רבות נגררו אחר ערפול וסרבול תיאורטי מיותר, שממנו אנו מבקשים כעת להימנע. − − נשתמש אפוא בקריטריון הבסיסי לבחירה בין השערות מתחרות: ההשערה שמסבירה יותר טוב את העובדות - מציגה תמונה יותר מובנת של נתח מציאות יותר גדול - היא זו שנעדיף. הנחת היסוד הזו משמעה שכדי להחליט האם תמונת- מציאות (תיאוריה) נתונה היא אמיתית, אנחנו חייבים תמיד לבדוק אותה ביחס לתיאוריות אפשריות אחרות. כפי שנגלה, משימה זו אינה תמיד קלה. מה שמאפיין את התקשורת בישראל, כמו בעולם המערבי כולו, הוא שהיא מספקת תיאוריית מציאות אחידה- התיאוריה הדומיננטית שמיוצרת ע"י המערכת השלטונית. בהעדר תיאוריה אלטרנטיבית, התבניות לתוכן יוצקת התיאוריה הדומיננטית את המציאות נקלטות כעובדות אובייקטיביות- נתון שאין להתווכח עליו. − בהנחה שאין בידינו לשנות את התקשורת בשלב החברתי הנתון, מה שעדיין פתוח בפנינו היא האפשרות ללמוד לקרוא. בחשיבה הפמיניסטית, כבאסכולות אחרות, פותח המושג של קריאה חתרנית. במסגרת המתודה החומסקיאנית, פירושה היכולת להפריד את העובדות מהתיאוריה הדומיננטית ולחפש תיאורית הסבר אחרת לאותן עובדות. ברגע שבנינו שתי תיאוריות נוכל לשאול איזו מהן מסבירה את העובדות טוב יותר. בלשונו של חומסקי, מה שנחוץ זה 'קורס בהגנה עצמית', שיכשיר אותנו להתגונן ממניפולציה, לזהות את העובדות, ולארגן אותן בתבנית המציאות שמסבירה אותן. − − ===דוגמה: היפותזות הסבר להסכם אוסלו=== − במהלך הקורס יזדמן לנו ליישם את המתודה בקריאת העיתון. (כזכור, בכל שיעור נקדיש זמן לניתוח העיתון של היום שקדם לשיעור.) מטבע הדברים, הנושא המרכזי שילווה אותנו הוא הנושא שמעסיק היום את החברה הישראלית: תהליך אוסלו. רק לפני חודשיים, בספטמבר 1993, נראה היה שנפתח דף חדש בהיסטוריה שלנו. זה היה חודש של אופוריה לשני העמים. בישראל, תחושתם של רבים היתה שנטל כבד ומעיק הוסר לפתע, שסוף סוף עשינו את הצעד- סגרנו מעגל של טרור, פחד ובחילה עצמית על מה שאנחנו עושים ככובשים. התחושה שמדינה פלשתינית עומדת לקום היתה נחלת הכלל - של הימין והמתנחלים בבהלה של אמת, ואצל השאר - בתחושה חדשה וכמעט בלתי מוכרת של אופטימיות. במידה שיש שחר לדיבורים על "רצון העם", היה ברור מאווירת האופוריה אז, שרוב מספיק של העם בשל ואפילו כמה לסיום הכיבוש ולמדינה פלשתינית. קולו של הימין המודאג כמעט ולא נשמע, או נשמע כמיעוט מבוטל. ולא רק אנחנו. העולם כולו עצר את נשימתו לרגע והשתתף באופוריה. "לחיצת הידיים ההיסטורית" שודרה לכל רחבי תבל. במשך כחודשיים כיכב "העידן החדש" במזרח התיכון בחדשות העולם, שהראו את העם הפלשתינאי מניף דגלים, חוגג ומדבר על מדינתו שבדרך. מנהיגים צעירים של החוליות הצבאיות של הפתח, כאחמד אבו ריש, שאך אתמול היו בגדר אויבים ו"מבוקשים", רואיינו בטלוויזיה כמנהיגי העתיד של מדינת עזה. נראה היה שהבלתי יאמן קורה. − אבל מה קרה מאז ספטמבר? כשהחליט העולם שבמזרח התיכון יש כבר שלום ונפנה לעיסוקיו, אצלנו הכל התחיל לחזור לקדמותו. מדיבורים על הסכם שלום היסטורי עברו בהדרגה לדיבורים על הסדר בין מנצחים ומנוצחים. חזרו לטונים המתנשאים והמשפילים שבהם דיברו אצלנו תמיד על הפלשתינאים: "שיזיעו קצת בטוניס" (רבין), "את השיעור הזה הם עוד ילמדו" (פרס). ובשטח, חוזרים מעשי הדיכוי, ואף שמענו על חידוש פעולות המסתערבים. − − השאלה היא איזו היפותזת הסבר (תיאוריה) מסבירה טוב יותר את מכלול האירועים הזה? לכאורה, השאלה נראית מוזרה- הרי האירועים מדברים בעד עצמם- ואכן ההסבר היחיד שנמצא בשיח הציבורי בישראל הוא הסבר א'. − − הסבר א': לעם נמאס מהכיבוש והטרור, והממשלה הבינה את זה. לכן, הפעם ישראל באמת מתכוונת ללכת לקראת שלום אמיתי עם הפלשתינאים, שיביא לסיום הכיבוש וכינון מדינה פלשתינית. − − במסגרת הסבר א' שינוי הטון מאז חתימת ההסכם בספטמבר נקלט כחלק מקושי טבעי שאין ממנו מנוס במסגרת מימוש המהלך ההיסטורי והטעון הזה. − אך לצד ההסבר המוכר, קיימת היפותזת הסבר אחרת שכמעט לא זוכה אצלנו לתשומת לב: − − הסבר ב': הממשלה אינה חותרת לכינון שלום אמיתי שמחייב ויתור על שטחים, אלא היא רוצה במימוש תוכנית האוטונומיה שפירושה כיבוש יותר נסבל, יעיל וזול. − − כיוון שהסבר א' הוא הרווח והמוכר, אין צורך בפירוט נוסף. נרחיב מעט לגבי ההנחות של הסבר ב'. את תוכנית האוטונומיה הגה אריאל שרון והיא הוצעה לפלשתינאים בקמפ- דיוויד. אך הם דחו אותה בתוקף. אוטונומיה יכולה להציע מדינה למגזר מסוים רק על שטחים שבבעלותה. תכנית האוטונומיה פירושה, לכן, הכרה בבעלות של ישראל על השטחים שנכבשו ב- 1967. בהסדר האוטונומיה שהוצע אז, הבעלות על הקרקעות, המים ושאר הנכסים הלאומיים הפלשתינים יישארו בידי ישראל. לא יותר לאוטונומיה לפתח קשרי חוץ וכלכלה עצמאית וסמכויותיה יוגבלו לענייני פנים בלבד: ניהול הערים, חינוך בריאות וכו'. כאשר דחו הפלשתינאים את פתרון האוטונומיה עמד לנגד עיניהם מודל אוטונומיה ידוע בהיסטוריה- זה של דרום אפריקה. ב- 1959 חוקק שם החוק לקידום הממשל העצמאי (אוטונומיה) של עמי הבנטו. חוק זה מיסד את ההפרדה בין הלבנים והשחורים - את האפרטהייד. שמורות השחורים הופרדו מהמדינה, וזו מזו כ"מדינות" שזכו לכינוי בנטוסטאנים. השלטון בהן נוהל ע"י אנשי חסות מקומיים, ובאחדות היו אפילו בחירות. אך לא היה להן כל ביסוס כלכלי עצמאי, אוצרות טבע או מקורות תעסוקה. היציאה מאזורי השחורים, ואף המעבר מאזור כזה למשנהו, דרשו אישורים. מי שהשיג היתר כזה התפרנס מעבודה אצל הלבנים בניצול מחפיר. לאזורי הבנטוסטן הותרו סממני ריבונות. השלטון הלבן אפילו התאמץ ליצור את הרושם שמדובר במדינות של ממש, מכיוון שבמצב כזה השחורים אינם נחשבים לאזרחי דרום אפריקה ואין להם זכות הצבעה בה. בהתאם, המדינה גם אינה מחויבת לרווחתם, כי הרי יש להם "מדינות" משלהם. הפלשתינאים הבינו שזהו העתיד הצפוי להם אם יקבלו את תוכנית האוטונומיה. − − בתקופת רבין, לפני הסכם אוסלו, הוא חזר ודיבר על תכנית המשטרה הפלשתינית שתבצע חלק מפעולות השיטור של צה"ל, ותאפשר צמצום הכוחות והוצאתם ממרכזי הערים. כיבוש יעיל הוא זה שדורש מינימום משאבים ונזקים לחברה הכובשת וניהולו בעזרת כוח חסות מקומי הוא רעיון ישן. הבעיה היתה למצוא פרטנר פלשתיני להסדר כיבוש כזה, שכן הניסיון הקודם לייצר שלטון חסות - באמצעות אגודות הכפרים - נכשל לחלוטין. דרך אידיאלית לפעולה (לפי מערכת אינטרסים זאת), היא להפוך ארגון מקומי קיים (כאש"ף), הנהנה מפופולריות, למשתף הפעולה. הלחץ שהופעל על הפלשתינאים, כדי לאלצם להסכם כניעה, היה ללא תקדים. רבין לא היה רק ראש הממשלה הראשון שהעז לבצע גירוש המוני, אף שלטון קודם לא הטיל סגר כה מוחלט ומתמשך כפי שעשה רבין. לכך נוסף לחץ כלכלי עצום על אש"ף מצד המדינות התורמות שבתאום עם ישראל הקפיאו לגמרי את תקציביהם, מה שהוליך לשיתוק מוחלט של מוסדות הארגון בשטחים. אך המנהיגות הפלשתינית המקומית לא נכנעה. כדי להציל את עמה מגורלם של עמים מדוכאים רבים בעולם שאיש אינו מודע לסבלם, היא השתתפה בהצגות "תהליך השלום", הצטלמה והתראיינה אך לא ויתרה. בהדרגה הלך והתברר שדווקא ערפאת, עשוי להיות נוח יותר לסחיטה. מעמדו של ערפאת באש"ף הלך אז והתערער. יותר ויותר תלונות נשמעו על ניהולו הבלתי דמוקרטי, על שליטתו המוחלטת בכספים, ועל חיי הפאר של אנשי המנגנונים שלו. מדי שבוע ניתן היה לקרוא בעיתונות הישראלית על אסיפת מחאה נגדו, בייחוד במזרח ירושלים. הסתמנה האפשרות שכדי להציל את שלטונו, הוא יסכים אף להסכם כניעה. ואכן, בעוד שהמשלחת הפלשתינית סירבה לכל הסכם על עזה ויריחו שלא יכלול פינוי התנחלויות בעזה הסכים עראפת, במו"מ שהתקיים מאחורי גבה, להסדר שמשאיר את ההתנחלויות על כנן. − בכל זאת, על מנת למשוך את ערפאת להסדר היה צריך להבטיח לו הרבה. אם הסבר ב' הוא הנכון, הניבוי הוא שבהמשך תנסה ישראל לסגת מהבטחות רבות, ולהחליף ניסוחים עמומים בהסכם אוסלו בניסוחים מפורשים שמבטיחים שמה שימומש יהיה אוטונומיה ולא מדינה. ניבוי נוסף הוא שערפאת יימחה, אולי, אך יקבל את תכתיבי ישראל. − כזכור, מתודת הבדיקה שלנו היא השוואת תיאוריות, או הסברים: אילו משתי התיאוריות מסבירה טוב יותר עובדות נתונות ומנבאות טוב יותר עובדות חדשות. − כמובן, חודשיים לאחר הסכם אוסלו, מוקדם עדיין להכריע באופן נחרץ בין שני ההסברים, אך ניתן לבדוק את השתלשלות העניינים במו"מ מאז חתימת הסכם העקרונות בספטמבר ועד היום (סוף נובמבר). נעשה זאת על סמך עיון בטקסט של הסכם אוסלו ובדיווחי העיתונות מחודש נובמבר. − − ה- 13 בדצמבר אמור להיות רגע מכריע במימוש של הסכם אוסלו. בתאריך זה צריכה להתחיל נסיגת צה"ל מעזה ויריחו. (הסכם אוסלו, נספח 2: פרוטוקול נסיגת הכוחות, סעיפים 1 ו- 2: שני הצדדים יסכמו ויחתמו תוך חודשיים מכניסתה לתוקף של הצהרת עקרונות זו הסכם על נסיגת כוחות צבאיים ישראליים מרצועת עזה ומשטח יריחו ... ישראל תבצע נסיגה מואצת ... אשר תתחיל מיד עם חתימת ההסכם... ואשר תושלם תוך תקופה שלא תחרוג מארבעה חודשים לאחר חתימת הסכם זה.) ההסכם מבחין בין נסיגה להיערכות מחדש: "ישראל תיסוג מרצועת עזה ואזור יריחו" (סעיף 14 וסעיפים 1 ,2 של נספח 2), ו"תבוצע היערכות מחדש של כוחות צה"ל בגדה המערבית", שפירושה "הצבת כוחות צבא מחוץ לאזורים מאוכלסים" (סעיף 13) כזכור, הרעיון של פינוי מרכזי ערים כלול בתכנית האוטונומיה, והיה בדיון בישראל עוד הרבה לפני הסכם אוסלו, כחלק ממגמה לייעול הכיבוש וצמצום מתחים. החידוש המשמעותי בהסכם, לכן, הוא הקביעה שבעזה תתבצע נסיגה, ולא הערכות מחדש. הנושא הזה הוליך למשבר אמיתי בשיחות טאבה באוקטובר- נובמבר, כשישראל הציגה את הפירוש שלה לנסיגה מעזה. למעשה, הוחלפה הקונספציה של נסיגה בקונספציה של "היערכות מחדש": "התוכנית הישראלית עוסקת בנסיגה ממרכזי הערים וממחנות הפליטים ברצועה" (הארץ, .2.11.93 שימו לב שלמרות שמבחינת התוכן מדובר בהערכות מחדש, 'הארץ' ממשיך לקרוא לזה 'נסיגה'). ישראל דרשה שיהיו שלושה גושי התנחלויות שיהיו באחריות ישראלית מלאה. כלומר, גם השטחים שבין ההתנחלויות (בעוד שהפלשתינאים דרשו שהצבא ישמור על כל ישוב בנפרד). בצורה כזו גדל משמעותית השטח שבידי ישראל. התגובה הפלשתינית היתה נזעמת למדי. נביל שעת' תיאר את התוכנית כ"גבינה שוויצרית". "ניתן לפתור את הסכסוך רק על- ידי חזרה לעקרונות הסכם אוסלו", הכריז שעת', "יש לבצע נסיגה של צה"ל מרצועת עזה ולא היערכות מחדש". (הארץ, 3.11.93 ) הפלשתינאים עזבו במחאה את שיחות טאבה, והתחושה היתה שהמשבר רציני. אך מסתבר שרק שבועיים לאחר מכן, ב- 18.11.93 בשיחות קהיר, ויתר הצד הפלשתיני על כל דרישותיו בנושאים מהותיים אלה וקיבל את דרישות ישראל. האלוף אמנון שחק סיכם בשביעות רצון את מצב המו"מ: "צריך לזכור שאין הדדיות בשיחות. אנחנו נותנים והם מקבלים" (חדשות, 19.11.93). בפועל, אם כן, כבר עתה לא נותר זכר לרעיון הנסיגה מעזה והוא הוחלף בהערכות מחדש. − − עד כה, מתיישבות העובדות טוב יותר עם ניבויי הסבר ב': ישראל נסוגה כבר מהבטחה משמעותית ועראפת, מחה אמנם, אך נכנע. נמשיך לעקוב אחרי השתלשלות העניינים (למשל, מה יקרה ב- 13 בדצמבר - התאריך המיועד לנסיגה שהוחלפה בהיערכות מחדש). − − ===תשובה לטיעוני נגד=== − − בבואנו ליישם את מתודת הניתוח הרציונאלי של תבניות מציאות פוליטית חשוב להיזהר ולהבחין את נושא הדיון משאלות אפשריות אחרות: שאלות התכנון או הכוונה. למשל, כאשר אנו משווים את שני ההסברים לאירועי הסכם אוסלו, איננו שואלים האם רבין (או מישהו אחר) תכנן מראש את כל המהלכים, ואף לא מהן כוונותיו ושאיפותיו של רבין. בדומה, כאשר נגלה בשיעורים הבאים שהתקשורת הישראלית מתאפיינת בדרגה גבוהה של תלות במערכת השלטונית, לא נשאל כיצד קורה הדבר בפועל- למשל, האם העיתונאים מודעים לכך, או מתכוונים לשרת את הממשל. כוונות ורצונות הם מונחים הלקוחים מתיאוריות פסיכולוגיות, שמושאן הוא היחיד, ואילו מושא הדיון שלנו הוא מוסדות ומערכות. אין היגיון בניתוח מוסדות פוליטיים במונחים פסיכולוגיים, כמו 'כוונה', (מכיוון ש'כוונה' יש רק ליחיד ולא למוסדות). מערכות פוליטיות וכלכליות יש לנתח במונחים של אינטרסים ופעולות. השאלה היא איזה אינטרס ממומש ע"י סדרת פעולות נתונה. מאפיין נוסף של גישתנו היא שאנו מנתחים אינפורמציה נגישה וגלויה. בניתוח המציאות הפוליטית הנתונים הם אירועים שסוקרו בתקשורת או שניתן למצוא עליהם אינפורמציה (בארכיונים או תחקירי שטח). − − כל השאלות של 'תכנון' ו'כוונה' מחייבות גישה לאינפורמציה שבד"כ אינה נגישה או פתוחה לציבור. מהבחנה זו לא נגזר שבפעולות של מערכות אין מרכיבים של תכנון (כמו גם מרכיבים של ניסוי וטעייה). השאלות : 'כיצד זה קורה בפועל?' 'איך מתקבלות החלטות?', הן שאלות אפשריות, אך הן דורשות כלים מסוג אחר: מחקר סוציולוגי של תהליכי קבלת החלטות במערכות או מחקר עיתונאי. בקורס זה לא נעסוק בד"כ בשאלות אלה, להוציא מקרים שיש עליהם אינפורמציה נגישה. מי שינסה ליישם את מתודת הבדיקה הזו ייתקל במוקדם או במאוחר בשני סוגי טיעונים נגדה, טיעונים המופנים תמיד אל חומסקי מפי מתנגדיו. − − ====קונספירציה!==== − הראשון הוא שניתוח כזה ממוקם במסגרת תיאוריות הקונספירציה. בפועל, אין חשיבה הזרה לשיטת הניתוח שלנו מגישת הקונספירציה. גישה זו מניחה תכנון קפדני של קבוצת אנשים וכפי שזה עתה ציינתי, שאלות התכנון הן מראש מחוץ לתחום הדיון שלנו. מדוע אם כך, מי שמציע ניתוח של אינטרסים במציאות פוליטית מואשם בנהייה אחר תיאוריות קונספירציה? בד"כ טענה זו לא מופנית אל מי שעוסק בניתוח אסטרטגיות השוק של קוקה- קולה, למשל, או מי שמנתח את ניסיונות ההשתלטות של תאגיד מסוים על תאגידים אחרים, קטנים יותר. מדוע ניתוח אינטרסים ופעולות בתחום המציאות הפוליטית זוכה ליחס שונה? − − התשובה היא שתזת הקונספירציה היא דרך נוחה לתיאוריה הדומיננטית להתגונן בפני ניתוח ביקורתי. תיאוריות הקונספירציה (שהידועה ביניהן היא הפרוטוקולים של זקני ציון), מעלות על הדעת מזימות שנרקמות בחדרים אפופי עשן ובד"כ מתאפיינות בדרגה גבוהה של אבסורד. בעת האחרונה פורחות תיאוריות קונספירציה רבות המציעות מבנה בארוקי של תכנון, הכולל לעיתים חייזרים המתערבים בעיניינינו (אנשים שנואשו מהאפשרות להבין את המציאות מוצאים לפעמים מפלט בתיאוריות כאלו). תזת הקונספירציה יוצרת אנלוגיה מסולפת בין המבנה הרציונלי של תיאוריות מציאות אלטרנטיביות לבין מבנה התכנון הפסיכולוגי בתיאוריות קונספירציה. בגלל האבסורד של האחרונות, זהו נשק יעיל להרתיע אותנו מחשיבה רציונלית. האנלוגיה המסלפת הזו, נשענת על כך ששני סוגי הניתוחים (ניתוח אינטרסים וניתוח קונספירציה) שואפים להסבר שיקשר את כל העובדות ולא רק חלקים נבחרים מביניהם. אך שאיפה זו מאפיינת גם את כל המדעים, ובד"כ את חשיבתו של האדם הרציונלי בכל תחומי החיים. בהיסטוריה של המדעים היו גם היפותזות אבסורדיות ומופרכות, אך עובדה זו לא התפרשה כהוכחה לכך שכל חשיבה מדעית היא פסולה. טמונה כאן הנחה נוספת בדבר מעמדן המיוחד של תיאוריות על המציאות הפוליטית. − − ====פשטנות==== − הטיעון השני כנגד מתודת הבדיקה הרציונלית הוא שהיא חוטאת בפשטנות. המציאות הפוליטית היא מורכבת ומסובכת - זירת התגוששות של גורמים רבים שאי אפשר לחזותם מראש, לכן, בגלל אופיה הבלתי רציונלי של המציאות הפוליטית, לא ניתן לנתח אותה בכלים רציונליים. כל נסיון להטיל עליה הסברים קוהרנטיים חוטא בפשטנות (או באבסורד - דוגמת תיאוריות הקונספירציה). טיעון זה אינו אלא ניסוח אחר של אותו רעיון המורכבות שעמדנו עליו כבר (בדיונינו באנרי - לוי). כל מושא מחקר הוא תמיד מסובך ומורכב. בפועל מי שעסק אי פעם במדע יוכל להעיד שמושא המחקר של פיזיקה, ביולוגיה או בלשנות הוא מסתורי וסבוך לעין ערוך מהמציאות הפוליטית: המחקר שואף להטיל סדר בנתונים כאוטיים - למפות אותם להיפותזות הסבר, שתוחלפנה באחרות בבוא הזמן. ובכל זאת גם אנשי מדע, שאינם נרתעים מהקשה שבבעיות, מוכנים לקבל את הטיעון שהמציאות הפוליטית לא ניתנת להבנה בכלים רציונליים. − − בניתוח אינטרסים קל להבין מדוע חשוב למערכות הכוח לטפח את ההתניה התרבותית הזו. אם המציאות הפוליטית מסובכת מכדי שנוכל להבינה, אפשר תמיד להסתפק בהסברים שמספק השלטון. כל העובדות שאינן מתיישבות נדחקות הצידה כמיסתורין שאין צורך להבינו או להביאו בחשבון בגיבוש דעתנו על המציאות. − במשל המפורסם של כריסטיאן אנדרסון, בגדי המלך החדשים, משוטט המלך בעיירה, ערום כביום היוולדו, אך התיאוריה לתוכה נבנה האירוע בתודעת הצופים היא שהוא לבוש בבגדים חדשים ומיוחדים. מי שחונך מילדות לא לסמוך על מראה עיניו, ולהתעלם מנתונים שסותרים את דבר הרשות, יקבל את ההסבר הזה, והילד הקורא 'המלך ערום' ייקלט בעיניו כפשטן חסר תקנה. − − ==תקשורת== − − ===תקשורת בכבלי הממסד=== − − יש תפיסה רווחת למדי בציבור, לפיה התקשורת - לפחות התקשורת הכתובה - היא באופן בסיסי שמאלית. תפיסה זו, למרבה הפלא, מקובלת לא רק על חוגי הימין, המשלחים מפעם לפעם לחלל האוויר את ההאשמה "תקשורת עוינת", אלא גם על מי שמתקראים חוגי השמאל. דומה שה"שמאליות" של התקשורת היא בגדר קונצנזוס לאומי, החוצה קווים פוליטיים. אחת המטרות של קורס זה היא להראות שאין ממש בטענה זו. יותר מכך: עצם הניסיון לזהות פוליטית את התקשורת - במונחי ימין ושמאל - הוא מוטעה מראשיתו. שכן לפני הכל, התקשורת היא כלי שלטוני. בתור שכזאת, היא משקפת ומשרתת את האינטרסים של הממסד - כל ממסד. מכיוון שכבר ראינו, כי האידיאולוגיה דומיננטית משותפת הן לימין והן למה שנקרא 'שמאל', כמעט אף פעם אינה עומדת לוויכוח ביניהם, הרי שממילא אין זה משנה מי אוחז כרגע ברסן השלטון: ליכוד או עבודה, תחת שניהם ייקבע לתקשורת פרצוף אחיד למדי. − − נבחן בקווים כלליים את יחסי השלטון עם התקשורת. ראשית, יש להביא בחשבון את מערכות האינטרסים של שני הצדדים. השלטון, מצידו, מעוניין עד כמה שאפשר ליצור הסכמה בציבור ולמנוע פרסום מידע רגיש שעלול לערער על האידיאולוגיה הדומיננטית. התקשורת, מצידה, פועלת במערכת אינטרסים משולבת: הצורך לשמור על רווחיות כלכלית, הצורך להתחרות ביריבים, הצורך לפרסם מידע אמין, והצורך לשמור על דימוי עצמאי כמי שאינו תלוי בשלטון. השלטון מפעיל אמצעי לחץ שונים על התקשורת: צנזורה, הגבלת מקורות מידע וכדומה. התקשורת עומדת בדילמה: מצד אחד, עליה לשמור על יחסיה הטובים עם השלטון, יחסים אלו, נושאים בצידם תגמולים וביטחון יחסי. מצד שני עליה לספק את דרישתו של הקהל למידע אמין ולא משוחד. הפתרון הטבעי הוא פשוט לפרסם את דבר השלטון: מידע שמקורו בשלטון לעולם לא יסתכן ב"הרגזת" מקבלי ההחלטות ומצד שני ייהנה ממקדם אמינות גבוה בעיני הציבור. אולם איך תעשה זאת התקשורת מבלי לאבד קהל ספקני, שאינו מעוניין לקנות מדי יום ביומו תעמולה שלטונית? שתי דרכים יעילות לבניית הדימוי העצמאי של התקשורת הן, ליבוי של ויכוחים מדומים והתקפות שלטוניות על האופי ה"לא מאוזן" של הדיווח התקשורתי. ויכוחים לוהטים, שמאחוריהם לא מסתתרת מחלוקת עקרונית על הנחות היסוד של האידיאולוגיה דומיננטית, כמו גם ביקורת של השלטון על התקשורת יוצרים בציבור את התחושה, שהעיתונים עצמאיים, לוחמים, ואינם משמשים כלי תעמולה בידי פוליטיקאי זה או אחר. דימוי זה הוא חיוני הן לאמצעי התקשורת, שחיים על רווחיהם, והן לשלטון, שיעילות התעמולה שלו משתפרת ככל שהתקשורת נתפסת כחופשייה ועצמאית יותר. − − זהו מתווה הטיעון. זיכרו שבמסגרת הניתוח שלנו יש מקום רק להסברים במונחי אינטרסים: מוסדות חברתיים אינם אנשים, וכל ניסיון לנתחם במושגי הפסיכולוגיה האנושית מחטיא את מטרתו. גוף תקשורתי, כמו עיתון, הוא קודם כל מוסד כלכלי. כמו כל מוסד כלכלי, הוא נתון ברשת של לחצים מכיוונים שונים, אשר בתוכה עליו לקיים את שאיפתו הבסיסית - להמשיך להתקיים, ואף לצבור רווחים. לשם כך, עליו בראש ובראשונה למכור ולעמוד בתחרות על קהל היעד מול עיתונים אחרים. עיקר רווחי העיתון מגיעים משירותי הפרסום שמעניק העיתון לגופים מסחריים שונים. המפרסמים בוחרים באיזה עיתון לפרסם לפי דרגת תפוצתו. אך טבעי הוא, שעיתון המעונין לשמור על רווחיות, חייב לשמור על יחסים טובים עם המפרסמים בו. לדוגמה: כתבת תחקיר על קו ייצור של מוצרים המסוכנים לבריאות, שמייצרת חברה המפרסמת בקביעות בעיתון - יכולה להיפסל משיקולי כדאיות כלכלית. מערכת לחצים כלכלית נוספת היא האיום הפוטנציאלי של תביעות דיבה. עיתון שמפרסם מידע לא מדויק או לא אמין חושף את עצמו לתביעות דיבה ולהוצאות כספיות ניכרות במקרה שיפסיד. מטבע הדברים לשלטון ולמוסדות הכלכליים יכולת רבה יותר להשתמש באמצעים משפטיים אלו מלאזרח הפשוט ולכן יש להיזהר במיוחד בדיווחים עליהם. על כל אלה נוספת כמובן "אימת השלטון". מידע רגיש, החושף צדדים לא נעימים בפעילות השלטון הוא מועמד ראשון לסינון על-ידי הצנזורה. בידי השלטונות בישראל סנקציות חמורות יותר, אשר יכולות להגיע עד כדי סגירת עיתונים (ראה תקדים "קול העם" בשנות ה- 60' וסגירתו ל- 3 ימים של "חדשות" לאחר פיצוץ פרשת "קו 300"). − − הפיקוח השלטוני הישיר על המתפרסם באמצעי התקשורת הוא דרקוני במיוחד במדינת ישראל: מעבר לצנזורה הצבאית, שסוקרת את כל החומר ה"בטחוני" שמתפרסם מדי יום בתקשורת, קיים מוסד "ועדת העורכים", שבו נקבעות בפועל נורמות הטיוח ושיתוף הפעולה בין התקשורת לשלטון. מוסד זה, שאין לו אח ורע בשום מדינה מערבית זולת ישראל, מורכב מנציגי השלטון וארבעה נציגים מכל עיתון. תפקידה המוצהר של ועדת העורכים הוא לתאם מה יפורסם ומה יישמר בסוד: השלטון, שמודע לסכנה הטמונה בפרסום מידע לא מצונזר, "חותם" עם עורכי העיתונים על אמנה הדדית: אתם תימנעו מלהביך אותי, ואני בתמורה אספר לכם עוד כמה סודות מדינה קטנים - לאוזניכם בלבד, כמובן. שיתוף הפעולה משתלם מבחינת שני הצדדים: השלטון השיג את שתיקת התקשורת, ואילו העיתונים נטרלו ביניהם אפשרויות לפרסומים בלעדיים פוטנציאליים. החברות בוועדת העורכים ניכרת מיידית באופי העיתון: ב- 1990, כאשר הצטרף "חדשות" לוועדת העורכים, הוא השאיר את עצמאותו מאחור והפך להיות עוד שופר שלטוני, "ידיעות אחרונות" מספר שתיים. על פעילותה רבת השנים של ועדת העורכים בישראל אפשר לקרוא בספר "המתווכים" של דן כספי ויחיאל לימור. − − מול כל הלחצים האלה עומד תפקידו המקורי של העיתון: לספק מידע לקוראיו. יותר מכך, עיתון מעוניין לספק לא סתם מידע, אלא מידע בלעדי, שיש רק לו. בלעדיות היא נכס יקר מפז בתנאי שוק, ומי שמצליח לעלות על ה"סקופ", הוא זה שירוויח במכירות למחרת. איך מיישבים, אם כן, את שתי הדרישות הסותרות? איך ממלאים מדי יום את עמודי העיתון (המתרחבים והולכים בתנאי השוק התחרותיים) בכל המידע הזה, מבלי "להרגיז" אף גורם אינטרסנטי, שעינו פקוחה ללא הרף על העיתון? − − הפתרון שאליו מגיע הרוב המכריע של אמצעי התקשורת, הוא פשוט להדפיס את המידע שמספקת המערכת השלטונית. מדי יום מזרים השלטון כמויות אדירות של מידע למערכות העיתונים: קומוניקטים, תגובות של דוברי משרדי ממשלה, גילויי דעת של יועצים פרלמנטריים, הצעות לסדר של חברי כנסת, הזמנות לסיורים עם אנשי ציבור ועוד ועוד. הדבר הכי נוח, מבחינת עורכי העיתון, הוא לקחת את המידע הזה ולהדפיס אותו ככתבו וכלשונו. חשוב להדגיש, שאין כל הבדל עקרוני בין ידיעה שהונחה על שולחן המערכת בבוקר וידיעה שכתב מייחס ברוב "חשאיות" ל"מקור בכיר": בשני המקרים מדובר במידע שמספק השלטון. מהם היתרונות של מידע שמקורו בשלטון? ובכן, מדובר ביתרונות רבים. קודם כל אין סכנה, ולו זמנית, שזרם המידע ייפסק; השלטון תמיד דואג למלא את שולחן המערכת בכמויות מידע מספיקות. שנית, המידע הזה הוא חסין צנזורה, שכן הוא כבר עבר את הסינון של מערכת האינטרסים השלטונית. אין סכנה שהצהרה של דובר ממשלתי תעורר את קצפה של הממשלה על העיתון. מבחינה זו מוגן העיתון לחלוטין. יותר מכך: המידע שמספק השלטון הוא בעל מקדם אמינות גבוה: הוא נתפס כמידע מדויק, אובייקטיבי, שאינו מצריך בדיקה חוזרת והצלבה. עיתונאים וקוראים כאחד נוטים לומר לעצמם: "הממשלה יודעת על מה היא מדברת, המידע שהיא מספקת הוא אמין לחלוטין". כל השיקולים האלה פועלים לטובת העדפת מידע שלטוני על פני מידע אלטרנטיבי, המצריך בדיקה והשקעת מאמץ לא מבוטל של הכתב, לצד הסכנה התמידית של התנגשות עם השלטון. כמובן שהשיקול הכלכלי כאן - החיסכון בזמן ובכסף שמאפשרת ההסתמכות על השלטון - הוא מכריע. גם את דרישת הבלעדיות מסוגל השלטון לספק לעיתונים שונים. מפעם לפעם ישחרר "מקור בכיר" פיסת מידע מסוימת לאחד העיתונים בלבד, ויעניק לו "סקופ" על חשבון יריביו. חשוב להדגיש, שבמשחק הזה אין מקופחים: כל עיתון יזכה מתישהו להיות "חביב השלטון" וליהנות מידיעות בלעדיות. כך קונה השלטון את נאמנות אמצעי התקשורת ומבטיח שגם בעתיד יעדיפו לפנות אליו ולא לשום גורם מתנגד. − − סטודנט ב': אם התקשורת באמת ניזונה כל הזמן ממקור אחד, איך את מסבירה את העובדה שהיא מלאה בוויכוחים פוליטיים, לפעמים מאד סוערים, כמו הויכוח בימים אלה בין הממשלה למתנחלים על עתיד השטחים. לי נראה שיש כאן ויכוח אמיתי ונוקב בין שתי תפיסות מנוגדות. − − את שאלה מצוינת. היא מדגימה היטב אסטרטגיה מקובלת של עיתונות כבולה שצריכה לשמור על דימוי חופשי ולוחם. העובדה שהעיתונות מלאה בוויכוחים פוליטיים סוערים לא אומר שהיא פתוחה לכל דעה; השאלה החשובה שאתה צריך לשאול את עצמך, כאשר אתה נתקל בוויכוחים כאלה, היא: האם נשקפת לאידיאולוגיה דומיננטית סכנה מקיומו של ויכוח זה? נדמה לי שבכל המקרים הבולטים התשובה תהיה שלילית. גם בעניין המתנחלים, למרות פערי הגישות לכאורה, רב המשותף בינם לבין הממשלה. לדוגמה, שני הצדדים מאמינים - או ליתר דיוק, גורמים לנו לחשוב שהם מאמינים, שתהליך השלום אמיתי, ושבסופו תמסור ישראל את השטחים לידי הפלשתינאים או שבסופו של התהליך תקום מדינה פלשתינית. עצם ההסכמה הסמויה על הנחה זו היא שמאפשרת את הויכוח, האם ראוי לעשות כן או לא. זהו ויכוח שכל כולו מתנהל במגרשה של האידיאולוגיה הדומיננטית. שים לב, ששני הצדדים לא מפקפקים לרגע בהנחה שישראל עושה באמת הכל על מנת להגיע לשלום אמת; שני הצדדים לא מעזים להעלות על דל שפתיהם את המחשבה, שתכליתו הממשית של התהליך היא מעבר מצורת כיבוש יקרה ולא נוחה לצורת כיבוש זולה ויעילה. דווקא ההתנגדות הלוהטת של המתנחלים למדיניות הממשלה מחזקת בקרב הציבור את ההרגשה, שאכן הממשלה מתכוונת להוריד התנחלויות ולהחזיר שטחים; אחרת, לא היה הימין יוצא מגדרו כל כך. (חומסקי אמר בזמנו, שהוויכוח שהתנהל בארה"ב סביב מלחמת וייטנאם לא הותיר מקום לדעה כמו שלו. מה שעמד על סדר היום האמריקני היתה ההתלבטות האם ניתן או לא ניתן לנצח במלחמה ההיא; עמדה כמו של חומסקי, לפיה עצם היציאה למלחמה היתה לא מוצדקת, נתפסה לא רלבנטית, כיוון שהיתה מחוץ לאידיאולוגיה הדומיננטית). − − עוד דוגמה לוויכוח מדומה אצלנו, היא ההתדיינות האינסופית סביב שאלת "הלחץ האמריקני" על ישראל לסיים את הסכסוך באזור. יש המצדדים בלחץ הזה (בלעדיו, כך הם אומרים, ישראל לעולם לא היתה מגיעה לשולחן המו"מ עם שכנותיה), ויש המתנגדים לו (תחת גירסה זו או אחרת של זקיפות-קומה לאומית), ואולם אף אחד לא טורח בכלל לברר האם באמת מופעל לחץ אמריקני על ישראל. בחינה קצרה של מצב העניינים מעלה ספקות בנידון: כיצד זה ייתכן, שארה"ב, עם כל עוצמתה וכוחה, אינה מסוגלת להזיז את ממשלות ישראל, זה 26 שנה, מסירובן להכיר בעם הפלשתינאי? כיצד זה ייתכן, שמעצמה המעונינת בשלום אמת באזור ממשיכה לחמש בכמויות אדירות את כל הצדדים המעורבים בסכסוך? ההיפותזה האלטרנטיבית, שלארה"ב ולישראל יש אינטרס משותף בשימור הסכסוך כמות שהוא, אינה עולה על סדר היום הציבורי, שמניח כמובן מאליו את קיום הלחץ האמריקני. − − מהי אפוא המטרה האמיתית של ויכוחים מדומים כגון אלו? לאור מה שאמרנו על התלות הקיצונית של אמצעי התקשורת בשלטון, התשובה המתבקשת היא: לחזק את האמינות של התקשורת בעיני הציבור, בפרט בעיני הקהל הליברלי, שוחר חופש הביטוי. עיתון שקשור בקשרים כה הדוקים עם השלטון, החל במקורות המידע שלו וכלה באישור הידיעות שלו, חייב "לאזן" את תדמיתו על ידי ליבוי נמרץ של ויכוחים ציבוריים - בכל נושא אפשרי. הויכוחים הסוערים יוצרים תחושה כפולה אצל הקורא: − א. העניינים שעליהם מתווכחים הם אומנם העניינים החשובים והמהותיים. ב. העיתון עצמו אמין ואובייקטיבי, שכן הוא נותן במה לכל קשת הדעות האפשרית. חשוב לציין, שבדרך כלל מה שמשכנע את הקורא בנכונות (א) או- (ב) הוא לאו דווקא תוכן הוויכוח אלא יותר הטונים שלו. ניתן לומר אפילו זאת: ככל שהוויכוח חריף, אמוציונלי ולוהט יותר, כך יוזנח יותר הרובד התוכני שלו. ויכוחים מדומים הם אמצעי בדוק ל"קבירת" סוגיות רגישות תחת מעטה צעקני של מלל מתלהם. − אולם עיתונים בחברה דמוקרטית מעונינים לשמור לא רק על תדמית "מאוזנת", אלא גם על תדמית של עצמאות ואי- תלות בשלטון. שוב, לאור המציאות של שיתוף הפעולה ההדוק עם הממסד, דרושים אמצעים "פומביים" שיסתירו את העובדות מהציבור. מפרספקטיבה זו קל להבין את התופעה הרווחת של ההתקפות על התקשורת: מפעם לפעם יוצא איש ציבור/ פוליטיקאי/ גוף ציבורי בהתקפה חריפה על התקשורת, כשההאשמות חוזרות על עצמן; למשל- התקשורת הישראלית "שמאלנית", עוינת, אש"פיסטית ולא פטריוטית (באורח פלא, התקשורת אף פעם אינה מואשמת שהיא "מגויסת", ממסדית, מטייחת וכדומה). − − ההתקפות על התקשורת אינן המצאה ישראלית. הרמן וחומסקי בסיפרם "ייצור הסכמה" (Manufacturing Consent , 1988) סוקרים מגוון רחב של שיטות תקיפה כאלה (המכונות 'flak'), מהשיטה הישירה ביותר- שיחות טלפון בהולות מהבית הלבן למנהלי רשתות הטלוויזיה ועד לקריאות היוצאות מן הקונגרס לרסן את אמצעי התקשורת ה"ליברליים" מדי. הרמן וחומסקי מזכירים שורה ארוכה של גופים ציבוריים בארה"ב, שכל תפקידם הוא ליזום מתקפות על התקשורת מפעם לפעם ולשמור על מראית-עין של ויכוח דמוקרטי נוקב, וביניהם: The American Legal Foundation, The Media Institute, The Center For Media And Public Affairs, Accuracy In Media (AIM) אחד מארגונים אלו , 'Freedom House' , תיפקד מאז ייסודו בשנות ה- 40' כזרוע תעמולתית של הממשל בוושינגטון, אשר קיימה קשרים עם גופים אנטי-קומוניסטיים וימניים בכל העולם וכן עם ה- CIA הקו האופייני באידיאולוגיה שמפיץ ארגון זה הוא ביקורת קשה על כך שאמצעי התקשורת אינם מגלים אהדה מספיקה לפעולות מדיניות החוץ של ממשלת ארה"ב, ומנגד מגלים עוינות יתירה כלפי מדינות החסות של אמריקה. ב- 1982, כאשר דיווחו אמצעי התקשורת על ההרג השיטתי של אזרחים באל-סלבדור על-ידי הצבא, שפעל בפיקוח אמריקני, יצא 'Freedom House' בגינוי חריף של "חוסר האיזון" בדיווחים מאל-סלבדור. − − בישראל מערכת ה‑ 'flak' משוכללת הרבה פחות, ועל כן דרכיה בוטות הרבה יותר, לפעמים עד להדהים. אין צורך, למשל, בגופים מיוחדים שעניינם ליזום התקפות על התקשורת: המערכת השלטונית עושה זאת בעצמה, ולעתים בתיווך מנהלי רשות השידור. אפילו נשיא המדינה (הקודם), חיים הרצוג, ראה לנכון "לחנך" את אמצעי התקשורת, שבגדו, לטעמו, בתפקידם: "יש לפעמים בעיתונות שלנו לא רק "נייטרליות" ו"אובייקטיביות" כביכול כלפי מדינת ישראל - אלא אף, מדי פעם, גילויים של הבנה מופלגת לצד שכנגד, אשר מטרותיו לגבי מדינת ישראל אינן מוטלות בספק. יש קיתונות של זעם, ביזוי ושלילה של כל מה שהוא ישראלי, לאומי, יהודי או דתי - ולעומת זאת, לפעמים, כמעט אידיאליזציה של האויב, רוויה "הבנה" ומשאלות לב." בהמשך מנמק הרצוג את ביקורתו החריפה בלא פחות מאשר דאגה עמוקה ל... חופש העיתונות: "הניכור שבין חלקים מסוימים שבעיתונות הישראלית ובין המדינה והחברה בארץ מסוכן מאין כמוהו. בתנאים כאלה עלול להיווצר, חלילה, מצב שבו מי שינסה לבלום את חופש העיתונות או להגבילו ימצא לעצמו גיבוי ותמיכה רחבה בציבור. אני סבור שזהו מצב אפשרי שצריך להתריע מפניו ולמנוע מראש את סכנתו". ("הארץ", 15.4.88). גם שרת החינוך לשעבר, שולמית אלוני, הביעה מורת רוח מדרך הסיקור של בג"ץ המגורשים, שלא היתה מספיק "ממלכתית" לטעמה: "אלוני הביאה כדוגמא את הדיווח על בג"ץ המגורשים. 'האם דין הטלוויזיה כדין טלוויזיה של מדינה אחרת או שאנחנו צד בעניין', שאלה, והוסיפה שהתחושה בממשלה היתה שהסיקור לא היה מאוזן". ("הארץ", 25.2.93) − − אפשר להתנחם ולומר: התקפות פוליטיקאים על התקשורת הן עניין של יום יום בכל מדינה בעולם, ואין להתרגש מכך. אולי זה נכון, אלא שהדברים גובלים באבסורד, כאשר מנכ"ל רשות השידור בכבודו ובעצמו מכריז ערב כניסתו לתפקיד, שהוא כבר "יאלף" את התקשורת הסוררת. נדמה שלדרגה כזאת של צנזורה עצמית, הטורחת להתפאר בפומבי, יש מקבילות רק במשטרים רודניים. שימו לב שאי הנחת של מנכ"ל הרשות מאמצעי התקשורת הנתונים למרותו אינה תלויה באיש עצמו, אלא כנראה באה עם התפקיד: שלושת המנכ"לים הקודמים - אהרון פאפו, אורי פורת ואריה מקל - הביעו עמדות דומות מאד בעניין זה. עם תום הקדנציה שלו ברשות השידור, מסר פאפו הערכה כנה על הישגיו: "- במה אתה רואה את עיקר הצלחתך? -ראשית כל בכך שהרסתי את דימויה של הטלוויזיה כפרה קדושה שגם הפוליטיקאים יראים מפניה. היום, אם הם מעיזים לתקוף אותה, זה הרבה בזכותי. במישור אחד אפשר להכליל את כל הנושאים של הפלשתינאים והשמאלנות: הצלחתי להביא לכך שאין לראיין בלי אישור אישים המזוהים עם אש"ף, בשיתוף פעולה עם אליקים העצני - הוא בבג"ץ ואני מבפנים; הבאתי לשינוי המונח 'גדה' ל'יהודה ושומרון'". ("הארץ", 6.1.84) − − אולם שביעות הרצון של פאפו לא מנעה מיורשו אורי פורת לזעוק על חד- צדדיותה השמאלנית של הטלוויזיה ולהבטיח שינוי: "במסיבה שנערכה לכבודו לאחר שהממשלה אישרה את מינויו לתפקיד אמר פורת, כי בניגוד לתחנות הטלוויזיה בעולם המשדרות בצבעים, משדרת הטלוויזיה הישראלית לעתים בשחור לבן ולפעמים בשחור בלבד. הוא הבטיח לפעול לשינוי המצב מתוך אמונה בפלורליזם ובמתן ביטוי לכל קשת הדעות בארץ". ("הארץ" 9.4.84). למרות הניסוח הציורי, יש לזכור כי "פלורליזם" במילון של פורת פירושו, כפי שהוא מסביר, מתן ביטוי ל"מחנה הלאומי", המקופח והנרדף על-ידי "המאפיה השמאלנית": "יש בארץ הזאת חברה פלורליסטית ולעומת זאת עיתונות חד-סטרית ומאד לא פלורליסטית. לפחות 50 אחוז מהציבור המשתייך למחנה הלאומי אין לו מוצא, שום דרך לבטא את עצמו". ("הארץ", 2.12.88). כשנכנס המנכ"ל אריה מקל לתפקידו, מיהר להרגיע את כל מי שעדיין נותרו חששות בליבו, ולהבטיח מעתה תור זהב של "ממלכתיות": "אנו יכולים להיכנס לתקופה חדשה של רגיעה במערכת. תקופה של עבודה יוצרת, שתהיה רשות שידור ממלכתית והוגנת שתשרת את הציבור. באתי לעשות עבודה ממלכתית, מקצועית והוגנת, לשקול כל דבר לגופו של עניין ולהגיע לשיתוף פעולה חברי עם כל הדרגים ברשות". ("חדשות", 11.5.90) − − תלות שלטון בדרגה זו או אחרת מאפיינת, כנראה, את רוב המדיה, גם במדינות מתוקנות. אך רק לעתים נדירות נעשה הדבר (במדינה דמוקרטית) בצורה כה גלויה וישירה כפי שנהוג אצלנו. בתקופת שלטון הליכוד נראה היה שהטלוויזיה ויתרה בהדרגה אפילו על מראית- עין של עצמאות ביחסה לשלטון. הפנייה המתרפסת של כתבים אל נציגי השלטון נהפכה לנורמה כה בסיסית, עד שהעברית התקנית נראתה לפתע דלה מכדי לשקף נאמנה את עומק יראת הכבוד לשלטון. הטלוויזיה היא זו שהמציאה את הצורה המגוחכת, הזרה כל כך לעברית בת ימינו, של פניה אל הרשות בגוף שלישי ("האם סיכוייו של אדוני להרכיב את הממשלה גדלים?"). אך גם בדרגת תלות מרבית כזו, המשיך השלטון לתקוף את הטלוויזיה הצייתנית. מדוע? לשם מה לשלטון לתקוף בחריפות מערכת המשרתת במסירות כה רבה את האינטרסים שלו? אין מנוס מהמסקנה, שהתקפה כזו "משקמת" את הדימוי התלותי של התקשורת, ובונה לה תדמית לוחמת ועצמאית. שלטון דמוקרטי, להבדיל משלטון טוטליטרי, מחויב לשמור לפחות על מראית- עין של חופש ביטוי; תלות גבוהה מדי של התקשורת בשלטון במשטר כזה עלולה לעורר מחאה. − − כיצד משפיעות על הצופה/ קורא הליברלי ההתקפות על התקשורת? קרוב לוודאי שהוא מרגיע את עצמו במחשבה, שאם השלטון כל כך לא מרוצה מהתקשורת, סימן שהיא באמת עצמאית ולוחמת, סימן שקיים עימות ממשי בין האינטרס השלטוני - להסתיר מידע - לבין האינטרס התקשורתי - לחשוף מידע. הליברל נושם לרווחה; הוא חי במדינה שנהנית מתקשורת לוחמת, בלתי משוחדת ולא תלויה בשלטון. ה, 'flak' תחת ראייה כזאת, יותר משהוא עונש, הוא תגמול של השלטון לתקשורת: באמצעות שירות זה שמספקים דוברי השלטון הרשמיים, יכולה התקשורת להמשיך לשרת את האינטרסים השלטוניים מבלי שהדבר יעורר התנגדות ומחאה בקרב הציבור הליברלי. − − ===קריטריונים לניתוח התקשורת=== − − הטענות שאנו מעלים בדבר התלות של אמצעי התקשורת בשלטון ובאידיאולוגיה השלטת יישארו ריקות מתוכן אם לא נצביע על קריטריונים ברורים המאפשרים לזהות ולמדוד תלות זו באופן ממשי. גם התיאוריה שלנו, כמו כל תיאוריה, מחויבת לספק את הכלים לאישושה האמפירי. ובכן כיצד ניתן לבדוק את דרגת התלות של התקשורת בשלטון? או בניסוח רחב יותר - איזו אידיאולוגיה משקפת ומכוננת התקשורת (שלטת או אלטרנטיבית). − − בניגוד לדעה הרווחת, את התשובה לשאלה יש לחפש בעמודי החדשות, ולא בעמודי הדעות. מיתוס מוטעה, שצרכני תקשורת רבים הפנימו הוא, שעמודי החדשות מייצגים את הנתונים האובייקטיבים - מצב הענייניים בעולם , ואילו את הפרשנות - קישור האירועים להשקפת עולם נמצא בעמודי הדעות של העיתון. אך מיתוס זה אינו אלא גילוי נוסף של המשוואה שעמדנו עליה בהרצאה הראשונה: "אידיאולוגיה דומיננטית = אובייקטיביות". בפועל עמודי החדשות הם שקובעים את קליטת המציאות שלנו. המציאות היא זרם שוטף של אירועים וקליטתם מחייבת ארגון האינפורמציה לתוך תבניות (תיאוריות). בחירת האירועים הראויים לדיווח וקישורם לתבניות מארגנות היא גורם מפתח בבניית תמונת העולם של הקוראים. אם האינפורמציה שנמסרת היא חלקית, והצגתה שזורה מראש בטענות התעמולה שמייצרת המערכת השלטונית, הקורא יתקשה מאד לגזור ממנה תמונת מציאות אלטרנטיבית לתמונה השלטת. ניתוח התקשורת לכן, חייב להישען בראש ובראשונה על בדיקת החדשות ותמונת העולם שהן מייצרות. חשיבותם של מדורי הדעות היא משנית, אם כי גם הם יכללו בבדיקה הכוללת. ברוח זו נסקור מספר קריטריונים מרכזיים לניתוח התקשורת: − − א. ניתוח סוג המידע: המידע הזוכה לפרסום, מקורותיו ושקלול חשיבותו. − − ב. ניתוח תוכן: טענות היסוד והתמות המרכזיות שדרכן מציגים את האירועים שנבחרו לפרסום. − − ג. ניתוח לשוני: דרך ההצגה, הלשון, המטען הערכי והפרספקטיבה. − − ====ניתוח סוג המידע: מה ראוי לפרסום==== − − הבחירה המרכזית של התקשורת היא בשאלה מה בכלל ראוי לפרסום. העולם מספק לנו בכל יום זרם גדול של אירועים, שרק חלק זעיר מהם נתפס כחדשות ראויות לפרסום. השאלה "מה נחשב לידיעה עיתונאית" היא מראש שאלה אידיאולוגית, כמו גם השאלות - מהי ידיעה חשובה, מהי דרגת הפירוט הראויה, מהו הגודל, המיקום וההבלטה שיש לתת לידיעה. − לכן, בבדיקת דרגת התלות של התקשורת במערכת השלטונית כדאי לבדוק ראשית מהו אחוז החדשות שמיוצר ישירות על-ידי המערכת השלטונית (הצהרות שרים, דיווחים על פעילות המערכת השלטונית, "הדלפות", איומים וכדומה). ככל שהתקשורת פחות עצמאית, כך גדל יותר אחוז החדשות השלטוניות. אחד המיתוסים הרווחים בדיונים ציבוריים על התקשורת הוא שיש מושג אובייקטיבי של מה נחשב כ"חדשות"; מיתוס זה מניח כמובן מאליו שאירועים שלטוניים הם תמיד, בהגדרה, "חדשותיים" יותר - למשל מהפגנות. עמדנו כבר על מקורה של תפיסה זו: האידיאולוגיה דומיננטית מתעטפת תמיד באצטלה של אובייקטיביות. רק טבעי הדבר, שמה שמייצג נאמנה את האידיאולוגיה דומיננטית ואת המערכת השלטונית יתואר כייצוג האובייקטיבי ביותר של העולם. − − על מנת להדגים את הבסיס האידיאולוגי של ההחלטה מה ראוי לפרסום, ננתח אירועי שבוע אחד בשלהי 1989. השבת האחרונה של דצמבר 89' היתה קרובה להירשם כציון דרך בתולדות ישראל. בהפגנה שיזמה תנועת "שלום עכשיו", ישראלים ופלשתינאים הקיפו במשותף את חומות העיר העתיקה בירושלים. העולם כולו עקב בדריכות אחר האירוע שתפס כותרות ראשיות: דוגמה של דרך אחרת, של שלום. אך עוד דבר נפל ביום הזה, גם הוא בפעם הראשונה: שוטרי ישראל ירו כדורי גומי על מפגינים ישראלים יהודיים. זה היה ללא ספק אירוע חריג בכל קנה מידה. כך דיווח "חדשות" בכותרת הראשית של היום שאחרי: כותרת: "הפגנת שלום עכשיו בירושלים פוזרה בכוח: השוטרים ירו כדורי גומי עשרות נפגעו" טקסט: "משטרת מרחב ירושלים ותנועת "שלום עכשיו" החלו אמש לערוך תחקירים נפרדים על מנת לברר את הסיבה לאלימות הקשה במהלך הפגנת "שלום עכשיו" אתמול אחה"צ. 29 מתוך 45 העצורים כבר שוחררו לבתיהם. המשטרה טוענת כי נאלצה להתערב בכוח, כיוון שמפגיני "שלום עכשיו" השליכו בקבוקים ואבנים והניפו דגלי אש"ף. המפגינים מכחישים בתוקף" ("חדשות", 31.12.89) − − באותו יום זוכה האירוע לדיווח מפורט גם ב"הארץ" אבל - הנה הבדל ראשון - לא בכותרת הראשית. זו עוסקת בפרשת מייק הררי, סוכן המוסד לשעבר שהיה ליועצו של הגנרל נורייגה, והגיע לישראל. בתחתית העמוד הראשון מופיעה הכותרת: "פיזור אלים של מפגינים בכנס השלום סביב חומות ירושלים: 50 נפגעו מזרנוקי מים, קליעי גומי וגז מדמיע שירתה המשטרה. 52 נעצרו" ("הארץ", 31.12.89) − − עכשיו נבדוק עד כמה באמת נתפס אירוע זה בעיני העיתונים כ"חדשותי"; על פניו, ניתן היה להניח שיש בו אלמנטים חדשותיים: אלימות נגד אזרחים, מטען פוליטי מובהק וכדומה. אלא שחדשות, כפי שכבר אמרנו, אינן נולדות סתם כך אלא מיוצרות ומתווכות על-ידי אמצעי התקשורת: הם שמחליטים מה להבליט ומה להצניע. עבר יום, התחלפה השנה - ואכן נראה כאילו שנה עברה מאז ההפגנה: היא נעלמת מן הכותרות. מה החשיבו עורכי העיתונים ב- 1.1.90 כידיעת היום? הנה הכותרות הראשיות: "ראש השב"כ הוא שדיווח לשמיר על פגישותיו של ויצמן עם אנשי אש"ף. המערך עומד מאחורי ויצמן" ("חדשות", 1.1.90) - "המערך יפרוש מהממשלה מחר בצהריים אם לא יבטל שמיר את פיטורי ויצמן" (" הארץ", 1.1.90) − − ובכן מה קרה? מאין צצה לה הכותרת הזו? מסתבר שבבוקר היום הקודם, ראש הממשלה יצחק שמיר הודיע על פיטורי השר עזר ויצמן בגלל פגישה שקיים, או לא קיים, עם נציגי אש"ף- חצי שנה קודם לכן (!) העיתוי הזה מעורר מחשבה, אך בואו לא נשכח את העיקר: נושא הפגנת השלום נדחק לקרן זווית ופינה את מקומו לעוד "משבר קואליציוני", אחד מני רבים בתולדותיה של ממשלת האחדות הלאומית, שהסתיים, כמו קודמיו, בלא כלום (שמיר חזר בו וויצמן נשאר בממשלה). "הארץ", שמעולם לא חרג באמת מגבולות הקונסנסוס, אכן "היגלה" את הסיפור (שהמשיך להתפתח: תחקיר המשטרה, תגובות "שלום עכשיו" ועוד) לעמוד 3; "חדשות", העיתון שניסה מדי פעם לשבור את מסגרת הקונצנזוס, לא הצליח לדבוק בעצמאותו: הסיפור הועבר לעמודים 16-17, עם הפניה מעמוד ראשון. במהלך השבוע חוזר ומשתלט על התקשורת תסריט המשבר הטיפוסי: איומי פרישה, האשמות הדדיות, פרשנים משרטטים תרחישים אפשריים וכדומה. שבוע שלם דשה התקשורת ב"משבר ויצמן" מכל כיוון אפשרי. רק בסוף השבוע שב "חדשות" ומראה שיש עולם מחוץ לממשלה, ושאפשר למצוא בו לא פחות ידיעות חשובות. "הארץ" באותו יום עדיין שקוע בספיחי ה"משבר". הנה הכותרות הראשיות: "בכינוס הכנה בת"א לקראת מפגש במצרים התקבל מסר מראש אש"ף: ערפאת יפגוש בקהיר אלפי ישראלים שהתארגנו בקבוצת 'תן יד לשלום'." (" חדשות", 4.1.90) "שרים בליכוד החליטו להמשיך בדרך משפטית את המאמצים להדיח את ויצמן." ("הארץ", 4.1.90) − − "חדשות" ניסה לגלות עצמאות בבחירת הנושאים וההדגשים שהוא נתן לידיעות השונות, אולם לא הצליח להיות עקבי בכך. הצלחותיו, כמו גם כישלונותיו, חושפים בבירור את האופי האידיאולוגי המובהק של ההחלטות שמתקבלות באמצעי התקשורת, כבר בשלב הראשוני של השיקולים לגבי "מה ראוי לפרסום". בשאלה זו של בחירת החדשות אין הבדל משמעותי בין הטלוויזיה והעיתונות בישראל: החדשות השלטוניות תופסות תמיד את מרכז הבמה (כך, למשל, תוכנית הרדיו "בצוהרי היום" מוקדשת כל יום א' לסיקור שלם ומפורט של האירועים בישיבת הממשלה השבועית). − − ====מקור הידיעה==== − השאלה הבאה שיש לבדוק בניתוח המידע החדשותי היא - מהו מקור הידיעה: האם הידיעה נמסרה לעיתון על-ידי השלטון או על-ידי מקור עצמאי בשטח. היבט זה משקף את התלות של העיתון בשלטון מבחינת דרגת האמינות שמיוחסת לדוברי השלטון והיקף התחקיר העצמאי שהעיתון נוקט. כך, לדוגמא, אפשר לסקר את מצב זכויות האדם בשטחים על-סמך שלושה מקורות: תחקיר עצמאי בשטח, תוך גביית עדויות מתושבים מקומיים; ציטוט ממצאים של ארגוני זכויות אדם כמו "בצלם"; והבאת גרסת דובר צה"ל כלשונה. שלוש אפשרויות אלה משרטטות רצף של תלות הולכת וגדלה בגורמים ממסדיים: על מי יסתמך העיתון - בכך תיבחן עצמאותו. − − נדגים עכשיו את שני ההיבטים של ניתוח המידע - יוצר החדשות ומקור החדשות - על-ידי ניתוח הסיקור העיתונאי של יום אחד, מקרי, - בעיתון של אתמול. − − "ידיעות אחרונות", 30.11.93 עמודים 1-6. − − * כותרת: "רבין בשדר לערפאת: נכיר בדגל ובהמנון הפלשתיני". − :מקור: "מקור בכיר בירושלים". − * כותרת: "הריגת איש "ניצי הפת"ח" יצרה פלונטר - אמר רבין בדרכו לפאריז". − :מקור: ראש הממשלה במהלך טיסתו לפאריז. − * כותרת: "'חדשות' נסגר אתמול". − :מקור: מו"ל העיתון, עמוס שוקן. − * כותרת: "החשמל הביתי מתייקר; החשמל לתעשייה מוזל". − :מקור: משרד האנרגיה. − * כותרת: "200 ממגורשי החמאס יחזרו בעוד שבועיים". − :מקור: "מקור במשרד הביטחון". − * כותרת: "נכשלה הצעת אי-אמון בממשלה, ובאופוזיציה מחפשים אשמים". − :מקור: הכנסת וחברי-הכנסת. − * כותרת: "המו"מ הרב-צדדי יתארח בקטאר". − :מקור: לא מוזכר. − * כותרת: "מנהל המע"מ מצטרף לשיחות". − :מקור: לא מוזכר. − * כותרת: "הרב פרומן יהיה 'מתאם הדת'". − :מקור: הרב פרומן. − * כותרת: "רבין הבהיר: לא נצייד את השוטרים הפלשתינאים במקלות. הם צריכים רובים. ושרון התעקש: האם יהיו להם מסוקים?" − :מקור: ראש הממשלה. − * כותרת: "ישראל דורשת מאש"ף: תנו לנו מידע על החיילים הנעדרים". − :מקור: "מערכת הביטחון". − * כותרת: "ניצי הפת"ח שבו לפעול נגד צה"ל". − :מקור: דובר צה"ל. − * כותרת: "נלכד מפקד ניצי הפת"ח בעזה; השתתף ברצח יהושע וייסבורד". − :מקור: דובר צה"ל. − * כותרת: "התייר הסעודי שנהרג ניסה לדרוס חיילי צה"ל". − :מקור: "תחקיר צה"ל". − * כותרת: "חיילים ירו עלינו, בנס לא נפגענו". − :מקור: משפחת גיבור מגוש קטיף. − * כותרת: "יוזמה: קו חשמל מרמת-חובב לרבת-עמון". − :מקור: מנכ"ל חברת החשמל. − * כותרת: "עתירה: "האינתיפאדה עשתה לי אולקוס". − :מקור: בג"ץ. − * כותרת: "לא לשחרר את רוצחי בנינו". − :מקור: משפחות נפגעי הטרור. − − כך מתחלקות הידיעות לפי שני המדדים שהצגנו: − − צריך עזרה עם הטבלה − − כפי שניתן לראות, רוב הידיעות מיוצרות או מגיעות מהשלטון. יש לזכור, שהנתונים בטבלה (שמייצגים מדגם מקרי לחלוטין) אינם משקללים את מיקום הידיעה בעיתון, גורם מהותי בקביעת חשיבותה. אחוז הידיעות שמקורן בשלטון בעמודים 1-3 גדול עוד יותר. ראוי לשים לב במיוחד, לא רק למיעוט התחקיר העצמאי בעיתון, אלא גם לבחירת נושאים הזוכים לתחקיר שכזה: כמעט תמיד מדובר בקורבנות "שלנו", בצד הישראלי של הסכסוך. על קורבנות בצד הערבי יעדיף העיתון לדווח דרך גרסאות רשמיות, ולא להביא עדות אישית, עם גוון רגשי עז, מהאנשים עצמם. הניגוד בין הטיפול של העיתון בדוגמאות (12) ו- (15) הוא מאלף: ב-(12) מדווח על הריגת חבר ניצי הפת"ח, מוחמד אבו-ריש. העיתון מוסר גרסה סתומה משהו: "שלשום בשעות הערב הבחין כוח של מסתערבי "שמשון" בשני אחים מבוקשים, ראג'ח ועמאר אבו סיטה, רוצחיו של שעיה דויטש, כשהם שוהים בבית במחנה. יחד איתם שהה במקום מוחמד אבו-ריש (42), חבר חוליית ניצי הפת"ח, שהסגיר עצמו לפני שבועיים לידי כוחות הביטחון ושוחרר במסגרת ההסכם בין ישראל ואש"ף. אבו-ריש ירה באקדחו לעבר הכוח. החיילים השיבו באש, ומהירי נהרגו ריש ופאריד יוסף מאטר (25), פלשתינאי שעבר במקום. גופתו של אבו ריש נחטפה וגופתו של מאטר הועברה למכון לרפואה משפטית. האחים נמלטו". − − מה קרה כאן? איך התפתחה תקרית האש? האם המסתערבים אכן חיפשו אחרי אבו-ריש או שנתקלו בו באקראי? ולמה שילם עובר האורח פאריד אבו מאטר בחייו? − הערפל שמפזר דובר צה"ל אינו מקרי; הוא מחויב המציאות בהתחשב באופי המפוקפק של פעילות המסתערבים, הרחוקה מאד מכל מושג של צדק אלמנטרי. דיווח כמעט זהה נמצא ב"הארץ" מאותו יום: מהדיווח עולה שאבו-ריש כלל לא היה "על הכוונת" של המסתערבים, אשר באו ללכוד את שני האחים אבו סיטה, החשודים ברצח ישראלי. מותו של אבו-ריש, אפשר להניח, היה מקרי- עוד תוצאה סתמית של מדיניות "להרוג לפני ששואלים". והיום- יום אחרי הפרסום הראשון של האירוע- עדיין איש אינו חוקר, איש אינו מערער. − − מנגד, פורש בפנינו "ידיעות אחרונות" דראמה אנושית מרגשת, שבמרכזה עומדים שני מתיישבים ישראליים מגוש קטיף, אשר לרוע מזלם נפלו קורבן למדיניות שאמורה היתה לפעול רק נגד פלשתינאים: כשחלפו בני הזוג במכוניתם ליד כמה כלי רכב צבאיים שעמדו בצד הדרך, נפתחה עליהם במפתיע אש, שחדרה למכונית ואך בנס לא פגעה בהם. הכתב אינו חוסך מאתנו גילויי רגש עזים: "זה היה פחד אימים... אנחנו מאד כועסים על הצבא. איך נוהגים בחוסר זהירות שכזה. מדוע לא בודקים לפני שיורים". מה שחשוב בהשוואה בין חיסולו של אבו- ריש לבין כמעט חיסולם של שני הישראלים, הוא הפרספקטיבה שמאמץ העיתון: במקרה הראשון, נמסרת גרסה לקונית וסתומה של דובר צה"ל, ואילו מושאי התקרית - הקורבנות וקרוביהם - קולם כלל אינו נשמע. במקרה השני, נמסרת גרסה אישית, לא שלטונית, מצד הקורבנות. כך הופכת תלות התקשורת בשלטון למנגנון אפקטיבי ביותר להשרשת הטיות פוליטיות מובהקות. − − כדאי לשים לב שהדיווח המורחב, בתקופה שממנה לקוח העיתון הנ"ל, על פעילות המסתערבים אינו מקרי. אחרי פרק זמן ממושך יחסית שיחידות אלה היו מחוץ לזרקורים, הן שבו למרכז הבמה באמצע נובמבר 93', כשבועיים לפני התקריות שהוזכרו כאן. ואיך הן שבו? כגיבורי כתבות תדמית, הנזכרים בערגה בימי הפעילות הסוערת, שזה עתה נגזלה מהם עקב תהליך השלום. בכתבה בשם "לקחו להם את הדובדבן" הופיעו הציטוטים הבאים: " 'אני חושש מאד ממצב של חוסר מוטיבציה. יהיו כאלה שירצו להשתחרר מהיחידה...' בשבוע שעבר הרגו אומנם לוחמי "דובדבן" מחבל בכפר בית עווא... אבל ה"אקשן" שאפיין את היחידה חסר ללוחמים... 'המצב הזה בלתי נסבל. האמת היא שהשטח רוחש פעילות - אבל אנחנו יושבים'". ("ידיעות אחרונות", 16.11.93) − − האם זה רק צירוף מקרים, שרק שבועיים לאחר פרסום כתבות "שיקום תדמית" כגון אלה, המציירות את המסתערבים באור נוגע ללב כל כך, שבים המחסלים לכבוש כותרות במבצעים "מזהירים"? האם קשה כל כך להעלות על הדעת שמישהו חשב על כך מראש, ודאג להכין את הקרקע לתקופת פעילות אינטנסיבית על- ידי יצירת דעת קהל תומכת? אני מגישה את "צירוף המקרים" הזה כחומר למחשבה. − − סטודנטית א': אני מתקוממת נגד הדרך שבה את מציירת את המסתערבים. במקרה, אח שלי משרת ביחידה הזו, והוא אפילו השתתף בפעולה שבה נהרג אבו-ריש. הוא אמר שנפתחה על החיילים אש, ואז הם הגיבו. בכל מקרה אחי לא לוחץ על ההדק סתם ככה, ולפעמים הוא מתמודד עם דילמות קשות. חוץ מזה, המסתערבים לא רק יוצאים לפעולות "חיסול". הם מבצעים עוד מגוון רחב של פעילויות. − − קודם כל, אני שמחה שאחיך הוא מאלה שעדיין זקוקים להצדקה מוסרית כדי להרוג. אני מבינה את היחס המיוחד שלך לנושא, אבל מה שאמרת עדיין לא גורע דבר מחומרת הביקורת שיש לי על המסתערבים: זה שהשירות לא קל להם, זה שהם עושים עוד דברים חוץ מלחסל מבוקשים, עדיין לא משנה את העובדה הבסיסית: מדובר ביחידה שהוסמכה במקרים מסוימים להוציא להורג אנשים ללא משפט. האם עולה על דעתך שמשטרת ישראל תאמץ את "נוהל העצירה המקוצר" שנהוג ביחידות המסתערבים? נניח שאני מתלוננת על שכן, שלדעתי עוסק בפעילות לא חוקית. את יכולה לתאר לעצמך מצב שבו מגיעים שוטרים לדירתו של השכן, מבקשים ממנו תעודת זהות כדי לוודא שהוא האיש שעליו התלוננתי, ואז יורים בו מטווח קצר למוות? הלא זה אבסורד במדינת חוק! הנקודה המרכזית היא זו: גם אם חלק או חלק גדול מהמבוקשים שצה"ל מחסל אכן רצחו יהודים, זו זכותם האלמנטרית לקבל משפט גלוי, שבו יוכלו להציג את גרסתם. אם מאתנו נמנעת הזכות לדעת את הקריטריונים שלפיהם הופך פלשתינאי למבוקש, לפחות המבוקש צריך ליהנות מזכות הספק ולא להישפט למוות בבית דין שדה חשאי וחסוי. − − ====ניתוח לשוני==== − − המרכיב השני בניתוח תקשורת הוא הניתוח הטקסטואלי - ניתוח שמתייחס יותר לדרך ההצגה מאשר לתכניה המפורשים. ברמה הלשונית מדובר בבחירת המילים, השמות, מערכת הדימויים ועיצוב נקודת התצפית. הרובד הלשוני משקף את האידיאולוגיה שלתוכה יוצקת התקשורת את האירוע וכך ניתן גם לבדוק דרכו את דרגת התלות של התקשורת באידיאולוגיה השלטת. − − לרובד הלשון יש תפקיד חשוב בעיצוב הקליטה של האירועים הנמסרים כי דרכו ניתן להעביר מסרים סמויים - מסרים שאינם מבוטאים באופן מפורש, אך הם קובעים את התייחסותנו לאירוע הנתון. המסר הסמוי יכול להיות אפילו נוגד לטענות המפורשות של הטקסט. למשל, המסר המוצהר בשיח הציבורי הישראלי בימים אלה הוא מסר תהליך השלום - דף חדש נפתח עם שכינינו הפלשתינאים, אך אם נבדוק את הטון שבו מדברים בתקשורת על שותפינו למו"מ, את הלשון המתנשאת והמזלזלת, ואת אוצר הדימויים - המסר הסמוי שעובר הוא שבחשבון אחרון- אין עם מי לדבר- והפלשתינאים אינם שותפים שווי מעמד במו"מ זה. כיוון שזה הנושא המרכזי בחדשות, נפגוש הרבה דוגמאות לכך בניתוח עיתוני השבוע, במהלך הקורס. נתמקד כאן בשלושה אספקטים של הניתוח הלשוני: − *אוצר המילים − *מערכת הדימויים − *נקודת התצפית − − '''אוצר המילים''' − − הזכרתי כבר את ההבחנה בין התוכן, או המשמעות, של מלה לבין המטען הערכי שלה, לדוג' 'שמאלי'- נייטרלי, לעומת 'שמאלני'- שלילי; סירובניק לעומת סרבן וכו'. המסר הסמוי של הטקסט התקשורתי נבנה הרבה פעמים באמצעות מטעני ההערכה. עניין זה זכה לתשומת לב רבה בתקופת האינתיפאדה (למשל בספרו של גרוסמן "הזמן הצהוב"). פעילות פוליטית פלשתינית תוארה תמיד כהתפרעות או הסתה. ארגוני טרור פלשתינים הם 'ארגוני חבלה' בעוד ארגוני טרור יהודיים הם 'מחתרות'. אל מול הפורעים והמסיתים, צה"ל- הכובש בשטחים- מתואר בלשון אופטימית ומרגיעה: זרועות הביטחון עוטפות אותנו בחיבוק של רוך, ומשיבות את הסדר על כנו - (כדברי אילנה המרמן). − גם בתחום החברה והכלכלה נגלה שהמטען הערכי החיובי שמור בתקשורת לכל גילויי כלכלת השוק. זו מתוארת במונחים של דינאמיות וחופש: כלכלה חופשית, יוזמות שוויון הזדמנויות. פיטורים או דרדור תנאי העבודה מוצגים אף הם במונחים דינאמיים וחיוביים: גמישות, ניידות, התייעלות. חובת המדינה לאזרחיה, לעומת זאת, מוצגת במטעני הערכה שלילים: בזבוז, סרבול, אי יעילות, התערבות בכיסו של הפרט. ארגוני עובדים שמנסים להגן על זכויותיהם הם 'מאפיונרים' ו'פורעי חוק' ושביתות הן לרוב 'פרועות'. − − בחירת המילים קובעת, לא רק את המטען הערכי, היא עשויה לקבוע ישירות את המסגרת שלתוכה אנו ממפים את האירוע, או את מעמדו החוקי. דוגמא לכך היא כיסוי חטיפתו של השיח עובייד באוגוסט 89' שהפכה בהדרגה מחטיפה למעצר. תזכורת על האירוע: " ביום ו' ... הגיע כוח קטן מיחידה מובחרת במסוק לערוץ ואדי ליד הכפר הגדול גי'בשית ... החיילים עשו את דרכם בחסות החשיכה לביתו של המנהיג השיעי... מספר חיילים מצוידים באקדחים נכנסו פנימה, חפתו את אשתו ועצרו את השיח ושני גברים שהיו בביתו. שכן שניסה להתערב בחטיפה נורה ונהרג..." ("הארץ", סכומי סוף השבוע, 2.8.89). − − בכיסוי הראשון של האירוע משתמש "הארץ" במונח 'חטיפה' אפילו בכותרת הידיעות: " כל הסיכונים שבחטיפה הוצגו בפני חברי הקבינט" (שם) . "כך התבצעה החטיפה" (שם). במאמרי המערכת בשבוע הראשון מתייצב "הארץ" באופן נחרץ לצד החלטת החטיפה, אך עדיין קורא לאירוע בשמו: ".. הארגון הרצחני [החיזבאללה] נאחז בחטיפתו של השייח עבד אל כארים עובייד בידי קומנדו של צה"ל.." אך כעבור מספר ימים, נעלמת המלה 'חטיפה' מהשיח הציבורי ומוחלפת ב'מעצר'. שימו לב ללשונו הפתלתלה של מאמר המערכת של "הארץ", הממשיך להגן על הממשלה לנוכח הביקורת הבינלאומית הנוקבת: "למרות כל זאת הטיח גולדינג [תת מזכיר האו"מ] את האשמותיו בישראל. בעת שנפגש עם שר הביטחון יצחק רבין טרח למתוח בשם מזכיר האו"מ, ביקורת על מעצרו של שייח עובייד ע"י צה"ל והעברתו לישראל." ("הארץ" סכומי סוף השבוע, 9.8.89) − − החטיפה היא עכשיו פשוט מקרה של מעצר והבאה לישראל - פעולה משטרתית סטנדרטית (אף שהעיתונים מצינים בפירוש שעובייד "נעצר" כבן ערובה - קלף מיקוח לצורך חילופי שבויים )- בלהיטותו לקבוע את האירוע במסגרתו הלשונית החדשה, שם "הארץ" תאור מסורבל זה בפי תת מזכיר האו"ם, שבא למחות על החטיפה ובודאי אינו רואה אותה כ'מעצר'. החלפת השם במקרה זה לא נועדה רק למתן את מטענו הערכי של האירוע, אלא להעניק לו מעמד חוקי. בניגוד לחטיפה שהוא אקט טרוריסטי, 'מעצר והבאה' הן פעולות לגיטימיות במסגרת החוק. − − מאבק דומה על שינוי מעמדו המושגי של האירוע ניתן למצוא לאורך כל דרכו של 'תהליך השלום' של ישראל. הסכם אוסלו קובע שברצועת עזה תתבצע נסיגה, ואילו בגדה תתבצע הערכות מחדש. ההבחנה ברורה: בנסיגה מפנה הצבא את כוחותיו מכל השטח האמור, ומוותר על כל ריבונות או שליטה עליו. בהערכות מחדש הוא מזיז אותם לנקודות אחרות בתוך השטח- אל מחוץ למרכזי הערים ומפקח משם על הנעשה. בפועל ראינו כבר בניתוח התקשורת של אמצע נובמבר, שצה"ל חותר גם בעזה להערכות מחדש, ולא לנסיגה. אך המאבק הלשוני הוא על החלת המושג 'נסיגה' גם על אירועי הערכות מחדש. באחד השיעורים הבאים נדון בתפישת המלחמה והאינתיפאדה בשיח הציבורי הישראלי, ונגלה שמאמץ תעמולתי רב הוקדש להפקעת האינתיפאדה מקטגוריית ההתקוממויות ותיאורו כמלחמה. − − בנושא זה של ניתוח לשוני ושיוך מושגי נגעתי כאן רק ברפרוף. תחום מחקר מתפתח דן בשימוש המניפולטיבי בשיוך מושגי מפרספקטיבה קוגנטיבית. תיאורית המושגים והקטגוריות (מיסודם של אלינור רוש, ג'ורג' לייקוף ואחרים) פיתחה מבדקים לשוניים וניסויים לזיהוי השיוך הקטגוריאלי של מושגים אצל דוברים. המבדקים הראו שהשיוך של מושגים לקטגוריה משותף לדוברים וייתכן כי הוא מולד. למשל, במבדקי שיוך מושגי, בהינתן המושגים: חתול, כלב, שולחן וקנגורו. יזהו כל הדוברים את קטגוריית החיות ויוציאו את השולחן מקבוצה זו. ניתן היה להעלות על הדעת גם קיבוץ של : חתול, כלב, שולחן לקטגוריית 'הדברים בעלי ארבע רגליים', המוציאה את 'קנגורו'. אך שיוך כזה לא נבחר ע"י אף נבדק. בשימוש התרבותי בקטגוריזציה נמצא כי לעיתים נעשה ניסיון לשנות או להשפיע על שיוך מושג לקטגוריה. למשל במערכת המשפט ינסו הסנגור והקטגור לשבץ את אותו האירוע כ'הריגה' או כ'רצח'. ניסיונות דומים רווחים בתעמולה או מניפולציה פוליטית. המחקר הקוגניטיבי מספק כלים לניתוח מניפולציה כזו, ומידת השפעתה בפועל על השיוך המושגי. − − '''אנלוגיה ומערכות הדימויים - הדגמה בניתוח התעמולה במלחמת המפרץ''' − − דרך רווחת לפרש ולמקם אירועים בתודעה הציבורית היא השימוש באנלוגיה, אם ישירות, ואם ע"י שזירת דימויים שיוצרים השוואה לסיטואציות אחרות המוכרות כבר לקורא. − − למשל הסכם אוסלו, והמו"מ עם הפלשתינאים מושווים לקמפ דיוויד והסכם השלום עם מצרים, מה שמעצים את התחושה שחל שינוי היסטורי ביחסינו עם הפלשתינאים. בניתוח הלשוני של התקשורת, לכן, יש מקום חשוב לבדיקת מערך הדימויים: באיזו מידה הוא משקף או אף תורם לעיצובה של האידיאולוגיה השלטת. גם בתחום זה ניתן להיעזר במונחי המחקר הקוגניטיבי. אדגים זאת בשימוש באנלוגיה לכינון האידיאולוגיה של מלחמת המפרץ. אחד הדברים המוזרים ביותר, אולי, במלחמת המפרץ הוא, שלמעשה לא התקיים שום דיון רציני עליה, בשיח הציבורי בישראל. עברו כמה שנים מאז עברנו את הטראומה הזאת והנושא עדיין בגדר טאבו. − − במלחמה הזאת התגבשו שתי תודעות קולקטיביות שפילגו את העולם כולו (זה היה אירוע עולמי): התודעה הקולקטיבית של המערב, כולל ישראל, והתודעה הקולקטיבית של האחר, של העולם השלישי, שהיה ברובו המכריע נגד המלחמה. נבדוק כאן רק את תודעת המערב. 1990 החלה בתודעה זו כשנה אופטימית, עם זיכרון הגלאסטנוס, נפילת החומות וחזון השלום של אירופה מאוחדת. ובכל זאת לא נדרשו אלא חודשים מספר כדי להמיר אווירה זו בתודעה קולקטיבית חדורת רוח קרב, המקדמת בהתפעמות את פניה של מלחמה חדשה. כיצד זה קרה? התודעה החדשה עוצבה במלאכת מחשבת של שחזור, בניית מיתוסים ומערכות דימויים. − − בדצמבר 1990 הופץ ברשתות הדואר האלקטרוני מחקרו של ג'ורג' לייקוף מאוניברסיטת בארקלי, מחשובי חוקרי המטאפורה ומחבר הספר " Metaphors We Live By" (1980). למחקרו הוא צירף הקדמה המציינת, שלא ניתן לו לפרסם אותו בדרכים אחרות, משום שאמצעי התקשורת נשלטים ע"י התודעה הקולקטיבית. המחקר, הנשען על ניתוח טקסטואלי של נאומים ועיתונות, מראה כיצד התשובות לשאלות היסוד: על מה בכלל המלחמה, והאם היא בלתי נמנעת, גובשו בהדרגה מאוגוסט 1990 ע"י בנייתה של המערכת המטאפורית שדרכה ראה המערב את המלחמה העתידית. בתחילה הסתמנו שתי מערכות מטאפוריות מתחרות, אך בחודשים האחרונים לפני המלחמה נבחרה מתוכן מערכת אחת, ששלטה עד לסוף המלחמה. − המערכת המטאפורית הראשונה רואה את המלחמה כקונפליקט בין-אישי, כלומר, היחסים בין מדינות נתפשים כיחסים בין-אישיים. במערכת המטאפורית הזאת המדינה היא אדם: לאדם יש בית, שהוא ארצו, ויש לו שכנים, שהם מדינות אחרות, שגרות בבתים אחרים. מדינה מתוארת במונחים של רווחה, ורווחתו של הפרט נקבעת במונחים של רווחה כלכלית. מכאן גם אפשר להגיע לכך, שפגיעה בצינור הנפט, למשל, היא פגיעה בצינור החיים, ב- life line. כאשר רווחה נתפסת במונחים כאלה, היחס לשכנים נתפש במונחים הולמים: שכנים שלא הגיעו לאותה דרגה של רווחה הם ילדים מפגרים או טעוני טיפוח, שצריך לעזור להם. כאשר יש קונפליקטים בין שכנים אפשר לפתור אותם כמו שפותרים קונפליקטים בשכונה, ואחת הדרכים היא לקרוא לשוטר הגדול, שכולם מאמינים בו, והוא יקבע, יעשה סדר ויפתור את הבעיה. התפישה הזאת היתה דומיננטית באוגוסט בדיבורים על המלחמה באמריקה: המלחמה היא על הגנת קיומנו, על צינור החיים, על האנרגיה שלנו- הסבירו המסבירים. והנשיא בוש, בנאומו מ- 15 באוגוסט, הסביר, כי האנרגיה היא המפתח לתפקוד ארה"ב ולתפקוד העולם כולו. − − המערכת המטאפורית השניה פונה אל המיתוס. היא נשענת על מוטיב מאגדת עם, שאולי אפשר לקרוא לו 'מוטיב בת- המלך'. ע"פ תפישה זו רשע אכזר ולא רציונלי חטף את בת המלך. מה שמאפיין את הרשע הזה הוא הרוע הדמוני המוחלט שלו. עם רשע כזה אי- אפשר להתווכח. אי אפשר להציע לו: תשמע, אנחנו ניתן לך קצת מלח ואתה תחזיר לנו את בת המלך- כי הוא רשע, הוא לא רציונלי. לכן אפשר לטפל ברשע כזה בדרך אחת ויחידה - להילחם בו. והגיבור הטוב יוצא להילחם ברשע ולהציל את בת המלך, כי אין ברירה אחרת. בקוטב הזה נמצאת, בסופו של דבר, גם ההשוואה להיטלר, שפותחה וטופחה במלחמת המפרץ. המחקר של לייקוף נכתב כחודש לפני המלחמה, וכבר אז נבחרה מבין שתי המערכות המטאפוריות מטאפורת בת- המלך. נראה היה כי התפישה הראשונה, שבה המלחמה היא על הנפט אינה מספיקה כדי לשכנע את הקהל האמריקאי, ששווה להקריב חיים בשבילה, ובנאום המלחמה האחרון של בוש אנו מוצאים רק את מיתוס 'בת- המלך'. כוויית היא בת- המלך - מדובר אפילו על אונס כוויית - והעולם המערבי יוצא להצלתה. − − זוהי, פחות או יותר, המטאפוריקה שהתקבלה בעולם המערבי, אבל ראוי לבחון במיוחד מה קרה אצלנו, בתודעה הקולקטיבית הישראלית, ביחס למלחמה. מובן, שגם כאן דיברו על המלחמה ברשע הלא- רציונלי, אבל כאן היו יסודות אחרים שראויים לתשומת לב. אחד הדברים המעניינים הוא, שישראל היא המדינה היחידה בעולם המערבי שבה מחנה השלום תמך במלחמה. זה לא קרה בשום ארץ אחרת. בארה"ב היתה תנודה בין 40% שהתנגדו למלחמה לפני שהיא פרצה, לבין 15% שהתנגדו לה תוך כדי מהלכה. אבל תנועת השלום לא היתה בתוך הרוב שתמך במלחמה. בישראל, לא רק שתנועת השלום תמכה במלחמה, אלא שהאינטלקטואלים כינסו מסיבת עיתונאים כדי לגנות את תנועת השלום העולמית. אבל קרה כאן עוד משהו, שעליו עוד נצטרך לחשוב הרבה: ערב המלחמה ובזמן המלחמה חל קרע בין מחנה השלום הישראלי לבין הפלשתינאים, והרקע לקרע היה, שמחנה השלום דרש מן האינטליגנציה הפלשתינית להינתק מהעם שלה, לצאת מהתודעה הקולקטיבית של העולם השלישי ולהצטרף למחנה האמריקאי. מחנה השלום הישראלי לא קיבל את אי- היכולת של האחר להיות בעל אותה תודעה קולקטיבית כמו שלנו והיות שהתופעה הזאת היתה יוצאת דופן (בתוך 15% של מתנגדי המלחמה בכל העולם), ראוי לנסות ולברר מדוע היה השוני הזה, כלומר, מדוע בתוך התודעה הקולקטיבית שלנו לא היתה פינה למחנה השלום. − − ההסבר הראשון שמציע את עצמו הוא ההבדל בין מצבה של ישראל לבין מצבו של שאר העולם המערבי. בתודעה הקולקטיבית הישראלית בעיית 'בת- המלך' של כוויית היתה מאד משנית. כיבוש כוויית הטריד אולי את השמאל הישראלי, היות שהשמאל מרבה לעסוק בשאלת הלגיטימציה המוסרית של הכיבוש, אבל הוא לא הטריד את התודעה הקולקטיבית הישראלית הכללית. מה שפעל כאן היתה העובדה, שעיראק היא לא רק איום על כוויית או על הנפט, אלא היא איום על קיומנו. לכן, יאמר מי שמחזיק בהסבר זה, גם התגובה למלחמה היתה תגובה של חברה החרדה לקיומה ולא תגובה למיתוס מופשט של צדק ומלחמה בעריץ אכזר. − − אבל נדמה לי, שההסבר הזה אינו יכול להיות ההסבר הנכון, כי בדיוק באותה לוגיקה היה אפשר להגיע כאן, בישראל, למחשבה ההפוכה: ראשית, דווקא בגלל הסכנה, שהיתה ידועה, שבמקרה מלחמה עיראק תתקוף אפשר היה לצפות לדיון יותר מעמיק בשאלה מה אנחנו רוצים: האם המלחמה הזאת היא הדבר הכי טוב בשבילינו, או שמא ניתן, בנסיבות הנתונות, להגיע לפירוז עיראק והאזור כולו מנשק בלתי- קונבנציונלי גם ללא מלחמה, תוך שימוש בסנקציות ובלחץ בין- לאומי. שנית, מפרספקטיבה רחבה יותר, קיים הבדל מכריע בין האינטרסים של ארה"ב ואירופה במזרח התיכון לבין אלה של ישראל. אנחנו חיים כאן, וכשארה"ב תחזיר את חייליה הביתה, עם או בלי 'סדר חדש', אנחנו עדיין נהיה כאן. לכן היה מקום לבדוק את הנחות היסוד של שני הקטבים בחברה הישראלית - הקוטב הגורס שרק במלחמה נוכל לשרוד, והקוטב האחר, הגורס, שבמלחמות נוכל רק להרוויח זמן. הקוטב הראשון מצא לו ביטוי נאות, למשל, בדבריו של אריאל שרון: "סאדם חוסיין חזר והמחיש מה שכל העולם, להוציא את השמאל הישראלי, ובראשו מפלגת העבודה, יודע ומבין מקדמת- דנא: שלום לכשעצמו הוא חסר ערך, הוא רק הקדמה למלחמה, שתהיה קטלנית לצד שרודף שלום בכל מחיר. לכן שלום הוא מסוכן." ('ידיעות אחרונות' 10.8.90). ואילו הקוטב השני, זה של מחנה השלום, אמר תמיד, שלטווח ארוך אין שום סיכוי למדינה מערבית, קטנה, נטע זר בעולם הערבי, לשרוד בכוח הנשק. הדרך היחידה לשרוד היא דרך השלום, ושלום צריכים לעשות לא עם ידידים אלא עם הגרועים שבאויבים. במלחמה אפשר אולי להרוויח זמן, אפשר לזכות בעוד חמש שנים, אבל אם נגמור עם סדאם חוסיין תחכה לנו סוריה, ואחר-כך תחכה לנו לוב. לכן השאלה היא אם יש לנו או אין לנו הזדמנות לעשות שלום במקום מלחמה. − − את השאלה הזאת היה אפשר להעלות לדיון, ורק אילו התשובה היתה שלילית במובהק, היה אולי מקום לתמוך במלחמה. אינני יודעת אם באותו זמן, ערב מלחמת המפרץ, השלום היה אפשרי או לא, אבל אני שואלת מדוע לא נשאלה השאלה, מדוע מחנה השלום לא העלה את השאלה הזאת. ברור, שאילו היתה מתגבשת בישראל התנגדות למלחמה, היא לא היתה יכולה להיות על בסיס מוסרי, כי לא היה שום ויכוח, אפילו לא עם העולם השלישי, על כך שסדאם חוסיין הוא אחד השליטים האכזריים והמושחתים ביותר במחצית הזאת של המאה העשרים. הבעיה לא היתה מוסרית, הבעיה היתה, כמו תמיד, עמדתו של מחנה השלום בשאלה: מהי הדרך הנכונה ביותר להבטיח את הקיום הישראלי, לא מי טוב ומי רע. − − מדוע בכל זאת לא נשמע קולו של מחנה השלום ולא התנהל דיון בשאלה הזאת? קשה לענות על כך בלי להיכנס לניתוח פוליטי של מחנה השלום הישראלי על חולשותיו והיסוסיו, אך בגבולות הדיון במיתוסים ובזיכרונות קולקטיביים אתמקד כאן באספקט אחד של תהליך בניית התודעה הקולקטיבית הישראלית ערב המלחמה, אספקט שתרם כנראה לשיתוקו המוחלט למחנה השלום. מאוגוסט נבחרה, בעיתונות ובכל ההתבטאויות הפומביות האחרות בישראל, רק מערכת מטאפורית אחת. היא היתה שייכת, כמובן, לתחום הז'אנר הכללי של הרשע, האכזר, שאי-אפשר להידבר איתו, אבל ספציפית שלטה בה ההשוואה להיטלר. בעוד שלציבור האמריקאי המיתוס הזה של 'בת- המלך' הוא מיתוס אבסטראקטי, ש 40% מהאוכלוסייה הצליחו לעמוד נגדו, בישראל התחבר המיתוס שנבחר אל זיכרון קולקטיבי טראומטי. בוודאי אין זה ההסבר היחיד, אבל אין ספק, שקשה לעמוד בפני החיבור הזה של מיתוס עם זיכרון קולקטיבי. − − כבר ב- 2 באוגוסט, ערב הפלישה העיראקית לכוויית, כתב אראל גינאי, פרשן 'ידיעות אחרונות': "לאמיתו של דבר אין כמעט ספק, שבגלל חולשתה ובדידותה של כוויית, יעלה בידי סדאם חוסיין להגשים לפחות חלק גדול של שאיפותיו על חשבון שכנתו הקטנה, אך העשירה, תוך שימוש בשיטה שהפעיל בשעתו היטלר בצ'כוסלובקיה". ורון בן ישי כתב יום אחרי הפלישה: "הפלישה של עיראק לכוויית אתמול, מזכירה במידה רבה את הפלישה של היטלר לחבל הסודטים בצ'כוסלובקיה ואח"כ לפולין. היא מתבססת על ההנחה האסטרטגית, שהמערב, הגורם היחיד שהיה מסוגל לעצור את היטלר אז ואת סדאם חוסיין היום, יעדיף להשלים עם העובדות המוגמרות ולא ייצא למלחמה". המעניין הוא, שהדברים האלו נכתבו בשבוע הראשון של אוגוסט. − − מטאפוריקת היטלר אינה מסתפקת, כמובן, בהשוואה בין כיבוש כוויית לכיבוש צ'כיה, אלא נאחזת בתכונות אופי ומרבה להישען על מטען אסוציאטיבי, כולל הדמיון הפיזי שבין סדאם חוסיין לבין אדולף היטלר. אבל הנקודה המרכזית היא, שבצד מטאפורת היטלר, מופיע, כבר באותם מאמרים מהשבוע הראשון של אוגוסט, גם הצד השני של המטבע: אם סדאם חוסיין הוא היטלר, הרי שכל מי שמנסה להגיע לפתרון של נסיגה לכוויית ללא מלחמה הוא צ'מברליין.. והחלקים הבאים של המאמרים עוסקים תמיד בניסיונות הפשרה נוסח צ'מברליין: "כאז כן עתה עלול להימצא הצ'מברליין שתחת מטרייתו הרודן מבגדאד יפרוש כנפיים וימשיך בכיבושיו". (ישעיהו בן- פורת, 5.8.90). כלומר, המטאפוריקה הזאת, הנוגעת בדברים הכי כואבים שלנו, בהשתמשה באנלוגיה הזאת, יצרה כבר בשבוע הראשון של אוגוסט, את התודעה, שכל פתרון אחר, שאיננו פתרון של מלחמה, יוליך אותנו לאותו אסון כמו מלחמת העולם השניה. − − אם נתעלם מהגורמים האסוציאטיביים, או מהגורמים הפסיכולוגיים של דמיון בין סדאם חוסיין והיטלר, האנלוגיה ההיסטורית היא כמובן חסרת שחר, בגלל יחסי הכוחות: אוכלוסיית גרמניה הנאצית מנתה 70 מיליון נפש, ואוכלוסיית עיראק מונה 17 מיליון נפש, ואת העוצמה הצבאית של עיראק אי- אפשר בכלל להשוות לעוצמה הצבאית של גרמניה הנאצית ובוודאי לא לעוצמת הקואליציה שעמדה נגדה. כלומר, זאת היתה אנלוגיה שנשענה כולה על גורמים סוגסטיביים ועל הפחדים הקולקטיביים שלנו. היות שבישראל, בניגוד לארה"ב, הצליחו המיתוסים המיוצרים ע"י המערכת השלטונית לגעת בפחדים האמיתיים של הציבור כולו, כולל אנשי מחנה השלום, הופשט המחנה הזה מראש מיכולת ההתגוננות וההתנגדות. לכן, אם יש איזה לקח שעלינו להפיק מהסיפור הזה, אין הוא נובע מהשאלה עד כמה אנו מיטיבים לנתח מיתוסים וזיכרונות קולקטיביים, אלא עד כמה אנו יודעים להתגונן מפני שימוש מניפולטיבי בהם. − − '''נקודת תצפית''' − − ביקורת הספרות פיתחה כלים לניתוח נקודת התצפית בנרטיב. כלים דומים ניתן להפעיל בניתוח הסיקור התקשורתי של אירועים. האם בסיקור שביתות, למשל, מובאת נקודת התצפית של השובתים או של המעסיקים בלבד. האם לדמויות בשטח (בכתבות שאינן מדווחות על המערכת השלטונית) יש שם מלא, אישיות ודעה משלהם או שהם סטריאוטיפים המשמשים את הכתב להעברת המסר הדומיננטי. למשל, בכתבה שמסקרת ביקור של אישיות שלטונית בקרית שמונה לאחר ירי קטיושות האם הכתב מזדהה רגשית עם האישיות השלטונית או עם בני שיחו תושבי המקום. שאלות אלה תדגמנה בפרוט בהמשך, בסיקור מפורט של הכיסוי התקשורתי של אירוע אחד של ירי קטיושות. נגלה שם שבתקשורת הישראלית נקודת התצפית ומוקד ההזדהות של כתבי השטח הוא, כמעט תמיד, האישיות השלטונית. − − ====ניתוח תוכן: טענות יסוד==== − הקריטריון החשוב ביותר בניתוח התקשורת נשען על זיהוי טענות היסוד שמארגנות את קליטת אירועי המציאות. כפי שציינתי כבר, העולם מספק רצף בלתי פוסק של נתונים. בתחום הפוליטי, כבכל תחום אחר, קליטתו של הרצף הזה מחייבת מיפוי העובדות לתוך תבניות מארגנות. דוגמא מובהקת לעקרון זה נמצא במחקר הקוגניטיבי של הקליטה הויזואלית: מה שקולטת הרשתית הוא אוסף עצום של קוים, נקודות, צבעים וכו'. אך מה שאנו רואים בפועל הוא אוביקטים מתוחמים ומאורגנים. בתהליך הקליטה המוח האנושי ממפה את הנתונים הפיזיים לתוך תבניות מארגנות, שרובן נתונות מראש, ומיפוי זה הוא שמאפשר את הקליטה. − − עקרון דומה חל בארגון כל האינפורמציה שמספק העולם. קליטה של רצף של אירועים מחייבת ארגון הרצף הזה לתוך תבניות- אנו מטילים על האירועים רצף זמני, ובייחוד סיבתי. האירועים הספציפיים אינם מאוחסנים בזכרון כרצף שרירותי של אינפורמציה אלא משובצים בתוך תבנית שיוצרת קשרים ביניהם. מה שיישמר בזכרון לטווח ארוך הוא , לרב, התבנית המארגנת ולא הרצף המלא של אירועים שמהם היא נבנית. בתחום הפוליטי, כבתחומים אחרים של ידע עולם, עקרון בסיסי הוא הארגון הסיבתי או ארגון לטענות הסבר, שהאירועים אמורים לנבוע מהם. כפי שציינתי - המונח 'תבנית מארגנת' מקביל למונח 'תיאוריה' במדע. האירועים ממופים לתוך תיאוריות שמסבירות אותם. מכאן נובע, שהגורם המכריע בעיצוב קליטת המציאות שלנו הוא טענות היסוד של התבניות המארגנות. הדרך המרכזית שבה תעמולה יכולה לעצב את קליטת המציאות של החברה היא הצגת האירועים תוך קישורם למערכות ההסבר של התיאוריה הדומיננטית. אם נמצא שהתקשורת מארגנת את האירועים רק לתוך מערכות ההסבר שמייצר השלטון או גורמי כוח אחרים, לפנינו תקשורת בדרגה מקסימלית של תלות בשלטון. − − נבדוק את מיפוי האירועים לטענות מארגנות בנושא ספציפי מעיתוני שבוע זה: היום ה- 14.12.93 הוא יום אחרי המועד המקורי כפי שנקבע בהסכם אוסלו לתחילת נסיגת צה"ל מעזה ויריחו. דבר לא קרה בתאריך זה. הבה נסקור בקצרה את ההתפתחות במו"מ, מאז הדיון האחרון שלנו בנושא, ב- 20.11.93. כזכור, בשלב ההוא כבר החליפה ישראל את עקרון הנסיגה בעקרון ההערכות מחדש, ואש"ף נכנע וקיבל את עמדתה. לכאורה, לאור ויתוריו של אש"ף, נראה שהדרך לחתימת ההסכם ותחילת פינוי מרכזי הערים נסללה. ואכן, הפלשתינאים חזרו והדגישו את חשיבות העמידה בתאריכי היעד. ברור גם שאם ישראל חותרת להסכם של אמת עם אש"ף, עמידה בתאריך היא מבחן מכריע, בייחוד לאור אובדן התמיכה בערפאת שמסתמן באש"ף ובשטחים. אך ככל שהתקרב תאריך היעד החל רבין לגלות יותר קשיים, פגמים וחורים בהסכם. "ה- 13 בדצמבר אינו תאריך קדוש", הוא מתחיל להכריז (למשל, "חדשות", 26.11.93, גדעון סער). ולקראת סוף נובמבר הוא מודיע כבר "שהוא צופה כי השיחות ייקלעו למשבר" ("הארץ", 28.11.93, חמי שלו, איתן רבין). כדי למתן קצת את תגובות אי האמון שהיה על אש"ף להתמודד עימן בין אנשיו, ביקשו הפלשתינאים לפחות מחווה סמלית של שחרור אסירים - עניין שהדיון בו נסחב כבר מראשית נובמבר בטאבה. תשובתו של רבין: "גמרנו את עידן המחוות" ("הארץ", 30.11.93, גדעון אלון). גם בציבור הישראלי היו ציפיות גדולות לקראת ה- 13 בדצמבר. הרושם מאופוריית ספטמבר היה טרי עדיין, והרבה מאד האמינו שאכן משהו גדול וחשוב עומד לקרות בדצמבר. כיצד הכינו אותנו לעובדה ששום דבר לא יקרה, בסופו של דבר, בתאריך זה? − − הדבר נעשה בדרך הרגילה: העובדות והאירועים ממופים לתוך רשת של תמות (טענות) מעצבות, שדרכן קולטת החברה את המציאות. בחברה שאין בה תקשורת אלטרנטיבית (כמו בישראל ובמרבית מדינות העולם המערבי), התמות מיוצרות על-ידי המערכת השלטונית וממוחזרות לציבור בוואריאציות שונות. למרות שכל האינפורמציה שסקרנו במהלך הקורס אודות פרטי המו"מ נמסרה במלואה בעיתונות הישראלית, מה שנשאר בתודעה הציבורית לא היה העובדות, אלא הרשת התמטית שלתוכה מיפו אותן. טענות היסוד של חודש זה היו: "יש בעיות אובייקטיביות", "יש חורים בהסכם", "אין מה למהר", ו"אין תאריכים קדושים", כלומר, הטענות שייצר השלטון (ראו דברי רבין לעיל). − − כרגיל, הסנונית הראשונה באה מפי פרשנינו המוסמך של השלטון, זאב שיף שלמעשה יידע אותנו כבר בשבוע חתימת ההסכם במאמרו ב"הארץ" על כל ה"חורים" בהסכם והנקודות שבהן ייתקע המו"מ. ב- 30.11.93 הוא קובע: "עצה ראשונה לנושאים ולנותנים בשם ישראל ולציבור הישראלי היא שלא להתרגש מן האיומים וההפגנות (של נציגי הפלשתינאים)... שנית, אם הצד השני מאיים שינטוש את השיחות ויפסיק את המו"מ, שיעשה זאת... ועצה שלישית: בשום פנים ואופן אסור להתפתות להצעות לסגת בינתיים ולהשלים את ההסכם לאחר מכן... די לנו ב"חורים" שבהסכם העקרונות." (זאב שיף, "הארץ", 30.11.93) שימו לב כיצד מציג הכותב את עמדת השלטון כאילו היתה 'עצה' מקורית שלו וכיצד הוא מוהל את "דבר השלטון" בפסבדו-ביקורת: מצד אחד, הוא נותן לגיטימציה מלאה לצד הישראלי למשוך את השיחות ללא הגבלת זמן; מצד שני, הוא מקפיד להמליץ (בטון כמעט נוזף) על מו"מ יסודי, בלי להשאיר שאריות לעתיד לא מוגדר. כך ממחזרים לקהל את מסרי השלטון מבלי לפגום בתדמית הפרשן העצמאי. מהלך מחוכם ודומה נוקט יואל מרקוס, שבוע אחרי, בשאלת לוח הזמנים של הנסיגה. יותר משני שלישים של המאמר "היזהרו מהעמעומים" מוקדשים להתקפה נוקבת על מדיניות העמימות של ממשלת רבין, שפוגעת לדעת הכותב בכושר ההחלטה של הממשלה. הביקורת מסתיימת בהכרזה הנחרצת: "צריך להוציא את העמימות לחופשה ארוכה ללא תשלום". והנה מיד לאחר מכן נפנה הכותב לטפל ביישום הסכם אוסלו, והנה מה שהוא אומר: "טועה ערפאת, האומר שה- 13 בדצמבר הוא "תאריך קדוש", והצדק דווקא עם רבין, הדבק עדיין בעמדתו שמועד זה אינו מקודש... יש בהחלט חשיבות עליונה שכל פרט בהסכם זה יהיה בהיר וסגור היטב... הממשלה צריכה לעמוד נגד לחץ "התאריך המקודש" ואל לה להתפתות להוליד עוד הסכם עמום." (יואל מרקוס, "הארץ", 7.12.93) − − בכן, עכשיו הכל ברור: כל מטרת המתקפה על העמימות היתה לספק בסיס נוח להצדקת עיכוב הנסיגה, פרשן הבית של רבין רק מילא את תפקידו. שכן כל מה שהוא אמר, רבין אומר בעצמו: "'אין תאריכים קדושים', אמר ראש הממשלה, יצחק רבין, בפגישה עם עיתונאים אתמול, בתאריך היעד המקורי ליישום הסכם הנסיגה מעזה ויריחו. 'כל מי שקיווה להוקוס- פוקוס, שהמציאות תשתנה ב- 13 לדצמבר, לא קרא נכון את הסכם העקרונות'. ראש הממשלה דיבר על מימוש ההסכם 'במחצית אפריל', ואמר שהשלמתו עשויה להימשך יומיים שלושה לאחר תאריך היעד של ה- 13 באפריל." ("הארץ", 14.12.93) שימו לב שכאן כבר נזרעים הזרעים של דחיית הנסיגה גם מעבר לתאריך היעד הסופי שלה, אמצע אפריל. כל מה שנשאר לנו כרגע זה לחכות ולראות כמה זמן יתמשכו אותם "יומיים שלושה". תחת הכותרת "חיפזון מהשטן", מזהיר גם מאמר המערכת של "ידיעות אחרונות" מעמידה עיקשת בלוח הזמנים: "אש"ף, כאילו היה ועד עובדים או איגוד מקצועי, לוחץ לסיכומים עד ה- 13 המקודש וכוונתו ברורה: בלחץ השעון המתקתק תוותר ישראל, תעשה טעויות, תשכח ותדלג. לפלשתינאים אין מה להפסיד בפרטים, לישראל המון. מלכתחילה היתה זו טעות להסכים ללוח זמנים צפוף וכמעט בלתי אפשרי במשא- ומתן שעיקרו בפרטים, וכל פרט ופרט בו עלול לקבוע את אורח חיינו.." (דב גנחובסקי, "ידיעות אחרונות", 7.12.93) − − מכאן ואילך, במשך כשבועיים, ניתן היה למצוא יום יום בכל העיתונים מיחזור "ספונטני" בניסוחים שונים של אותה קביעה בדיוק. לאחר החדרה אינטנסיבית כזו של עיקרון ה"אין מה למהר", איש אינו מופתע כשה- 13 בדצמבר עובר בקול דממה דקה, אפילו ללא מחווה ישראלית סמלית. (שבוע קודם לכן עדיין "העריכו גורמים מדיניים כי ההסכם לא ייחתם עד ה- 13 בדצמבר, אלא ישראל תערוך באותו יום אירוע סמלי שיציין את תחילת יישום ההסכם עם אש"ף". ("הארץ", 7.12.93, עמ' 1. אך גם זה לא קרה). איש אינו מתרגש כשרבין מודיע שוב ש"אין תאריכים מקודשים" ואומר, כפי שראינו, שגם השלמת ההסכם במחצית אפריל "עשויה להימשך יומיים שלושה לאחר תאריך היעד של ה- 13 באפריל", או כשפרס מסביר בלשון מהוקצעת יותר, שבעצם אין שום תאריך מחייב, "כי אין לוח קדוש וכי בהתאם להצהרת העקרונות, ישראל מחויבת להשלים את הנסיגה מעזה ויריחו ארבעה חודשים אחרי חתימת ההסכם לנסיגת צה"ל, שעדיין לא נחתם - ולא ייחתם בהכרח במחצית אפריל" ("הארץ", 30.12.93). להפך: המחנה היוני מפגין הבנה מופלגת לקשיי המו"מ ואין בעיכובים שוליים כלשהם כדי להניא אותו מדעתו. לא רק פרשני החצר המובהקים חוזרים וממחזרים את מסרי השלטון, אלא פשוט כל כותבי הטורים, ללא יוצא מן הכלל, הטעימו את חשיבות יישוב הדעת והאיטיות שבניהול המו"מ, ונתנו לגיטימציה מלאה לדחייה. זהו, אגב, תפקידם המסורתי של היונים בארץ: הם תומכים כמובן במדינה פלשתינית - אבל "לא עכשיו"; תמיד יש סיבה טובה לדחות את העניין, וכך בעצם להתנער ממנו לחלוטין. מעניין, למשל, מה יש לגדעון סאמט לומר ביום הנסיגה המיועד: הוא מגלה הבנה מוחלטת להסברי הרמטכ"ל ש"בטקסטים שקולים ומשכנעים בפשטותם הסביר ... את הקושי האמיתי להאיץ את היישום בתוך מסגרת הזמן שהיתוו הפוליטיקאים באוסלו", ומשתף אותנו ברגשות התפעמותו: "מתי היה אש"ף יכול לחלום שבצמרת המטכ"ל הישראלי יישב מישהו שיביא במידה כזאת בחשבון גם את המצוקות של הצד השני? ההנהגה הפלשתינית עוד צריכה להוכיח שהיא ראויה לאישים הגונים, רציניים ויצירתיים כמו אלה שעומדים מולה בשיחות" (הארץ, 13.12.93). ושבוע לאחר מכן ממשיך סאמט לפתח את הצידוק העמוק לדחיה: "..במשך השנים נעשינו לא רק למודי סבל וחרדות. הפכנו גם לציניים יותר. הורגלנו להבין שהדברים האלה, שנמשכים כבר עשרות שנים, צריכים ליטול את הזמן שלהם." (הארץ, 22.12.93) − − בדצמבר, אם כן, נקבעו בתודעה הקולקטיבית הטענות שלפי הערכתי ילוו אותנו עוד זמן רב: "אין מה למהר", "יש חורים בהסכם". מה שהוצג בספטמבר כאירוע היסטורי - תנופת עשייה אדירה - הופך עכשיו לתהליך מייגע וקשה, נטל כבד שעלינו להתמודד איתו. ויש לזכור: מדובר אחרי הכל רק בהסדר הביניים. אם אי פעם ייגמר המו"מ על הסדר הביניים, אמורה זו להיות רק ההתחלה למו"מ הבא - על הסדר קבע. − − סטודנט א': לא ברור לי משהו. גם אם השערה ב' נכונה, לא היינו מצפים לקיפאון הנוכחי במשא-ומתן. אם באמת ישראל מעונינת לחזק את ערפאת - ולו גם כמושל מטעמה בשטחים - ניתן היה לצפות שתשתף איתו פעולה, ולפחות לא תעמוד מנגד שעה שאויביו צוברים כוח; אבל בשטח ישראל הפקירה אותו. הממשלה מסרבת לנקוט במחוות כמו שחרור אסירים או פשרה סמלית בסוגיית השליטה במעברי הגבול. כך לא נוהגים בבן-ברית. − − אתה צודק מאד. קשה להבין את המדיניות הקשוחה של ממשלת ישראל כלפי אש"ף גם על רקע השערה ב', שסקרנו לפני מספר שיעורים- ההשערה שישראל חותרת למימוש תכנית האוטונומיה, כלומר, להמשך הכיבוש. ייתכן שההסבר הוא שכדי להבטיח שאש"ף אכן ימלא את תפקידו החדש כשוטר הכיבוש יש להכשירו לכך ולהעמידו במבחני נאמנות רבים. ייתכן גם שדרוש זמן להבטיח שלא תהיה אופוזיציה פלשתינית למהלך. על רקע זה אפשר להבין את חידוש פעולות המסתערבים, שמחסלים אנשי אופוזיציה. צריך גם לזכור שלמרות שערפאת כבר נכנע בפועל לא הוכח עדיין שהוא יכול לשלוט בכל המנגנונים שלרשותו ולתעל את כולם למלאכת שיתוף הפעולה עם ישראל. אפשרות קשה יותר לעיכול היא שדבר לא השתנה ביחס מנהיגי ישראל לפלשתינאים והצורך להשפיל, לאלף ולהכניע חזק משיקולים רציונליים. − − ===סיכום ודוגמאות לניתוח תקשורת=== − − השאלה המרכזית שאנו בודקים היא באיזו מידה התקשורת משקפת ומבססת את תפיסת המציאות (התיאוריה) הדומיננטית, כלומר, התפיסה המיוצרת ע"י מערכות הכוח בחברה ומשרתת את האינטרסים של מערכות אלה, ובאיזה מידה ניתן בתקשורת ביטוי גם לתפיסות מציאות אלטרנטיביות. גיבשנו את הקריטריונים על פיהם נוכל לבדוק שאלה זו- הקריטריונים לניתוח דרגת העצמאות של התקשורת. בדוגמאות שסקרנו זיהינו דרגה גבוהה מאד של תלות בשלטון, (כלומר, דרגה נמוכה של עצמאות) במספר מקרים אף דרגה מקסימלית. למשל, בכל מה שקשור לתהליך אוסלו לא מצאנו ולו ביטוי אחד לתיאוריה אלטרנטיבית, או ביקורת כלשהי (משמאל), על מהלכי הממשלה. − − בדרגה כה גבוהה של תלות בשלטון לא תמיד קל לחוקר המתחיל לזהות ולהגדיר את תפיסת המציאות הדומיננטית. כיוון שכל התקשורת משקפת את אותו הקו, קל ליפול בכשל האובייקטיביות: כל העיתונים מספרים את אותו הסיפור כי זה מה שקורה בעולם. (תיאוריה דומיננטית = אובייקטיביות). המשימה קלה יותר באותם מקרים נדירים שבהם התקשורת משקפת יותר מתפיסת מציאות אחת או שיש גם עיתונות אלטרנטיבית. במקרים אלו ניתן לערוך השוואת עיתונים ולהצביע על הבדלים בדרגת העצמאות שלהם. אם עיתון כלשהו מציע גישה אלטרנטיבית לאותו נושא, קל לזהות שהבחירה של עיתונים אחרים היא תלוית תיאוריה ולא 'הדרך היחידה האפשרית'. עד השנה קיים היה בישראל עיתון שניסה להיות אלטרנטיבה לפחות בתחומים מסוימים - 'חדשות'. קיומו מאפשר לנו לבדוק לעומק דרכים שונות להצגת אותה פיסת מציאות. נסקור בדיקת עומק כזו, במאמרם של טניה ריינהרט ורן הכהן, המציע גם סיכום של קריטריוני הבדיקה שהנחנו. − − ==הרשת שמסביב לחור== − '''על מיתוס התקשורת השמאלית''' − − טניה רינהרט ורן הכהן − − ===מיתוס התקשורת הלוחמת=== − − אחד המיתוסים הרווחים בחברה הישראלית (כמו בעולם המערבי כולו) הוא שהתקשורת, ברובה או בחלקה, נוטה שמאלה: "תקשורת עוינת" – יאמר מי שבשלטון; "תקשורת לוחמת" – מאמין איש האופוזיציה. רבים מקוראי הארץ מאמינים, שעיתונם הוא האמיץ והעקבי שבמבקרי השלטון (לפחות בימים שלפני אופוריית ה"מהפך"), אך גם ידיעות אחרונות נתפס כעיתון אמצע שיש בו ייצוג לשני הקטבים בחברה הישראלית. − − על-מנת לבדוק את מיקומה הפוליטי של התקשורת הישראלית, מוטב להפקיע את הדיון מהחלוקה לימין ולשמאל (בייחוד כשרבים מאמינים שהשלטון הנוכחי בישראל הוא שמאלי). השאלה המכרעת בבדיקת עצמאותה ומהימנותה של התקשורת בחברה נתונה היא דרגת התלות שלה במערכת השלטונית מחד, ויחסה לאידאולוגיה הדומיננטית מאידך. (בחברה דמוקרטית יש חפיפה בין השתיים: האידאולוגיה הדומיננטית היא האידאולוגיה של המערכת השלטונית, שנבחרה על-ידי רוב האזרחים.) התקשורת יכולה לבנות את המציאות בהתאם לאידאולוגיה הדומיננטית, או להציג תמונה עצמאית, המצייתת לאידאולוגיה אלטרנטיבית כלשהי. בבדיקה כזו יסתבר, שלמיתוס התקשורת הלוחמת אין שום אחיזה במציאות. למעשה, בישראל לא היה מעולם, ולבטח אין כיום, שום עיתון (בלתי מפלגתי) המשקף אלטרנטיבה של ממש לאידאולוגיה הדומיננטית, למרות שחדשות ז"ל, בימי הזוהר שבטרם חילופי העורכים ויישור הקו, היה קרוב לכך. בניגוד לאמונה הרווחת, השאלה האם התקשורת ימנית או שמאלית, צייתנית או לוחמת, אינה תלויה כלל בדמות או בזהות הפוליטית הפרטית של כתביה ועורכיה. כתבים שמאליים הכפופים לעורך היודע "מה טוב לעיתון" ("מה הקורא רוצה לשמוע", "מה העם חושב") נגררים במלחמת-התשה אל חיקה הנינוח של הצנזורה העצמית, אינם עושים את התקשורת שמאלית יותר. להיפך: שימור מרכיבי אופוזיציה חסרי-משקל במערכת הדומיננטית מאפשר לה להתהדר בנוצות של אובייקטיביות מדומה (אחרי הכל, אם רפיק חלבי נמצא במבט – הרי "לא יתכן" שהטלויזיה ימנית). הקו של העיתון הוא מה שכתוב בו, ולא מה שחושב הכתב לעצמו, או מה שנדמה לו שהוא חושב. ולכן יתכן בהחלט שהכותבים בעיתון הם ידידינו הטובים ביותר, אנשים יקרים ונאורים, ובכל זאת פרי-עטם הוא בדיוק מה שטוב לשלטון – למרות שהם עצמם, באמת, נורא נגד. − − ישנם קריטריונים אחדים המאפשרים למדוד את דרגת העצמאות של התקשורת. הקריטריון המוכר ביותר הינו הקריטריון הלשוני: בדיקת אוצר המילים המשמש לתיאור האירועים. זהו אולי הקריטריון היחיד שהגיע לכלל דיון וויכוח ציבורי בארץ: "השטחים הכבושים", "השטחים" סתם או "יהודה ושומרון", "פלשתינאים", "ערבים" או "בני מיעוטים", השימוש בלשון סביל בפעלי הריגה ומיתה וכו'. אך אין זה הקריטריון היחיד, ואף לא החשוב ביותר, ואין כמו התעסקות יתירה בו להרחקת תשומת-הלב מאמצעים אחרים, שקופים פחות, המשמשים להעברת מסרים אידאולוגיים גם אל הקורא המודע לחשיבותן של המילים. בדיקה שיטתית של יחסי התקשורת והאידאולוגיה השלטונית נשענת, בין היתר, על בדיקת סוגי המקורות, סוגי המומחים, אילו מהאירועים יחשבו כחדשות ראויות לפרסום, על ניתוח תמאטי – ניתוח התימות שדרכן מוצג האירוע, וניתוח טקסטואלי של נקודת תצפית והזדהות רגשית.1 במאמר זה, במקום לערוך ניתוח אקדמי ומקיף של התקשורת הישראלית לפי קריטריונים אלה, נסתפק בהדגמה. נעקוב מקרוב אחרי אירוע קטן אחד בשלהי פברואר 1992, ונראה מה עלה בגורלו כשהפך לנארטיב בעיתון. − − ===הרשת שמסביב לחור=== − − ב16- בפברואר 1992 תקף צה"ל מן האוויר שיירת מכוניות בדרום-לבנון. בתקיפה נהרג השייח מוסאוי, המזכיר הכללי של החיזבאללה. יחד איתו נהרגו אשתו, בנו בן החמש, וחמישה משומרי ראשו; 18 איש נפצעו, מתוכם 8 באורח אנוש. בתגובה הכריז החיזבאללה על הגברת המאבק המזויין בישראל ופתח בירי קטיושות אל הגליל; כוננות הוכרזה ביישובי הצפון. ב19- בפברואר נורו שני מטחי טילים; טיל אחד פער חור בגג התחנה המרכזית בקרית-שמונה. מלבד נפגעי-הלם, לא נפצע איש. למרות שהתרחשויות מסוג זה הפכו כבר לשגרה, זהו עדיין אירוע טעון מבחינה פוליטית ואידאולוגית. הוא שייך לתחום המרכזי שהחברה הישראלית אמורה להיות חלוקה עליו: יחסה של ישראל אל עמי האזור בו היא מתקיימת. אפשר לפרוט את המחלוקת להרבה שאלות ידועות ומוכרות, כמו: האם מותר לישראל לעשות בלבנון כבתוך שלה? ואם מותר, האם זה נבון? האם עשיה מסוג זה תורמת לשלום הגליל ולבטחונו, או שמא מה שיבטיח את שלום הגליל הוא שלום, כפי שאמור לטעון מחנה השלום? − − נעקוב כאן אחרי יומיים של סיקור נפילת הקטיושות (בשלב זה טרם הוברר אם תהיה "פעולת תגמול" צבאית מצד ישראל). בידינו נתון עובדתי אחד מוצק: החור, אותו פער הטיל בתחנה המרכזית בקריית-שמונה, קיים מעל לכל ספק. כל יתר האינפורמציה הינה תלויית-אידאולוגיה: תגובת התושבים (איש לא ערך סקר סטטיסטי של עמדותיהם), דרך הפעולה שראוי לצבא ולשלטון לנקוט וכו'. מסביב לחור שנפער בקריית-שמונה טווה האידאולוגיה את רשת הנאראטיב, שדרכו קולטת קהילה נתונה את האירוע – הנאראטיב שנתפס כתיאור האובייקטיבי של העולם, שהרי הוא מופיע בעמודי האינפורמציה של העיתון. נבדוק איפוא את הנאראטיב שטווים ידיעות אחרונות, הארץ וחדשות בעמודי הסיקור ובמאמרי המערכת (אם היו). הבדיקה תגלה הבדל ניכר בין הנאראטיב של ידיעות אחרונות והארץ לבין זה של חדשות, אך מן הראוי לציין שלא שאפנו בסקירה זו לניתוח ממצה. בגיליונות השלמים של חדשות ביומיים אלה מופיעות גם כתבות הזהות לגמרי ברוחן לנאראטיב שבונים שני העיתונים האחרים, אולם בשני האחרים לא מופיעות כתבות ברוח אלה שבחרנו להדגיש מחדשות. מתוך חדשות בחרנו רק את הטקסטים שמדגימים שאפשר – אם רוצים! – גם לבנות נאראטיב אלטרנטיבי. − − כך איפוא נראה הנאראטיב שבנו העיתונים: − − '''ימי קטיושות בקריית - שמונה''' מאת: גוגה קוגן (ידיעות, 20.2.92) − − 20 איש ראו את הטיל מתפוצץ מול העיניים וחטפו הלם. רק נס מנע אתמול פגיעה קשה בנפש בקריית שמונה, כאשר טיל פגע בתחנה המרכזית, דקות לאחר שהנוסעים עלו על האוטובוס. אוטובוס מלא נוסעים עזב זה עתה את התחנה המרכזית בקריית שמונה, כשנשמעה, אתמול, השריקה המפחידה, מבשרת הרעות. פגיעה ישירה. אילו נחתה הקטיושה רק דקה או שתיים קודם לכן, היה נגרם אסון כבד. כ- 20 בנ"א, ששהו בתחנה, וראו את הקטיושה מתפוצצת מולם, נתקפו הלם. חלקם נפגע באופן קל ביותר מהפיצוץ. שלושה צעירים, שהמתינו בתחנה סמוכה לאוטובוס אחר, היו ביניהם. חור בקוטר של מטר נפער בגג שמעליהם. שרידי טיח, בטון וסיד נפלו מטה וכיסו אותם. "ישבנו בתור והתלוצצנו, חבר שלי איתן היה צריך לנסוע לפנימייה הצבאית בחיפה, ופתאום שמענו את הבום. לא הבנו מה קורה, ופתאום היינו מכוסים בחתיכות בלוקים" סיפר אליאב. עוד כ- 17 איש נתקפו הלם וסבלו מחבלות קלות, לאחר שהטיל התפוצץ מולם. בסה"כ טיפלו אתמול במגן דוד אדום בעיר בכ- 20 נפגעים הלומים. − − ''אדמונד עף על הוופלות'' - משה, עובד המזנון בתחנת האוטובוס, היה בדרכו לשפוך את הזבל: "יצאתי מהתחנה עם הזבל ביד. פתאום שמעתי רעש אדיר וראיתי אור מסנוור. קפאתי במקום. כמה דקות לפני זה היו כאן טונה של אנשים. איזה נס, אלוהים, איזה נס", ספק משה כפיים. אדמונד שהכין אספרסו בדלפק הסמוך, עף לאחור ונחבט בכוננית של הוופלות. אלברט הספר עמד לצאת מבית- השימוש, כאשר הדלת נהדפה בעוצמה וחבטה בו. סימני הפחד על פניה של שגית, פקידת המודיעין, ניכרו עוד שעה ארוכה לאחר נפילת הקטיושה. תוך דקות הוצף המקום כוחות משטרה וצבא ובאמבולנסים. צוותים מיוחדים נשלחו לריכוזי עולים מאתיופיה ומרוסיה, כדי להסביר להם מה מתרחש ואיך להתנהג. "חוץ מהמלה 'קטיושה' הם לא יודעים מה קורה" התבטא אחד מאנשי הרשות המקומית. − ''שמיר הבטיח נכה בהם'' - מטח הקטיושות הראשון החריד את הגליל המערבי כבר בשש בבוקר. המטח השני שוגר בצהריים. שיגורים בודדים היו גם מאוחר יותר. שעה קלה לאחר מכן הגיע אלוף פיקוד צפון, יצחק מרדכי, לסייר ביישובים. "זהו מצב בלתי נסבל, לא נרשה שתהיה פגיעה בתושבים", אמר. בצהריים הגיע ראש הממשלה בטיסה לצפון המופגז "נמשיך להכות בחיזבאללה עד שהארגון הזה יסתלק מלבנון", בישר לתושבים. הוא סיפר כי הממשלה לא הופתעה מהיכולת של המחבלים לשגר קטיושות ארוכות טווח "נתגבר עליהם ונפסיק בקרוב את ההפגזות". ראש עיריית קריית שמונה, פרוספר אזרן, ששמע כבר הצהרות כאלה ואחרות בעבר, היקשה על יצחק שמיר, והסביר לו את הקשר בין מצב ביטחוני מעורער לאבטלה. ראש הממשלה הגיב לדברים באי- נוחות, אבל, אמר אזרן, "אני בכוונה הערתי לו על כך, משום שבתחום הזה, הוא עוד יכול לעשות משהו". − הנופשים כבר ביטלו את ההזמנות בבתי- ההארחה בצפון, אבל המלונאים אינם מתלוננים בינתיים. "אווירת טרום מלחמה" הזרימה לאזור צוותי תקשורת מכל העולם. − מדי פעם מקפיצים הדי התותחים המגיעים מלבנון צוות זה או אחר, אבל רק תושבי הצפון יודעים בינתיים להבדיל בין שריקת הקטיושה לשריקת הפגזים הצה"ליים הפגיעות ביישובים אתמול פוגגו את "התרוממות הרוח" אם אפשר לקרוא לזה כך, של היום הראשון והשני לירי הקטיושות. "אנשים מתחילים להבין, שנכנסו למצב מלחמה, ושהעניין יהיה יותר ארוך משהמנהיגים מבטיחים לנו", אמרה אתמול תושבת יישוב צפוני "אני כבר לא מרשה לילדים לשחק רחוק מהבית, רק מתחת לבלוק". − עם רדת החשיכה, התרוקנו במהירות רחובות היישובים בצפון, והמשפחות התכנסו בבתיהם, קרוב יותר למקלט ולחדר הביטחון, שהוכיחו את עצמם בעבר. − − '''"עד מתי?" שאלו המושבניקים במרגליות, ואלוף מרדכי השיב: "לא הרבה זמן"''' מאת : דני שדה (ידיעות, 20.2.92) − − אלוף פיקוד הצפון, יצחק מרדכי, שכח מתי עצם את עיניו בפעם האחרונה. מתחילת השבוע הוא בפעילות סביב השעון: הולך למקומות של נפילות קטיושות, רץ להיפגש עם תושבים בגבול הצפון ויוצא ליחידות בשטח. אתמול בבוקר הוא הגיע למוצב של התותחנים באצבע הגליל. הוא שוחח עם החיילים על הימים האחרונים, הסביר להם את המצב וביקש מהם: "שימרו על הכוננות והערנות. אתם עכשיו עושים את העבודה החשובה ביותר." זמן קצר לאחר מכן הוא יצא לבקר במושב מרגליות התושבים במושב העלו בפניו שורה של בעיות, שנוצרו אצלם כתוצאה מהמצב וביקשו לדעת: "כמה זמן זה עוד יימשך?" "אתם אנשים חזקים ומסוגלים לעמוד בכל מה שקורה" הרגיע אותם האלוף. "אנחנו מתמודדים עם ארגון דתי קיצוני, ויש עכשיו מצב חדש בדרום לבנון. צבא לבנון אינו מתמודד עם החיזבאללה והם חוגגים. אבל לנו יש את כל התשובות ואנחנו ניתן אותן ונדאג לביטחון שלכם. היה ברור לנו שאחרי חיסולו של מוסאווי תהיה תגובה של החיזבאללה. התגובה המיידית שלהם היתה ירי קטיושות. לנו יש אפשרות לנקוט בהרבה צעדים. החיזבאללה לא יהיה הגורם שצה"ל לא יוכל להתמודד איתו, אפילו אם יהיה צריך צעדים חמורים ביותר." לאחר שיחת ההרגעה יצא מרדכי לתוך לבנון, לסיור בסוללה ארטילרית. עוד כשהיינו בשער "פטמה", בגדר הטובה, נשמעו נפילות קטיושות באצבע הגליל. מרדכי לא הסתיר את זעמו, אבל שמר על איפוק. הוא החליט לקצר את הסיור המלא בדרום לבנון, אך יצא לבקר בסוללת התותחנים. בשתיים בצוהריים עזב מרדכי את לבנון. בקשר הוא הזמין פגישה עם ראש אחד היישובים בצפון, שבו נפלו הקטיושות. הוא מגיע למקום ונפגש עם התושבים, נעצר בדוכן פלאפל ומזמין שתי מנות. לאלוף מרדכי היום רק התחיל, לפניו עוד לילה ארוך. − − '''רב קריית שמונה: אין ספק קורים פה ניסים ונפלאות''' עתי"ם (ידיעות, 20.2.92) − − הרב הראשי של קריית שמונה, הרב צפניה דרורי, אמר אתמול כי בכל אצבע הגליל התחוללו ביממה האחרונה ניסים ונפלאות, בדומה לאלו שהתרחשו במרכז הארץ בימי הסקאדים. − אילו הקדים פגז הקטיושה לרדת דקה לפני שנחת, היה אסון המוני ביותר, כאשר 130 איש היו בשטח. העובדה שהפגז נחת ואיש לא נפגע בכל הסביבה ההומה, היא נס שעליו מדברים היום באזור. תפילת ההודיה תהיה דבר קטן מידי על נס כה גדול, שאירע לנו. − − כיוון שאנו עוסקים בשחזור ובבניית מציאות, הבה נתחיל בנקודת-התצפית, כלומר במתבונן אשר דרכו משוחזר העולם. ביקורת הספרות עמדה רבות על כך שטקסט נאראטיבי נוטה לבחור לו נקודת-תצפית פנימית – אחת הדמויות או יישות כלשהי, שמן הפרספקטיבה שלה משקיף הטקסט על המציאות, ושעם עמדותיה ורגשותיה הוא נוטה להזדהות. מהי אם כן הפרספקטיבה בטקסטים שלפנינו? האם נכתב הדיווח מנקודת-התצפית של השלטון, של הממשלה – או מפרספקטיבה אחרת, אלטרנטיבית? כבר קריאה ראשונית, לא שיטתית, של הדיווחים בידיעות אחרונות ובחדשות תגלה בבירור: גבי ניצן, בחדשות, מסקר את "החיים מנס לנס" של אנשי קרית-שמונה. דיווחו נכתב מנקודת-התצפית של כמה מבני המקום, אותם הוא מעמיד במרכז: האישה שעדיין מחכה ל"תמריצים" המובטחים, האיש עם הילדה, שמציע לראש-הממשלה לשכור חדר בצפון לפני שהוא מחליט לצאת למלחמה הבאה, הצנחן, שכבר קלט עבור מי באמת בא שמיר לקרית-שמונה, דוד ברששת, אדמונד ברששת. יש להם שמות, יש להם תולדות-חיים, יש דעות עצמאיות. שמיר, מסופר לנו, אכן הגיע – אך "נעלם מיד מאחורי טבעת הצלמים והשוטרים". ככה זה, כשנקודת-התצפית היא של התושבים במקום: קשה לראות את שמיר. גוגה קוגן, כתב ידיעות אחרונות, לעומת זאת, לא התקשה לראותו. יתירה מזאת: הוא לא רק ראה את מנהיגו, הוא זכה גם לשמוע את מה שהיה לו "לבשר" לנתיניו המופגזים, ומובן שציטט את "הבשורה" בדיווחו ("נתגבר עליהם"). כי נקודת-התצפית של ידיעות אחרונות היא המימסד, ודיווחו דבוק היטב-היטב לנציגי המימסד: לראש-הממשלה, כמובן, ולמה שיש לו לספר על ממשלתו ("לא הופתענו"[!]) ל"אלוף פיקוד הצפון, יצחק מרדכי", ל"ראש עיריית קרית-שמונה, פרוספר אזרן", ואפילו ל"אחד מאנשי הרשות המקומית", ש"הסביר להם [לעולים החדשים] מה מתרחש ואיך להתנהג". נקודת-התצפית של ידיעות בולטת עוד יותר בדיווחו של דני שדה, המשמש כיחצ"ן של אלוף פיקוד הצפון, האלוף המסכן ש"שכח מתי עצם את עיניו בפעם האחרונה" וש"לפניו עוד לילה ארוך". − − לעומת הדיווח הרגיש והמרגש על נציגי-השלטון, ניצבים "התושבים" של ידיעות. אלה מיוצגים על-ידי "שלושה צעירים שהמתינו בתחנה", "משה", "אדמונד", "שגית", ו"תושבת יישוב צפוני". להם אין תארים ותפקידים, להם אין עבר ואין גיל, גם שמות משפחה אין להם. האם "אדמונד" של ידיעות הוא אדמונד בר-ששת של חדשות, שגבי ניצן מגלה לנו כי הוא בן 25, נולד בקרית-שמונה, עובד במזנון, ומביא את דבריו באריכות? לעולם לא נדע. ובעצם איננו צריכים לדעת: התושבים בידיעות אינם אלא גוף אבסטרקטי, סטריאוטיפ-של-תושבים, אוסף תבניות מוכנות מראש של נשים (פחדניות) וגברים (עשויים לבלי-חת), שהעיתון "מלביש" עליהם את העמדות והתכנים אשר ייעדה להם מראש האידאולוגיה הדומיננטית. דיעותיהם-בפועל מעניינות את ידיעות ממש כפי שמעניינים אותו שמותיהם המלאים. טשטוש פרטיו של אדם, הצגתו כפרט אלמוני בקבוצה ("תושבת יישוב...") או בשמו הפרטי וללא פרטים מזהים, היא טכניקה לשונית ידועה לעירפול זהותו וסימונו כחסר-חשיבות – וההשוואה בין דיווחו של גבי ניצן לבין גוגה קוגן ודני שדה ממחישה זאת היטב. − − הבדלי הפרספקטיבה בין ידיעות אחרונות לחדשות אינם מתבטאים רק בארגון הטקסטואלי של נקודת-התצפית. מימצא זהה מתקבל גם בבדיקת קריטריונים סטנדרטיים לניתוח תלות התקשורת בשלטון, מהסוג שמציעים הרמן וחומסקי בספרם (ראה הערה לעיל). − − קריטריון אחד, קל למדידה כמותית, הוא בדיקת מקורות המידע המדווח – האם המקור הוא המערכת השלטונית (על ענפיה השונים), או שהוא פרי תחקיר עצמאי של העיתון. דוגמא טובה לכך נמצא בדיווחים על פגיעה בזכויות האדם. העיתון יכול לערוך מחקר עצמאי ולהביא את הסיפור מפי הקורבנות (כפי שהתרגלנו במקרה של רדיפת יהודים במדינות שונות בעולם). הוא יכול, כדרך ביניים, להביא את דבריו של ארגון למען זכויות-אדם, להימנע מנקיטת עמדה לגביהם ולהציגם כדברים שאולי קרו, אולי לא קרו, אך אינם על דעת העיתון; כאשר מביא העיתון את דוחותיו של ארגון בצלם, למשל, הוא אינו מתייצב מאחורי ממצאי החקירה של הארגון – ונמנע מלחקור בעצמו בנושא אשר אינו נוח לשלטון. והדרך השלישית שיכול העיתון לנקוט היא, כמובן, להציג את עמדת המערכת השלטונית עצמה: את תגובת דובר צה"ל על תלונותיהם של תושבי השטחים, לדוגמא. מובן, שככל שהעיתון עצמאי יותר, כך גבוה בו אחוז המידע שאינו ממערכת השלטון – ולהיפך, ככל שכמות המידע שמקורו במערכת השלטונית גבוהה יותר, כן גדולה תלותו בשלטון ובאידיאולוגיה השלטת. בניתוח נקודת-התצפית כבר עלה עניין המקורות בדיווחי-העיתונות שלנו: מקורותיו של גבי ניצן בחדשות הם תושבי קריית שמונה. מקורותיו של גוגה קוגן בידיעות הם ראש הממשלה ופמלייתו, בעוד דני שדה, גם כן בידיעות, הצמיד את המיקרופון שלו לפיו של אלוף פיקוד הצפון. מי שנצמד במקורותיו לשלטון, ישמע מה שנוח לשלטון, וזה גם מה שישמיע; מי שיפנה למקורות אחרים – לבני המקום עצמם, למשל – עלול לשמוע קולות אחרים. הפרספקטיבה של ידיעות אחרונות, אם כן, היא זו של המערכת השלטונית. מחד, זוהי הפרספקטיבה הפנימית לטקסט: הישות שאיתה מזדהה הטקסט ערכית ורגשית, שדרך עיניה הוא משקיף על המציאות. מאידך, אותה ישות עצמה היא גם מקור הסמכות של העיתון בבניית העולם המיוצג: זהו המקור החיצוני ה"אובייקטיבי" לאינפורמציה הנמסרת, המעניק לה מעמד של אמת ומציאות, בשונה מטקסט בדיוני. − − מהי האמת, או מהו ארגון המציאות, שבונים הטקסטים, מתוך הפרספקטיבות השונות שלהם? כדי להשיב על שאלה זו, נבחן את הטקסטים תמאטית: מהן התימות המרכזיות שלתוכן ממופים האירועים – התימות שמגדירות את המציאות עבור הקולט? מהו יחסן לתימות הקבועות-מראש, אשר משמשות את האידיאולוגיה הדומיננטית בהתייחסותה לאירוע מאותו סוג? ובמידה שיש, כמו במקרה שלנו, מספר התייחסויות לאותו אירוע (דיווח חדשתי, כתבת-צבע, מאמר מערכת) – האם יש ביניהן הבדל תמאטי, או שהעיתון ממחזר שוב-ושוב את אותן התימות במקומות השונים? למעשה, הרי כולנו מכירים אותן, את התבניות שלתוכן מכניסה האידיאולוגיה השלטת אירוע של הפגזה בצפון: בראשן צועדים "תושבי קו-העימות", אותם גיבורים העומדים באומץ אל מול פני האוייב. מאחוריהם ניצבים השלטון, צה"ל וכוחות הבטחון: הם משרים תחושת-ביטחון, נחושים תמיד להדוף בעוז כל התקפה, לגמול לאוייבינו, לא לנוח ולא לשקוט עד יחוסל – ובמהרה – אחרון המתנכלים. מאחורי אלה ניצב עם-ישראל כולו, אשר לא ייכנע ולא יישבר, אשר ימשיך להניף בגאון את דגל הלאום על אף פיגועי האוייב; ומעל כולם פרושה האמונה בצור-ישראל וגואלו, אשר חש תמיד להצילנו מכל צרה ומצוקה. − − ועתה נסקור את התימות המוצגות במאמר המערכת של ידיעות אחרונות ('תגובת היום'). זהו מאמר קצר וקל לניתוח. − − '''יום האש אתמול על גבול הצפון הסתיים, למרבה המזל, ללא אבידות ובנזקים מועטים.''' אין בכך כדי להפחית מההערכה לאומץ הלב, שגילו תושבי הספר הצפוניים למודי ניסיון בחיים בצל הקטיושות, שמרו על קור רוח ועל שקט נפשי. ראש הממשלה, שהתפנה כדי לעשות עמם שעה קלה, חזר מעודד. אבל בכל זאת אנו חייבים הרבה למזל. אלוף הפיקוד סיכם את סיורו לאורך הגבול המופגז באומרו: " זהו מצב בלתי נסבל". והוא הבטיח, שהמדינה תעשה הכל כדי שסכנת הקטיושות תחלוף מהר ככל האפשר. − נותר רק להיווכח, אם החיזבאללה יקבל את ההרס והסבל שהומט על רבבות שיעים, כפיצוי מספיק על הריגת מוסאווי. ואם לא - דברי שמיר הם התחייבות לפרעון. − − נזכיר שוב את הרקע: מדובר בפיגוע, שטרם ברור אם יוליך לתגובה צבאית ובאיזה היקף. התימה הראשונה – כצפוי – היא התנהגות התושבים. התושבים "גילו אומץ לב", "שמרו על קור-רוח" ועל "שקט נפשי". זוהי בדיוק התימה של "עמידתנו בגבורה ובנחישות אל מול פני האויב". אלה אינם התושבים של גבי ניצן, הפוחדים, המיואשים. תימה נוספת היא ה"נחישות לתגובה" מצד השלטון: התושבים מגלים אומץ-לב משום שהם בוטחים בראש הממשלה (ש"התפנה[!] כדי לעשות עימם שעה קלה") ובכוחות הבטחון שיגנו עליהם בנחישות – ואלה מצידם אכן מתחייבים להגן עליהם, לחסל בתוך "לא הרבה זמן" את הסכנה, כדברי אלוף-הפיקוד, ונוצרת השראה הדדית של עידוד ובטחון, מן השלטון אל התושבים ומן התושבים בחזרה למנהיגם שמיר – עוד תימה מוכרת מן המאגר המוכר. התימה הבאה במאמר המערכת היא עניין ה"נס" וה"מזל". זו איננה תימה שנלווית בהכרח לכל פיגוע, אולם היא עשויה לשמש בעתיד להצדקת פעולה צבאית: אם לא נהרג איש, אין הכרח בתגובה צבאית; אולם אם רק "באורח נס" לא נהרג איש, תהיה בכך הצדקה לפעולה – שכן אלמלי אותו "נס" היו נגרמות אבדות בנפש, והרי "אין סומכין על הנס", או, בלשון העיתון, "אי אפשר לשעבד אוכלוסיה אזרחית למזל". מושג ה"נס" שייך, אין צורך לומר, לתחום האי-רציונאלי והבלתי-ניתן-להוכחה. ובכן: מלבד הקדוש-ברוך-הוא ודגל-הלאום, מביא מאמר המערכת של ידיעות את כל האינוונטר התימאטי הצפוי והרגיל במקרים שכאלה. − − מאמר המערכת בונה את הנאראטיב בו יוצג האירוע. משעה שנבנתה המסגרת התימאטית הזו, שוב אין כל צורך בשליחת כתב לשטח: כל יתר הדיווחים אותו יום יכלו באותה מידה להיכתב משולחן המערכת. גוגה קוגן יצא אמנם לצפון, צמוד לפמליית ראש-הממשלה, אולם חזר משם עם אותן התימות בדיוק כמו במאמר-המערכת: לא היה כלל צורך לראיין את התושבים, שהרי הוחלט מראש שהם נחושים ואמיצים (להוציא את שגית הפחדנית), מלאי-אמונה בכוחות-הבטחון; לא היה צריך לשמוע את שמיר מבטיח "נכה בהם", שהרי את זה כבר הבטיח לנו מאמר המערכת. דני שדה מילא נאמנה את תפקיד "כתבנו הצבאי" והצטרף לפמלייתו של אלוף פיקוד הצפון. אולם מה יכול זה לחדש לנו? שום דבר. "אתם אנשים חזקים ומסוגלים לעמוד בכל מה שקורה", מודיע האלוף לאוכלוסיה האזרחית, ממש כמו שהודיע לנו מאמר המערכת, ממש כמו שגילה גוגה קוגן. גם מקומו של הקב"ה לא נפקד: כתבה נפרדת מוקדשת לדברי הרב של קריית-שמונה, אשר אמנם מוסיף תפילת-הודיה על התימות של מאמר-המערכת, אולם גם חוזר בתוקף תפקידו ונותן אישור של בר-סמכא לתיאוריית ה"ניסים ונפלאות". − − עד כה עסקנו בידיעות אחרונות; אך מה באשר להארץ, עיתון היוקרה, עיתון האינטליגנציה? – כאן הפיק הכתב, מנחם הורוביץ, מלאכת מחשבת של ממש. ביום הראשון הקדיש לאירוע שתי כתבות: אחת מוקדשת לנתינים, ואחת, כמובן, לשליט – לשמיר, ש"התקבל בחמימות רבה על-ידי התושבים". כראוי לעיתון ליבראלי אמיתי, מצוטטת הבטחתו של שמיר ("בתשובה לשאלה" כמובן!) לדון בממשלה בהקדם בהרחבת אזור הבטחון. גם ב"שיחת היום עם סמדר" שנדפסת באותו יום, מתייצב העיתון מאחורי המרואיינת הצפונית כדי להעביר לקורא מסר של מתינות ופיוס: "אם הרצועה אינה מספיקה, על האחראים לעשות את הנדרש כדי להרחיק את הסכנה; מצידי, שישאירו אדמה חרוכה בצד השני" – הארץ, כך נראה, כבר משתוקק להיקרא לדגל ולהתייצב מאחורי צבא-העם בשעטו צפונה לביירות. אולם נניח לתושבים ה"סומכים על כוחות הבטחון", ללינדה כהן ה"מפחדת" (רק לנשים מותר לפחוד!) וליתר הסיסמאות ("כל הארץ הוא גבול וחזית") שבדיווח מן היום הראשון – הרי את כל אלה כבר פגשנו בידיעות – ונעבור לכתבתו של מנחם הורוביץ ב"יום שאחרי". − − '''קריית שמונה, יום אחרי "נס התחנה המרכזית"''' מאת: מנחם הורוביץ (הארץ, 21.2.92) − − חיילות הניפו דגל ישראל במקום שבו נפלה הקטיושה. בגבול הצפון כבר חדלו אתמול לספור את הקטיושות. אחרי לילה שקט, התחדשו אתמול במשך היום ההפגזות, ולמרות הלחימה נגד החיזבאללה, הצליחו המחבלים לשגר מדי כמה שעות קטיושות לעבר יישובי אצבע הגליל. קולות הנפץ של הקטיושות התערבבו בקולות ההתפוצצויות של מאות הפגזים, שירו צה"ל וצד"ל לעבר יעדי המחבלים. "אנחנו מרגישים כמו לפני מלחמת לבנון. האם נחזור לחיי תופת?" שאלה אתמול יונה עמר תושבת עיר צפונית, שהחליטה לא לשלוח את שני ילדיה לגן הילדים ולביה"ס היסודי. בתחנה המרכזית בקרית שמונה הסתובב מאיר אליהו, חייל הג"א, המום לחלוטין. שלשם הוא שמר במקום וליווה את מאות הנוסעים בששת האוטובוסים של אגד, שעשו את דרכם למרכז הארץ. "כשהאוטובוס האחרון עזב את הרציף, עליתי לכיוון תא הטלפונים, כשלפתע שמעתי פיצוץ אדיר. עשן סמיך היתמר מכל מקום, אבנים נפלו מהגג, ואני חשבתי שאני מת", הוא סיפר. אתמול, פחות מ- 24 שעות אחרי "הנס של קריית שמונה" כפי שמגדירים זאת התושבים, סייע אליהו לקבוצה של חיילות מנח"ל לתלות את דגל ישראל ליד החור הענק, שנפער בתקרת גג התחנה המרכזית, ולהדביק שלט ענק, שעליו צוטטו שורות מה"תקווה". דמעות זלגו מעיניו. "אני חי כאן כבר שנים רבות, אבל דבר כזה עוד לא ראיתי. היה לנו כאן נס", אמר. − '''עגבנייה בגודל של רסיס קטיושה''' לא הרחק משם, בשוק של קריית שמונה, המתינו המוכרים לקונים המבוששים לבוא. תושבי העיר, שזוועות תחילת שנות ה- 80' חזרו אליהם בימים האחרונים, מעדיפים להישאר בבתיהם, להמעיט בתנועה בכבישים ולהמתין בציפייה דרוכה לבאות. "כל עגבניה גודל של רסיס קטיושה", אומר מאיר רעיש מחצור הגלילית לתושבת קריית- שמונה, המתקשה לחייך מהבדיחה. "אנחנו נסגור כאן יותר מוקדם, ניקח את הסחורה ונלך הביתה. הם צודקים. אני גר כמה ק"מ מקרית- שמונה, ושם לא נחתו אף פעם קטיושות. יש להם פה מזל דפוק", אומר רעיש. ליד בית משפחת אלבז בעיר, שם נחת יל הקטיושה, כמעט וסיימו לתקן את הנזקים. זגוגיות עפו לכל מקום, חלונות נופצו. "היה לנו מזל גדול. כל המשפחה לא היתה בבית. אני בשבת הולך לבית הכנסת לומר ברכת הגומל", אומר חיים אלבז. ואכן, בכל בתי הכנסת יאמרו השבת תפילות הודיה מיוחדות על הנס. יו"ר המועצה הדתית בקריית- שמונה, הרב ניסים מלכה, אמר אתמול שהעיר לא עברה כבר עשר שנים ימי תופת כמו ביים האחרונים, ו"על כולנו להתפלל מיד ליושב במרומים". הלימודים בכל מוסדות החינוך התקיימו אתמול כרגיל. "כל בום על קולי, כל יציאת פגז ארטילריה של צה"ל גרמו לי לחשוב שנופלת עלי קטיושה", סיפר יניב מביה"ס מצודות. מרבית התלמידים הגיעו למוסדות החינוך כרגיל, אך היו הורים שהעדיפו להשאיר את הילדים בבית., ליד חדרי הביטחון. − מרבית התושבים ילונו , גם הלילה, זה הלילה החמישי ברציפות, בחדרי הביטחון ובמקלטים. ראש העירייה, פרוספר אזרן, שסייר אתמול במוסדות החינוך בעיר, גילה כי בכמה מקומות מי התהום שוב הציפו את המקלטים. צוותים מיוחדים של העירייה עוסקים כעת בפינוי כמויות המים הגדולות מתוך המקלטים הללו. "נראה שאנו עומדים בפני תקופה חדשה, שמי יודע מתי תיגמר. אנחנו חייבים להיות ערוכים לחיים בקו העימות", אמר אזרן. − − קריאה שטחית של הכתבה עושה רושם "טוב": התושבים מוצגים בשמותיהם, ונדמה כאילו הם העומדים במרכז. ה"עיתון לאנשים חושבים" כבר למד שאין מזכירים אדם ללא שמו המלא. אולם משנסיר את עלי-התאנה הללו וניגש לבדיקה תמטית, תתגלה הכתבה במערומיה כיצירת-מופת של רגשנות פטריוטית. "חיילות הניפו דגל ישראל", ולא שכחו לצרף אליו "שלט ענק, שעליו צוטטו שורות מ'התקווה'" – גם דגל הלאום, גם המנון האומה. החייל – "דמעות זלגו מעיניו", וכל הטקסט כולו כאילו הועתק ממילון הקלישאות השלם: "האם נחזור לחיי תופת?", "עשן סמיך היתמר מכל מקום", "להמתין בציפיה דרוכה לבאות". באשר לתיאוריית ה"נס" (המשתלבת יפה בתמיכתו הסמויה של העיתון בתגובה צבאית נרחבת), מובן שעיתון מכובד אינו יכול לסמוך את ידיו על מונח "צהוב" שכזה. תחת זאת, ככותרת, מושמות המילים "נס התחנה המרכזית" בין מרכאות; אחר-כך חוזרים ומזכירים לקורא את "'הנס של קרית-שמונה', כפי שמגדירים זאת התושבים" (התושבים – ולא, חלילה, העיתון היוקרתי); למי שעדיין לא קלט, מזכיר מיד החייל (זה שדמעות זלגו מעיניו) ש"היה לנו כאן נס" – וזאת רגע לפני שמתעלה הכתבה לעיסוק בעניינים שבקדושה ומתנבאת ש"אכן, בכל בתי-הכנסת בעיר יאמרו השבת תפילות הודיה מיוחדות על הנס", בעקבות המלצתו של הרב נסים (נסים!...) מלכה, ש"על כולנו להתפלל מיד ליושב במרומים". הארץ, אחרי שהכין את קוראיו לאפשרות של שימוש נרחב בכוח, מחרה-מחזיק איפוא אחר התמטיקה שפגשנו במאמר המערכת של ידיעות אחרונות – אך מוריד אותה למישור הלאומני-דתי-סנטימנטאלי הנמוך ביותר: למישור של הדגל, ההמנון ו"ברכת-הגומל". − − נשווה זאת לתימאטיקה של חדשות. כבר כותרתו של מאמר המערכת, "זכרונות ממלחמת לבנון", יוצאת חוצץ באופן בוטה על מה שראינו בעיתונים האחרים: − − '''זכרונות ממלחמת לבנון''' מאת: גבי בשן (חדשות, 20.2.92) − − ההסלמה בחזית הצפון מזכירה יותר מדי את קיץ 82'. מה שחסר לנו הוא שעבאס מוסאווי יהיה שלמה ארגוב של שנת 92'. בעוד עשר שנים ימכרו לנו שוב את הבולשיט הישן, לפיו המלחמה פרצה בגלל הקטיושות בצפון. אף אחד לא יזכור שהתקפות הקטיושות באו עקב התקפת שני מטוסי אפאצ'י על שיירת מכוניות, התקפה שנראה כי נועדה להוריד מסדר היום הציבורי את הדיון על הביזיון במחנה הטירונים ברמות מנשה. צריך לבלום את המהלך הזה, ומהר, כי אחרת נכנס לסרט שכבר היינו בו, וגם שילמנו את מחירו. 654 נשמות מגחכות מלמעלה, ומצפות לראות כמה קורבנות חדשים של "מלחמת לבנון 2" יצטרפו אליהן. חיילים אתיופים קטועי גפיים ישכבו במחלקות השיקום, ובבית הלוחם, הצפוף מדי כבר בלאו הכי, יתחילו להישמע צלילי השפה הרוסית. ובשיא עזות המצח מחזיק, כתמיד, אריאל שרון, שאמר שיש להרחיב את אזור הביטחון אל מעבר ל- 20 הק"מ. הוא כנראה מתכוון ל- 40 ק"מ. האיש שכבר מזמן היה צריך להיעלם מהשטח, ובמיוחד עכשיו, כשהמלה "לבנון" עולה על סדר היום, ממשיך להסית ולהדיח למלחמה. − העיתוי של האירועים, ערב פתיחת מערכת הבחירות, עלול לגרום למקבלי ההחלטות להיסחף בלהט מיותר ולאבד את שיקול הדעת שלהם. עדיף שאת הלהט הזה יפנו לקידום מהלכי השלום. − − אם ידיעות שכח את מלחמת לבנון, והארץ אולי מתגעגע אליה – יבוא חדשות ויזכיר לנו בדיוק כמה עלתה לנו בחיי-אדם. מאמר המערכת גם אינו מקבל את הניתוק בין הריגתו של מוסאווי לבין ההתרחשויות שבאו בעקבותיו. העיתונים האחרים מלעיטים אותנו ב"נחישות התגובה" – חדשות קורא דווקא "לבלום את המהלך הזה, ומהר". ידיעות והארץ מלאים אמון בשלטון ובכוחות הבטחון – חדשות מעז להזכיר שהשלטון ניצב ערב מערכת בחירות, שלצה"ל יש עניין להוריד מעל סדר היום את "הבזיון במחנה הטירונים ברמות מנשה" (בו נהרגו, ימים ספורים קודם לכן, שלושה חיילים חמושים שהותקפו בשנתם בנשק קר). − כל התימות האלה, שתומצתו במאמר המערכת, מפותחות ומורחבות בכתבת-השטח של גבי ניצן, "החיים מנס לנס": − − '''החיים מנס לנס''' מאת: גבי ניצן (חדשות, 20.2.92) − − טיל קטיושה פגע אתמול בבוקר בתחנה המרכזית בקרית שמונה. ראש הממשלה בא לבקר, אבל התושבים שרכושם נפגע לא התייחסו אליו. "רק אנחנו נשלם בשביל תרגיל הבחירות הזה", אמר שלמה מחנות הגרעינים. − − את מקום נחיתתו המשוער של יצחק שמיר סימנו קודם יוסי אחימאיר וכ- 20 שוטרים. מסביבם התקבצו המוני צלמים מקומיים וזרים. ומסביב לכל אלה, על ספסלי התחנה המרכזית בקרית שמונה ובמפלס העליון תפסו התושבים עמדות. "אני הולכת לשאול אותו מה קורה עם התמריצים לתושבים כאן", הודיעה אישה אחת. איש אחר, עם ילדה קטנה על הכתפיים, אמר שהוא מתכוון לבקש משמיר שבפעם הבאה ישכור כאן חדר במלון "הצפון", לפני שהוא מחליט לפתוח במלחמה עם לבנון. ורק צנחן אחד ידע מה באמת קורה: "מה קרה לכם", הוא אמר, " למה מי אתם בשבילו? אכפת לו מה אתם רוצים להגיד? תסתכלו על כל הצלמים שם למטה: בשבילם הוא בא". בערך ב - 16:00 הגיע שמיר, בליווי איציק מרדכי וראש המועצה המקומית, פרוספר אזרן. שרשרת של שומרי ראש הובילה אותו לרציף של קו 963 לירושלים שבתקרתו נפער החור. בתוך שניות הוא נעלם מאחורי טבעת הצלמים והשוטרים. עשר דקות הוא התראיין בעברית, באנגלית ובצרפתית, ואז הובל בחזרה אל הרכב. ברדיו אמרו אח"כ ש "שמיר שוחח עם תושבים במקום". האמת היא שרק תושב אחד הצליח להשיג איתו סוג כלשהו של קומוניקציה: הוא נעמד על הברזלים ברציף, ושאג לעברו: "אתה גדול, אתה ובגין זה אותו דבר, שניכם הבית שלכם זה קריית שמונה". דקות ספורות אחרי ששמיר המשיך בדרכו, חזר השקט למקום. הרעש היחיד הגיע מכיוון חנות העיתונים של דוד ברששת, שם עסק מנקה רחובות בטאטוא שברי זכוכיות ענקיים. שתי זגוגיות החלון של ברששת התרסקו מההדף, הוא התבונן ברסיסים ללא הבעה. שאלתי אותו אם יפצו אותו על הנזק. "אני מקווה שמס רכוש יפצה אותי", הוא אמר ומשך בכתפיים. "הרי לא אני גרמתי לזה". ברששת הוא ממייסדי קריית שמונה. הוא הגיע לכאן עם רעייתו ב- 51'. יש לו בת אחת ארבעה בנים ושבעה נכדים - כולם גרים כאן. הוא לא יצא מהחנות כששמיר היה כאן. "זה לא עשה עלי רושם שהוא בא לפה", הוא אומר, "זה לפני הבחירות. זה הכל. כשירדו קטיושות ב- 81' זה היה אותו שלטון, ואף אחד לא בא. אני לא מאמין לו שאכפת לו מאתנו. הוא פשוט בא לעשות לעצמו פרסומת, לנו לא יקרה מזה כלום". ברששת היה בחנות כשהקטיושה פילחה את הבטון במרחק 20 מ' ממנו, וכמו תושבים אחרים, קשה לו להודות בפחד. "אנחנו רגילים לזה", הוא אומר מה שאומרים כאן כולם. אח"כ אמר "אבל אין גיבור במצב כזה. זה לא בדיוק שלא פוחדים, אבל זה לא כמו ישהו שנתקל בזה פעם ראשונה. תראה במטחים של לפני מלחמת לבנון, היו מקרים שראיתי את הקטיושות עוברות מעלי. זה לא נעים. אז לומדים איך להתמודד. כששומעים שריקה, תופסים מחסה עד שיעבור הזעם, ואז יוצאים וממשיכים בחיים. אתה רואה בעצמך - אף אחד לא מתחבא". − - ואיך הרגשתם במלחמת המפרץ, כשראיתם את התל- אביבים בורחים? − − "אני לא מאשים אותם. זה לגיטימי בעיני. גם ב- 82' היתה בריחה ענקית מאצבע הגליל. אבל אני לא קורא לזה בריחה. אנשים לקחו חופש לעצמם, וחזרו אחרי חודש- חודשיים. זה לא פשוט. ולמי שלא רגיל לזה- בשבילו זה מאד קשה. אנחנו יותר רגילים, אז לא כל קטיושה מבריחה אותנו". − - "תגיד, אתה לא חושב שזה מטורף? מה זאת אומרת רגילים לקטיושות? זה לא נורמלי שאנשים יתנהגו כאילו כלום לא קרה אחרי שרק בנס לא נהגו כאן עשרות אנשים. " − תראה, זה נכפה עלינו, כל החיים האלה. באנו לגור במקום שאנחנו אוהבים, שהוא גם מקום עימות. הבית שלי נמצא במרחק 20 ק"מ מהמשגרים. אז בטח שיש פחד באוכלוסייה. אבל אנחנו אוהבים את המקום, ובשביל להמשיך לחיות פה צריך גם להתרגל לקטיושות. אתה צודק, זה מטורף". − אחד שלא מתכוון להתרגל הוא אדמונד ברששת (אין קרבה משפחתית), שעובד במזנון בתחנה המרכזית. הוא בן 25, נולד בקריית שמונה. "כשנפל הטיל היו לי פה שני חיילים" הוא אומר. "בדיוק הגשתי להם פחית, ופתאום מצאתי את עצמי עם הפחית במחסן. עפתי כמו טיל. מיד ידעתי שזאת קטיושה ומיד חשבתי איזה מזל שבדיוק לפני חמש דקות יצאו מכאן כל האוטובוסים. אבל רצתי לראות מה קרה לבחורה במודיעין, ולא ראיתי כלום. הכל היה לבן מאבק. 25 שנים לא פחדתי מקטיושות, אבל עכשיו נכנסתי לפרנויה. אני מתחיל להבין שתמיד זה יהיה ככה, ואני לא יכול לחיות ככה. שלשם אחרי הקטיושות, באתי לעבוד כאן ב- 4:00 בבוקר. אין לי מה לעשות, אני לא יכול לישון. חאלס, אני התייאשתי ואני חושב לעזוב את הארץ. אני עובד פה, קורע את התחת, בשביל 2,000 שקל- ועכשיו אני עוד פעם צריך לעבור קטיושות? בגלל 50 מ' אני עכשיו חי ומדבר איתך. מה אני צריך לחיות כאן מנס לנס? נשבר לי, זהו". − − כולם בעיר דיברו על הנס הגדול, ממש כמו בימי הסקאדים. הטיל נפל ברגע נדיר שבו לא היה בתחנה אף אוטובוס. אבל לכולם ברור שהקטיושה הבאה יכולה ליפול עליהם. וכאן אין התראה, אין אזעקה ואין פטריוטים. "אם לא הייתי איש שהאדמה קדושה לו" אומר שלמה בוזורגי, 32, יליד העיר "הייתי לוקח את הילדים והולך איתם למקום מבטחים". שלמה, חובש כיפה, הוא בעל חנות גרעינים. על הקיר מתנוססות תמונות של הבאבא- סאלי. אני לא רוצה שהילדים שלי יעברו מה שאנחנו עברנו לפני מלחמת לבנון. ואם זה יחזור- אני לא אתבייש לקום וללכת. הילדים שלי יותר יקרים מהכל". − אל בוזורגי נכנסתי לקנות גרעיני עפולה טריים, ומיד הוא ניסה לשכנע אותי להצביע מערך בבחירות הבאות. "אני פעם הצבעתי תחיה", הוא אמר בלהט, "אבל עכשיו רק מערך, הבנתי שטעיתי, כל יום ששמיר ראש ממשלה אני פוחד. לדעתי, הם גם עשו טעות שהרגו את המוסאווי הזה. במקומו יבואו יותר גרועים, ורק תושבי הצפון ישלמו בשביל תרגיל הבחירות הזה". בכל פעם שנשמעת באזור שריקה של קטיושה, מצלצל בוזורגי הביתה ומתפלל שירימו את השפופרת. "בסך הכל אנחנו בשר ודם", הוא כמעט מתנצל, "אף אחד לא רוצה לחיות ככה, שוב אנחנו חיים רק בשביל הרגע, בלי עתיד. והמצב מידרדר משעה לשעה. אסור שאנשים יחיו בלחץ כזה. מדברים היום על תמריצים עם כל טיל. אני לא רוצה מתנות, אנחנו לא סוג ב'. אנחנו רוצים זכויות כמו כולם ובטחון כמו כולם. שלא ישחקו עם החיים של הילדים שלנו בשביל פרופגנדה. אני אומר לך, תכתוב את זה בעיתון, בבקשה: אנחנו בשר ודם. זה הכל". − − השווה את ה"נס" בשאר העיתונים לשימוש הציני שעושה גבי ניצן באותה מילה. אין כל אמון במערכת, אפילו לא בכך שתפצה על הנזק שנגרם. בהארץ, ראש-הממשלה "התקבל בחמימות רבה על-ידי התושבים" – בחדשות התושבים לועגים לשמיר, כועסים עליו, פוחדים ממנו, אינם מאמינים לו. חדשות אינו מקבל את גירסת העיתונים האחרים, כאילו שמיר בא לקרית-שמונה כדי "לשוחח" עם נתיניו; שמיר בא בשביל העיתונאים, קובע גבי ניצן (אגב, גם מנחם הורוביץ בהארץ שם לב לכך ש"האירועים משכו עיתונאים רבים", גם גוגה כוגן מידיעות יודע ש"צוותי תקשורת מכל העולם" זרמו לאיזור, אך שניהם אינם מקשרים זאת לביקורו של ראש-הממשלה...). שוב, יש מי שנזכר בהריגתו של מוסאוי – אירוע שהודחק ביתר העיתונים – ומעז לחשוב שהיתה זו טעות! מסתבר שיש גם מי שפוחד כאשר יורים עליו (אפילו הוא גבר) – ושלהבדיל ממזג-האויר, לקטיושות לא ממש "מתרגלים" עם הזמן. לא עוד כולנו גיבורים ו"כל הארץ חזית": אדמונד ברששת לא יכול לחיות ככה, הוא מיואש, הוא חושב לעזוב את הארץ, "נשבר לו, וזהו", ולא רק לו. כתבת-השטח חוזרת איפוא על התימות של מאמר המערכת, והתימאטיקה של שתיהן – התימאטיקה של חדשות – מנוגדת בתכלית לזו של העיתונים האחרים: היא אנטי-מימסדית, "תבוסתנית", מנתצת סיסמאות וסטריאוטיפים, משרה אוירה של "נמאס". − − בדיקה תימאטית, בדיקת נקודת-התצפית ובדיקת המקורות מצביעות כולן לאותו כיוון: ידיעות אחרונות והארץ משמשים שופרו של השלטון ושל האידאולוגיה הדומיננטית, חדשות מבטא אידאולוגיה אלטרנטיבית. לסיום נחזור אל נקודת המוצא שלנו, אל פיסת המציאות המוצקה והאובייקטיבית – החור שבתקרה, אשר הן ידיעות, הן חדשות מביאים את תצלומו. מי ניצב מתחת לחור בחדשות? אדם מקריית-שמונה. ומי ניצב שם בידיעות? -כמובן, יצחק שמיר ומלוויו. − − ==סופו של חדשות== − − עד כה שימש אותנו חדשות כעדות לכך, שאפשר גם אחרת. לאמיתו של דבר, חדשות לא היה אחר עד כדי כך. בעמודי האינפורמציה שלו, באחד מן הימים שסקרנו, הופיעה גם כתבה סטנדרטית ברוח ידיעות אחרונות שכללה ציטוט מלא של קלישאות הרשויות וקלישאות התושבים; התפרסם גם מאמר מערכת נוסף ברוח הסטנדרטית. הכתבה של גבי ניצן הופיעה במדור האישי יותר, היה שם. בהתאם למוסכמות הקריאה (שבשרות האידאולוגיה הדומיננטית), בונים עמודי האינפורמציה את המציאות ה"אובייקטיבית", בעוד עמודי-האמצע בונים מציאות "סובייקטיבית" של דעות. כלומר: במה שנוגע להבחנה בין "אמת" ל"עמדה" – חדשות הולך עם כולם. − − יש לזכור גם, שבחרנו בנושא קל. ההתנגדות למלחמת-לבנון היא כמעט קונסנסוס, ולבטח קונסנסוס בקרב קוראי חדשות – ובקרב קוראי המאמר שלנו. מי שיוצא נגד כל מה שמזכיר את מלחמת-לבנון, אינו מושלך באופן אוטומטי אל מחוץ למחנה של האידאולוגיה הדומיננטית. בעניינים קשים יותר ושנויים יותר במחלוקת, כמו מלחמת המפרץ, פיקציית "הלחץ האמריקאי" ו"תהליך השלום", לא נקט חדשות מעולם עמדה עצמאית. אפילו במקרה הקל שבחרנו, אפשר להעלות על הדעת גישה רדיקלית יותר מזו שנקט חדשות בפועל. למשל, אפשר היה לדמיין בדיקה לא-סטריאוטיפית של השאלה: מה באמת עושה ישראל בלבנון. האינטרפרטציה השבלונית של "תעמולת בחירות" מגוחכת באי-התאמתה למציאות (האירועים בלבנון הוצנעו ולא נעשה בהם כל שימוש בתעמולת הבחירות של הליכוד). אפשר היה לתהות, למשל, האם ישראל מנסה להרחיב את "רצועת הבטחון" – אולי כפיצוי עתידי על שטחים ברמה במסגרת הסכם עם סוריה. עד כדי כך לא הרחיק חדשות לכת; ואף-על-פי-כן, עובדה היא שרק בחדשות הופיעו באירוע הקטיושות טקסטים מן הסוג שראינו. אפשר לומר, שאם היה בשנים האחרונות עיתון יומי אלטרנטיבי כלשהו בישראל, היה זה חדשות. − − אולם גם אלטרנטיבה מוגבלת זו באה לקיצה. כבר בשנת 1990 הצטרף חדשות לוועדת-העורכים – סימן מבשר רעות להתקפלות העתידה לבוא. במהלך 1992, זמן-מה לאחר האירוע שאת הדיווחים עליו ניתחנו כאן, התחלף עורך העתון, ויואל אסתרון תפס את מקומו של יוסי קליין. חילופין בסגל, לצד קשיים כלכליים ופיטורי-עובדים נרחבים, לוו בהכרזות, כאילו מעתה עומד חדשות להיות עיתון אופוזיציוני ולוחם בגלוי – הכרזה על "יציאה מן הארון", כביכול; ואילו בפועל – חדשות "יישר קו" וחזר לחיקו החמים של הקונצנזוס. כשנה לאחר מכן הוא נסגר. − − ===מיחזור וויכוחים קודמים=== − − הדבר שמבטיח את שימור תפיסת המציאות הדומיננטית (או כללית יותר- האידיאולוגיה הדומיננטית) הוא המיחזור של העמדות. מדובר בדפוס קבוע למדי: ראש הממשלה או שר כלשהו משחרר הכרזה בתחילת השבוע; זו מדווחת בעיתונים, ולמחרת, באופן אחיד למדי, היא גם עומדת במרכז מאמרי המערכת, שמתייצבים כולם מאחוריה. יום יומיים יעברו עד שגם בעלי הטורים, ה"עצמאיים" כביכול, ישמיעו את אותה מנגינה בדיוק, בליווי כזה או אחר של קישוט ותחכום. לפני תום השבוע תהיה עמדה זו כבר הדבר המדובר ביותר בשיחות חולין: כל חבריך יבטאו אותה בהתלהבות, כאילו זה עתה עלתה במוחם. המיחזור האינסופי של עמדות השלטון הוא מעגל קסמים שקשה מאד לשבור אותו מבפנים. − − שוב מתעוררת כאן הבעיה: כיצד לא מאבדת התקשורת את אמינותה בעיני הקהל? אם תלותה בשלטון כה גדולה, איך הדבר נעלם מעיני הקוראים, שעדיין משוכנעים כי התקשורת פלורליסטית ועצמאית? אמצעי מרכזי בשימור אמונם של הקוראים הוא אסטרטגית "הויכוחים המדומים", שפורחת באמצעי התקשורת. אני מכנה "ויכוח מדומה" כל ויכוח שעולה בהקשר פוליטי אך מתנהל כולו על בסיס הנחות היסוד של האידיאולוגיה הדומיננטית. נדמה לי שאין כמעט דוגמאות לויכוחים לא מדומים בתקשורת הישראלית, שזכו לטיפול רציני ולא דעכו בעודם באיבם. העיתונים מלאים בויכוחים; נדמה שאין יום שבו לא צצה "סוגיה" ציבורית חדשה, שאליה מופנים הזרקורים. העיתונאים מראיינים פוליטיקאים ומומחים, בעלי הטורים מחווים את דעותיהם בעניין (על פי רוב, בדפוס ידוע מראש), ובמשך תקופה ארוכה או קצרה הויכוח וספיחיו ממלאים את עמודי העיתונים. הכל, כמובן, מתנהל ברטוריקה מובהקת של אי הסכמה: טונים גבוהים, האשמות אישיות, הישענות על מטענים רגשיים וכדומה. כשמביטים מבחוץ על כל ה"מהומה" הזאת, קשה באמת לבודד את מה שעומד לויכוח ולבחון אותו באופן לא משוחד. ה"רעש" התקשורתי מחפה במקרים רבים על ריקנות מביכה. − − יש שני סוגים של ויכוחים מדומים: ויכוח המשמר את קדם- ההנחות של האידיאולוגיה דומיננטית, וויכוח טריוויאלי. ויכוח מהסוג השני הוא ויכוח המתרכז בנושאים זניחים, שוליים לבעיות מהותיות, אך מבחינת הנפח והלהט שמושקעים בו, יוצר את הרושם שהוא הוא העניין החשוב העומד על הפרק. האפקט הבלתי נמנע שלו הוא הסטת תשומת הלב הציבורית מהסוגיות העקרוניות וריכוזה בבעיות שאינן מסכנות את ההגמוניה האידיאולוגית של השלטון. דוגמה מובהקת לויכוח טריוויאלי כזה, היא הויכוח שניטש בלהט רב בימי מלחמת המפרץ ולאחריה סביב השאלה: האם היו מסכות הגז תקינות או לא, והאם היה או לא היה "מחדל" בהפצתן לציבור? מאמרים נכתבו, חוות דעת ניתנו, חקירות נפתחו, השמצות הופרחו, מה לא הושקע בויכוח הזה. דבר אחד נשכח: מדוע תושבי ישראל בכלל הובאו למצב הזה של הישיבה בחדר האטום? האם המלחמה הזאת היתה מוצדקת, האם הכרחי היה שישראל תתמוך בה ובכך תצרף את אזרחיה בעל-כורחם למעגל האימה? ובעיקר, מהן המסקנות הפוליטיות המתבקשות? הדיון בכל אלה לא התקיים - פשוט כי לא היה לו מקום: את כל תשומת הלב ריכזה השאלה הגורלית בדבר תקינות מסכות הגז. − − ויכוח מהסוג הראשון, משמר את קדם-ההנחות של האידיאולוגיה דומיננטית ואף מחזקן. הזכרתי כבר שחומסקי מביא כדוגמא את הויכוח הציבורי בארה"ב בתקופת מלחמת ויטנאם. מתנגדי המלחמה טענו שאין דרך לנצח בה, ולכן יש לסיימה. תומכי המלחמה טענו שאפשר, עם עוד 'קצת לחץ' לנצח. קדם ההנחה המובלעת בויכוח זה היא שאם אפשר לנצח- המלחמה מוצדקת. וכך יצא שהויכוח הסוער לכאורה בתקשורת לא נגע כלל בשאלה האם יש צידוק מוסרי וחוקי למלחמתה של ארה"ב בויטנאם. − דוגמא מסוג אחר היא הויכוח הקלאסי אצלנו בין "שמאל" ל"ימין" על תהליך השלום. ויכוח זה כבר אינו נסוב על נושא טריוויאלי, אולם הוא מתאפיין בשתיקה מוחלטת בנושאים מרכזיים. השמאל והימין מתגוששים על עתיד ארץ ישראל. אלה תומכים בתהליך השלום אומרים שהשלום שווה את הוויתורים ואלה אומרים שלא, אך אף אחד לא בודק אם אומנם מתנהל בשטח תהליך שלום ממשי. לוויכוחים המדומים אצלנו היסטוריה ארוכה. מזה שנים מחנה השלום, או השמאל, מתווכח עם המתנחלים ולא עם הממשלה שמאפשרת את פעולתם. דינמיקה מוכרת בתקופת האינתיפאדה היתה שהימין תוקף את הצבא על "ידו הרכה" בטיפול באינתיפאדה, ואילו השמאל מיד נחלץ להגנת כבודו של הצבא. ראוי לשים לב, שהויכוח האחרון מתלקח תמיד בצמוד להסלמה באלימות בשטחים: דווקא אז זועקים המתנחלים שהצבא "רך" מדי. − − נדגים את הדינמיקה הזאת באמצעות מאורעות תקופה קצרה באחד משיאי האינתיפאדה, בחודשים מאי-יוני 89'. בתקופה זו, ובמיוחד לאחר שובו של ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, מביקור בארה"ב, חלה עליה תלולה בפעולות הדיכוי בשטחים: הסטטיסטיקה הרשמית דיברה על הכפלת מספר ההרוגים לחודש. ביום אחד בתקופה זו הגיע מספר הפצועים בעזה ל- 150 איש, והסגר שהוטל בעיר היה חסר תקדים. אלו הן העובדות; כיצד הגיבו עליהן הימין והשמאל באותם ימים? − מנהיגי מפלגות הימין תקפו בחריפות את "היד הרכה" של צה"ל, וזאת למרות ההחמרה הגלויה בכמות הנפגעים בצד פלשתיני: − − "אריאל שרון: החולשה שהפגינה מדינת ישראל בשבוע האחרון גרמה להגברת הטרור והאלימות. האסון הכבד בהר חברון צריך להמחיש לכולנו שאנו נמצאים במלחמה... אין הבדל בין אש"ף-טוניס לאש"ף-שטחים. מי שאומר שיש, מדבר דברי הבל. הם יושבים כאן, והם יושבים שם, וכולם צריכים להיות מחוסלים". − − "רפאל איתן: יש להחריב את הכפר אולא, שם אירעה התקרית. אין להותיר אבן על אבן, ואת תושביו יש לגרש ללבנון. על סמך דבריו, כי כל האחריות מוטלת עליו, צריך שר הביטחון להסיק מסקנות ולהתפטר מיד." − − "רחבעם זאבי: חיי בנינו מופקרים, והממשלה מחרישה. תנועת מולדת תובעת ממשלת ישראל למלא את חובתה להגנת היהודים." − − "מועצת יש"ע קראה להכריז על מצב חירום ביהודה ושומרון בעקבות התקרית וכן קראה לראשי העומדים בצה"ל להסיק מסקנות אישיות." − − ("חדשות", 21.5.89) − − מה פשר הפער הזה? מדוע דווקא אז, כשהממשלה הורתה "סוף סוף" לצה"ל לעשות מה שהמתנחלים ושולי הימין דרשו כל הזמן שיעשה, נציגי הימין תוקפים את הממשלה במקום לחזק את ידיה? ההסבר הוא, שהימין יכול לסמוך על צרכן החדשות הנפוץ, שיקבע את דעותיו על-פי "אירועי הדיבור" ולא האירועים בפועל. קורא העיתון היוני מסיק, שאם הימין תוקף את צה"ל ואת הממשלה על מדיניות "יד רכה" בשטחים, סימן שבסך הכל הכיבוש אינו "נורא" כל כך; שהרי מה השמאל דרש תמיד, אם לא "יד רכה" יותר בשטחים? − אולם מלאכתו של הימין נעשית קלה עוד יותר, כשהוא מפנה אצבע מאשימה כלפי צה"ל. או- אז מזדעקים כל יוני השמאל כאיש אחד, ומתייצבים לדגל: כבודו של צה"ל תמיד היה חשוב בעיניהם ממעשיו בשטח. הנה כך, לאחר התלקחות הביקורת מן הימין, יזם גוף שנקרא "קואליציית השלום" הפגנת המונים בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב. על מה ולמה מפגינים? כך הסבירו המודעות שפורסמו יום לפני כן: − − '''על כך אין מחלוקת: קדושת חיי אדם וכבוד צה"ל.''' − * אנו תובעים שיופסקו ההתקפות שלוחות הרסן על צה"ל. − * אנו קוראים לצה"ל ולמשטרת ישראל להפעיל את כל הפקודות המאפשרות לעצור מתנחלים ולהעמידם לדין. − * יש לחסום את אותם אנשי גוש אמונים היוזמים מסעי עונשין וסיורי התנכלות לתושבי השטחים. − − קואליציית השלום קוראת להפגנת המונים. − − (מודעה ב"ידיעות אחרונות", 2.6.89) − − ניתן היה לצפות, שכאשר הסתמן הקו החדש בשטחים, ייצא השמאל במתקפה על היד הקשה. השמאל יזעק: אל תירו - תדברו! השמאל יקרא להפסקת אש חד-צדדית שלנו בסיסמה "תנו סיכוי לשלום". אך זה לא קרה. השמאל היה עסוק בהתקפה על המתנחלים, ולשם כך גייס את כל שורותיו. וכך יוצא, שברצונו או שלא ברצונו, נחלץ השמאל להגנת הממשלה. המתנחלים אולי הוזהרו או נענשו בעקבות "מחאה" זו, אך בתווך, בין מסונוורי השמאל למטורפי הימין, עומדת ממשלת ישראל: צודקת ומוסרית. − − הוויכוח המתמיד הזה בין השמאל לימין בארץ, דווקא בשל השכנוע הפנימי העמוק של כל הצדדים המעורבים בו, מניח כמובן מאליו שממשלת ישראל תמיד חותרת לשלום ועושה הכל כדי להשיגו: זו בדיוק הסיבה שהשמאל צריך לגונן עליה מפני התקפות הימין. אולם כפי שראינו, העובדות בשטח בינתיים מצביעות על האפשרות ההפוכה: ישראל אינה עושה את הצעדים המתבקשים מחתירה לשלום, אלא צועדת בנתיב הבטוח של המשך הכיבוש. עמדה כזאת אינה עומדת לדיון בכלל כיום בישראל, שכן לו היתה נדונה ברצינות, היה כל הויכוח המדומה בימינו בין "שלום עכשיו" לגוש אמונים מתפוגג כעשן. המתנחלים מכריזים כי יסרבו לפנות יישובים (מי בכלל איים בכך? רבין חוזר ומצהיר ששום התנחלות לא תפורק!), והשמאלנים מצידם מתרים ומזהירים שלא "יסבלו" מרדנות חתרנית. מי יוצא צודק מכל העסק? רבין, כמובן, שעמדתו מונחת כמובנת מאליה בבסיס הויכוח. − − ===הערות על חקר התקשורת באקדמיה=== − − בהרצאת המבוא עמדנו על כך שהאקדמיה בחברה המערבית נוטה לשתף פעולה עם האידיאולוגיה הדומיננטית ותורמת לביסוסה. שיתוף הפעולה יכול להתבטא במחקר שמבסס השערות את הנחות היסוד, או בריקון וטריוויאליזציה של הדיון - התמקדות בעיסוק במה שלא משנה. ברצוני להדגים עניין זה בנושא אחד שמעסיק רבות את חקר התקשורת באקדמיה. − בדיון סביב היחס בין התקשורת לבין דעת הקהל ישנה שאלה שתמיד מעוררת ויכוחים סוערים, בשיחות הרחוב כמו גם במחקרי האקדמיה. השאלה היא זו: האם התקשורת מעצבת את דעת הקהל או רק משקפת אותה? כלומר, האם למה שכתוב בעיתונים ומוצג בטלוויזיה יש השפעה מוכחת על דעותיהם הפרטיות של צרכני התקשורת, או שבעצם כל מה שהתקשורת יכולה לעשות זה להציג עמדות שממילא התקיימו כבר בציבור, ואין לה השפעה ממשית על עיצובן. − − שאלה זו מעסיקה זמן רב סוציולוגים של התקשורת; למעשה, מאז מלחמת העולם הראשונה, שבה הוכר לראשונה ערכם התעמולתי של אמצעי התקשורת ההמונית, עלתה שאלת העיצוב- שיקוף על סדר יומה של הסוציולוגיה. בהשפעת אותם שימושים תעמולתיים, התפתחה גישה נאיבית, הגורסת כי באמצעות התקשורת אפשר לעצב באופן מוחלט את השקפותיהם של אנשים, בכל נושא שהוא. סביב גישה זו התפתחה בקרב חוגים אינטלקטואליים מסוימים אף מערכת נורמטיבית: איש הרוח נתפס כמי שתפקידו לנצל את כוחם המעצב של אמצעי התקשורת על- מנת "לחנך" את העם ו"לכוון" את האוכלוסייה ליעדים "חיוביים" מבחינה ציבורית. חומסקי מרבה לנתח דוגמאות כאלה של מניפולציה אידיאולוגית בתיפקודם של האינטלקטואלים בחברה המערבית. תפיסה זו בדבר כוחה העצום של התקשורת קרובה מאד לראייה המרכסיסטית: גם היא רואה באמצעי התקשורת כלי לייצור אידיאולוגיה, שנועד לשמר את הקיפוח המעמדי הקיים לטובת האינטרסים של בעלי ההון. גם המרכסיסטים האמינו שיש לתקשורת כוח מעצב בממדים גדולים מאד. כנגד תפיסת התקשורת ה"מעצבת", ניצבת תפיסת התקשורת ה"משקפת". על פי גישה זו, רוב האנשים ממפים את המידע שמספקת התקשורת לתוך המערכת האידיאולוגית שלהם. המחזיקים בגישה זו יטענו שהשיקול העליון של עורך העיתון הוא כלכלי: העיתון רוצה למכור, וכל אינטרס אחר מוכפף לשיקול זה. מכאן נובע, אומרים חסידי הגישה ה"משקפת", שהעיתון תמיד יפרסם את מה שקוראיו רוצים לקרוא, כדי למצוא חן בעיניהם ולשמור על נאמנותם. גם תלות בשלטון לא תוכל לפרק את ה"ברית" הזאת בין העיתון לקוראים. בגירסה הקיצונית של השקפה זו, העיתון תלוי עד כדי כך בהעדפותיהם של קוראיו, עד שהוא לא יעז לחרוג כהוא זה מן ה"פרופיל" האידיאולוגי שלהם. מחקרים שונים בוצעו כדי לבדוק מי מבין שתי הגישות נכונה יותר. החוקרים השוו את הפערים בין העמדות האידיאולוגיות של קהילה מסוימת לבין העמדות המקודדות בעיתונים ובשאר אמצעי התקשורת שקהילה זו צורכת. (השוואה כזו ניתן לבצע באמצעות מדדים מקובלים פחות או יותר לבחינת טקסטים אידיאולוגיים: שכיחות של טענות ערכיות, תפוצה של ביטויים רגשיים וכדומה). − − בהמשך אטען שלמרות חזותו המחקרית הדיון הזה מייצג ויכוח סרק, נטול אפשרות לאישוש אמפירי, וחסר ערך תיאורטי. אך בשלב ראשון נעמוד על הקשריו האידיאולוגיים ונבדוק כיצד הוא משתלב בשיח הציבורי על התקשורת. אני רוצה לנתח בהקשר הזה מאמר שעוסק בדיוק בויכוח הנוכחי, מן הזווית הישראלית מקומית: מאמרו של יצחק רועה, "מיתולוגיה עיתונאית" ("פוליטיקה" 32, מאי 1990). הניתוח הזה יהיה תרגיל בדה- קונסטרוקציה: נביא בחשבון את כל הגורמים ההקשריים שמעורבים בכתיבת המאמר, וננסה להראות כיצד האינטראקציה ביניהם מבנה את העמדות הננקטות בו. − − ראשית, מיהו הכותב? הוא מוצג כ"איש רדיו וטלוויזיה, ומרצה בכיר במחלקה לקומוניקציה באוניברסיטה העברית". המאמר מופיע בכתב-עת פוליטי עם קו שמאלי, והגיליון מוקדש כולו לנושא התקשורת. כלומר, מדובר בשילוב של מחקר ואידיאולוגיה, מאמר של איש מקצוע שמופיע בכתב עת שקשור באידיאולוגיה מסוימת, ומופנה לקהל עם אידיאולוגיה מסוימת. אציג להלן את עיקרי המאמר. הסוציולוגים שהחלו לחקור את התקשורת הרבו לדבר על "פונקציות" חיוביות ושליליות שהיא ממלאת. הם התעמקו בשאלה אילו מטרות משרתת התקשורת בחברה, ולמעשה התעלמו מהשאלה הזאת לגבי עצמם: מהי תכליתו של מחקר כזה על "השפעת התקשורת על החברה". המחבר מבקש להתנתק מגישה זו, ולבחון אמונה "רווחת מאד", ברחוב ובאקדמיה, שמייחסת לתקשורת כוח השפעה גדול. כבר בהתחלה מוגדרת אמונה זו במילים: מיתוס "כוח ההשפעה" הגדול. הדוגמאות שמובאות כדי להפריך את המיתוס הזה הן ממלחמת וייטנאם וממלחמת לבנון. נהוג לייחס לסיקור הטלוויזיוני של המלחמה באמריקה, שהביא את "הדם והדמעות מוייטנאם לכל בית", תפקיד נכבד באילוץ הצבא האמריקני לצאת מוייטנאם. אצלנו, אריאל שרון נהג להאשים את התקשורת בדה-מורליזציה, שאשמה במידה רבה בהסתבכות במלחמת לבנון. גם סיקור האינתיפאדה נתפס כמהלך במלחמה, שניתן לנצלו לחיוב או לשלילה: נציג של דובר צה"ל מצוטט כמי שאמר, שהטלוויזיה תכריע באינתיפאדה, כי זו מלחמה על דעת קהל. − − אבל האם באמת יש לטענות אלה אחיזה? האם כוחה של התקשורת רב כל כך? המחבר מצטט מבקר טלוויזיה מן ה"ניו- יורקר", שמציע דעה אחרת ביחס למלחמת וייטנאם: "רק לאחר שגברה בחברה האמריקנית התחושה, שהמלחמה חסרת סיכוי; רק לאחר שגברו קולו המחאה, הסירוב והפקפוק; רק לאחר שגם בחוגי הממשל ובדברי הפוליטיקאים נשמע הספק המכרסם, רק אז התחילו שידורי הטלוויזיה להביא את תמונות הדם והדמעות, הזוועה וחוסר הישע. לא לפני זה."; "במילים אחרות", קובע המחבר, "אין סיבה לחפש בטלוויזיה מה שאין בסביבתה החברתית- פוליטית- תרבותית. להיפך, כדאי לחפש בה ביטויים למה שיש סביבה". כדוגמה נוספת מביא המחבר משדר רדיו ששודר שנה לאחר מלחמת לבנון. שמו היה - "שנה למבצע שלום הגליל - משדר מיוחד במלאות שנה למלחמת לבנון". את שם השעטנז המוזר הזה מצדיק המחבר בכך שבאותה תקופה כבר כורסם באופן משמעותי הקונצנסוס סביב המלחמה, אך עדיין הקו הממשלתי ("מבצע שלום הגליל") לא נעלם לגמרי. השם פשוט "שיקף" את המאבק הציבורי על הייצוג הערכי של אותה מלחמה. − − סיום, חוזר המחבר לעניין סיקור האינתיפאדה. גם כאן, הוא טוען, הצנזורה והסינון הם פרי של העדפות העם עצמו: "התבוננו בטלוויזיה ותוכלו ללמוד ממנה - למה שהיא מראה וממה שאיננה מראה - מה אנחנו מוכנים לראות, ואיך היינו רוצים לראות את עצמנו". כלומר, אין זו הטלוויזיה שמשפיעה על עמדות הציבור ביחס לאינתיפאדה, אלא הציבור עצמו "כופה" את עמדותיו על אופי הסיקור, הסינון והבחירה של החומר המוגש לפניו. מסכם המחבר: "לא טלוויזיה משפיעה, אפוא, אלא טלוויזיה מביעה." − − עד כאן דבריו של יצחק רועה. מן הנתונים הקונטקסטואליים שהוזכרו קודם (מי המחבר, מה הפורום וכדומה) מובן למי "משיב" המחבר: לימין, שמתקיף את התקשורת השכם והערב שהיא עוינת, לא-פטריוטית ושמאלנית. אותו ימין - לדוגמה, אריאל שרון - מייחס לתקשורת כוחות "מאגיים" ביכולתה להשפיע על דעת הקהל, ורועה בא לתקוף את עצם ההנחה שיש לתקשורת השפעה כזאת, לא כל שכן שהיא מקדמת עמדות שאינן רווחות ממילא בציבור. תמצית הטיעון של רועה: התקשורת אינה יכולה לעצב את דעת הקהל "שמאלה", פשוט משום שאינה מסוגלת לעצב אותה לשום כיוון, לכל היותר היא יכולה לשקף. − − חשוב להבחין בין שתי טענות שונות מאד, אשר יכולות להיכלל תחת תפיסת התקשורת ה"מעצבת": הראשונה אומרת שהתקשורת מעצבת את דעת הקהל על-פי אידיאולוגית השלטון; השניה אומרת שהתקשורת היא ממהותה שמאלנית, ובהתאם לכך היא מעצבת את דעת הקהל. באורח לא מפתיע, הטענה הראשונה מושמעת ל-ידי מתנגדי השלטון, והשניה על-ידי השלטון עצמו (יש להבין את "השלטון" בהקשר הרחב ביותר: לא המפלגה השלטת אלא כל המערכת השלטונית - כנסת, מפלגות וממשלה). אלו גם שתי עמדות אפשריות שאיתן יכול מי ששולל את "מיתוס כוח ההשפעה" להתווכח. מה הדילמה של רועה בויכוח ה"מעצבת- משקפת"? נראה שהיא זאת: אם יסכים שהתקשורת מעצבת, הריהו מוצא את עצמו במחנה אחד עם הימין, שטוען זאת מאז ומעולם. זיכרו שרועה הוא אינטלקטואל שמאלי; הדבר האחרון שהוא רוצה זה להיות מזוהה אידיאולוגית עם אריאל שרון. אך טענת הימין לגבי התקשורת המעצבת היא רק אפשרות אחת מבין שתי האפשרויות שמנינו קודם לכן; זו הטענה שהתקשורת מעצבת לטובת השמאל. מה עם האפשרות השניה, שהתקשורת מעצבת לטובת השלטון? רועה אינו שוקל אותה כלל, ומשום כך הדרך היחידה שעומדת בפניו היא פשוט לשמוט את הקרקע מתחת לטיעון ה"עיצוב": לטעון שאין שחר לאמונה ב"כוח ההשפעה" של התקשורת, כי היא רק משקפת עמדות קיימות. − − הנקודה המרכזית כאן היא לחשוף את האופן שבו מסיט הויכוח "מעצבת- משקפת" את הדעת משאלת התלות בשלטון. מכיוון שגבולות הויכוח מוכתבים מראש, מחויבים המתווכחים לשמור על האופוזיציה המוכרת בין שמאל לימין. עובדה זו מחייבת את רועה, כנציג השמאל, לנקוט עמדה מנוגדת לעמדת הימין בשאלת העיצוב- שיקוף; אם הימין אומר "מעצבת", השמאל יגיד "משקפת". על-ידי כך נדחקת ומושכחת השאלה המרכזית בעצם: איזו אידיאולוגיה זוכה לעיצוב/שיקוף שעליו מדברים, ומה יחסה לשלטון. אחד מטיעוניו של רועה, בסוף מאמרו, נוגע לסיקור האינתיפאדה בטלוויזיה הישראלית. רועה טוען, שהטלוויזיה לא מראה את האינתיפאדה האמיתית כי העם לא רוצה לראות אותה. אולי הוא צודק ביחס לרצון העם, אבל איך בכלל אפשר להעריך את משקל הטיעון הזה מבלי להביא בחשבון את העובדה הפשוטה שגם אם העם היה רוצה לראות - אסור להראות בטלוויזיה את המראות הקשים של האינתיפיאדה. שהרי כל החומר עובר צנזורה קפדנית ביותר. מה העם רוצה או לא רוצה זו השערה של חוקר; מה מותר ואסור להראות בטלוויזיה - זו עובדה. איך אפשר להתפלסף על רצונו של העם מבלי להזכיר את עובדת הצנזורה, שבלעדיה כל הדיון היה נראה אחרת? − − לפיכך, יש משהו מגוחך בטענה שהטלוויזיה משקפת רק את מה שהעם רוצה, בשעה שהשידורים עצמם כפופים לקריטריונים נוקשים, שאינם קשורים בכלל לרצון העם. מה משמעות "שיקוף" שעובר צנזורה? האם יש אפשרות לשמור על נייטרליות כלשהי בתוך מערכת שכזו? הטיעון של רועה הוא מיתמם במקרה הטוב, ומניפולטיבי במקרה הרע. − עמדה כמו זו של רועה מחזקת את האידיאולוגיה הדומיננטית ,שכן היא חולקת עימה את קדם-ההנחה הבסיסית, שהתקשורת היא נייטרלית (אם לא שמאלית) וממילא היא חסרת חשיבות כי אין לה השפעה על הקוראים. בעקיפין תורם המאמר גם לחיזוק ההנחה שהתקשורת נוטה שמאלה במקרים רבים, אלא שלדעת רועה, זה קורה כשדעת הקהל נוטה שמאלה. הקורא שתופס את הויכוח הזה כויכוח מהותי, יכול להשתכנע לצד זה או אחר. הנקודה המכרעת היא שבכל מקרה הוא יאמץ במובלע ומבלי להיות מודע לכך את קדם ההנחה המוסכמת על שני הצדדים: במקרה זה, הטענה שהתקשורת היא לעיתים שמאלית ועוינת את השלטון ותמיד עצמאית, בלתי תלויה בו. באופן זה אפילו יצחק רועה, איש שמאל עם כוונות טובות, תורם את חלקו לביסוס האידיאולוגיה הדומיננטית, כיוון שבעצם העובדה שהוא מקבל על עצמו את הגדרות השיח הדומיננטי - מהן הנחות היסוד, על מה ראוי להתווכח - הוא מאשר את כל מה שאינו שולל. עמדה אלטרנטיבית תטיל ספק בקדם ההנחה שהתקשורת שמאלית או נייטרלית; תנסה להראות שהאידיאולוגיה הקובעת בדיווח התקשורתי בארץ היא ימנית באופייה; ושאידיאולוגיה זו משותפת גם ל"ימין" וגם ל"שמאל" הפוליטי בארץ, בהיותה הבסיס האידיאולוגי של כל שלטון. − − נחזור עתה אל המחקר האקדמי: כל הויכוח על תקשורת "מעצבת" לעומת "משקפת" הוא ויכוח סרק, הן מבחינה אמפירית והן מבחינה תאורטית. מבחינה אמפירית כבר די ברור היום, שאי אפשר להכריע בין שתי הגישות: לא כל כך בגלל היעדר ממצאים מובהקים, אלא יותר בשל הקושי להעריך איזה סוג של ממצא יכול לתמוך בגישה אחת אך לא בשניה. אסביר זאת באמצעות דוגמה פשוטה. − − סוציולוגים אנגליים בדקו את היחס בין סיקור שלילי של הפגנות אלימות, אשר תוארו במונחים של פריעת חוק, לבין יחס הקהל לאותן הפגנות. הממצאים הראו קורלציה גבוהה יחסית בין העמדה שהוצגה בעיתונים לבין העמדות שהחזיק בהן הקהל. לכאורה, אם כן, הויכוח "מעצבת- משקפת" ניתן להכרעה אמפירית, על-ידי מבדקי שדה. אך חישבו לרגע מה נובע מן הממצאים שהתקבלו ביחס לשתי ההשקפות על כוחה של התקשורת. מסתבר שלא נובעת מהממצאים שום מסקנה חד משמעית. שהרי בין אם העיתון משקף או מעצב את דעת הקהל, שתי הגישות ינבאו קורלציה גבוהה, כל אחת מסיבותיה שלה. הממצאים כשלעצמם פשוט אינם מסוגלים להכריע בין שתי האפשרויות. מה קורה אם הקורלציה בין עמדות התקשורת לבין עמדות הקהל היא נמוכה? נראה שבמצב כזה יש אישוש להנחה שהתקשרת אינה מעצבת את דעת הקהל. אך האם נובעת מכך המסקנה שהתקשורת משקפת אותו? והרי זה אבסורד: אם היא משקפת את דעת הקהל מדוע מצאנו קורלציה נמוכה בין עמדות התקשורת לעמדות הקהל? בפועל, קורלציה נמוכה מסוג זה נמצאה במדינות הגוש המזרחי, לפני קרוס הקומוניזם. כאשר התקשורת היתה כלי שלטוני בגלוי, אנשים התייחסו בספקנות רבה למידע שהועבר בה, וברור שהיא לא שיקפה את עמדותיהם, כלומר, בהחלט ייתכן מצב שבו התקשורת משקפת בברור את דעת השלטון בלבד, ובכל זאת היא נכשלת בעיצוב דעת הקהל. − − יוצא אם כך שאין כל דרך להכריע בשאלה האם התקשורת מעצבת או משקפת את דעת הקהל, כלומר, אין לשאלה כל תוכן אמפירי, כיוון שזו שאלה מדומה. מקור הבעיה או הכשל של הדיון האקדמי בנושא הוא בעצם בניית הדיכוטומיה "מעצבת מול משקפת". ההיפך מ"מעצבת" הוא "לא מעצבת את דעת הקהל". אך מ"לא מעצבת" אין שום היקש ל"משקפת את דעת הקהל". השאלה האם יש לתקשורת כוח עיצוב מוחלט , כלומר האם 'שטיפת מוח' מלאה אפשרית בחברה דמוקרטית, היא בפני עצמה שאלה לגיטימית למחקר, בתנאי שיימצאו הכלים האמפיריים לענות עליה. אך אין כל דרך להסיק מממצאי מחקר כזה את התשובה לשאלה- 'את עמדותיו של מי משקפת התקשורת בחברה המערבית'. השאלה 'אלו עמדות משקפת התקשורת' אף היא, בפני עצמה, שאלה אמפירית שניתן לבדוק בעזרת הקריטריונים שהצגתי בהרצאות הקודמות. לפי כל קריטריוני הבדיקה, התקשורת משקפת בעיקר את העמדות השלטוניות, מה שלא שולל את האפשרות שישנם רגעים בהיסטוריה שבהם דעת הקהל כופה את עצמה על התקשורת, כמו גם על השלטון, כפי שהיה בעקבות מלחמת ויטנאם, או לבנון אצלנו. − − שאלת העיצוב ושאלת השיקוף לכן, הן שתי שאלות בלתי קשורות, שאי אפשר לגזור את התשובה לאחת מהתשובה לחברתה. המחקר האקדמי שמעסיק דורות של סטודנטים בזיהוי המדומה ביניהן תורם את חלקו הצנוע לביסוס האידיאולוגיה הדומיננטית: כללית, עיסוק בשאלות מדומות תורם לעירפול ול'מורכבות' שהם בפני עצמם חסמים יעילים לחשיבה ביקורתית. ספציפית, הטענה שהתקשורת בסך הכל משקפת את דעת צרכניה, היא בדיוק הטענה שמייצרת התיאוריה הדומיננטית, טענה שאמורה לשכנע אותנו שאין מה לעשות- אם נדמה לנו שהתקשורת היא המקהלה המדברת של השלטון, זה רק בגלל שכולם, חוץ מאחד או שניים, רוצים תקשורת כזו. − − ==קריאה חתרנית== − − עד כה פיתחנו כלים לזהות את מרכיבי התעמולה והמניפולציה בתקשורת. ראינו שבתחומים המרכזיים של המציאות הפוליטית, התקשורת משקפת וממחזרת את עמדות המערכת השלטונית, ושאין בה כמעט ביטוי לתפישות אלטרנטיביות של אותם תחומים. השאלה הבאה היא כיצד מתגוננים ממניפולציה ותעמולה. התשובה האידיאלית היא כמובן, לשנות את התקשורת. אין זה חסר תקווה. גם בתוך הסד המגביל של מערכות העיתונים או הטלוויזיה, יש אפשרות לכותבים יחידים להגניב ידיעות חתרניות, אם כי הדבר כרוך במאבק ובאומץ. אך בעוד חזון התקשורת החתרנית נראה רחוק מן העין, אפשרות נגישה יותר היא לפתח הרגלים של קריאה חתרנית- קריאה שמשחזרת את תמונת המציאות האמיתית, מתוך הנתונים הנגישים בתקשורת. − − עמדנו כבר על כך שמרכז הכובד של התעמולה הוא בעיצוב תבניות המציאות , כלומר, דווקא השאלה הפשוטה ביותר- מה קורה?- היא, לרוב, השאלה הקשה ביותר. בשאלות של עמדה ערכית ושיפוט המציאות, קל יותר לצרכני התקשורת לנקוט עמדה עצמאית, איש איש על פי עקרונותיו. למשל, בשנות השבעים והשמונים התמקד הדיון הציבורי בכיבוש בשאלות ערכיות: האם הכיבוש מוצדק או לא (טוב או רע). למעשה הויכוח הזה הוכרע בתקופת האינתיפאדה לטובת מתנגדי הכיבוש. התפלגות החברה הישראלית, לפי הסקרים ונתונים אחרים היא: שליש במוצהר נגד המשך הכיבוש, שליש במוצהר בעד המשך הכיבוש ופיתוח ההתנחלויות, ושליש אמצעי שאינו נוקט עמדה עקרונית, אך האינטרס שמנחה אותו הוא הרצון לחיות חיים סבירים, להקים משפחה, להתפרנס ולא לחשוש מפצצות באוטובוסים. שליש האמצע התייצב בסקרים שמיד אחרי אוסלו לטובת ההסכם שנקלט אז כמוליך לסיום הכיבוש, כולל פינוי ההתנחלויות בטווח של חמש שנים. כלומר, רוב של שני שליש בציבור הישראלי הוא נגד המשך הכיבוש. − − לכאורה הויכוח הערכי הזה הוכרע והסתיים. גם בניתוח המסרים של השלטון והתקשורת. לא נמצא כרגע תמיכה בהמשך הכיבוש. להיפך- המסר הוא שאנו מתקרבים בצעדי ענק לסיומו. אך השאלה המכרעת היא האם זה אכן מה שקורה. כלומר, השאלה על תבנית המציאות ולא על שיפוטה הערכי. בנושא זה מתרכזת היום התעמולה, וקל להבין למה. נניח לרגע שהאינטרס של מערכות הכוח בחברה הישראלית הוא מימוש תכנית האוטונומיה - כלומר, שימור הכיבוש בתנאים טובים יותר. - (בגלל מקורות המים בשטחים, הקרקע הזמינה במרכז הארץ וכו'-) כל עוד רוב החברה מזהה זאת גם כאינטרס שלו, כפי שהיה עד שנות התשעים, אין בעיה מיוחדת במימוש גלוי של אינטרס זה. אך אם שני שליש מהחברה הישראלית הם נגד הכיבוש, הרבה יותר יעיל לשכנע את הרוב הזה שהכיבוש בעצם נגמר. − − מלבד בעיה זו של שכנוע החברה הישראלית, ישנה בעיה נוספת עם החברה הפלשתינית: כדי שערפאת יוכל למלא את תפקידו כמושל האוטונומיה, נחוץ לשכנע גם את העם הפלשתיני שבסוף הדרך צפוי לו סיום הכיבוש ומדינה. באופן כללי יותר, בעולם המערבי כיום , התעמולה של מערכות הכוח - ובעקבותיהם התקשורת - מתמקדת בבניית תבניות מציאות אופטימיות ומסולפות. בשעה שמפרקים את מדינת הרווחה לטובת התאגידים וגוזלים מרוב האזרחים את הזכות הבסיסית לקיום בכבוד, תבניות המציאות שלתוכן יוצקים את התהליך הזה הן תבניות אופטימיות של צמיחה ושגשוג. גם אם הדרך כרוכה בקשיים - כך התעמולה- בסוף ייהנו ממנה כולם. − − חומסקי אומר שסביר להניח שבני האדם הם רציונאלים, ומסוגלים להכריע מה נכון , מה מוסרי, ולבטח מה האינטרס שלהם. אילו היתה 'לרוב החברה' תפיסה מדויקת יותר על מה שקורה במציאות, הם היו יכולים להסיק ממנה מסקנות, ואף להתארגן כדי להגן על עצמם מעריצות המיעוט החזק. כדי שמערכות הכוח יוכלו לשרוד בניגוד לאינטרסים של הרוב, בחברה דמוקרטית, הן חייבות להזין את הרוב הזה בתבניות מציאות מסולפות. ראינו גם שתבנית מסולפת אין פרושה בהכרח הסתרת אינפורמציה. פיקוח מוחלט על האינפורמציה אפשרי רק במשטרים טוטליטריים, בחברה המערבית האינפורמציה נגישה יותר, והרבה ממנה עושה את דרכו לתקשורת, אך האינפורמציה נבנית לתוך טענות יסוד וטענות מארגנות. אלו ממוחזרות שוב ושוב, ובסופו של דבר מה שנשאר בתודעה הקולקטיבית הן התבניות שלתוכן מיפו את העובדות, ולא העובדות עצמן. − קריאה חתרנית, אם כן, היא תהליך של שחזור העובדות הנגישות ובנייתן לתוך תבניות מציאות אלטרנטיבית. ניתן לפרק את התהליך לגורמיו: − − # '''זיהוי טענות (תמות) היסוד והתבנית המארגנת:''' כדי להפריד בין עובדות לתבניות התעמולה, צריך לזהות, ראשית, את התבנית דרכה הן מוצגות. בתקשורת אחידה וממוחזרות כמו שלנו, קל לזהותן - כי טענות היסוד תשובנה שוב ושוב בכל העיתונים. את אלה נזהה כתיאוריה הדומיננטית. − # '''חילוץ העובדות:''' ברגע שזיהינו את התבנית או התיאוריה, ניתן להפריד בינה לבין העובדות שהיא מנסה להסביר. נאסוף את העובדות. (השאלה המנחה: מה בעצם קרה?) − # '''בניית תבנית אלטרנטיבית:''' זהו השלב הקשה. כזכור (מפרק 2), בגישה החומסקיאנית, אנו מפעילים בדיוק את המתודה הנהוגה במדעים: יש לחפש הסבר שקושר מקסימום עובדות. על השאלה איזה הסבר נכון או אמיתי, ניתן לענות רק כאשר אנו משווים שני הסברים - ברגע שגיבשנו לפחות הסבר אחד אלטרנטיבי, ניתן לשאול מי מהם מסביר את העובדות טוב יותר. − − ננסה ליישם את השיטה בניתוח העיתון מ - 4.1.94 - העיתון של אתמול- תוך התמקדות בנושא שעקבנו אחריו במהלך הקורס: המו"מ עם הפלשתינאים בעקבות הסכם אוסלו. מדהים לגלות כמה אינפורמציה ניתן לדלות מקריאה קפדנית של עיתון של יום אחד בלבד. (בכל שיעור אנו מנתחים את העיתון של היום שקדם לו, כך שבחירת היום היא שרירותית). − − ===זיהוי טענות יסוד=== − − כזכור לכם, עד לפני שבועיים התמה המרכזית היתה - "אין מה למהר"; אם יש בעיות במו"מ ועיכובים, ישראל מצידה אינה מתעקשת על לוח הזמנים המקורי. להיפך: פוליטיקאים ועיתונאים כאחד הטעימו את חשיבות יישוב הדעת והאיטיות שבניהול המו"מ, ונתנו לגיטימציה מלאה לדחייה. בינתיים, הנושא המרכזי במו"מ הפך להיות בעיית הפיקוח על מעברי הגבול של עזה ויריחו עם ירדן ומצריים. הדיון שקע בפרטי פרטים של אם והיכן יעמוד גם שוטר פלשתינאי, האם יהיה קיר זכוכית אטומה וכו'. אין טעם לסקור את הפרטים המייגעים והמגוחכים, שכן מראש ברור שלאחר שאש"ף ויתר בכל הנקודות המהותיות, הדיון עכשיו הוא על סמלים בלבד. בעוד הפיקוח על המעברים נשאר בלעדית בידי ישראל, אש"ף דורש שיעמוד שם גם שוטר פלשתינאי ודגל פלשתין. אך מסתבר שהצד הישראלי מאד לא מרוצה. השבוע התחלפה תמת ה'אין מה למהר' ואת מקומה תופס גינוי מפורש יותר של אש"ף. כיום השיחות תקועות - כי "אין עם מי לדבר", ו"מילה של הפלשתינאים היא לא מילה". נתחיל בזיהוי טענות היסוד. דרך מהירה למצוא אותן היא לבדוק את עמודי הפרשנות והדעות, שם הן ממוחזרות כמעט בכל מאמרי הפרשנות. כך כותבים בעלי הטורים היוניים של "הארץ": − − "הלכנו להסכם הזה מתוך הנחה שערפאת הוא האיש היחיד בערוץ הפלשתיני שניתן לסגור איתו עסקה. והנה מאז החל המו"מ מתנהג היושב ראש, או הנשיא של מדינת פלשתין, בצורה מוזרה. סיכום אינו סיכום, מילה אינה מילה, הבנה אינה הבנה. ... אם ערפאת לא ישוב בימים הקרובים למסלול אוסלו המקורי - כדאי לממשלה לעשות פסק זמן בשיחות כדי להעריך מחדש את הסכם אוסלו ואת משמעותו. עלינו לבדוק קודם כל אם ערפאת הוא אכן האיש שאפשר לסגור עמו עסקה, כפי שחשבנו. אך בעיקר עלינו להבהיר לעצמנו, לאן כל המו"מ המוזר והחפוז הזה מוביל. אם מהרגע שנפנה את עזה ואת יריחו תיכון מדינה פלשתינית בהיסח הדעת, לא לכך התכוון הסכם אוסלו. ואין ביטחה שהציבור שלנו מוכן לדלג על שלב האוטונומיה ובשל עכשיו לשאת ולתת על "המעמד הסופי", כלומר על כינון מדינה פלשתינית". (יואל מרקוס, "הארץ", 4.1.94) − − "ואולי הוא כלל לא רוצה הסכם? אולי אחרי האופוריה של הטקס במדשאות הבית הלבן, אחרי שכמעט זכה בפרס נובל לשלום והתקבל בהתלהבות בבירות אירופה, קיבל יאסר ערפאת רגליים קרות לנוכח המציאות היום יומית האפורה? ... אין להכחיש שהצד שלנו מוכיח גמישות מעל ומעבר למצופה... גם הצד הפלשתיני, בדרגים הבינוניים שלו, מנהל משא ומתן מתקבל על הדעת: בקשיחות, אך לא מעבר להיגיון. רק כשהעניינים מגיעים לשלבי ההכרעה הסופיים, לאישור הדרג הפלשתיני העליון, הכל מתפוצץ. והדרג הפלשתיני העליון פירושו איש אחד - יאסר ערפאת." (רן כסלו, "הארץ", 4.1.94) − − אך כמובן, אין זו דעת בעלי הטורים בלבד. באורח פלא - זו גם דעתו של "העם" בשבוע הספציפי הזה. את קולו של "העם" מביא לנו צבי גילת במדורו ה"אותנטי" ב"ידיעות אחרונות" - הנקרא "נהג מונית". נהג המונית חוזר עבורנו, בסגנון ציורי יותר, כיאות ל"קולו של העם", על אותן סיסמאות בדיוק שניסחו העיתונאים הלמדנים של "הארץ". כך מציג את העם צבי גילת, מי שהיה בזמנו כתב לוחם ב"חדשות": − − "יושבים איתם, מדברים, מסכמים - בסוף לא מתאים להם. על זה היה פתגם אצלנו בעיראק: "אעלו ללפקיר חיארה - קאל עליה עוג'ה". נתנו לעני מלפפון - אמר עליו: עקום. נתנו לו יריחו, נתנו לו עזה, נתנו לו דגל - בכל זאת עקום לו." ("נהג מונית", צבי גילת, "ידיעות אחרונות", 4.1.94) − − מאיפה מגיעה הטענה הזאת ש"אין עם מי לדבר"? וכיצד זה היא משתלטת בקלות שכזאת על כל בעלי הטורים וכבר הופכת לנחלת "העם" אצל צבי גילת? לא צריך לחפש רחוק. רק יום לפני כן אומרים המנהיגים אותם דברים בדיוק: − − " 'שיזיעו קצת בטוניס', אמר רבין, והבהיר כי ישראל תסכים לחידוש השיחות בטאבה רק על בסיס ההבנות שסוכמו בקהיר. פרס אמר, ש'אם לא בוער להם, אנחנו לא צריכים להתעצבן. אין צורך להתרגש. הם יצטרכו לקבל את הדברים כפי שהוסכם. מה שהוסכם יכובד'. 'אני לומד מהדברים האלה', אמר רבין, 'שמה שלא כתוב - לא קיים. אני רואה את זה בכל המשאים-ומתנים'. ראש הממשלה אמר שהפער בין העמדות אינו על "פיצ'פקס" וניסוחים, אלא מהותי. 'אנחנו פועלים בגישה חיובית, וכך צריך להיות, אבל רוצים כבוד מינימלי לנו ולשליחינו'." ("הארץ", 3.1.94) − − מיד באותו יום מחזק מאמר המערכת של 'הארץ' את הודעת המנהיגים: − − "סבלנות ישראל הועמדה במבחן חמור כאשר פסל ערפאת סיכומים ששליחו הראשי אבו מאזן נתן להם את ברכתו ... ''לשווא מצפה ערפאת למימוש ההבטחות של מדינות העולם בדבר סיוע כספי'', כל עוד הוא מעדיף לעכב את החתימה על ההסכם, יהי על ערפאת להחליט באופן סופי: לקבל את מה שמוצע לו או לשבור את הכלים." − ("הארץ" 3.1.94) (שימו לב ש'הארץ' מוסיף גם איום מפורש בהחמרת הסנקציות הכלכליות על אש"ף- במשפט המודגש) − − לפנינו, אם כן, דוגמה לכוחו הכל יכול של המיחזור. אך זה הכריז השלטון על סיסמת השבוע, וכבר מתייצב מאחוריו מאמר המערכת. למחרת, "מעבדים" את דבריו בעלי הטורים לקורא "החושב" של "הארץ", ואפילו "העם" כבר חושב כך (זה מה שיאמרו בשיחות יום שישי בערב). − − ===חילוץ העובדות=== − חילוץ העובדות מהתבניות המארגנות אותן דורש קצת יותר מאמץ. בעמודי הידיעות, טענות היסוד מודגשות תמיד בכותרות, בכותרות המשנה, ובסיכום עיקר הדברים שבראש הידיעה. העובדות לעומת זאת חבויות עמוק בגוף הידיעה ויש לחפשן. רב הקוראים לא יטרחו לקרוא ולנתח את העובדות וייסתפקו ברפרוף על פני הסיכום, המגבש את טענות היסוד. בדוגמא הספציפית שלפנינו, ע"מ לקבוע איזה צד הוא זה שאינו מכבד הסכמים, יש לברר ראשית מה בדיוק קרה במו"מ. כך סיכם שר החוץ את מצב המו"מ בשלב הנוכחי: − − "אש"ף קיבל את עמדתנו, שלא תהיה נוכחות של כוח בינלאומי... אנחנו מצדנו הסכמנו לעמדתם לגבי ההשפלה והתלאות שהם עוברים בעת החיפושים במעברי-הגבול. הסכמנו להפוך את הבדיקה לאלקטרונית, אבל ערפאת עומד על הדרישה לשוטר ודגל על הירדן, שעה שאנו מסכימים לנוכחות כזו רק במסוף-הגבול." (ידיעות אחרונות", 4.1.94) − − ישראל, אם כך, "ויתרה" על הבדיקה הידנית לטובת בדיקה אלקטרונית. אש"ף, לדברי שר החוץ, ויתר על נוכחות בינלאומית. מי מהשניים נסוג מהסכם אוסלו? לצורך התשובה נחזור ונעיין בהסכם: − − 3. ההסכם (על רצועת עזה ועל שטח יריחו) יכלול, בין היתר... (ד) נוכחות בינלאומית או זרה, כפי שיוסכם. − − 4. ההסכם דלעיל יכלול הסדרים לתיאום בין שני הצדדים בנוגע למעברים: − − א. עזה - מצרים. − − ב. יריחו - ירדן. − − (מתוך "הסכם אוסלו", נספח 2: פרוטוקול נסיגת הכוחות) − − כלומר: אש"ף ויתר על הבטחה מהותית שניתנה לו לכוח בינלאומי (סעיף 3). אשר להבטחה השניה (בסעיף 4), שהפיקוח על המעברים יהיה "בתיאום", מוכן אש"ף לתיאום סמלי בדמות שוטר פלשתינאי ודגל. היצמדות סמלית זו להסכם אוסלו מוצגת, על-ידי הצד הישראלי, כהוכחה לכך ש"אין עם מי לדבר". בעצם, הפלשתינאים כלל לא נסוגו מהסכם אוסלו. הם היו מוכנים לוותר אפילו על המעט שהובטח להם שם בנושא המעברים. ומה הפלא? הלחץ הכלכלי שהופעל על אש"ף כדי לחתום על ההסכם - שנותן לו מעט מאד ממילא - עדיין בעיצומו: − − "מתאם הפעולות בשטחים, אלוף דני רוטשילד, אמר כי גורמי אש"ף נתקלים בבעיות כספיות בשטחים. באוניברסיטאות, שהיו אמורות לקבל סיוע כספי מאירופה, אף בוצעו פיטורים כיוון שהכסף לא הגיע. בעיות כלכליות התעוררו גם עם ירדן, שלא אישרה את ההסכם הכלכלי עם אש"ף, ומעכבת את תחילת ייצוא התפוזים מהשטחים דרך הגשרים. חלה גם עלייה במספר מקרי הפשיעה והשוד בשטחים." ("הארץ", 3.1.94) − − כיצד, אם כן, קל כל כך להאשים דווקא את הצד הפלשתיני בעיקשות ובאי כיבוד הסכמים? על מנת לבסס את המסקנה ש"אין עם מי לדבר", מספק השלטון לתקשורת פרטי פרטים על כך שכביכול היה הסכם בקהיר שבו ויתר אש"ף אף על הדרישה הסמלית לשוטר ודגל במעבר הגבול. הסכם זה אושר על-ידי המשלחת הפלשתינאית, אך מאוחר יותר ערפאת דחה אותו. זהו המקור למוטיב החוזר שאש"ף אינו מכבד הסכמים. אך גם בפרטים שוליים כמו אלה נראה שלמטבע יש גם צד שני. כאשר שומעים מה יש לצד השני לומר, מסתבר שלדעתו הוא לא הפר שום הסכם. גם בנוגע להבנות שהושגו בקהיר: − − "הישראלים הם האשמים בהפסקת המו"מ", אמר חבר הוועד הפועל, סולימאן נג'אב, בתום הישיבה. "אין הסכם שנקרא הסכם קהיר. יש טיוטה ישראלית שהוגשה להנהגה הפלשתינית וזו הציעה תיקונים למסמך", הוסיף, "אנו דוחים את התכתיב הישראלי וממתינים לתשובתה של ישראל לתיקונים שלנו להצעותיה"... ואכן, שר החוץ המצרי עמרו מוסא, תמך אתמול במשתמע בעמדת אש"ף בפולמוס עם ישראל, ואמר כי שיחות קהיר... הסתיימו בהצעה אך לא בהסכם." (הארץ", 4.1.94) − − העובדות, אם כן, קיימות; אין כאן בעיה של חוסר אינפורמציה. "הארץ" מה- 4.1.94 מביא שפע של פרטים פלסטיים, מפיו של ד"ר נביל שעת', על כך שפרס 'הכתיב לבחור צעיר ששמו יוני' טיוטה, אשר הפלשתינאים לא הסכימו לה, והרגיע אותם בטענה ש'אלו רק העקרונות, מחר בבוקר נעשה ניסוח מדויק'. כמו שראינו, גם שר החוץ המצרי, עמרו מוסא, מאשר את גירסת שעת'. כלומר, לסיפור אודות הפער בין הדרגים הפלשתינים הנמוכים לבין ערפאת אין אישור זולת גירסת השלטונות הישראליים. יתר על כן, ידיעה קטנה באותו יום מלמדת כל כך שרבין דווקא אינו מרוצה מטיוטת ההסכם שהציע פרס: הוא אינו מוכן לוותר על קרקעות חוות מוסא עלמי. − − "ראש הממשלה, יצחק רבין, אמר אתמול בישיבת הממשלה, כי גם ישראל דורשת להכניס הבהרות לנוסח הטיוטה שגובשה בוועדת הקישור בקהיר. כדוגמה סיפר רבין על הגדרת "פרוייקט מוסא עלמי", המוזכר בטיוטת קהיר כאתר שיועבר לשליטת אש"ף כחלק משטח יריחו המורחב. רבין הבהיר, כי ישראל מתכוונת להעביר לפלשתינאים את המבנים בחוות מוסא עלמי, אך אינה מסכימה לדרישתם לקבל לידיהם גם את קרקעות החווה, שחלקן משתרעות מזרחית לגדר המערכת, באזור הביטחון של ישראל בגבול עם ירדן." (הארץ", 4.1.94) − − ===בניית תבנית אלטרנטיבית=== − − אם מושא הדיון הוא האירוע הספציפי - המו"מ של השבוע, הרי שהתבנית האלטרנטיבית התגבשה כבר מעצמה תוך קריאת העובדות: ישראל (ולא אש"ף) מפרה הסכמים. אך בד"כ, מה שמעניין אותנו הוא לא תבנית האירועים של שבוע אחד נתון, אלא התבנית הכוללת שבתוכה ניתן למקם אירועים אלה. בד"כ זהו השלב הקשה, הדורש (כמו במדע) חשיבה עצמית. אך בדיונינו הקודמים בהתפתחויות מאז הסכם אוסלו גיבשנו כבר שתי היפותיזות מתחרות להסבר התמונה הכוללת: − − הסבר א': הפעם ישראל באמת מתכוננת ללכת לקראת שלום אמיתי עם הפלשתינאים, שיביא לסיום הכיבוש וכינון מדינה פלשתינית. − − הסבר ב': הממשלה אינה חותרת לכינון שלום אמיתי שמחייב ויתור על שטחים, אלא למימוש תוכנית האוטונומיה שפירושה כיבוש יותר נסבל, יעיל וזול. − − הסבר א' הוא הדומיננטי, והסבר ב' הוא היפותיזה אלטרנטיבית. אירועי השבוע שוב מתיישבים טוב יותר עם הסבר ב' ולא עם הסבר א'. על- מנת ליישב את הסבר א' עם העובדות, נחוצים תילי תילים של הנחות עזר, שאכן ניתן למצוא אותן בשפע בתקשורת, אך מהסבר ב' העובדות נובעות באופן ישיר: על-מנת להבטיח את המשך השליטה הישראלית, יש לדאוג שכל פרט בהסכם אוסלו שניתן לפרשו כהבטחת ריבונות עתידית למדינה פלשתינית עצמאית, יסולק וישונה בהסכמים המפורטים. − טיפין טיפין ניתן למצוא בתקשורת גם עדויות נוספות וישירות להסבר ב'. דוגמא אחת כזאת מופיעה (במקרה) בעיתון של אתמול, במאמרו של יגאל כרמון: − − "...מדוע חתמו שני הצדדים על הסכם שידעו כי אינו בר- יישום? אש"ף נזקק לו כדי לשרוד. לממשלת ישראל היה צורך נואש בהישג מדיני (אחרי 15 חודשים של מו"מ עקר, שהסתיים בהשעיה ובהסלמה בטרור). בהיעדר הסכמה אמיתית במו"מ החשאי באוסלו, די היה להם ב"הסכם עקרונות" כללי ומעורפל, שאילולא היה כזה - אלה דברי רבין - לא היה מושג. יוסי ביילין אומר על כך, שיותר משישראל הצילה את אש"ף - היא ניצלה אותו בשעת שפל קשה וסחטה ממנו הסדר נוח לה. גם אם זה היה המניע הישראלי, קשה להבין איך רבין לא הבין כי שיטות שכאלה אינן פועלות ואינן מחזיקות מעמד ביחסים בינלאומיים. בדרך כלל, הן טופחות על פני המשתמש בהן... ואם ביילין טוען שההתייחסות הבינלאומית לישראל השתפרה וגם בזירה הפלשתינית התחלפה אווירת העימות באווירה של מו"מ, המאפשרת לפחות להמשיך במצב הקיים, הנה הציבור חש על בשרו את ההיפך הגמור." (יגאל כרמון, "ידיעות אחרונות", "24 שעות", 4.1.94) − − כרמון, שהיה יועצו של שמיר לענייני טרור, אינו מרוצה אף מפירוש זה שמספקים לו מקורותיו, וממליץ על זניחה מוחלטת של האופציה האש"פית. אך מה שמעניין אותנו כאן הוא לא דעותיו של כרמון, אלא העובדות שניתן לדלות מהטור שלו. כרמון, בעל קשרים עם המערכת השלטונית, מדווח על אינפורמציה שנמסרה לו "במסדרונות" ולא בהכרח זכתה לכותרות בעיתון. לרבין הוא מייחס טענה שנשמעה כבר גם בהקשרים אחרים: שההסכם נוסח במודע בצורה כללית ומעורפלת, כדי למשוך את ערפאת להסדר. אך משמעותי יותר הוא וידויו של ביילין, על כך שישראל ניצלה את אש"ף בשעת שפל וסחטה ממנו הסדר. בהינתן שאיש מאלו שהוא מצטט לא הכחיש את דבריו, נראה שאפילו ביילין רואה בהישגו המדיני הגדול לא יותר משינוי אווירה המאפשר להמשיך במצב הקיים, בכך שהוא מרגיע את ההתנגדות הפלשתינית לכיבוש. אלו בדיוק הטענות של היפותזת הסבר ב' לתהליך אוסלו. − − ==האינתיפאדה- תמת המלחמה באידיאולוגיה הדומיננטית בישראל== − − מבין שלל התמות (טענות יסוד) שמעצבות את הנחות היסוד באידיאולוגיה הדומיננטית הישראלית, בחרתי לנתח בפירוט את תמת המלחמה. המלחמה ודימוייה הם נושאים מרכזיים בתודעה הישראלית, ואין כמעט תחום בחיים שאינו נוגע בהם בדרך כלשהי. תמת המלחמה נושאת עמה מטעני משמעות רבים; ברגע שמושג ה"מלחמה" מגויס לצורך דיבור על תופעה או אירוע מסוים, בד בבד מתעוררים כל אותם מטענים ופועלים את פעולתם. אני אדגים זאת בהמשך. מהי התשתית האידיאולוגית של המלחמה? מהן הנחות היסוד של חברה הנמצאת במלחמה? מחקר קלאסי של החוקר האמריקני לאסוול על שיטות התעמולה במלחמת העולם הראשונה מגלה, שכל המדינות, ללא הבדל בין מתקיף למותקף, שזרו בתעמולתן ובלשון היומיום שלהן בדיוק את אותן טענות יסוד: − − # האויב מאיים על ביטחוננו - מלחמתנו היא מלחמת הגנה. − # האויב מתנגד לשלום - אנחנו רוצים בשלום. − # האויב הוא בלתי מוסרי וחייתי - אנחנו מוסריים והוגנים. − # האויב יובס - אנחנו ננצח. − − אין זה מפתיע שאלו הן בבירור גם הנחות היסוד של הקונסנזוס הישראלי, כי זו לשון המלחמה של כל חברה המנסה לשמר, לפחות ברמת הלשון, מערכת ערכים המבוססת על מוסר והגינות. במערכת כזו, מלחמה מוצדקת רק אם היא מלחמת הגנה נגד אויב בלתי מוסרי, מלחמה שמוכנים לוותר עליה למען השלום (ולכן לשון המלחמה של גרמניה הנאצית היתה שונה לחלוטין, וגם הלשון המשיחית בישראל). מה שמייחד ומבדיל את לשון המלחמה בישראל של היום - הוא שאין כאן מלחמה. לשון המלחמה מוחלת על מצב של כיבוש. מבלי להיכנס כאן להגדרה מדויקת של "מה זאת מלחמה", ברור שקשה לראות בעימותים בין ילדים משליכי אבנים לבין חיילים חמושים ברובים דוגמה אופיינית של מלחמה. נדגים את פעולתן של טענות היסוד (1) ו- (3) בתקופת האינתיפאדה. − − באופן עקבי, מוצגת הנוכחות הישראלית בשטחים כפעולה הגנתית. האיום הנשקף לקיומה של מדינת ישראל מן צד הפלשתיני הוא כזה, שמצדיק כל פעולה של צה"ל בשטחים, בין אם "עונשת" ובין אם "מסכלת". טענה זו מגיעה לשיא מדהים כאשר בקהל ה"מוגנים" כוללים גם את הפלשתינאים עצמם: − − "במזרח ירושלים מסיירים היום למעלה מאלף אנשי ביטחון ומשטרה, במטרה להגן על בעלי החנויות מפני מסיתים ומתנכלים, המבקשים לאלץ את הסוחרים לקיים שביתה". − (ידיעות אחרונות", 13.5.1980( − − העוצר נועד להגן על שלום התושבים. אבל מפני מי? מפני עצמם? ואולי מפני כדורי החיילים? מכל מקום, עם פעולה הגנתית קשה להתווכח, וממילא לא תמיד מתעניינים ברצונותיהם של מי שנכפתה עליהם הגנה זו. כחיזוק למוסריות שלנו, מתווספת דה-הומניזציה של האויב. הנמכה והצגה של הפלשתינאים כקרובים לחיות בלטה מאד בשנים הראשונות של האינתיפאדה. גם אם הקונצנזוס לא קיבל כינויים כמו "חיות דו-רגליות" או "ג'וקים מסוממים", הוא קיבל בעקיפין כינויים אחרים: האדם הפלשתינאי מופשט מזהותו האינדיבידואלית ונכלל תמיד בתוך "המון מוסת"; הוא אינו "מפגין", כי אם "מתפרע", הוא אינו גר ב"רחובות" אלא ב"סימטאות", וכיוב'. − − עיצוב מאורעות האינתיפאדה דרך תמת המלחמה מבטיח לישראלים מצפון שקט. מרגע שהעימות בינינו לבין הפלשתינאים מקבל ממדים של מלחמה, חוקי המשחק שלו שוב אינם חוקים הנוהגים במצב של כיבוש. צד אחד מתגונן, חותר לשלום, ופועל במוסריות, ואילו הצד השני כל הזמן מחרחר ריב כחיית פרא. במצב של מלחמה מותר ואפילו צריך לנקוט אמצעים שחברה ליברלית מנועה מלנקוט בימי שלום: החל מירי לתוך קהל "מתפרעים" וכלה בדריסה גסה של כל זכויות האדם של ה"אויב". במלחמה יש הרוגים, מלחמה גובה קורבנות. בקיצור, תמת המלחמה מספקת אוצר של צידוקים לכובש על-מנת לשמור בו זמנית הן על מצב הכיבוש והן על דימויו העצמי המוסרי. אני רוצה לציין, שהאינתיפאדה לא הוצגה כמלחמה מראשיתה; היתה נקודת זמן ברורה מאד - בסביבות מרץ 88' - שבה עבר הדרג הפוליטי והצבאי בדיבורו על האינתיפאדה מלשון של "התקוממות עממית" ללשון של מלחמה. המעבר הזה לא היה מקרי, והקיף את כל הדרגים מקבלי ההחלטות במערכת הביטחון. − − "שמיר הגיע לוושינגטון על רקע מכתב 30 הסנטורים וסחף היחס לישראל בגבעת הקפיטול. ראש הממשלה הצליח לשכנע חלק מחותמי כמכתב, כי טעו, ומה שמתרחש היום בשטחים אינו התקוממות אלא מלחמה". ("חדשות", 23.3.88) − − ההחלטה שהאינתיפאדה היא מלחמה כנראה התקבלה ממש באותם ימים; רק יום לפני כן נפלטה לשמיר התבטאות "פרוידיאנית" כמעט, המעידה כי טרם הפנים לחלוטין את הז'רגון החדש: "ראש הממשלה, יצחק שמיר, החוזר אחר‑הצהריים מביקורו בארה"ב, מתכוון לתבוע משר הביטחון הנהגת מדיניות תקיפה יותר בשטחים, 'כדי לדכא במהירות את המלחמה', כדבריו." ("חדשות", 22.3.93) − − "לדכא את המלחמה"? ממתי מדכאים מלחמה? או שמא חשב שמיר על "התקוממות", אבל אמר "מלחמה"? − − בכנס שנערך ביוני 90' במכון שפינוזה בירושלים, תחת הכותרת: "תקשורת, פלורליזם וחברה מפולגת" דיברו שני נציגים של הקונצנזוס: דובר צה"ל דאז, נחמן שי, ואיש התקשורת המזוהה עם השמאל, מוטי קירשנבאום. שי בנה את תמת המלחמה מסביב לאינתיפאדה בתיחכום מחושב. תחילה רק דיבר על "מלחמת התשה" בינינו לבין הפלשתינאים, מושג שיכול בקלות להתפרש באופן מטאפורי בלבד. בהדרגה ויתר על ה"התשה", ועבר לדבר על מלחמה נטו, שלהבדיל מקודמותיה, היא ארוכה, מתישה, ודורשת כוח עמידה. קירשנבאום, לכאורה מי שאמור היה לדרוש חופש פעולה לסיקור התקשורתי של האינתיפאדה, הסכים שמדובר ב"התנגשות צבאית". כאשר נדרש לעובדה שדרך עדשות הטלוויזיה הזרה נראית האינתיפאדה שונה לגמרי מכפי שהיא נראית ב"מבט", הודה קירשנבאום, שיש כאן א-סימטריה מובנית: אם אני אשלח צוות לשהות 3 ימים עם רעולי פנים (כפי שעשתה כתבת אמריקנית), לא אוכל אחר-כך להבטיח לאותם רעולי פנים את החיסיון שאני מבטיח למקורותי. במילים אחרות: לא אוכל להבטיח להם שלא אסגיר אותם עם שובי לקו הירוק. במסגרת השיח המלחמתי, קל לשכוח ש"רעולי הפנים" הם בסך הכל נערים וצעירים המכסים את פניהם בכפיות, ולתפוס אותם כפלוגות חיילים בצבא האויב. גם כאן, החלת נורמות ההתנהגות של מלחמה על מצב הכיבוש מאפשרת להסכין עם עיוותים - במקרה זה, צנזורה עיתונאית חמורה - שמקובלים רק במצבי חירום. − − מאחר שבמלחמה כל צד מציב כנגד אויבו חיילים, גם כאן, נתפסו נערי האינתיפאדה כחיילים לכל דבר. שימו לב לתיאור הצבאי הבא, שנמסר כרקע להריגתו של הנער רמי קמחיה (14) בשכם: − − "קמחיה נמנה, כנראה, עם קבוצת רעולי פנים מתומכי החמאס, שצעדו אתמול בעיר העתיקה בשכם וקראו קריאות לציון ה- 5 ביוני. מקורות צבאיים רשמיים מסרו, כי קבוצת רעולי פנים חמושה בנשק קר הסתובבה ברחובות שכם. חברי הקבוצה לא נענו לקריאת הצבא לעצור, והחיילים ירו לאחר שביצעו נוהל עצירת חשוד. הנער נפצע, ומאוחר יותר מת."("חדשות", 6.6.1990) − − ידיעה אחרת בטלוויזיה מתארת את תחושותיו ה"קשות" של קצין צה"ל לאחר שנודע כי ילד פלשתינאי נהרג מאש כוחותינו. המצלמה מתעכבת על "תחמושתו" של הילד - חרב. הקצין, ברגע אנושי נוגע ללב, מביע צער על חיי הילד, אך מתרעם על ההורים ששולחים ילדים לחזית הקרב, ועוד מציידים אותם בחרבות. המימד המגוחך שבעצם העימות הזה - ילד עם חרב מול קצין עם רובה - מודחק לטובת הפעלת ההזדהות הרגשית של הצופה עם הכובש המיוסר. − − אכן, מעניין לבדוק מי בדיוק עומד מול "חיילי האינתיפאדה", הנערים ה"חמושים בנשק קר". מה דמותו של החייל הישראלי? כשבודקים את דמות החייל העברי לאורך השנים, החל ממלחמת השחרור, מתקבלת קו אופי מאד מיוחד לחברה הישראלית. החייל העברי תמיד מוצג כ"נער רך", עלם תמים שנקלע לסערת הקרב שלא באשמתו, והוא נאלץ להתלבט בחיבוטים מוסריים יומם ולילה נוכח המציאות הקשה שמסביבו. מיתוס החייל הנער מופיע גם באינתיפאדה, אך שורשיו עמוקים הרבה יותר. מול האויב הערבי - יהיה זה נער פלשתינאי משליך אבנים או כפריים פלשתינאים במלחמת השחרור - תמיד ניצב אותו חייל עברי: נער רך ומיוסר. − − יצחק לאור ניתח במאמר ארוך ומעמיק את המונומנט הספרותי הגדול ביותר שקם בארץ לדמותו של אותו חייל: הרומן "ימי צקלג" של ס.יזהר. הנה מספר דוגמאות מן המאמר לקו הדומיננטי הזה ברומן: − − ".. עכשיו מתוארים הפלמ"חניקים הניצבים ליד שתי הגוויות באמצעות הירהוריו של אחד הניצבים שם: "לשוב הביתה ודי. לא רוצים עוד ודי". ולשונו של המספר, המשתרבבת מפיו של אחד העומדים מסביב למתים, לא מסתפקת בקונוטציה הזאת של דברי ילד קטן וכך כתוב: "עשרים או כמה ילדים עומדים סביב שנים מהם, מתים"... ובעניין התרסקותו מפגז ישיר של יובל, הנה כך מתואר הפצוע: "רזה שכזה. ילד רזה שכזה. כל הצלעות. גם היד נתמעכה... גוזל בין פריצי שחץ". דימויי הילדים הרכים מגויס גם כדי להגדיל את האמפתיה שלנו, את תחושת חוסר האונים שלנו, את רגש הרחמים שלנו ואת הכאב העצום על מות הנער". (יצחק לאור, "הארץ", 29.5.90) − − ראוי לשים לב, שדימוי החייל כנער אינו הכרחי והוא לחלוטין תלוי-תרבות. החייל האמריקני, לדוגמה, לא היה מבוגר מן החייל העברי, ולמרות זאת הוצג דרך תמה שונה לגמרי - תמת המאצ'ו המחוספס (בין אם באור חיובי או שלילי). ה"נעריות" של החייל - כמצב נפשי שברירי, ולא כגיל - היא תכונה ייחודית של החייל העברי. באמצעותה מתהפכים יחסי הכוחות בינו לבין אויבו; הרי ילד לעולם אינו יכול להיות רע, לפחות לא במזיד. הוא תמיד הקורבן של נוכחות רעה ומושחתת. בעימות מול הילד הפלשתינאי, מיידה האבנים, מתרחש חילוף תפקידים מופלא: החייל הישראלי, בצבא שתואר בזמנו כרביעי בכוחו בעולם, חמוש ברובה, הוא "דוד"; ואילו הילד, "חמוש" ברוגטקה, הוא "גולית". כך פועלת מערכת הדימויים בשירות הלגיטימציה של מעשה הכיבוש ותוצאותיו. − − מנגנונים אלה של תמת המלחמה יוצרים סיטואציה מוסרית עקבית ומוצקה: הצד הישראלי תמיד מוצג כקורבן, גם כאשר הוא עצמו חולל את החטאים הגדולים. תחושת הקורבן מלווה את התודעה הישראלית זה שנים: לא משנה מה אנחנו עושים, תמיד אנחנו קורבן של הצד השני, חלש ככל שיהיה. אם גרמנו עוול, אזי אנחנו קורבן של מציאות שנכפתה עלינו, שבה נאלצנו לפעול באורח לא מוסרי ובכך לבגוד בערכינו; על האויב מוטלת האחריות לכך. גם כאשר יוצא לכאורה עיתונאי כלשהו נגד תדמית זאת, אין זאת אלא מתוך כוונה עמוקה יותר לטעון שבעצם כאשר נגזלת מאתנו תדמית הקורבן - שוב אנחנו הופכים קורבנות של אי-צדק מחפיר: − − "כל העולם תוקף אותנו, וזה מדאיג. גם אנחנו לא מרוצים מעצמנו וממה שקורה לנו, וגם זה מדאיג. אבל מה בעצם הם ואנחנו רוצים מעצמנו? שחיילינו יעמדו דום ושלובי-ידיים ובשלוות-נפש כשהסלעים האלה ‑ המכונים בעיתונם "אבנים" - מומטרים לעברם? שכוחות הביטחון ינטשו את השטחים שאין בהם שום מנגנון לאכיפת החוק והסדר, כדי שמיעוט קיצוני ופעילי אש"ף ישתלטו עליהם?" (יואל מרקוס, "הארץ", 22.12.87) − − אפילו הדיון בזוועה שמחוץ לקונצנזוס - רצח שבעת הערבים בידי עמי פופר, הופך באורח פלא לדיון במסכנותו של הכובש: − − "רצח שבעת הערבים בראשון-לציון תפס אותי בחופשה בפאריס. רשתות הטלוויזיה הצרפתית חזרו והקרינו את מראות הזוועה, את כתמי הדם הספוגים בחולות, את הגוויות. ואחר כך את צה"ל מדכא את המהומות... מה אומר? לא נראינו יפה. היינו נראים, כמובן, הרבה יותר יפה, מבחינת התדמית, אם שבע הגוויות, שם בצדי הדרך, היו של ישראלים. אני יודע... לא אשכח מה גדולה היתה הסימפטיה כלפינו בכל פעם שהטלוויזיה והעיתונים הראו הרוגים ופצועים יהודים מידי מחבלים ערבים... ככה זה: יהודי הרוג נוגע יותר ללב מיהודי הורג". (יואל מרקוס, "הארץ", 1.6.90) − − זו דרכה של אתיקת ה"קורבנולוגיה", שהיא אדישה לעובדות. מראש, בהגדרה, צד אחד הוא קורבן, וכל מי שנגדו - אשם. הלחץ המוסרי שמפעילה שיטה כזו על מתנגדיה הוא עצום; מי יעז למתוח ביקורת על קורבנות תמימים? בדרך זו הופך גם מה שהתחיל כביקורת על מצב הכיבוש, לתמיכה עקיפה בו. הסופר או העיתונאי שזועם את כאבם של החיילים הסוחבים בעול, וסבור שבדרך זו הוא תוקף את "עוולות" הכיבוש, פועל למעשה פעולה הפוכה: הריהו ככומר מוודה של השלטון, מעניק מחילה וממרק חטאים בדרך של חרטה והלקאה עצמית. העצמת הסבל של הכובש מגמדת, אם לא מעלימה לחלוטין, את סבלו של הנכבש, העולה עליו בכמה דרגות. החייל הכובש, לאחר שמחה את דמעות צערו, ישוב ויאחז ברובה וייצא בלב קל יותר לרחובות האינתיפאדה. ההזדהות עם כאבו לעולם לא תהפוך לעמדה פוליטית מפורשת, הקוראת לסוף הכיבוש: בקול רפה היא תסתפק בגינויו, ותמשיך הלאה בחיפושיה אחר קורבן נוסף לכוחותינו. − − − − [[קטגוריה:תקשורת]]
אין תקציר עריכה
{{בעבודה}}
{{כתוב בעיתון}}
[[קטגוריה:תקשורת]]
תמליל של קורס שניתן ע"י טניה ריינהרט בנושא קריאה ביקורתית בתקשורת.
תמליל של קורס שניתן ע"י טניה ריינהרט בנושא קריאה ביקורתית בתקשורת.
===זכויות יוצרים===
===זכויות יוצרים===
טניה ריינהרט, אוקטובר 2000.
טניה ריינהרט, אוקטובר 2000.