815
עריכות
שינויים
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
שורה 498:
שורה 498: + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + +
אין תקציר עריכה
(מודעה ב"ידיעות אחרונות", 2.6.89)
(מודעה ב"ידיעות אחרונות", 2.6.89)
ניתן היה לצפות, שכאשר הסתמן הקו החדש בשטחים, ייצא השמאל במתקפה על היד הקשה. השמאל יזעק: אל תירו - תדברו! השמאל יקרא להפסקת אש חד-צדדית שלנו בסיסמה "תנו סיכוי לשלום". אך זה לא קרה. השמאל היה עסוק בהתקפה על המתנחלים, ולשם כך גייס את כל שורותיו. וכך יוצא, שברצונו או שלא ברצונו, נחלץ השמאל להגנת הממשלה. המתנחלים אולי הוזהרו או נענשו בעקבות "מחאה" זו, אך בתווך, בין מסונוורי השמאל למטורפי הימין, עומדת ממשלת ישראל: צודקת ומוסרית.
הוויכוח המתמיד הזה בין השמאל לימין בארץ, דווקא בשל השכנוע הפנימי העמוק של כל הצדדים המעורבים בו, מניח כמובן מאליו שממשלת ישראל תמיד חותרת לשלום ועושה הכל כדי להשיגו: זו בדיוק הסיבה שהשמאל צריך לגונן עליה מפני התקפות הימין. אולם כפי שראינו, העובדות בשטח בינתיים מצביעות על האפשרות ההפוכה: ישראל אינה עושה את הצעדים המתבקשים מחתירה לשלום, אלא צועדת בנתיב הבטוח של המשך הכיבוש. עמדה כזאת אינה עומדת לדיון בכלל כיום בישראל, שכן לו היתה נדונה ברצינות, היה כל הויכוח המדומה בימינו בין "שלום עכשיו" לגוש אמונים מתפוגג כעשן. המתנחלים מכריזים כי יסרבו לפנות יישובים (מי בכלל איים בכך? רבין חוזר ומצהיר ששום התנחלות לא תפורק!), והשמאלנים מצידם מתרים ומזהירים שלא "יסבלו" מרדנות חתרנית. מי יוצא צודק מכל העסק? רבין, כמובן, שעמדתו מונחת כמובנת מאליה בבסיס הויכוח.
===הערות על חקר התקשורת באקדמיה===
בהרצאת המבוא עמדנו על כך שהאקדמיה בחברה המערבית נוטה לשתף פעולה עם האידיאולוגיה הדומיננטית ותורמת לביסוסה. שיתוף הפעולה יכול להתבטא במחקר שמבסס השערות את הנחות היסוד, או בריקון וטריוויאליזציה של הדיון - התמקדות בעיסוק במה שלא משנה. ברצוני להדגים עניין זה בנושא אחד שמעסיק רבות את חקר התקשורת באקדמיה.
בדיון סביב היחס בין התקשורת לבין דעת הקהל ישנה שאלה שתמיד מעוררת ויכוחים סוערים, בשיחות הרחוב כמו גם במחקרי האקדמיה. השאלה היא זו: האם התקשורת מעצבת את דעת הקהל או רק משקפת אותה? כלומר, האם למה שכתוב בעיתונים ומוצג בטלוויזיה יש השפעה מוכחת על דעותיהם הפרטיות של צרכני התקשורת, או שבעצם כל מה שהתקשורת יכולה לעשות זה להציג עמדות שממילא התקיימו כבר בציבור, ואין לה השפעה ממשית על עיצובן.
שאלה זו מעסיקה זמן רב סוציולוגים של התקשורת; למעשה, מאז מלחמת העולם הראשונה, שבה הוכר לראשונה ערכם התעמולתי של אמצעי התקשורת ההמונית, עלתה שאלת העיצוב- שיקוף על סדר יומה של הסוציולוגיה. בהשפעת אותם שימושים תעמולתיים, התפתחה גישה נאיבית, הגורסת כי באמצעות התקשורת אפשר לעצב באופן מוחלט את השקפותיהם של אנשים, בכל נושא שהוא. סביב גישה זו התפתחה בקרב חוגים אינטלקטואליים מסוימים אף מערכת נורמטיבית: איש הרוח נתפס כמי שתפקידו לנצל את כוחם המעצב של אמצעי התקשורת על- מנת "לחנך" את העם ו"לכוון" את האוכלוסייה ליעדים "חיוביים" מבחינה ציבורית. חומסקי מרבה לנתח דוגמאות כאלה של מניפולציה אידיאולוגית בתיפקודם של האינטלקטואלים בחברה המערבית. תפיסה זו בדבר כוחה העצום של התקשורת קרובה מאד לראייה המרכסיסטית: גם היא רואה באמצעי התקשורת כלי לייצור אידיאולוגיה, שנועד לשמר את הקיפוח המעמדי הקיים לטובת האינטרסים של בעלי ההון. גם המרכסיסטים האמינו שיש לתקשורת כוח מעצב בממדים גדולים מאד. כנגד תפיסת התקשורת ה"מעצבת", ניצבת תפיסת התקשורת ה"משקפת". על פי גישה זו, רוב האנשים ממפים את המידע שמספקת התקשורת לתוך המערכת האידיאולוגית שלהם. המחזיקים בגישה זו יטענו שהשיקול העליון של עורך העיתון הוא כלכלי: העיתון רוצה למכור, וכל אינטרס אחר מוכפף לשיקול זה. מכאן נובע, אומרים חסידי הגישה ה"משקפת", שהעיתון תמיד יפרסם את מה שקוראיו רוצים לקרוא, כדי למצוא חן בעיניהם ולשמור על נאמנותם. גם תלות בשלטון לא תוכל לפרק את ה"ברית" הזאת בין העיתון לקוראים. בגירסה הקיצונית של השקפה זו, העיתון תלוי עד כדי כך בהעדפותיהם של קוראיו, עד שהוא לא יעז לחרוג כהוא זה מן ה"פרופיל" האידיאולוגי שלהם. מחקרים שונים בוצעו כדי לבדוק מי מבין שתי הגישות נכונה יותר. החוקרים השוו את הפערים בין העמדות האידיאולוגיות של קהילה מסוימת לבין העמדות המקודדות בעיתונים ובשאר אמצעי התקשורת שקהילה זו צורכת. (השוואה כזו ניתן לבצע באמצעות מדדים מקובלים פחות או יותר לבחינת טקסטים אידיאולוגיים: שכיחות של טענות ערכיות, תפוצה של ביטויים רגשיים וכדומה).
בהמשך אטען שלמרות חזותו המחקרית הדיון הזה מייצג ויכוח סרק, נטול אפשרות לאישוש אמפירי, וחסר ערך תיאורטי. אך בשלב ראשון נעמוד על הקשריו האידיאולוגיים ונבדוק כיצד הוא משתלב בשיח הציבורי על התקשורת. אני רוצה לנתח בהקשר הזה מאמר שעוסק בדיוק בויכוח הנוכחי, מן הזווית הישראלית מקומית: מאמרו של יצחק רועה, "מיתולוגיה עיתונאית" ("פוליטיקה" 32, מאי 1990). הניתוח הזה יהיה תרגיל בדה- קונסטרוקציה: נביא בחשבון את כל הגורמים ההקשריים שמעורבים בכתיבת המאמר, וננסה להראות כיצד האינטראקציה ביניהם מבנה את העמדות הננקטות בו.
ראשית, מיהו הכותב? הוא מוצג כ"איש רדיו וטלוויזיה, ומרצה בכיר במחלקה לקומוניקציה באוניברסיטה העברית". המאמר מופיע בכתב-עת פוליטי עם קו שמאלי, והגיליון מוקדש כולו לנושא התקשורת. כלומר, מדובר בשילוב של מחקר ואידיאולוגיה, מאמר של איש מקצוע שמופיע בכתב עת שקשור באידיאולוגיה מסוימת, ומופנה לקהל עם אידיאולוגיה מסוימת. אציג להלן את עיקרי המאמר. הסוציולוגים שהחלו לחקור את התקשורת הרבו לדבר על "פונקציות" חיוביות ושליליות שהיא ממלאת. הם התעמקו בשאלה אילו מטרות משרתת התקשורת בחברה, ולמעשה התעלמו מהשאלה הזאת לגבי עצמם: מהי תכליתו של מחקר כזה על "השפעת התקשורת על החברה". המחבר מבקש להתנתק מגישה זו, ולבחון אמונה "רווחת מאד", ברחוב ובאקדמיה, שמייחסת לתקשורת כוח השפעה גדול. כבר בהתחלה מוגדרת אמונה זו במילים: מיתוס "כוח ההשפעה" הגדול. הדוגמאות שמובאות כדי להפריך את המיתוס הזה הן ממלחמת וייטנאם וממלחמת לבנון. נהוג לייחס לסיקור הטלוויזיוני של המלחמה באמריקה, שהביא את "הדם והדמעות מוייטנאם לכל בית", תפקיד נכבד באילוץ הצבא האמריקני לצאת מוייטנאם. אצלנו, אריאל שרון נהג להאשים את התקשורת בדה-מורליזציה, שאשמה במידה רבה בהסתבכות במלחמת לבנון. גם סיקור האינתיפאדה נתפס כמהלך במלחמה, שניתן לנצלו לחיוב או לשלילה: נציג של דובר צה"ל מצוטט כמי שאמר, שהטלוויזיה תכריע באינתיפאדה, כי זו מלחמה על דעת קהל.
אבל האם באמת יש לטענות אלה אחיזה? האם כוחה של התקשורת רב כל כך? המחבר מצטט מבקר טלוויזיה מן ה"ניו- יורקר", שמציע דעה אחרת ביחס למלחמת וייטנאם: "רק לאחר שגברה בחברה האמריקנית התחושה, שהמלחמה חסרת סיכוי; רק לאחר שגברו קולו המחאה, הסירוב והפקפוק; רק לאחר שגם בחוגי הממשל ובדברי הפוליטיקאים נשמע הספק המכרסם, רק אז התחילו שידורי הטלוויזיה להביא את תמונות הדם והדמעות, הזוועה וחוסר הישע. לא לפני זה."; "במילים אחרות", קובע המחבר, "אין סיבה לחפש בטלוויזיה מה שאין בסביבתה החברתית- פוליטית- תרבותית. להיפך, כדאי לחפש בה ביטויים למה שיש סביבה". כדוגמה נוספת מביא המחבר משדר רדיו ששודר שנה לאחר מלחמת לבנון. שמו היה - "שנה למבצע שלום הגליל - משדר מיוחד במלאות שנה למלחמת לבנון". את שם השעטנז המוזר הזה מצדיק המחבר בכך שבאותה תקופה כבר כורסם באופן משמעותי הקונצנסוס סביב המלחמה, אך עדיין הקו הממשלתי ("מבצע שלום הגליל") לא נעלם לגמרי. השם פשוט "שיקף" את המאבק הציבורי על הייצוג הערכי של אותה מלחמה.
סיום, חוזר המחבר לעניין סיקור האינתיפאדה. גם כאן, הוא טוען, הצנזורה והסינון הם פרי של העדפות העם עצמו: "התבוננו בטלוויזיה ותוכלו ללמוד ממנה - למה שהיא מראה וממה שאיננה מראה - מה אנחנו מוכנים לראות, ואיך היינו רוצים לראות את עצמנו". כלומר, אין זו הטלוויזיה שמשפיעה על עמדות הציבור ביחס לאינתיפאדה, אלא הציבור עצמו "כופה" את עמדותיו על אופי הסיקור, הסינון והבחירה של החומר המוגש לפניו. מסכם המחבר: "לא טלוויזיה משפיעה, אפוא, אלא טלוויזיה מביעה."
עד כאן דבריו של יצחק רועה. מן הנתונים הקונטקסטואליים שהוזכרו קודם (מי המחבר, מה הפורום וכדומה) מובן למי "משיב" המחבר: לימין, שמתקיף את התקשורת השכם והערב שהיא עוינת, לא-פטריוטית ושמאלנית. אותו ימין - לדוגמה, אריאל שרון - מייחס לתקשורת כוחות "מאגיים" ביכולתה להשפיע על דעת הקהל, ורועה בא לתקוף את עצם ההנחה שיש לתקשורת השפעה כזאת, לא כל שכן שהיא מקדמת עמדות שאינן רווחות ממילא בציבור. תמצית הטיעון של רועה: התקשורת אינה יכולה לעצב את דעת הקהל "שמאלה", פשוט משום שאינה מסוגלת לעצב אותה לשום כיוון, לכל היותר היא יכולה לשקף.
חשוב להבחין בין שתי טענות שונות מאד, אשר יכולות להיכלל תחת תפיסת התקשורת ה"מעצבת": הראשונה אומרת שהתקשורת מעצבת את דעת הקהל על-פי אידיאולוגית השלטון; השניה אומרת שהתקשורת היא ממהותה שמאלנית, ובהתאם לכך היא מעצבת את דעת הקהל. באורח לא מפתיע, הטענה הראשונה מושמעת ל-ידי מתנגדי השלטון, והשניה על-ידי השלטון עצמו (יש להבין את "השלטון" בהקשר הרחב ביותר: לא המפלגה השלטת אלא כל המערכת השלטונית - כנסת, מפלגות וממשלה). אלו גם שתי עמדות אפשריות שאיתן יכול מי ששולל את "מיתוס כוח ההשפעה" להתווכח. מה הדילמה של רועה בויכוח ה"מעצבת- משקפת"? נראה שהיא זאת: אם יסכים שהתקשורת מעצבת, הריהו מוצא את עצמו במחנה אחד עם הימין, שטוען זאת מאז ומעולם. זיכרו שרועה הוא אינטלקטואל שמאלי; הדבר האחרון שהוא רוצה זה להיות מזוהה אידיאולוגית עם אריאל שרון. אך טענת הימין לגבי התקשורת המעצבת היא רק אפשרות אחת מבין שתי האפשרויות שמנינו קודם לכן; זו הטענה שהתקשורת מעצבת לטובת השמאל. מה עם האפשרות השניה, שהתקשורת מעצבת לטובת השלטון? רועה אינו שוקל אותה כלל, ומשום כך הדרך היחידה שעומדת בפניו היא פשוט לשמוט את הקרקע מתחת לטיעון ה"עיצוב": לטעון שאין שחר לאמונה ב"כוח ההשפעה" של התקשורת, כי היא רק משקפת עמדות קיימות.
הנקודה המרכזית כאן היא לחשוף את האופן שבו מסיט הויכוח "מעצבת- משקפת" את הדעת משאלת התלות בשלטון. מכיוון שגבולות הויכוח מוכתבים מראש, מחויבים המתווכחים לשמור על האופוזיציה המוכרת בין שמאל לימין. עובדה זו מחייבת את רועה, כנציג השמאל, לנקוט עמדה מנוגדת לעמדת הימין בשאלת העיצוב- שיקוף; אם הימין אומר "מעצבת", השמאל יגיד "משקפת". על-ידי כך נדחקת ומושכחת השאלה המרכזית בעצם: איזו אידיאולוגיה זוכה לעיצוב/שיקוף שעליו מדברים, ומה יחסה לשלטון. אחד מטיעוניו של רועה, בסוף מאמרו, נוגע לסיקור האינתיפאדה בטלוויזיה הישראלית. רועה טוען, שהטלוויזיה לא מראה את האינתיפאדה האמיתית כי העם לא רוצה לראות אותה. אולי הוא צודק ביחס לרצון העם, אבל איך בכלל אפשר להעריך את משקל הטיעון הזה מבלי להביא בחשבון את העובדה הפשוטה שגם אם העם היה רוצה לראות - אסור להראות בטלוויזיה את המראות הקשים של האינתיפיאדה. שהרי כל החומר עובר צנזורה קפדנית ביותר. מה העם רוצה או לא רוצה זו השערה של חוקר; מה מותר ואסור להראות בטלוויזיה - זו עובדה. איך אפשר להתפלסף על רצונו של העם מבלי להזכיר את עובדת הצנזורה, שבלעדיה כל הדיון היה נראה אחרת?
לפיכך, יש משהו מגוחך בטענה שהטלוויזיה משקפת רק את מה שהעם רוצה, בשעה שהשידורים עצמם כפופים לקריטריונים נוקשים, שאינם קשורים בכלל לרצון העם. מה משמעות "שיקוף" שעובר צנזורה? האם יש אפשרות לשמור על נייטרליות כלשהי בתוך מערכת שכזו? הטיעון של רועה הוא מיתמם במקרה הטוב, ומניפולטיבי במקרה הרע.
עמדה כמו זו של רועה מחזקת את האידיאולוגיה הדומיננטית ,שכן היא חולקת עימה את קדם-ההנחה הבסיסית, שהתקשורת היא נייטרלית (אם לא שמאלית) וממילא היא חסרת חשיבות כי אין לה השפעה על הקוראים. בעקיפין תורם המאמר גם לחיזוק ההנחה שהתקשורת נוטה שמאלה במקרים רבים, אלא שלדעת רועה, זה קורה כשדעת הקהל נוטה שמאלה. הקורא שתופס את הויכוח הזה כויכוח מהותי, יכול להשתכנע לצד זה או אחר. הנקודה המכרעת היא שבכל מקרה הוא יאמץ במובלע ומבלי להיות מודע לכך את קדם ההנחה המוסכמת על שני הצדדים: במקרה זה, הטענה שהתקשורת היא לעיתים שמאלית ועוינת את השלטון ותמיד עצמאית, בלתי תלויה בו. באופן זה אפילו יצחק רועה, איש שמאל עם כוונות טובות, תורם את חלקו לביסוס האידיאולוגיה הדומיננטית, כיוון שבעצם העובדה שהוא מקבל על עצמו את הגדרות השיח הדומיננטי - מהן הנחות היסוד, על מה ראוי להתווכח - הוא מאשר את כל מה שאינו שולל. עמדה אלטרנטיבית תטיל ספק בקדם ההנחה שהתקשורת שמאלית או נייטרלית; תנסה להראות שהאידיאולוגיה הקובעת בדיווח התקשורתי בארץ היא ימנית באופייה; ושאידיאולוגיה זו משותפת גם ל"ימין" וגם ל"שמאל" הפוליטי בארץ, בהיותה הבסיס האידיאולוגי של כל שלטון.
נחזור עתה אל המחקר האקדמי: כל הויכוח על תקשורת "מעצבת" לעומת "משקפת" הוא ויכוח סרק, הן מבחינה אמפירית והן מבחינה תאורטית. מבחינה אמפירית כבר די ברור היום, שאי אפשר להכריע בין שתי הגישות: לא כל כך בגלל היעדר ממצאים מובהקים, אלא יותר בשל הקושי להעריך איזה סוג של ממצא יכול לתמוך בגישה אחת אך לא בשניה. אסביר זאת באמצעות דוגמה פשוטה.
סוציולוגים אנגליים בדקו את היחס בין סיקור שלילי של הפגנות אלימות, אשר תוארו במונחים של פריעת חוק, לבין יחס הקהל לאותן הפגנות. הממצאים הראו קורלציה גבוהה יחסית בין העמדה שהוצגה בעיתונים לבין העמדות שהחזיק בהן הקהל. לכאורה, אם כן, הויכוח "מעצבת- משקפת" ניתן להכרעה אמפירית, על-ידי מבדקי שדה. אך חישבו לרגע מה נובע מן הממצאים שהתקבלו ביחס לשתי ההשקפות על כוחה של התקשורת. מסתבר שלא נובעת מהממצאים שום מסקנה חד משמעית. שהרי בין אם העיתון משקף או מעצב את דעת הקהל, שתי הגישות ינבאו קורלציה גבוהה, כל אחת מסיבותיה שלה. הממצאים כשלעצמם פשוט אינם מסוגלים להכריע בין שתי האפשרויות. מה קורה אם הקורלציה בין עמדות התקשורת לבין עמדות הקהל היא נמוכה? נראה שבמצב כזה יש אישוש להנחה שהתקשרת אינה מעצבת את דעת הקהל. אך האם נובעת מכך המסקנה שהתקשורת משקפת אותו? והרי זה אבסורד: אם היא משקפת את דעת הקהל מדוע מצאנו קורלציה נמוכה בין עמדות התקשורת לעמדות הקהל? בפועל, קורלציה נמוכה מסוג זה נמצאה במדינות הגוש המזרחי, לפני קרוס הקומוניזם. כאשר התקשורת היתה כלי שלטוני בגלוי, אנשים התייחסו בספקנות רבה למידע שהועבר בה, וברור שהיא לא שיקפה את עמדותיהם, כלומר, בהחלט ייתכן מצב שבו התקשורת משקפת בברור את דעת השלטון בלבד, ובכל זאת היא נכשלת בעיצוב דעת הקהל.
יוצא אם כך שאין כל דרך להכריע בשאלה האם התקשורת מעצבת או משקפת את דעת הקהל, כלומר, אין לשאלה כל תוכן אמפירי, כיוון שזו שאלה מדומה. מקור הבעיה או הכשל של הדיון האקדמי בנושא הוא בעצם בניית הדיכוטומיה "מעצבת מול משקפת". ההיפך מ"מעצבת" הוא "לא מעצבת את דעת הקהל". אך מ"לא מעצבת" אין שום היקש ל"משקפת את דעת הקהל". השאלה האם יש לתקשורת כוח עיצוב מוחלט , כלומר האם 'שטיפת מוח' מלאה אפשרית בחברה דמוקרטית, היא בפני עצמה שאלה לגיטימית למחקר, בתנאי שיימצאו הכלים האמפיריים לענות עליה. אך אין כל דרך להסיק מממצאי מחקר כזה את התשובה לשאלה- 'את עמדותיו של מי משקפת התקשורת בחברה המערבית'. השאלה 'אלו עמדות משקפת התקשורת' אף היא, בפני עצמה, שאלה אמפירית שניתן לבדוק בעזרת הקריטריונים שהצגתי בהרצאות הקודמות. לפי כל קריטריוני הבדיקה, התקשורת משקפת בעיקר את העמדות השלטוניות, מה שלא שולל את האפשרות שישנם רגעים בהיסטוריה שבהם דעת הקהל כופה את עצמה על התקשורת, כמו גם על השלטון, כפי שהיה בעקבות מלחמת ויטנאם, או לבנון אצלנו.
שאלת העיצוב ושאלת השיקוף לכן, הן שתי שאלות בלתי קשורות, שאי אפשר לגזור את התשובה לאחת מהתשובה לחברתה. המחקר האקדמי שמעסיק דורות של סטודנטים בזיהוי המדומה ביניהן תורם את חלקו הצנוע לביסוס האידיאולוגיה הדומיננטית: כללית, עיסוק בשאלות מדומות תורם לעירפול ול'מורכבות' שהם בפני עצמם חסמים יעילים לחשיבה ביקורתית. ספציפית, הטענה שהתקשורת בסך הכל משקפת את דעת צרכניה, היא בדיוק הטענה שמייצרת התיאוריה הדומיננטית, טענה שאמורה לשכנע אותנו שאין מה לעשות- אם נדמה לנו שהתקשורת היא המקהלה המדברת של השלטון, זה רק בגלל שכולם, חוץ מאחד או שניים, רוצים תקשורת כזו.
==קריאה חתרנית==
עד כה פיתחנו כלים לזהות את מרכיבי התעמולה והמניפולציה בתקשורת. ראינו שבתחומים המרכזיים של המציאות הפוליטית, התקשורת משקפת וממחזרת את עמדות המערכת השלטונית, ושאין בה כמעט ביטוי לתפישות אלטרנטיביות של אותם תחומים. השאלה הבאה היא כיצד מתגוננים ממניפולציה ותעמולה. התשובה האידיאלית היא כמובן, לשנות את התקשורת. אין זה חסר תקווה. גם בתוך הסד המגביל של מערכות העיתונים או הטלוויזיה, יש אפשרות לכותבים יחידים להגניב ידיעות חתרניות, אם כי הדבר כרוך במאבק ובאומץ. אך בעוד חזון התקשורת החתרנית נראה רחוק מן העין, אפשרות נגישה יותר היא לפתח הרגלים של קריאה חתרנית- קריאה שמשחזרת את תמונת המציאות האמיתית, מתוך הנתונים הנגישים בתקשורת.
עמדנו כבר על כך שמרכז הכובד של התעמולה הוא בעיצוב תבניות המציאות , כלומר, דווקא השאלה הפשוטה ביותר- מה קורה?- היא, לרוב, השאלה הקשה ביותר. בשאלות של עמדה ערכית ושיפוט המציאות, קל יותר לצרכני התקשורת לנקוט עמדה עצמאית, איש איש על פי עקרונותיו. למשל, בשנות השבעים והשמונים התמקד הדיון הציבורי בכיבוש בשאלות ערכיות: האם הכיבוש מוצדק או לא (טוב או רע). למעשה הויכוח הזה הוכרע בתקופת האינתיפאדה לטובת מתנגדי הכיבוש. התפלגות החברה הישראלית, לפי הסקרים ונתונים אחרים היא: שליש במוצהר נגד המשך הכיבוש, שליש במוצהר בעד המשך הכיבוש ופיתוח ההתנחלויות, ושליש אמצעי שאינו נוקט עמדה עקרונית, אך האינטרס שמנחה אותו הוא הרצון לחיות חיים סבירים, להקים משפחה, להתפרנס ולא לחשוש מפצצות באוטובוסים. שליש האמצע התייצב בסקרים שמיד אחרי אוסלו לטובת ההסכם שנקלט אז כמוליך לסיום הכיבוש, כולל פינוי ההתנחלויות בטווח של חמש שנים. כלומר, רוב של שני שליש בציבור הישראלי הוא נגד המשך הכיבוש.
לכאורה הויכוח הערכי הזה הוכרע והסתיים. גם בניתוח המסרים של השלטון והתקשורת. לא נמצא כרגע תמיכה בהמשך הכיבוש. להיפך- המסר הוא שאנו מתקרבים בצעדי ענק לסיומו. אך השאלה המכרעת היא האם זה אכן מה שקורה. כלומר, השאלה על תבנית המציאות ולא על שיפוטה הערכי. בנושא זה מתרכזת היום התעמולה, וקל להבין למה. נניח לרגע שהאינטרס של מערכות הכוח בחברה הישראלית הוא מימוש תכנית האוטונומיה - כלומר, שימור הכיבוש בתנאים טובים יותר. - (בגלל מקורות המים בשטחים, הקרקע הזמינה במרכז הארץ וכו'-) כל עוד רוב החברה מזהה זאת גם כאינטרס שלו, כפי שהיה עד שנות התשעים, אין בעיה מיוחדת במימוש גלוי של אינטרס זה. אך אם שני שליש מהחברה הישראלית הם נגד הכיבוש, הרבה יותר יעיל לשכנע את הרוב הזה שהכיבוש בעצם נגמר.
מלבד בעיה זו של שכנוע החברה הישראלית, ישנה בעיה נוספת עם החברה הפלשתינית: כדי שערפאת יוכל למלא את תפקידו כמושל האוטונומיה, נחוץ לשכנע גם את העם הפלשתיני שבסוף הדרך צפוי לו סיום הכיבוש ומדינה. באופן כללי יותר, בעולם המערבי כיום , התעמולה של מערכות הכוח - ובעקבותיהם התקשורת - מתמקדת בבניית תבניות מציאות אופטימיות ומסולפות. בשעה שמפרקים את מדינת הרווחה לטובת התאגידים וגוזלים מרוב האזרחים את הזכות הבסיסית לקיום בכבוד, תבניות המציאות שלתוכן יוצקים את התהליך הזה הן תבניות אופטימיות של צמיחה ושגשוג. גם אם הדרך כרוכה בקשיים - כך התעמולה- בסוף ייהנו ממנה כולם.
חומסקי אומר שסביר להניח שבני האדם הם רציונאלים, ומסוגלים להכריע מה נכון , מה מוסרי, ולבטח מה האינטרס שלהם. אילו היתה 'לרוב החברה' תפיסה מדויקת יותר על מה שקורה במציאות, הם היו יכולים להסיק ממנה מסקנות, ואף להתארגן כדי להגן על עצמם מעריצות המיעוט החזק. כדי שמערכות הכוח יוכלו לשרוד בניגוד לאינטרסים של הרוב, בחברה דמוקרטית, הן חייבות להזין את הרוב הזה בתבניות מציאות מסולפות. ראינו גם שתבנית מסולפת אין פרושה בהכרח הסתרת אינפורמציה. פיקוח מוחלט על האינפורמציה אפשרי רק במשטרים טוטליטריים, בחברה המערבית האינפורמציה נגישה יותר, והרבה ממנה עושה את דרכו לתקשורת, אך האינפורמציה נבנית לתוך טענות יסוד וטענות מארגנות. אלו ממוחזרות שוב ושוב, ובסופו של דבר מה שנשאר בתודעה הקולקטיבית הן התבניות שלתוכן מיפו את העובדות, ולא העובדות עצמן.
קריאה חתרנית, אם כן, היא תהליך של שחזור העובדות הנגישות ובנייתן לתוך תבניות מציאות אלטרנטיבית. ניתן לפרק את התהליך לגורמיו:
# '''זיהוי טענות (תמות) היסוד והתבנית המארגנת:''' כדי להפריד בין עובדות לתבניות התעמולה, צריך לזהות, ראשית, את התבנית דרכה הן מוצגות. בתקשורת אחידה וממוחזרות כמו שלנו, קל לזהותן - כי טענות היסוד תשובנה שוב ושוב בכל העיתונים. את אלה נזהה כתיאוריה הדומיננטית.
# '''חילוץ העובדות:''' ברגע שזיהינו את התבנית או התיאוריה, ניתן להפריד בינה לבין העובדות שהיא מנסה להסביר. נאסוף את העובדות. (השאלה המנחה: מה בעצם קרה?)
# '''בניית תבנית אלטרנטיבית:''' זהו השלב הקשה. כזכור (מפרק 2), בגישה החומסקיאנית, אנו מפעילים בדיוק את המתודה הנהוגה במדעים: יש לחפש הסבר שקושר מקסימום עובדות. על השאלה איזה הסבר נכון או אמיתי, ניתן לענות רק כאשר אנו משווים שני הסברים - ברגע שגיבשנו לפחות הסבר אחד אלטרנטיבי, ניתן לשאול מי מהם מסביר את העובדות טוב יותר.
ננסה ליישם את השיטה בניתוח העיתון מ - 4.1.94 - העיתון של אתמול- תוך התמקדות בנושא שעקבנו אחריו במהלך הקורס: המו"מ עם הפלשתינאים בעקבות הסכם אוסלו. מדהים לגלות כמה אינפורמציה ניתן לדלות מקריאה קפדנית של עיתון של יום אחד בלבד. (בכל שיעור אנו מנתחים את העיתון של היום שקדם לו, כך שבחירת היום היא שרירותית).
===זיהוי טענות יסוד===
כזכור לכם, עד לפני שבועיים התמה המרכזית היתה - "אין מה למהר"; אם יש בעיות במו"מ ועיכובים, ישראל מצידה אינה מתעקשת על לוח הזמנים המקורי. להיפך: פוליטיקאים ועיתונאים כאחד הטעימו את חשיבות יישוב הדעת והאיטיות שבניהול המו"מ, ונתנו לגיטימציה מלאה לדחייה. בינתיים, הנושא המרכזי במו"מ הפך להיות בעיית הפיקוח על מעברי הגבול של עזה ויריחו עם ירדן ומצריים. הדיון שקע בפרטי פרטים של אם והיכן יעמוד גם שוטר פלשתינאי, האם יהיה קיר זכוכית אטומה וכו'. אין טעם לסקור את הפרטים המייגעים והמגוחכים, שכן מראש ברור שלאחר שאש"ף ויתר בכל הנקודות המהותיות, הדיון עכשיו הוא על סמלים בלבד. בעוד הפיקוח על המעברים נשאר בלעדית בידי ישראל, אש"ף דורש שיעמוד שם גם שוטר פלשתינאי ודגל פלשתין. אך מסתבר שהצד הישראלי מאד לא מרוצה. השבוע התחלפה תמת ה'אין מה למהר' ואת מקומה תופס גינוי מפורש יותר של אש"ף. כיום השיחות תקועות - כי "אין עם מי לדבר", ו"מילה של הפלשתינאים היא לא מילה". נתחיל בזיהוי טענות היסוד. דרך מהירה למצוא אותן היא לבדוק את עמודי הפרשנות והדעות, שם הן ממוחזרות כמעט בכל מאמרי הפרשנות. כך כותבים בעלי הטורים היוניים של "הארץ":
"הלכנו להסכם הזה מתוך הנחה שערפאת הוא האיש היחיד בערוץ הפלשתיני שניתן לסגור איתו עסקה. והנה מאז החל המו"מ מתנהג היושב ראש, או הנשיא של מדינת פלשתין, בצורה מוזרה. סיכום אינו סיכום, מילה אינה מילה, הבנה אינה הבנה. ... אם ערפאת לא ישוב בימים הקרובים למסלול אוסלו המקורי - כדאי לממשלה לעשות פסק זמן בשיחות כדי להעריך מחדש את הסכם אוסלו ואת משמעותו. עלינו לבדוק קודם כל אם ערפאת הוא אכן האיש שאפשר לסגור עמו עסקה, כפי שחשבנו. אך בעיקר עלינו להבהיר לעצמנו, לאן כל המו"מ המוזר והחפוז הזה מוביל. אם מהרגע שנפנה את עזה ואת יריחו תיכון מדינה פלשתינית בהיסח הדעת, לא לכך התכוון הסכם אוסלו. ואין ביטחה שהציבור שלנו מוכן לדלג על שלב האוטונומיה ובשל עכשיו לשאת ולתת על "המעמד הסופי", כלומר על כינון מדינה פלשתינית". (יואל מרקוס, "הארץ", 4.1.94)
"ואולי הוא כלל לא רוצה הסכם? אולי אחרי האופוריה של הטקס במדשאות הבית הלבן, אחרי שכמעט זכה בפרס נובל לשלום והתקבל בהתלהבות בבירות אירופה, קיבל יאסר ערפאת רגליים קרות לנוכח המציאות היום יומית האפורה? ... אין להכחיש שהצד שלנו מוכיח גמישות מעל ומעבר למצופה... גם הצד הפלשתיני, בדרגים הבינוניים שלו, מנהל משא ומתן מתקבל על הדעת: בקשיחות, אך לא מעבר להיגיון. רק כשהעניינים מגיעים לשלבי ההכרעה הסופיים, לאישור הדרג הפלשתיני העליון, הכל מתפוצץ. והדרג הפלשתיני העליון פירושו איש אחד - יאסר ערפאת." (רן כסלו, "הארץ", 4.1.94)
[[קטגוריה:תקשורת]]
[[קטגוריה:תקשורת]]