815
עריכות
שינויים
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
שורה 357:
שורה 357: + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + + +
אין תקציר עריכה
בדרגה כה גבוהה של תלות בשלטון לא תמיד קל לחוקר המתחיל לזהות ולהגדיר את תפיסת המציאות הדומיננטית. כיוון שכל התקשורת משקפת את אותו הקו, קל ליפול בכשל האובייקטיביות: כל העיתונים מספרים את אותו הסיפור כי זה מה שקורה בעולם. (תיאוריה דומיננטית = אובייקטיביות). המשימה קלה יותר באותם מקרים נדירים שבהם התקשורת משקפת יותר מתפיסת מציאות אחת או שיש גם עיתונות אלטרנטיבית. במקרים אלו ניתן לערוך השוואת עיתונים ולהצביע על הבדלים בדרגת העצמאות שלהם. אם עיתון כלשהו מציע גישה אלטרנטיבית לאותו נושא, קל לזהות שהבחירה של עיתונים אחרים היא תלוית תיאוריה ולא 'הדרך היחידה האפשרית'. עד השנה קיים היה בישראל עיתון שניסה להיות אלטרנטיבה לפחות בתחומים מסוימים - 'חדשות'. קיומו מאפשר לנו לבדוק לעומק דרכים שונות להצגת אותה פיסת מציאות. נסקור בדיקת עומק כזו, במאמרם של טניה ריינהרט ורן הכהן, המציע גם סיכום של קריטריוני הבדיקה שהנחנו.
בדרגה כה גבוהה של תלות בשלטון לא תמיד קל לחוקר המתחיל לזהות ולהגדיר את תפיסת המציאות הדומיננטית. כיוון שכל התקשורת משקפת את אותו הקו, קל ליפול בכשל האובייקטיביות: כל העיתונים מספרים את אותו הסיפור כי זה מה שקורה בעולם. (תיאוריה דומיננטית = אובייקטיביות). המשימה קלה יותר באותם מקרים נדירים שבהם התקשורת משקפת יותר מתפיסת מציאות אחת או שיש גם עיתונות אלטרנטיבית. במקרים אלו ניתן לערוך השוואת עיתונים ולהצביע על הבדלים בדרגת העצמאות שלהם. אם עיתון כלשהו מציע גישה אלטרנטיבית לאותו נושא, קל לזהות שהבחירה של עיתונים אחרים היא תלוית תיאוריה ולא 'הדרך היחידה האפשרית'. עד השנה קיים היה בישראל עיתון שניסה להיות אלטרנטיבה לפחות בתחומים מסוימים - 'חדשות'. קיומו מאפשר לנו לבדוק לעומק דרכים שונות להצגת אותה פיסת מציאות. נסקור בדיקת עומק כזו, במאמרם של טניה ריינהרט ורן הכהן, המציע גם סיכום של קריטריוני הבדיקה שהנחנו.
==הרשת שמסביב לחור==
'''על מיתוס התקשורת השמאלית'''
טניה רינהרט ורן הכהן
===מיתוס התקשורת הלוחמת===
אחד המיתוסים הרווחים בחברה הישראלית (כמו בעולם המערבי כולו) הוא שהתקשורת, ברובה או בחלקה, נוטה שמאלה: "תקשורת עוינת" – יאמר מי שבשלטון; "תקשורת לוחמת" – מאמין איש האופוזיציה. רבים מקוראי הארץ מאמינים, שעיתונם הוא האמיץ והעקבי שבמבקרי השלטון (לפחות בימים שלפני אופוריית ה"מהפך"), אך גם ידיעות אחרונות נתפס כעיתון אמצע שיש בו ייצוג לשני הקטבים בחברה הישראלית.
על-מנת לבדוק את מיקומה הפוליטי של התקשורת הישראלית, מוטב להפקיע את הדיון מהחלוקה לימין ולשמאל (בייחוד כשרבים מאמינים שהשלטון הנוכחי בישראל הוא שמאלי). השאלה המכרעת בבדיקת עצמאותה ומהימנותה של התקשורת בחברה נתונה היא דרגת התלות שלה במערכת השלטונית מחד, ויחסה לאידאולוגיה הדומיננטית מאידך. (בחברה דמוקרטית יש חפיפה בין השתיים: האידאולוגיה הדומיננטית היא האידאולוגיה של המערכת השלטונית, שנבחרה על-ידי רוב האזרחים.) התקשורת יכולה לבנות את המציאות בהתאם לאידאולוגיה הדומיננטית, או להציג תמונה עצמאית, המצייתת לאידאולוגיה אלטרנטיבית כלשהי. בבדיקה כזו יסתבר, שלמיתוס התקשורת הלוחמת אין שום אחיזה במציאות. למעשה, בישראל לא היה מעולם, ולבטח אין כיום, שום עיתון (בלתי מפלגתי) המשקף אלטרנטיבה של ממש לאידאולוגיה הדומיננטית, למרות שחדשות ז"ל, בימי הזוהר שבטרם חילופי העורכים ויישור הקו, היה קרוב לכך. בניגוד לאמונה הרווחת, השאלה האם התקשורת ימנית או שמאלית, צייתנית או לוחמת, אינה תלויה כלל בדמות או בזהות הפוליטית הפרטית של כתביה ועורכיה. כתבים שמאליים הכפופים לעורך היודע "מה טוב לעיתון" ("מה הקורא רוצה לשמוע", "מה העם חושב") נגררים במלחמת-התשה אל חיקה הנינוח של הצנזורה העצמית, אינם עושים את התקשורת שמאלית יותר. להיפך: שימור מרכיבי אופוזיציה חסרי-משקל במערכת הדומיננטית מאפשר לה להתהדר בנוצות של אובייקטיביות מדומה (אחרי הכל, אם רפיק חלבי נמצא במבט – הרי "לא יתכן" שהטלויזיה ימנית). הקו של העיתון הוא מה שכתוב בו, ולא מה שחושב הכתב לעצמו, או מה שנדמה לו שהוא חושב. ולכן יתכן בהחלט שהכותבים בעיתון הם ידידינו הטובים ביותר, אנשים יקרים ונאורים, ובכל זאת פרי-עטם הוא בדיוק מה שטוב לשלטון – למרות שהם עצמם, באמת, נורא נגד.
ישנם קריטריונים אחדים המאפשרים למדוד את דרגת העצמאות של התקשורת. הקריטריון המוכר ביותר הינו הקריטריון הלשוני: בדיקת אוצר המילים המשמש לתיאור האירועים. זהו אולי הקריטריון היחיד שהגיע לכלל דיון וויכוח ציבורי בארץ: "השטחים הכבושים", "השטחים" סתם או "יהודה ושומרון", "פלשתינאים", "ערבים" או "בני מיעוטים", השימוש בלשון סביל בפעלי הריגה ומיתה וכו'. אך אין זה הקריטריון היחיד, ואף לא החשוב ביותר, ואין כמו התעסקות יתירה בו להרחקת תשומת-הלב מאמצעים אחרים, שקופים פחות, המשמשים להעברת מסרים אידאולוגיים גם אל הקורא המודע לחשיבותן של המילים. בדיקה שיטתית של יחסי התקשורת והאידאולוגיה השלטונית נשענת, בין היתר, על בדיקת סוגי המקורות, סוגי המומחים, אילו מהאירועים יחשבו כחדשות ראויות לפרסום, על ניתוח תמאטי – ניתוח התימות שדרכן מוצג האירוע, וניתוח טקסטואלי של נקודת תצפית והזדהות רגשית.1 במאמר זה, במקום לערוך ניתוח אקדמי ומקיף של התקשורת הישראלית לפי קריטריונים אלה, נסתפק בהדגמה. נעקוב מקרוב אחרי אירוע קטן אחד בשלהי פברואר 1992, ונראה מה עלה בגורלו כשהפך לנארטיב בעיתון.
===הרשת שמסביב לחור===
ב16- בפברואר 1992 תקף צה"ל מן האוויר שיירת מכוניות בדרום-לבנון. בתקיפה נהרג השייח מוסאוי, המזכיר הכללי של החיזבאללה. יחד איתו נהרגו אשתו, בנו בן החמש, וחמישה משומרי ראשו; 18 איש נפצעו, מתוכם 8 באורח אנוש. בתגובה הכריז החיזבאללה על הגברת המאבק המזויין בישראל ופתח בירי קטיושות אל הגליל; כוננות הוכרזה ביישובי הצפון. ב19- בפברואר נורו שני מטחי טילים; טיל אחד פער חור בגג התחנה המרכזית בקרית-שמונה. מלבד נפגעי-הלם, לא נפצע איש. למרות שהתרחשויות מסוג זה הפכו כבר לשגרה, זהו עדיין אירוע טעון מבחינה פוליטית ואידאולוגית. הוא שייך לתחום המרכזי שהחברה הישראלית אמורה להיות חלוקה עליו: יחסה של ישראל אל עמי האזור בו היא מתקיימת. אפשר לפרוט את המחלוקת להרבה שאלות ידועות ומוכרות, כמו: האם מותר לישראל לעשות בלבנון כבתוך שלה? ואם מותר, האם זה נבון? האם עשיה מסוג זה תורמת לשלום הגליל ולבטחונו, או שמא מה שיבטיח את שלום הגליל הוא שלום, כפי שאמור לטעון מחנה השלום?
נעקוב כאן אחרי יומיים של סיקור נפילת הקטיושות (בשלב זה טרם הוברר אם תהיה "פעולת תגמול" צבאית מצד ישראל). בידינו נתון עובדתי אחד מוצק: החור, אותו פער הטיל בתחנה המרכזית בקריית-שמונה, קיים מעל לכל ספק. כל יתר האינפורמציה הינה תלויית-אידאולוגיה: תגובת התושבים (איש לא ערך סקר סטטיסטי של עמדותיהם), דרך הפעולה שראוי לצבא ולשלטון לנקוט וכו'. מסביב לחור שנפער בקריית-שמונה טווה האידאולוגיה את רשת הנאראטיב, שדרכו קולטת קהילה נתונה את האירוע – הנאראטיב שנתפס כתיאור האובייקטיבי של העולם, שהרי הוא מופיע בעמודי האינפורמציה של העיתון. נבדוק איפוא את הנאראטיב שטווים ידיעות אחרונות, הארץ וחדשות בעמודי הסיקור ובמאמרי המערכת (אם היו). הבדיקה תגלה הבדל ניכר בין הנאראטיב של ידיעות אחרונות והארץ לבין זה של חדשות, אך מן הראוי לציין שלא שאפנו בסקירה זו לניתוח ממצה. בגיליונות השלמים של חדשות ביומיים אלה מופיעות גם כתבות הזהות לגמרי ברוחן לנאראטיב שבונים שני העיתונים האחרים, אולם בשני האחרים לא מופיעות כתבות ברוח אלה שבחרנו להדגיש מחדשות. מתוך חדשות בחרנו רק את הטקסטים שמדגימים שאפשר – אם רוצים! – גם לבנות נאראטיב אלטרנטיבי.
כך איפוא נראה הנאראטיב שבנו העיתונים:
'''ימי קטיושות בקריית - שמונה''' מאת: גוגה קוגן (ידיעות, 20.2.92)
20 איש ראו את הטיל מתפוצץ מול העיניים וחטפו הלם. רק נס מנע אתמול פגיעה קשה בנפש בקריית שמונה, כאשר טיל פגע בתחנה המרכזית, דקות לאחר שהנוסעים עלו על האוטובוס. אוטובוס מלא נוסעים עזב זה עתה את התחנה המרכזית בקריית שמונה, כשנשמעה, אתמול, השריקה המפחידה, מבשרת הרעות. פגיעה ישירה. אילו נחתה הקטיושה רק דקה או שתיים קודם לכן, היה נגרם אסון כבד. כ- 20 בנ"א, ששהו בתחנה, וראו את הקטיושה מתפוצצת מולם, נתקפו הלם. חלקם נפגע באופן קל ביותר מהפיצוץ. שלושה צעירים, שהמתינו בתחנה סמוכה לאוטובוס אחר, היו ביניהם. חור בקוטר של מטר נפער בגג שמעליהם. שרידי טיח, בטון וסיד נפלו מטה וכיסו אותם. "ישבנו בתור והתלוצצנו, חבר שלי איתן היה צריך לנסוע לפנימייה הצבאית בחיפה, ופתאום שמענו את הבום. לא הבנו מה קורה, ופתאום היינו מכוסים בחתיכות בלוקים" סיפר אליאב. עוד כ- 17 איש נתקפו הלם וסבלו מחבלות קלות, לאחר שהטיל התפוצץ מולם. בסה"כ טיפלו אתמול במגן דוד אדום בעיר בכ- 20 נפגעים הלומים.
''אדמונד עף על הוופלות'' - משה, עובד המזנון בתחנת האוטובוס, היה בדרכו לשפוך את הזבל: "יצאתי מהתחנה עם הזבל ביד. פתאום שמעתי רעש אדיר וראיתי אור מסנוור. קפאתי במקום. כמה דקות לפני זה היו כאן טונה של אנשים. איזה נס, אלוהים, איזה נס", ספק משה כפיים. אדמונד שהכין אספרסו בדלפק הסמוך, עף לאחור ונחבט בכוננית של הוופלות. אלברט הספר עמד לצאת מבית- השימוש, כאשר הדלת נהדפה בעוצמה וחבטה בו. סימני הפחד על פניה של שגית, פקידת המודיעין, ניכרו עוד שעה ארוכה לאחר נפילת הקטיושה. תוך דקות הוצף המקום כוחות משטרה וצבא ובאמבולנסים. צוותים מיוחדים נשלחו לריכוזי עולים מאתיופיה ומרוסיה, כדי להסביר להם מה מתרחש ואיך להתנהג. "חוץ מהמלה 'קטיושה' הם לא יודעים מה קורה" התבטא אחד מאנשי הרשות המקומית.
''שמיר הבטיח נכה בהם'' - מטח הקטיושות הראשון החריד את הגליל המערבי כבר בשש בבוקר. המטח השני שוגר בצהריים. שיגורים בודדים היו גם מאוחר יותר. שעה קלה לאחר מכן הגיע אלוף פיקוד צפון, יצחק מרדכי, לסייר ביישובים. "זהו מצב בלתי נסבל, לא נרשה שתהיה פגיעה בתושבים", אמר. בצהריים הגיע ראש הממשלה בטיסה לצפון המופגז "נמשיך להכות בחיזבאללה עד שהארגון הזה יסתלק מלבנון", בישר לתושבים. הוא סיפר כי הממשלה לא הופתעה מהיכולת של המחבלים לשגר קטיושות ארוכות טווח "נתגבר עליהם ונפסיק בקרוב את ההפגזות". ראש עיריית קריית שמונה, פרוספר אזרן, ששמע כבר הצהרות כאלה ואחרות בעבר, היקשה על יצחק שמיר, והסביר לו את הקשר בין מצב ביטחוני מעורער לאבטלה. ראש הממשלה הגיב לדברים באי- נוחות, אבל, אמר אזרן, "אני בכוונה הערתי לו על כך, משום שבתחום הזה, הוא עוד יכול לעשות משהו".
הנופשים כבר ביטלו את ההזמנות בבתי- ההארחה בצפון, אבל המלונאים אינם מתלוננים בינתיים. "אווירת טרום מלחמה" הזרימה לאזור צוותי תקשורת מכל העולם.
מדי פעם מקפיצים הדי התותחים המגיעים מלבנון צוות זה או אחר, אבל רק תושבי הצפון יודעים בינתיים להבדיל בין שריקת הקטיושה לשריקת הפגזים הצה"ליים הפגיעות ביישובים אתמול פוגגו את "התרוממות הרוח" אם אפשר לקרוא לזה כך, של היום הראשון והשני לירי הקטיושות. "אנשים מתחילים להבין, שנכנסו למצב מלחמה, ושהעניין יהיה יותר ארוך משהמנהיגים מבטיחים לנו", אמרה אתמול תושבת יישוב צפוני "אני כבר לא מרשה לילדים לשחק רחוק מהבית, רק מתחת לבלוק".
עם רדת החשיכה, התרוקנו במהירות רחובות היישובים בצפון, והמשפחות התכנסו בבתיהם, קרוב יותר למקלט ולחדר הביטחון, שהוכיחו את עצמם בעבר.
'''"עד מתי?" שאלו המושבניקים במרגליות, ואלוף מרדכי השיב: "לא הרבה זמן"''' מאת : דני שדה (ידיעות, 20.2.92)
אלוף פיקוד הצפון, יצחק מרדכי, שכח מתי עצם את עיניו בפעם האחרונה. מתחילת השבוע הוא בפעילות סביב השעון: הולך למקומות של נפילות קטיושות, רץ להיפגש עם תושבים בגבול הצפון ויוצא ליחידות בשטח. אתמול בבוקר הוא הגיע למוצב של התותחנים באצבע הגליל. הוא שוחח עם החיילים על הימים האחרונים, הסביר להם את המצב וביקש מהם: "שימרו על הכוננות והערנות. אתם עכשיו עושים את העבודה החשובה ביותר." זמן קצר לאחר מכן הוא יצא לבקר במושב מרגליות התושבים במושב העלו בפניו שורה של בעיות, שנוצרו אצלם כתוצאה מהמצב וביקשו לדעת: "כמה זמן זה עוד יימשך?" "אתם אנשים חזקים ומסוגלים לעמוד בכל מה שקורה" הרגיע אותם האלוף. "אנחנו מתמודדים עם ארגון דתי קיצוני, ויש עכשיו מצב חדש בדרום לבנון. צבא לבנון אינו מתמודד עם החיזבאללה והם חוגגים. אבל לנו יש את כל התשובות ואנחנו ניתן אותן ונדאג לביטחון שלכם. היה ברור לנו שאחרי חיסולו של מוסאווי תהיה תגובה של החיזבאללה. התגובה המיידית שלהם היתה ירי קטיושות. לנו יש אפשרות לנקוט בהרבה צעדים. החיזבאללה לא יהיה הגורם שצה"ל לא יוכל להתמודד איתו, אפילו אם יהיה צריך צעדים חמורים ביותר." לאחר שיחת ההרגעה יצא מרדכי לתוך לבנון, לסיור בסוללה ארטילרית. עוד כשהיינו בשער "פטמה", בגדר הטובה, נשמעו נפילות קטיושות באצבע הגליל. מרדכי לא הסתיר את זעמו, אבל שמר על איפוק. הוא החליט לקצר את הסיור המלא בדרום לבנון, אך יצא לבקר בסוללת התותחנים. בשתיים בצוהריים עזב מרדכי את לבנון. בקשר הוא הזמין פגישה עם ראש אחד היישובים בצפון, שבו נפלו הקטיושות. הוא מגיע למקום ונפגש עם התושבים, נעצר בדוכן פלאפל ומזמין שתי מנות. לאלוף מרדכי היום רק התחיל, לפניו עוד לילה ארוך.
'''רב קריית שמונה: אין ספק קורים פה ניסים ונפלאות''' עתי"ם (ידיעות, 20.2.92)
הרב הראשי של קריית שמונה, הרב צפניה דרורי, אמר אתמול כי בכל אצבע הגליל התחוללו ביממה האחרונה ניסים ונפלאות, בדומה לאלו שהתרחשו במרכז הארץ בימי הסקאדים.
אילו הקדים פגז הקטיושה לרדת דקה לפני שנחת, היה אסון המוני ביותר, כאשר 130 איש היו בשטח. העובדה שהפגז נחת ואיש לא נפגע בכל הסביבה ההומה, היא נס שעליו מדברים היום באזור. תפילת ההודיה תהיה דבר קטן מידי על נס כה גדול, שאירע לנו.
כיוון שאנו עוסקים בשחזור ובבניית מציאות, הבה נתחיל בנקודת-התצפית, כלומר במתבונן אשר דרכו משוחזר העולם. ביקורת הספרות עמדה רבות על כך שטקסט נאראטיבי נוטה לבחור לו נקודת-תצפית פנימית – אחת הדמויות או יישות כלשהי, שמן הפרספקטיבה שלה משקיף הטקסט על המציאות, ושעם עמדותיה ורגשותיה הוא נוטה להזדהות. מהי אם כן הפרספקטיבה בטקסטים שלפנינו? האם נכתב הדיווח מנקודת-התצפית של השלטון, של הממשלה – או מפרספקטיבה אחרת, אלטרנטיבית? כבר קריאה ראשונית, לא שיטתית, של הדיווחים בידיעות אחרונות ובחדשות תגלה בבירור: גבי ניצן, בחדשות, מסקר את "החיים מנס לנס" של אנשי קרית-שמונה. דיווחו נכתב מנקודת-התצפית של כמה מבני המקום, אותם הוא מעמיד במרכז: האישה שעדיין מחכה ל"תמריצים" המובטחים, האיש עם הילדה, שמציע לראש-הממשלה לשכור חדר בצפון לפני שהוא מחליט לצאת למלחמה הבאה, הצנחן, שכבר קלט עבור מי באמת בא שמיר לקרית-שמונה, דוד ברששת, אדמונד ברששת. יש להם שמות, יש להם תולדות-חיים, יש דעות עצמאיות. שמיר, מסופר לנו, אכן הגיע – אך "נעלם מיד מאחורי טבעת הצלמים והשוטרים". ככה זה, כשנקודת-התצפית היא של התושבים במקום: קשה לראות את שמיר. גוגה קוגן, כתב ידיעות אחרונות, לעומת זאת, לא התקשה לראותו. יתירה מזאת: הוא לא רק ראה את מנהיגו, הוא זכה גם לשמוע את מה שהיה לו "לבשר" לנתיניו המופגזים, ומובן שציטט את "הבשורה" בדיווחו ("נתגבר עליהם"). כי נקודת-התצפית של ידיעות אחרונות היא המימסד, ודיווחו דבוק היטב-היטב לנציגי המימסד: לראש-הממשלה, כמובן, ולמה שיש לו לספר על ממשלתו ("לא הופתענו"[!]) ל"אלוף פיקוד הצפון, יצחק מרדכי", ל"ראש עיריית קרית-שמונה, פרוספר אזרן", ואפילו ל"אחד מאנשי הרשות המקומית", ש"הסביר להם [לעולים החדשים] מה מתרחש ואיך להתנהג". נקודת-התצפית של ידיעות בולטת עוד יותר בדיווחו של דני שדה, המשמש כיחצ"ן של אלוף פיקוד הצפון, האלוף המסכן ש"שכח מתי עצם את עיניו בפעם האחרונה" וש"לפניו עוד לילה ארוך".
לעומת הדיווח הרגיש והמרגש על נציגי-השלטון, ניצבים "התושבים" של ידיעות. אלה מיוצגים על-ידי "שלושה צעירים שהמתינו בתחנה", "משה", "אדמונד", "שגית", ו"תושבת יישוב צפוני". להם אין תארים ותפקידים, להם אין עבר ואין גיל, גם שמות משפחה אין להם. האם "אדמונד" של ידיעות הוא אדמונד בר-ששת של חדשות, שגבי ניצן מגלה לנו כי הוא בן 25, נולד בקרית-שמונה, עובד במזנון, ומביא את דבריו באריכות? לעולם לא נדע. ובעצם איננו צריכים לדעת: התושבים בידיעות אינם אלא גוף אבסטרקטי, סטריאוטיפ-של-תושבים, אוסף תבניות מוכנות מראש של נשים (פחדניות) וגברים (עשויים לבלי-חת), שהעיתון "מלביש" עליהם את העמדות והתכנים אשר ייעדה להם מראש האידאולוגיה הדומיננטית. דיעותיהם-בפועל מעניינות את ידיעות ממש כפי שמעניינים אותו שמותיהם המלאים. טשטוש פרטיו של אדם, הצגתו כפרט אלמוני בקבוצה ("תושבת יישוב...") או בשמו הפרטי וללא פרטים מזהים, היא טכניקה לשונית ידועה לעירפול זהותו וסימונו כחסר-חשיבות – וההשוואה בין דיווחו של גבי ניצן לבין גוגה קוגן ודני שדה ממחישה זאת היטב.
הבדלי הפרספקטיבה בין ידיעות אחרונות לחדשות אינם מתבטאים רק בארגון הטקסטואלי של נקודת-התצפית. מימצא זהה מתקבל גם בבדיקת קריטריונים סטנדרטיים לניתוח תלות התקשורת בשלטון, מהסוג שמציעים הרמן וחומסקי בספרם (ראה הערה לעיל).
קריטריון אחד, קל למדידה כמותית, הוא בדיקת מקורות המידע המדווח – האם המקור הוא המערכת השלטונית (על ענפיה השונים), או שהוא פרי תחקיר עצמאי של העיתון. דוגמא טובה לכך נמצא בדיווחים על פגיעה בזכויות האדם. העיתון יכול לערוך מחקר עצמאי ולהביא את הסיפור מפי הקורבנות (כפי שהתרגלנו במקרה של רדיפת יהודים במדינות שונות בעולם). הוא יכול, כדרך ביניים, להביא את דבריו של ארגון למען זכויות-אדם, להימנע מנקיטת עמדה לגביהם ולהציגם כדברים שאולי קרו, אולי לא קרו, אך אינם על דעת העיתון; כאשר מביא העיתון את דוחותיו של ארגון בצלם, למשל, הוא אינו מתייצב מאחורי ממצאי החקירה של הארגון – ונמנע מלחקור בעצמו בנושא אשר אינו נוח לשלטון. והדרך השלישית שיכול העיתון לנקוט היא, כמובן, להציג את עמדת המערכת השלטונית עצמה: את תגובת דובר צה"ל על תלונותיהם של תושבי השטחים, לדוגמא. מובן, שככל שהעיתון עצמאי יותר, כך גבוה בו אחוז המידע שאינו ממערכת השלטון – ולהיפך, ככל שכמות המידע שמקורו במערכת השלטונית גבוהה יותר, כן גדולה תלותו בשלטון ובאידיאולוגיה השלטת. בניתוח נקודת-התצפית כבר עלה עניין המקורות בדיווחי-העיתונות שלנו: מקורותיו של גבי ניצן בחדשות הם תושבי קריית שמונה. מקורותיו של גוגה קוגן בידיעות הם ראש הממשלה ופמלייתו, בעוד דני שדה, גם כן בידיעות, הצמיד את המיקרופון שלו לפיו של אלוף פיקוד הצפון. מי שנצמד במקורותיו לשלטון, ישמע מה שנוח לשלטון, וזה גם מה שישמיע; מי שיפנה למקורות אחרים – לבני המקום עצמם, למשל – עלול לשמוע קולות אחרים. הפרספקטיבה של ידיעות אחרונות, אם כן, היא זו של המערכת השלטונית. מחד, זוהי הפרספקטיבה הפנימית לטקסט: הישות שאיתה מזדהה הטקסט ערכית ורגשית, שדרך עיניה הוא משקיף על המציאות. מאידך, אותה ישות עצמה היא גם מקור הסמכות של העיתון בבניית העולם המיוצג: זהו המקור החיצוני ה"אובייקטיבי" לאינפורמציה הנמסרת, המעניק לה מעמד של אמת ומציאות, בשונה מטקסט בדיוני.
מהי האמת, או מהו ארגון המציאות, שבונים הטקסטים, מתוך הפרספקטיבות השונות שלהם? כדי להשיב על שאלה זו, נבחן את הטקסטים תמאטית: מהן התימות המרכזיות שלתוכן ממופים האירועים – התימות שמגדירות את המציאות עבור הקולט? מהו יחסן לתימות הקבועות-מראש, אשר משמשות את האידיאולוגיה הדומיננטית בהתייחסותה לאירוע מאותו סוג? ובמידה שיש, כמו במקרה שלנו, מספר התייחסויות לאותו אירוע (דיווח חדשתי, כתבת-צבע, מאמר מערכת) – האם יש ביניהן הבדל תמאטי, או שהעיתון ממחזר שוב-ושוב את אותן התימות במקומות השונים? למעשה, הרי כולנו מכירים אותן, את התבניות שלתוכן מכניסה האידיאולוגיה השלטת אירוע של הפגזה בצפון: בראשן צועדים "תושבי קו-העימות", אותם גיבורים העומדים באומץ אל מול פני האוייב. מאחוריהם ניצבים השלטון, צה"ל וכוחות הבטחון: הם משרים תחושת-ביטחון, נחושים תמיד להדוף בעוז כל התקפה, לגמול לאוייבינו, לא לנוח ולא לשקוט עד יחוסל – ובמהרה – אחרון המתנכלים. מאחורי אלה ניצב עם-ישראל כולו, אשר לא ייכנע ולא יישבר, אשר ימשיך להניף בגאון את דגל הלאום על אף פיגועי האוייב; ומעל כולם פרושה האמונה בצור-ישראל וגואלו, אשר חש תמיד להצילנו מכל צרה ומצוקה.
ועתה נסקור את התימות המוצגות במאמר המערכת של ידיעות אחרונות ('תגובת היום'). זהו מאמר קצר וקל לניתוח.
'''יום האש אתמול על גבול הצפון הסתיים, למרבה המזל, ללא אבידות ובנזקים מועטים.''' אין בכך כדי להפחית מההערכה לאומץ הלב, שגילו תושבי הספר הצפוניים למודי ניסיון בחיים בצל הקטיושות, שמרו על קור רוח ועל שקט נפשי. ראש הממשלה, שהתפנה כדי לעשות עמם שעה קלה, חזר מעודד. אבל בכל זאת אנו חייבים הרבה למזל. אלוף הפיקוד סיכם את סיורו לאורך הגבול המופגז באומרו: " זהו מצב בלתי נסבל". והוא הבטיח, שהמדינה תעשה הכל כדי שסכנת הקטיושות תחלוף מהר ככל האפשר.
נותר רק להיווכח, אם החיזבאללה יקבל את ההרס והסבל שהומט על רבבות שיעים, כפיצוי מספיק על הריגת מוסאווי. ואם לא - דברי שמיר הם התחייבות לפרעון.
נזכיר שוב את הרקע: מדובר בפיגוע, שטרם ברור אם יוליך לתגובה צבאית ובאיזה היקף. התימה הראשונה – כצפוי – היא התנהגות התושבים. התושבים "גילו אומץ לב", "שמרו על קור-רוח" ועל "שקט נפשי". זוהי בדיוק התימה של "עמידתנו בגבורה ובנחישות אל מול פני האויב". אלה אינם התושבים של גבי ניצן, הפוחדים, המיואשים. תימה נוספת היא ה"נחישות לתגובה" מצד השלטון: התושבים מגלים אומץ-לב משום שהם בוטחים בראש הממשלה (ש"התפנה[!] כדי לעשות עימם שעה קלה") ובכוחות הבטחון שיגנו עליהם בנחישות – ואלה מצידם אכן מתחייבים להגן עליהם, לחסל בתוך "לא הרבה זמן" את הסכנה, כדברי אלוף-הפיקוד, ונוצרת השראה הדדית של עידוד ובטחון, מן השלטון אל התושבים ומן התושבים בחזרה למנהיגם שמיר – עוד תימה מוכרת מן המאגר המוכר. התימה הבאה במאמר המערכת היא עניין ה"נס" וה"מזל". זו איננה תימה שנלווית בהכרח לכל פיגוע, אולם היא עשויה לשמש בעתיד להצדקת פעולה צבאית: אם לא נהרג איש, אין הכרח בתגובה צבאית; אולם אם רק "באורח נס" לא נהרג איש, תהיה בכך הצדקה לפעולה – שכן אלמלי אותו "נס" היו נגרמות אבדות בנפש, והרי "אין סומכין על הנס", או, בלשון העיתון, "אי אפשר לשעבד אוכלוסיה אזרחית למזל". מושג ה"נס" שייך, אין צורך לומר, לתחום האי-רציונאלי והבלתי-ניתן-להוכחה. ובכן: מלבד הקדוש-ברוך-הוא ודגל-הלאום, מביא מאמר המערכת של ידיעות את כל האינוונטר התימאטי הצפוי והרגיל במקרים שכאלה.
מאמר המערכת בונה את הנאראטיב בו יוצג האירוע. משעה שנבנתה המסגרת התימאטית הזו, שוב אין כל צורך בשליחת כתב לשטח: כל יתר הדיווחים אותו יום יכלו באותה מידה להיכתב משולחן המערכת. גוגה קוגן יצא אמנם לצפון, צמוד לפמליית ראש-הממשלה, אולם חזר משם עם אותן התימות בדיוק כמו במאמר-המערכת: לא היה כלל צורך לראיין את התושבים, שהרי הוחלט מראש שהם נחושים ואמיצים (להוציא את שגית הפחדנית), מלאי-אמונה בכוחות-הבטחון; לא היה צריך לשמוע את שמיר מבטיח "נכה בהם", שהרי את זה כבר הבטיח לנו מאמר המערכת. דני שדה מילא נאמנה את תפקיד "כתבנו הצבאי" והצטרף לפמלייתו של אלוף פיקוד הצפון. אולם מה יכול זה לחדש לנו? שום דבר. "אתם אנשים חזקים ומסוגלים לעמוד בכל מה שקורה", מודיע האלוף לאוכלוסיה האזרחית, ממש כמו שהודיע לנו מאמר המערכת, ממש כמו שגילה גוגה קוגן. גם מקומו של הקב"ה לא נפקד: כתבה נפרדת מוקדשת לדברי הרב של קריית-שמונה, אשר אמנם מוסיף תפילת-הודיה על התימות של מאמר-המערכת, אולם גם חוזר בתוקף תפקידו ונותן אישור של בר-סמכא לתיאוריית ה"ניסים ונפלאות".
עד כה עסקנו בידיעות אחרונות; אך מה באשר להארץ, עיתון היוקרה, עיתון האינטליגנציה? – כאן הפיק הכתב, מנחם הורוביץ, מלאכת מחשבת של ממש. ביום הראשון הקדיש לאירוע שתי כתבות: אחת מוקדשת לנתינים, ואחת, כמובן, לשליט – לשמיר, ש"התקבל בחמימות רבה על-ידי התושבים". כראוי לעיתון ליבראלי אמיתי, מצוטטת הבטחתו של שמיר ("בתשובה לשאלה" כמובן!) לדון בממשלה בהקדם בהרחבת אזור הבטחון. גם ב"שיחת היום עם סמדר" שנדפסת באותו יום, מתייצב העיתון מאחורי המרואיינת הצפונית כדי להעביר לקורא מסר של מתינות ופיוס: "אם הרצועה אינה מספיקה, על האחראים לעשות את הנדרש כדי להרחיק את הסכנה; מצידי, שישאירו אדמה חרוכה בצד השני" – הארץ, כך נראה, כבר משתוקק להיקרא לדגל ולהתייצב מאחורי צבא-העם בשעטו צפונה לביירות. אולם נניח לתושבים ה"סומכים על כוחות הבטחון", ללינדה כהן ה"מפחדת" (רק לנשים מותר לפחוד!) וליתר הסיסמאות ("כל הארץ הוא גבול וחזית") שבדיווח מן היום הראשון – הרי את כל אלה כבר פגשנו בידיעות – ונעבור לכתבתו של מנחם הורוביץ ב"יום שאחרי".
'''קריית שמונה, יום אחרי "נס התחנה המרכזית"''' מאת: מנחם הורוביץ (הארץ, 21.2.92)
חיילות הניפו דגל ישראל במקום שבו נפלה הקטיושה. בגבול הצפון כבר חדלו אתמול לספור את הקטיושות. אחרי לילה שקט, התחדשו אתמול במשך היום ההפגזות, ולמרות הלחימה נגד החיזבאללה, הצליחו המחבלים לשגר מדי כמה שעות קטיושות לעבר יישובי אצבע הגליל. קולות הנפץ של הקטיושות התערבבו בקולות ההתפוצצויות של מאות הפגזים, שירו צה"ל וצד"ל לעבר יעדי המחבלים. "אנחנו מרגישים כמו לפני מלחמת לבנון. האם נחזור לחיי תופת?" שאלה אתמול יונה עמר תושבת עיר צפונית, שהחליטה לא לשלוח את שני ילדיה לגן הילדים ולביה"ס היסודי. בתחנה המרכזית בקרית שמונה הסתובב מאיר אליהו, חייל הג"א, המום לחלוטין. שלשם הוא שמר במקום וליווה את מאות הנוסעים בששת האוטובוסים של אגד, שעשו את דרכם למרכז הארץ. "כשהאוטובוס האחרון עזב את הרציף, עליתי לכיוון תא הטלפונים, כשלפתע שמעתי פיצוץ אדיר. עשן סמיך היתמר מכל מקום, אבנים נפלו מהגג, ואני חשבתי שאני מת", הוא סיפר. אתמול, פחות מ- 24 שעות אחרי "הנס של קריית שמונה" כפי שמגדירים זאת התושבים, סייע אליהו לקבוצה של חיילות מנח"ל לתלות את דגל ישראל ליד החור הענק, שנפער בתקרת גג התחנה המרכזית, ולהדביק שלט ענק, שעליו צוטטו שורות מה"תקווה". דמעות זלגו מעיניו. "אני חי כאן כבר שנים רבות, אבל דבר כזה עוד לא ראיתי. היה לנו כאן נס", אמר.
'''עגבנייה בגודל של רסיס קטיושה''' לא הרחק משם, בשוק של קריית שמונה, המתינו המוכרים לקונים המבוששים לבוא. תושבי העיר, שזוועות תחילת שנות ה- 80' חזרו אליהם בימים האחרונים, מעדיפים להישאר בבתיהם, להמעיט בתנועה בכבישים ולהמתין בציפייה דרוכה לבאות. "כל עגבניה גודל של רסיס קטיושה", אומר מאיר רעיש מחצור הגלילית לתושבת קריית- שמונה, המתקשה לחייך מהבדיחה. "אנחנו נסגור כאן יותר מוקדם, ניקח את הסחורה ונלך הביתה. הם צודקים. אני גר כמה ק"מ מקרית- שמונה, ושם לא נחתו אף פעם קטיושות. יש להם פה מזל דפוק", אומר רעיש. ליד בית משפחת אלבז בעיר, שם נחת יל הקטיושה, כמעט וסיימו לתקן את הנזקים. זגוגיות עפו לכל מקום, חלונות נופצו. "היה לנו מזל גדול. כל המשפחה לא היתה בבית. אני בשבת הולך לבית הכנסת לומר ברכת הגומל", אומר חיים אלבז. ואכן, בכל בתי הכנסת יאמרו השבת תפילות הודיה מיוחדות על הנס. יו"ר המועצה הדתית בקריית- שמונה, הרב ניסים מלכה, אמר אתמול שהעיר לא עברה כבר עשר שנים ימי תופת כמו ביים האחרונים, ו"על כולנו להתפלל מיד ליושב במרומים". הלימודים בכל מוסדות החינוך התקיימו אתמול כרגיל. "כל בום על קולי, כל יציאת פגז ארטילריה של צה"ל גרמו לי לחשוב שנופלת עלי קטיושה", סיפר יניב מביה"ס מצודות. מרבית התלמידים הגיעו למוסדות החינוך כרגיל, אך היו הורים שהעדיפו להשאיר את הילדים בבית., ליד חדרי הביטחון.
מרבית התושבים ילונו , גם הלילה, זה הלילה החמישי ברציפות, בחדרי הביטחון ובמקלטים. ראש העירייה, פרוספר אזרן, שסייר אתמול במוסדות החינוך בעיר, גילה כי בכמה מקומות מי התהום שוב הציפו את המקלטים. צוותים מיוחדים של העירייה עוסקים כעת בפינוי כמויות המים הגדולות מתוך המקלטים הללו. "נראה שאנו עומדים בפני תקופה חדשה, שמי יודע מתי תיגמר. אנחנו חייבים להיות ערוכים לחיים בקו העימות", אמר אזרן.
קריאה שטחית של הכתבה עושה רושם "טוב": התושבים מוצגים בשמותיהם, ונדמה כאילו הם העומדים במרכז. ה"עיתון לאנשים חושבים" כבר למד שאין מזכירים אדם ללא שמו המלא. אולם משנסיר את עלי-התאנה הללו וניגש לבדיקה תמטית, תתגלה הכתבה במערומיה כיצירת-מופת של רגשנות פטריוטית. "חיילות הניפו דגל ישראל", ולא שכחו לצרף אליו "שלט ענק, שעליו צוטטו שורות מ'התקווה'" – גם דגל הלאום, גם המנון האומה. החייל – "דמעות זלגו מעיניו", וכל הטקסט כולו כאילו הועתק ממילון הקלישאות השלם: "האם נחזור לחיי תופת?", "עשן סמיך היתמר מכל מקום", "להמתין בציפיה דרוכה לבאות". באשר לתיאוריית ה"נס" (המשתלבת יפה בתמיכתו הסמויה של העיתון בתגובה צבאית נרחבת), מובן שעיתון מכובד אינו יכול לסמוך את ידיו על מונח "צהוב" שכזה. תחת זאת, ככותרת, מושמות המילים "נס התחנה המרכזית" בין מרכאות; אחר-כך חוזרים ומזכירים לקורא את "'הנס של קרית-שמונה', כפי שמגדירים זאת התושבים" (התושבים – ולא, חלילה, העיתון היוקרתי); למי שעדיין לא קלט, מזכיר מיד החייל (זה שדמעות זלגו מעיניו) ש"היה לנו כאן נס" – וזאת רגע לפני שמתעלה הכתבה לעיסוק בעניינים שבקדושה ומתנבאת ש"אכן, בכל בתי-הכנסת בעיר יאמרו השבת תפילות הודיה מיוחדות על הנס", בעקבות המלצתו של הרב נסים (נסים!...) מלכה, ש"על כולנו להתפלל מיד ליושב במרומים". הארץ, אחרי שהכין את קוראיו לאפשרות של שימוש נרחב בכוח, מחרה-מחזיק איפוא אחר התמטיקה שפגשנו במאמר המערכת של ידיעות אחרונות – אך מוריד אותה למישור הלאומני-דתי-סנטימנטאלי הנמוך ביותר: למישור של הדגל, ההמנון ו"ברכת-הגומל".
נשווה זאת לתימאטיקה של חדשות. כבר כותרתו של מאמר המערכת, "זכרונות ממלחמת לבנון", יוצאת חוצץ באופן בוטה על מה שראינו בעיתונים האחרים:
'''זכרונות ממלחמת לבנון''' מאת: גבי בשן (חדשות, 20.2.92)
ההסלמה בחזית הצפון מזכירה יותר מדי את קיץ 82'. מה שחסר לנו הוא שעבאס מוסאווי יהיה שלמה ארגוב של שנת 92'. בעוד עשר שנים ימכרו לנו שוב את הבולשיט הישן, לפיו המלחמה פרצה בגלל הקטיושות בצפון. אף אחד לא יזכור שהתקפות הקטיושות באו עקב התקפת שני מטוסי אפאצ'י על שיירת מכוניות, התקפה שנראה כי נועדה להוריד מסדר היום הציבורי את הדיון על הביזיון במחנה הטירונים ברמות מנשה. צריך לבלום את המהלך הזה, ומהר, כי אחרת נכנס לסרט שכבר היינו בו, וגם שילמנו את מחירו. 654 נשמות מגחכות מלמעלה, ומצפות לראות כמה קורבנות חדשים של "מלחמת לבנון 2" יצטרפו אליהן. חיילים אתיופים קטועי גפיים ישכבו במחלקות השיקום, ובבית הלוחם, הצפוף מדי כבר בלאו הכי, יתחילו להישמע צלילי השפה הרוסית. ובשיא עזות המצח מחזיק, כתמיד, אריאל שרון, שאמר שיש להרחיב את אזור הביטחון אל מעבר ל- 20 הק"מ. הוא כנראה מתכוון ל- 40 ק"מ. האיש שכבר מזמן היה צריך להיעלם מהשטח, ובמיוחד עכשיו, כשהמלה "לבנון" עולה על סדר היום, ממשיך להסית ולהדיח למלחמה.
העיתוי של האירועים, ערב פתיחת מערכת הבחירות, עלול לגרום למקבלי ההחלטות להיסחף בלהט מיותר ולאבד את שיקול הדעת שלהם. עדיף שאת הלהט הזה יפנו לקידום מהלכי השלום.
אם ידיעות שכח את מלחמת לבנון, והארץ אולי מתגעגע אליה – יבוא חדשות ויזכיר לנו בדיוק כמה עלתה לנו בחיי-אדם. מאמר המערכת גם אינו מקבל את הניתוק בין הריגתו של מוסאווי לבין ההתרחשויות שבאו בעקבותיו. העיתונים האחרים מלעיטים אותנו ב"נחישות התגובה" – חדשות קורא דווקא "לבלום את המהלך הזה, ומהר". ידיעות והארץ מלאים אמון בשלטון ובכוחות הבטחון – חדשות מעז להזכיר שהשלטון ניצב ערב מערכת בחירות, שלצה"ל יש עניין להוריד מעל סדר היום את "הבזיון במחנה הטירונים ברמות מנשה" (בו נהרגו, ימים ספורים קודם לכן, שלושה חיילים חמושים שהותקפו בשנתם בנשק קר).
כל התימות האלה, שתומצתו במאמר המערכת, מפותחות ומורחבות בכתבת-השטח של גבי ניצן, "החיים מנס לנס":
'''החיים מנס לנס''' מאת: גבי ניצן (חדשות, 20.2.92)
טיל קטיושה פגע אתמול בבוקר בתחנה המרכזית בקרית שמונה. ראש הממשלה בא לבקר, אבל התושבים שרכושם נפגע לא התייחסו אליו. "רק אנחנו נשלם בשביל תרגיל הבחירות הזה", אמר שלמה מחנות הגרעינים.
את מקום נחיתתו המשוער של יצחק שמיר סימנו קודם יוסי אחימאיר וכ- 20 שוטרים. מסביבם התקבצו המוני צלמים מקומיים וזרים. ומסביב לכל אלה, על ספסלי התחנה המרכזית בקרית שמונה ובמפלס העליון תפסו התושבים עמדות. "אני הולכת לשאול אותו מה קורה עם התמריצים לתושבים כאן", הודיעה אישה אחת. איש אחר, עם ילדה קטנה על הכתפיים, אמר שהוא מתכוון לבקש משמיר שבפעם הבאה ישכור כאן חדר במלון "הצפון", לפני שהוא מחליט לפתוח במלחמה עם לבנון. ורק צנחן אחד ידע מה באמת קורה: "מה קרה לכם", הוא אמר, " למה מי אתם בשבילו? אכפת לו מה אתם רוצים להגיד? תסתכלו על כל הצלמים שם למטה: בשבילם הוא בא". בערך ב - 16:00 הגיע שמיר, בליווי איציק מרדכי וראש המועצה המקומית, פרוספר אזרן. שרשרת של שומרי ראש הובילה אותו לרציף של קו 963 לירושלים שבתקרתו נפער החור. בתוך שניות הוא נעלם מאחורי טבעת הצלמים והשוטרים. עשר דקות הוא התראיין בעברית, באנגלית ובצרפתית, ואז הובל בחזרה אל הרכב. ברדיו אמרו אח"כ ש "שמיר שוחח עם תושבים במקום". האמת היא שרק תושב אחד הצליח להשיג איתו סוג כלשהו של קומוניקציה: הוא נעמד על הברזלים ברציף, ושאג לעברו: "אתה גדול, אתה ובגין זה אותו דבר, שניכם הבית שלכם זה קריית שמונה". דקות ספורות אחרי ששמיר המשיך בדרכו, חזר השקט למקום. הרעש היחיד הגיע מכיוון חנות העיתונים של דוד ברששת, שם עסק מנקה רחובות בטאטוא שברי זכוכיות ענקיים. שתי זגוגיות החלון של ברששת התרסקו מההדף, הוא התבונן ברסיסים ללא הבעה. שאלתי אותו אם יפצו אותו על הנזק. "אני מקווה שמס רכוש יפצה אותי", הוא אמר ומשך בכתפיים. "הרי לא אני גרמתי לזה". ברששת הוא ממייסדי קריית שמונה. הוא הגיע לכאן עם רעייתו ב- 51'. יש לו בת אחת ארבעה בנים ושבעה נכדים - כולם גרים כאן. הוא לא יצא מהחנות כששמיר היה כאן. "זה לא עשה עלי רושם שהוא בא לפה", הוא אומר, "זה לפני הבחירות. זה הכל. כשירדו קטיושות ב- 81' זה היה אותו שלטון, ואף אחד לא בא. אני לא מאמין לו שאכפת לו מאתנו. הוא פשוט בא לעשות לעצמו פרסומת, לנו לא יקרה מזה כלום". ברששת היה בחנות כשהקטיושה פילחה את הבטון במרחק 20 מ' ממנו, וכמו תושבים אחרים, קשה לו להודות בפחד. "אנחנו רגילים לזה", הוא אומר מה שאומרים כאן כולם. אח"כ אמר "אבל אין גיבור במצב כזה. זה לא בדיוק שלא פוחדים, אבל זה לא כמו ישהו שנתקל בזה פעם ראשונה. תראה במטחים של לפני מלחמת לבנון, היו מקרים שראיתי את הקטיושות עוברות מעלי. זה לא נעים. אז לומדים איך להתמודד. כששומעים שריקה, תופסים מחסה עד שיעבור הזעם, ואז יוצאים וממשיכים בחיים. אתה רואה בעצמך - אף אחד לא מתחבא".
- ואיך הרגשתם במלחמת המפרץ, כשראיתם את התל- אביבים בורחים?
"אני לא מאשים אותם. זה לגיטימי בעיני. גם ב- 82' היתה בריחה ענקית מאצבע הגליל. אבל אני לא קורא לזה בריחה. אנשים לקחו חופש לעצמם, וחזרו אחרי חודש- חודשיים. זה לא פשוט. ולמי שלא רגיל לזה- בשבילו זה מאד קשה. אנחנו יותר רגילים, אז לא כל קטיושה מבריחה אותנו".
- "תגיד, אתה לא חושב שזה מטורף? מה זאת אומרת רגילים לקטיושות? זה לא נורמלי שאנשים יתנהגו כאילו כלום לא קרה אחרי שרק בנס לא נהגו כאן עשרות אנשים. "
תראה, זה נכפה עלינו, כל החיים האלה. באנו לגור במקום שאנחנו אוהבים, שהוא גם מקום עימות. הבית שלי נמצא במרחק 20 ק"מ מהמשגרים. אז בטח שיש פחד באוכלוסייה. אבל אנחנו אוהבים את המקום, ובשביל להמשיך לחיות פה צריך גם להתרגל לקטיושות. אתה צודק, זה מטורף".
אחד שלא מתכוון להתרגל הוא אדמונד ברששת (אין קרבה משפחתית), שעובד במזנון בתחנה המרכזית. הוא בן 25, נולד בקריית שמונה. "כשנפל הטיל היו לי פה שני חיילים" הוא אומר. "בדיוק הגשתי להם פחית, ופתאום מצאתי את עצמי עם הפחית במחסן. עפתי כמו טיל. מיד ידעתי שזאת קטיושה ומיד חשבתי איזה מזל שבדיוק לפני חמש דקות יצאו מכאן כל האוטובוסים. אבל רצתי לראות מה קרה לבחורה במודיעין, ולא ראיתי כלום. הכל היה לבן מאבק. 25 שנים לא פחדתי מקטיושות, אבל עכשיו נכנסתי לפרנויה. אני מתחיל להבין שתמיד זה יהיה ככה, ואני לא יכול לחיות ככה. שלשם אחרי הקטיושות, באתי לעבוד כאן ב- 4:00 בבוקר. אין לי מה לעשות, אני לא יכול לישון. חאלס, אני התייאשתי ואני חושב לעזוב את הארץ. אני עובד פה, קורע את התחת, בשביל 2,000 שקל- ועכשיו אני עוד פעם צריך לעבור קטיושות? בגלל 50 מ' אני עכשיו חי ומדבר איתך. מה אני צריך לחיות כאן מנס לנס? נשבר לי, זהו".
כולם בעיר דיברו על הנס הגדול, ממש כמו בימי הסקאדים. הטיל נפל ברגע נדיר שבו לא היה בתחנה אף אוטובוס. אבל לכולם ברור שהקטיושה הבאה יכולה ליפול עליהם. וכאן אין התראה, אין אזעקה ואין פטריוטים. "אם לא הייתי איש שהאדמה קדושה לו" אומר שלמה בוזורגי, 32, יליד העיר "הייתי לוקח את הילדים והולך איתם למקום מבטחים". שלמה, חובש כיפה, הוא בעל חנות גרעינים. על הקיר מתנוססות תמונות של הבאבא- סאלי. אני לא רוצה שהילדים שלי יעברו מה שאנחנו עברנו לפני מלחמת לבנון. ואם זה יחזור- אני לא אתבייש לקום וללכת. הילדים שלי יותר יקרים מהכל".
אל בוזורגי נכנסתי לקנות גרעיני עפולה טריים, ומיד הוא ניסה לשכנע אותי להצביע מערך בבחירות הבאות. "אני פעם הצבעתי תחיה", הוא אמר בלהט, "אבל עכשיו רק מערך, הבנתי שטעיתי, כל יום ששמיר ראש ממשלה אני פוחד. לדעתי, הם גם עשו טעות שהרגו את המוסאווי הזה. במקומו יבואו יותר גרועים, ורק תושבי הצפון ישלמו בשביל תרגיל הבחירות הזה". בכל פעם שנשמעת באזור שריקה של קטיושה, מצלצל בוזורגי הביתה ומתפלל שירימו את השפופרת. "בסך הכל אנחנו בשר ודם", הוא כמעט מתנצל, "אף אחד לא רוצה לחיות ככה, שוב אנחנו חיים רק בשביל הרגע, בלי עתיד. והמצב מידרדר משעה לשעה. אסור שאנשים יחיו בלחץ כזה. מדברים היום על תמריצים עם כל טיל. אני לא רוצה מתנות, אנחנו לא סוג ב'. אנחנו רוצים זכויות כמו כולם ובטחון כמו כולם. שלא ישחקו עם החיים של הילדים שלנו בשביל פרופגנדה. אני אומר לך, תכתוב את זה בעיתון, בבקשה: אנחנו בשר ודם. זה הכל".
השווה את ה"נס" בשאר העיתונים לשימוש הציני שעושה גבי ניצן באותה מילה. אין כל אמון במערכת, אפילו לא בכך שתפצה על הנזק שנגרם. בהארץ, ראש-הממשלה "התקבל בחמימות רבה על-ידי התושבים" – בחדשות התושבים לועגים לשמיר, כועסים עליו, פוחדים ממנו, אינם מאמינים לו. חדשות אינו מקבל את גירסת העיתונים האחרים, כאילו שמיר בא לקרית-שמונה כדי "לשוחח" עם נתיניו; שמיר בא בשביל העיתונאים, קובע גבי ניצן (אגב, גם מנחם הורוביץ בהארץ שם לב לכך ש"האירועים משכו עיתונאים רבים", גם גוגה כוגן מידיעות יודע ש"צוותי תקשורת מכל העולם" זרמו לאיזור, אך שניהם אינם מקשרים זאת לביקורו של ראש-הממשלה...). שוב, יש מי שנזכר בהריגתו של מוסאוי – אירוע שהודחק ביתר העיתונים – ומעז לחשוב שהיתה זו טעות! מסתבר שיש גם מי שפוחד כאשר יורים עליו (אפילו הוא גבר) – ושלהבדיל ממזג-האויר, לקטיושות לא ממש "מתרגלים" עם הזמן. לא עוד כולנו גיבורים ו"כל הארץ חזית": אדמונד ברששת לא יכול לחיות ככה, הוא מיואש, הוא חושב לעזוב את הארץ, "נשבר לו, וזהו", ולא רק לו. כתבת-השטח חוזרת איפוא על התימות של מאמר המערכת, והתימאטיקה של שתיהן – התימאטיקה של חדשות – מנוגדת בתכלית לזו של העיתונים האחרים: היא אנטי-מימסדית, "תבוסתנית", מנתצת סיסמאות וסטריאוטיפים, משרה אוירה של "נמאס".
בדיקה תימאטית, בדיקת נקודת-התצפית ובדיקת המקורות מצביעות כולן לאותו כיוון: ידיעות אחרונות והארץ משמשים שופרו של השלטון ושל האידאולוגיה הדומיננטית, חדשות מבטא אידאולוגיה אלטרנטיבית. לסיום נחזור אל נקודת המוצא שלנו, אל פיסת המציאות המוצקה והאובייקטיבית – החור שבתקרה, אשר הן ידיעות, הן חדשות מביאים את תצלומו. מי ניצב מתחת לחור בחדשות? אדם מקריית-שמונה. ומי ניצב שם בידיעות? -כמובן, יצחק שמיר ומלוויו.
==סופו של חדשות==
עד כה שימש אותנו חדשות כעדות לכך, שאפשר גם אחרת. לאמיתו של דבר, חדשות לא היה אחר עד כדי כך. בעמודי האינפורמציה שלו, באחד מן הימים שסקרנו, הופיעה גם כתבה סטנדרטית ברוח ידיעות אחרונות שכללה ציטוט מלא של קלישאות הרשויות וקלישאות התושבים; התפרסם גם מאמר מערכת נוסף ברוח הסטנדרטית. הכתבה של גבי ניצן הופיעה במדור האישי יותר, היה שם. בהתאם למוסכמות הקריאה (שבשרות האידאולוגיה הדומיננטית), בונים עמודי האינפורמציה את המציאות ה"אובייקטיבית", בעוד עמודי-האמצע בונים מציאות "סובייקטיבית" של דעות. כלומר: במה שנוגע להבחנה בין "אמת" ל"עמדה" – חדשות הולך עם כולם.
יש לזכור גם, שבחרנו בנושא קל. ההתנגדות למלחמת-לבנון היא כמעט קונסנסוס, ולבטח קונסנסוס בקרב קוראי חדשות – ובקרב קוראי המאמר שלנו. מי שיוצא נגד כל מה שמזכיר את מלחמת-לבנון, אינו מושלך באופן אוטומטי אל מחוץ למחנה של האידאולוגיה הדומיננטית. בעניינים קשים יותר ושנויים יותר במחלוקת, כמו מלחמת המפרץ, פיקציית "הלחץ האמריקאי" ו"תהליך השלום", לא נקט חדשות מעולם עמדה עצמאית. אפילו במקרה הקל שבחרנו, אפשר להעלות על הדעת גישה רדיקלית יותר מזו שנקט חדשות בפועל. למשל, אפשר היה לדמיין בדיקה לא-סטריאוטיפית של השאלה: מה באמת עושה ישראל בלבנון. האינטרפרטציה השבלונית של "תעמולת בחירות" מגוחכת באי-התאמתה למציאות (האירועים בלבנון הוצנעו ולא נעשה בהם כל שימוש בתעמולת הבחירות של הליכוד). אפשר היה לתהות, למשל, האם ישראל מנסה להרחיב את "רצועת הבטחון" – אולי כפיצוי עתידי על שטחים ברמה במסגרת הסכם עם סוריה. עד כדי כך לא הרחיק חדשות לכת; ואף-על-פי-כן, עובדה היא שרק בחדשות הופיעו באירוע הקטיושות טקסטים מן הסוג שראינו. אפשר לומר, שאם היה בשנים האחרונות עיתון יומי אלטרנטיבי כלשהו בישראל, היה זה חדשות.
אולם גם אלטרנטיבה מוגבלת זו באה לקיצה. כבר בשנת 1990 הצטרף חדשות לוועדת-העורכים – סימן מבשר רעות להתקפלות העתידה לבוא. במהלך 1992, זמן-מה לאחר האירוע שאת הדיווחים עליו ניתחנו כאן, התחלף עורך העתון, ויואל אסתרון תפס את מקומו של יוסי קליין. חילופין בסגל, לצד קשיים כלכליים ופיטורי-עובדים נרחבים, לוו בהכרזות, כאילו מעתה עומד חדשות להיות עיתון אופוזיציוני ולוחם בגלוי – הכרזה על "יציאה מן הארון", כביכול; ואילו בפועל – חדשות "יישר קו" וחזר לחיקו החמים של הקונצנזוס. כשנה לאחר מכן הוא נסגר.
===מיחזור וויכוחים קודמים===
הדבר שמבטיח את שימור תפיסת המציאות הדומיננטית (או כללית יותר- האידיאולוגיה הדומיננטית) הוא המיחזור של העמדות. מדובר בדפוס קבוע למדי: ראש הממשלה או שר כלשהו משחרר הכרזה בתחילת השבוע; זו מדווחת בעיתונים, ולמחרת, באופן אחיד למדי, היא גם עומדת במרכז מאמרי המערכת, שמתייצבים כולם מאחוריה. יום יומיים יעברו עד שגם בעלי הטורים, ה"עצמאיים" כביכול, ישמיעו את אותה מנגינה בדיוק, בליווי כזה או אחר של קישוט ותחכום. לפני תום השבוע תהיה עמדה זו כבר הדבר המדובר ביותר בשיחות חולין: כל חבריך יבטאו אותה בהתלהבות, כאילו זה עתה עלתה במוחם. המיחזור האינסופי של עמדות השלטון הוא מעגל קסמים שקשה מאד לשבור אותו מבפנים.
שוב מתעוררת כאן הבעיה: כיצד לא מאבדת התקשורת את אמינותה בעיני הקהל? אם תלותה בשלטון כה גדולה, איך הדבר נעלם מעיני הקוראים, שעדיין משוכנעים כי התקשורת פלורליסטית ועצמאית? אמצעי מרכזי בשימור אמונם של הקוראים הוא אסטרטגית "הויכוחים המדומים", שפורחת באמצעי התקשורת. אני מכנה "ויכוח מדומה" כל ויכוח שעולה בהקשר פוליטי אך מתנהל כולו על בסיס הנחות היסוד של האידיאולוגיה הדומיננטית. נדמה לי שאין כמעט דוגמאות לויכוחים לא מדומים בתקשורת הישראלית, שזכו לטיפול רציני ולא דעכו בעודם באיבם. העיתונים מלאים בויכוחים; נדמה שאין יום שבו לא צצה "סוגיה" ציבורית חדשה, שאליה מופנים הזרקורים. העיתונאים מראיינים פוליטיקאים ומומחים, בעלי הטורים מחווים את דעותיהם בעניין (על פי רוב, בדפוס ידוע מראש), ובמשך תקופה ארוכה או קצרה הויכוח וספיחיו ממלאים את עמודי העיתונים. הכל, כמובן, מתנהל ברטוריקה מובהקת של אי הסכמה: טונים גבוהים, האשמות אישיות, הישענות על מטענים רגשיים וכדומה. כשמביטים מבחוץ על כל ה"מהומה" הזאת, קשה באמת לבודד את מה שעומד לויכוח ולבחון אותו באופן לא משוחד. ה"רעש" התקשורתי מחפה במקרים רבים על ריקנות מביכה.
יש שני סוגים של ויכוחים מדומים: ויכוח המשמר את קדם- ההנחות של האידיאולוגיה דומיננטית, וויכוח טריוויאלי. ויכוח מהסוג השני הוא ויכוח המתרכז בנושאים זניחים, שוליים לבעיות מהותיות, אך מבחינת הנפח והלהט שמושקעים בו, יוצר את הרושם שהוא הוא העניין החשוב העומד על הפרק. האפקט הבלתי נמנע שלו הוא הסטת תשומת הלב הציבורית מהסוגיות העקרוניות וריכוזה בבעיות שאינן מסכנות את ההגמוניה האידיאולוגית של השלטון. דוגמה מובהקת לויכוח טריוויאלי כזה, היא הויכוח שניטש בלהט רב בימי מלחמת המפרץ ולאחריה סביב השאלה: האם היו מסכות הגז תקינות או לא, והאם היה או לא היה "מחדל" בהפצתן לציבור? מאמרים נכתבו, חוות דעת ניתנו, חקירות נפתחו, השמצות הופרחו, מה לא הושקע בויכוח הזה. דבר אחד נשכח: מדוע תושבי ישראל בכלל הובאו למצב הזה של הישיבה בחדר האטום? האם המלחמה הזאת היתה מוצדקת, האם הכרחי היה שישראל תתמוך בה ובכך תצרף את אזרחיה בעל-כורחם למעגל האימה? ובעיקר, מהן המסקנות הפוליטיות המתבקשות? הדיון בכל אלה לא התקיים - פשוט כי לא היה לו מקום: את כל תשומת הלב ריכזה השאלה הגורלית בדבר תקינות מסכות הגז.
ויכוח מהסוג הראשון, משמר את קדם-ההנחות של האידיאולוגיה דומיננטית ואף מחזקן. הזכרתי כבר שחומסקי מביא כדוגמא את הויכוח הציבורי בארה"ב בתקופת מלחמת ויטנאם. מתנגדי המלחמה טענו שאין דרך לנצח בה, ולכן יש לסיימה. תומכי המלחמה טענו שאפשר, עם עוד 'קצת לחץ' לנצח. קדם ההנחה המובלעת בויכוח זה היא שאם אפשר לנצח- המלחמה מוצדקת. וכך יצא שהויכוח הסוער לכאורה בתקשורת לא נגע כלל בשאלה האם יש צידוק מוסרי וחוקי למלחמתה של ארה"ב בויטנאם.
דוגמא מסוג אחר היא הויכוח הקלאסי אצלנו בין "שמאל" ל"ימין" על תהליך השלום. ויכוח זה כבר אינו נסוב על נושא טריוויאלי, אולם הוא מתאפיין בשתיקה מוחלטת בנושאים מרכזיים. השמאל והימין מתגוששים על עתיד ארץ ישראל. אלה תומכים בתהליך השלום אומרים שהשלום שווה את הוויתורים ואלה אומרים שלא, אך אף אחד לא בודק אם אומנם מתנהל בשטח תהליך שלום ממשי. לוויכוחים המדומים אצלנו היסטוריה ארוכה. מזה שנים מחנה השלום, או השמאל, מתווכח עם המתנחלים ולא עם הממשלה שמאפשרת את פעולתם. דינמיקה מוכרת בתקופת האינתיפאדה היתה שהימין תוקף את הצבא על "ידו הרכה" בטיפול באינתיפאדה, ואילו השמאל מיד נחלץ להגנת כבודו של הצבא. ראוי לשים לב, שהויכוח האחרון מתלקח תמיד בצמוד להסלמה באלימות בשטחים: דווקא אז זועקים המתנחלים שהצבא "רך" מדי.
נדגים את הדינמיקה הזאת באמצעות מאורעות תקופה קצרה באחד משיאי האינתיפאדה, בחודשים מאי-יוני 89'. בתקופה זו, ובמיוחד לאחר שובו של ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, מביקור בארה"ב, חלה עליה תלולה בפעולות הדיכוי בשטחים: הסטטיסטיקה הרשמית דיברה על הכפלת מספר ההרוגים לחודש. ביום אחד בתקופה זו הגיע מספר הפצועים בעזה ל- 150 איש, והסגר שהוטל בעיר היה חסר תקדים. אלו הן העובדות; כיצד הגיבו עליהן הימין והשמאל באותם ימים?
מנהיגי מפלגות הימין תקפו בחריפות את "היד הרכה" של צה"ל, וזאת למרות ההחמרה הגלויה בכמות הנפגעים בצד פלשתיני:
"אריאל שרון: החולשה שהפגינה מדינת ישראל בשבוע האחרון גרמה להגברת הטרור והאלימות. האסון הכבד בהר חברון צריך להמחיש לכולנו שאנו נמצאים במלחמה... אין הבדל בין אש"ף-טוניס לאש"ף-שטחים. מי שאומר שיש, מדבר דברי הבל. הם יושבים כאן, והם יושבים שם, וכולם צריכים להיות מחוסלים".
"רפאל איתן: יש להחריב את הכפר אולא, שם אירעה התקרית. אין להותיר אבן על אבן, ואת תושביו יש לגרש ללבנון. על סמך דבריו, כי כל האחריות מוטלת עליו, צריך שר הביטחון להסיק מסקנות ולהתפטר מיד."
"רחבעם זאבי: חיי בנינו מופקרים, והממשלה מחרישה. תנועת מולדת תובעת ממשלת ישראל למלא את חובתה להגנת היהודים."
"מועצת יש"ע קראה להכריז על מצב חירום ביהודה ושומרון בעקבות התקרית וכן קראה לראשי העומדים בצה"ל להסיק מסקנות אישיות."
("חדשות", 21.5.89)
מה פשר הפער הזה? מדוע דווקא אז, כשהממשלה הורתה "סוף סוף" לצה"ל לעשות מה שהמתנחלים ושולי הימין דרשו כל הזמן שיעשה, נציגי הימין תוקפים את הממשלה במקום לחזק את ידיה? ההסבר הוא, שהימין יכול לסמוך על צרכן החדשות הנפוץ, שיקבע את דעותיו על-פי "אירועי הדיבור" ולא האירועים בפועל. קורא העיתון היוני מסיק, שאם הימין תוקף את צה"ל ואת הממשלה על מדיניות "יד רכה" בשטחים, סימן שבסך הכל הכיבוש אינו "נורא" כל כך; שהרי מה השמאל דרש תמיד, אם לא "יד רכה" יותר בשטחים?
אולם מלאכתו של הימין נעשית קלה עוד יותר, כשהוא מפנה אצבע מאשימה כלפי צה"ל. או- אז מזדעקים כל יוני השמאל כאיש אחד, ומתייצבים לדגל: כבודו של צה"ל תמיד היה חשוב בעיניהם ממעשיו בשטח. הנה כך, לאחר התלקחות הביקורת מן הימין, יזם גוף שנקרא "קואליציית השלום" הפגנת המונים בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב. על מה ולמה מפגינים? כך הסבירו המודעות שפורסמו יום לפני כן:
'''על כך אין מחלוקת: קדושת חיי אדם וכבוד צה"ל.'''
* אנו תובעים שיופסקו ההתקפות שלוחות הרסן על צה"ל.
* אנו קוראים לצה"ל ולמשטרת ישראל להפעיל את כל הפקודות המאפשרות לעצור מתנחלים ולהעמידם לדין.
* יש לחסום את אותם אנשי גוש אמונים היוזמים מסעי עונשין וסיורי התנכלות לתושבי השטחים.
קואליציית השלום קוראת להפגנת המונים.
(מודעה ב"ידיעות אחרונות", 2.6.89)
[[קטגוריה:תקשורת]]
[[קטגוריה:תקשורת]]