ייצור מחסור

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

Nuvola apps edu languages.png זהו מאמר דעה מאת האזרח דרור. מאמר דעה אינו אובייקטיבי.


Nuvola apps kcmpartitions.png זהירות! זהו מאמר לא שלם. מאמר כזה יכול להיות כתוב באופן לא מסודר או לא ברור, או שהוא צפוי לעבור שינויים נרחבים בניסוח או בתוכן, או שהוא פשוט קטוע.


ביסוד התאוריות הכלכליות המוכרות כיום (קלאסית, נאו-קלאסית, קיינסיאנית או מרקסיסטית) עומדת טעות בסיסית. הדרך הפשוטה ביותר להמחיש טעות זאת היא להשוותה למערכת משוואות שבה אין התייחסות לסימן מינוס.

ההבנה בדר טיבו הדינמי והמערכתי של המחסור, יכולה להסביר בצורה טובה יותר מושגים כמו עוני, צמיחה או בעיות סביבה.

רובינזון קרוזו- עולם ריק

כשכלכלן מצוי ניגש להתמודד עם בעיה כלכלית, הוא בדרך כלל נעזר בדימויים כלכליים שנלמדו אי שם בתחילת התואר הראשון. גם אם המודלים הסופיים מורכבים בהרבה, הנחות היסוד הנסתרות שלהם (כלומר אלו שאינן גלויית לפעמים אפילו לבוני המודל) מבוססות על מספר קטן של "מודלי-על": הנחות ההתמחות והיד הנעלמה של סמית, סחר חופשי (יתרון יחסי) של ריקרדו, פונקציית ייצור "קוב דאגלאס" של קלארק, "תיבת אדג'וורת'" (להדגמת יעילות פארטו), בחירה בין 2 מוצרים עם קו תקציב ועקומות תועלת, משפטי הרווחה של ארוו, ורובינזון קרוזו.

הסיפור של המודל של רובינזון קרוזו מהווה את הבסיס לתאוריית המאקרו (הנאו-קלאסית לפחות), והינו פשוט: רובינזון קרוזו חי על אי לבדו. אם ברצונו להגדיל את התועלת שלו עליו להגדיל את מספר המוצרים אותם הוא צורך. כדי לעשות את זה, אין לו ברירה אלא לעבוד. ככל שיעבוד יותר, כך יהיו לו פחות שעות פנאי ויותר מוצרים לצרוך. הבחירה של רובינזון היא אם כן, כמה שעות עליו לעבוד (בהינתן מערכת סובייקטיבית של טעמים ובהינתן "פונקציית ייצור" אובייקטיבית), וכך להחליט בין 2 גורמי הנאה: הנאה מפנאי לעומת הנאה כתוצאה מצריכת מוצרים.

היות ולרובינזון יש תפוקה שולית פוחתת, כל שעה נוספת של עבודה תיתן לו תוספת של פחות מוצרים. ומצד שני, אם הוא חוסך חלק מהמוצרים שלו ומשתמש בהם כ"הון" או כמכונות שיעזרו לו לעשות יותר עבודה בפחות מאמץ, אזי בעתיד הוא יכול להשקיע את אותה כמות של שעות עבודה, אבל לקבל כמות מוצרים גדולה יותר. בצורה דומה הוא יכול להשקיע ב"טכנולוגיה" ולשפר את פונקציית היצור כך שבאותה כמות הון ובאותן שעות עבודה הוא מייצר עוד מוצרים.

המודל הזה, פשטני ככל שיהיה מכיל אמת מסויימת, דבר שמסביר את הפופולריות שלו בקרב כלכלנים. דרך כתבות בעיתונות הוא גם נכנס ומפעפע לפוליטיקאים ולציבור הרחב. הרעיון שאפשר "להשקיע" בעתיד (בדרך כלל על ידי רכישת השכלה או השגה של סוגי הון שונים), ללמוד ולהתפתח ועל ידי כך לפתור בעיות כמו אבטלה, עוני, אי- שיוויון; "לצמוח" הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית. כדי שהעניים יוכלו לצאת מהעוני שלהם כל מה שעליהם לעשות הוא ללמוד טוב יותר, לעבוד קשה יותר, להיות קצת זהירים וקצת ברי מזל. הדבר הזה נכון גם לאומה כולה וגם לכלל האנושות. בעוד שרוב האנשים אינם מכירים את מודל רובינזון קרוזו, הרי בהיותו ברור כל כך, הוא המודל השליט בחשיבה כיום. יש אופוזיציות לזרם השמרני או לזרם הנאו-ליברלי, אבל גם המרקסיסטים וגם הקיינסיאנים מתייחסים בחיוב לגידול בייצור – הן ברמה הפרטית והן ברמה הלאומית.

מחסור

מודל רובינזון קרוזו מכיל שלל רב של "טעויות קטנות". טעויות אלו גורמות לכך שכאשר מיישמים אותו (או את אחד מהמודלים האחרים ה"נגזרים" ממנו), על בעיות של העולם האמיתי, ועל סמך זאת נותנים המלצות "מקצועיות" לפרטים או למוסדות, התוצאה יכולה להיות אבסורדית. טעות אחת שכזאת נעוצה בהבנת טיבו של המחסור.

מחסור נתפס בתאוריה הנאו-קלאסית כדבר שהוא:

  • טבעי (ולא מוסדי). כדי לתמוך בדבריהם, כלכלנים מסתכלים על "הטבע" וטוענים שגם בו יש מחסור: גם נמלים, דובים או יצורים חיים אחרים, מתחרים על מקורות מוגבלים, על כן, המסקנה היא שהמחסור הינו דבר נתון וטבעי.
  • מוחלט (ולא יחסי). כלומר המחסור שלי, אינו מושפע מהמחסור של מישהו אחר.
  • אוטונומי (ולא מושפע מדעותיהם ומעשיהם של אחרים).
  • מוחשי (ולא חברתי או רוחני). כלומר ניתן למדוד את המחסור ולספק אותו באמצעות עולם החומר.
  • כמותי (ולא איכותי).
  • סובייקטיבי (ולא אובייקטיבי), על פי תורת ערך התועלת, המידה בה אנו רוצים גרביים במקום אופניים, תקבע את המחיר של שניהם. המידה בה אני רוצה את הגרביים (ולפיכך מוכן לשלם עבורם בכסף או במוצרים חליפיים או בזמן עבודה), היא דבר אישי שלי.

בעוד שהמחסור אינו כזה, הוא אינו "היפוך" הדבר. לדוגמא, למחסור יש מרכיב מוחלט ומרכיב יחסי, ולשניהם יש תפקיד חשוב בעיצובו. חלק מהמחסור שלנו נובע ממגבלות טבעיות (אם כי רובן הן לא המגבלות שכלכלנים מתארים) אבל חלק מהמחסור שלנו נובע מהדרך בה מאורגנת החברה (היינו יש לו מרכיב מוסדי). יש למחסור מרכיב יחסי (כלפי אנשים אחרים, כלפי תקופות שונות); המחסור בוודאי שאינו דבר אוטונומי לחלוטין, שכן, כמו בכל דבר אחר, אנו מושפעים מדעותיהם וממעשיהם של אנשים ומפעילותם של תהליכים ומוסדות. התייחסות לפונקציות ותפקודים במקום למוצרים מתארת טוב יותר את מבנה הכלכלה בכלל ואת מבנה המחסור בפרט; חלק מהמחסור הוא סובייקטיבי אבל חלק ממנו הוא אובייקטיבי לחלוטין; ולמחסור יש מרכיבים איכותיים ולא רק כמותיים.

עולם מלא - אי חי

רובינזון קרוזו האמיתי לא היה יכול להתקיים אפילו 5 דקות בעולם ריק. בעולם כזה, שאין בו מלאי אוויר עם חמצן, ושאין בו שרותי טיהור של האוויר מדו תחמוצת הפחמן, הוא היה נחנק ומת. גם החברה האנושית כולה נמצאת בתוך ביוספרה ומשתמשת במלאים שמצויים בפלנטה ובשרותי ה"חינם" שהביוספרה מספקת, כמו טיהור מים או ייצור של חמצן. עוד לפני שהחקלאי נוקף אצבע, הצמחים שנעזרים באור השמש, באוויר, במים באדמה ובמיקרו- אורגניזמים, הם אלו המייצרים חמצן לנשימה ומזון לאכילה.

ברור שרובינזון קרוזו יכול להגדיל את כמות המזון שעומדת לרשותו אם יקטוף יותר פירות (יבצע עבודות לקטות). או לחלופין יסב חלקות "בלתי מועילות" של יער לחלקות גידולים, יאגור מי-גשמים, יגן על הצמחים ממזיקים וכו'. אולם בכל הפעולות האלו הוא משפיע על הרכב הביוספרה. כל עוד ההשפעה קטנה ניתן להתעלם מהשפעתה, אולם ברמות השינוי שהאדם גורם להן היום, התעלמות מהמרכיב הביולוגי והביוספרי של הכלכלה שלנו יכולה להוביל להרס של המערכת ולפיכך להרס של הכלכלה.

כלומר מה שהכלכלנים כ"ייצור", אינו ייצור כלל, כי אם פעולה בתוך מערכת קיימת. רובינזון אינו "מייצר" פירות, אלא לוקח פירות אלו מתוך הטבע. אם הוא מגדל חלקות אדמה, הוא לוקח שטחי אדמה, מים, דשן, חמצן, מרחב ללכידת אור שמש, ופחמן שהיו יכולים לשמש ייצורים אחרים. במילים אחרות, רובינזון פועל בתוך מערכת מורכבת. כאשר אנו פועלים במערכת מורכבת אנו משנים אותה.

הכלכלנים מתארים עולם דומה לפיסת נייר ריקה. בנקודה אחת, רובינזון לא עובד, וצורך 3 תפוחים. בנקודה שניה, רובינזון עובד שעתיים ביום וצורך 10 תפוחים, בנקודה שלישית רובינזון עובד 5 שעות וצורך 15 תפוחים וכך הלאה. זה מתאים לניתוח נאיבי ולוקאלי של פעילות של אדם אחד. בכל מה שנוגע למערכות מורכבות כמו הכלכלה או הביוספרה זו טעות. המערכת שבתוכה רובינזון פועל, נמצאת ב-3 מצבים שונים בגלל הפעילות שלו.

הבה נניח שהעצים המניבים לרובינזון את התפוחים שלו, תלויים ברווחתו של מין אחר (לדוגמא דבורים). זו לא הנחה מוזרה כל כך, היות וכל המינים המוכרים לנו תלויים זה בזה. הדבורים מצידן תלויות (לשם הדיון) בעצי אלון שאינם מניבים לרובינזון תועלת כלל. אם רובינזון כורת את כל עצי האלון באי, ימותו כל הדבורים. וללא דבורים, יפסיקו גם עצי התפוח לחיות. זו דוגמא לקשרים מורכבים הקיימים במערכת, וכמה החשיבה של עולם ריק יכולה להיות הרסנית. מתוך הרצון לגדל תפוחים על 100 אחוזים משטח האי, נוצר ההפך הגמור.

כלכלנים מניחים שכל דבר הוא הפיך (היות והניתוח שלהם הוא שולי והפיכות היא תנאי מתמטי נוח). אבל במערכת ביולוגית המבוססת על תרמודינמיקה, יש פגיעות ומחלות שהתוצאה שלהן אינה הפיכה, ומוות אישי או הכחדה של מינים שלמים הן עוד שתי דוגמאות ליחס בלתי הפיך בזמן. אנו יודעים מעט מידי על מערכות ביוספריות מכדי להעריך אם וכיצד ניתן להחיות מחדש מערכות כאלו שבהן יש תלות הדדית בין מספר מינים שונים.

הדוגמא הקלאסית להדגמה של ייצור מחסור בתחום זה הינה מי שתייה. המערכת הטבעית מייצרת שפע של מי שתייה, אבל אי התפקוד של המערכת הכלכלית מזהם את השתייה וגורם למחסור גדל בתחום זה: הרס או זיהום של מאגרי מי שתייה נקיים, המלחת בארות עקב שאיבת יתר או שפיכת מלחים, הרס של תהליכי טיהור טבעיים המחדשים מאגרים אלו, השתלטות על מאגרי "רכוש ציבורי" והפיכתם לרכוש פרטי שהגישה אליו אסורה או כרוכה בתשלום, גידול אוכלוסייה, ומעבר אוכלוסיות ממקומות שופעי מים אל מקומות דלי מים. כל אלו יכולים לגרום להגדלת המחסור במי שתייה.

עולם מלא מערכות

  • בני אדם הם ברמת הפשטה מסויימת מערכת מורכבת
  • הם מורכבים ממערכות אחרות(תאים) ומרכיבים בעצמם מערכות אחרות (חברה, כלכלה וכו')
  • השפעה מקומית יכולה להיות בעלת השפעות כלל מערכתיות שניתן להבחין בה.
  • גם אם לא ניתן להבחין בהשפעה כזו, שינוי מקומי מעביר את תת המערכת שהוא קשור בה למצב פנימי חדש.
  • שינוי פנימי בתת מערכת יכול לגרום לה להשאיר אותה באותן תגובות לכאורה כלפי חוץ, אבל להתחיל סדרה של מעברי מצב פנימיים, שלבסוף יתבטאו בשינוי מצב חיצוני - כלומר לאחר זמן או לאחר מספר גירויים, תת המערכת תגיב להגיב באופן שונה.
  • פעילות כלכלית, כמו ייצור או צריכה, כמו כל פעולה אחרת שלנו, משפיעה בו זמנית על המערכות הקשורות אליה - מערכות הגוף, מערכות הנפש, המערכת הכלכלית, המערכות החברתיות, המערכות הביוספרית.
  • השינוי במערכות הנזכרות משנה בתמורה את מצב העולם ואת מצב האדם, ולכן משנה את המחסור האובייקטיבי והסובייקטיבי הניצב בפני הפרט והחברה.

הנאה מחבילות תפקודים, השפעות ציבוריות מצטברות

שתי הבחנות נוספות יקלו על הדיון בהמשך.

1. להחלטות פרטיות (בין אם של ייצרן או של צרכן) יש תמיד השפעות ציבוריות. ההשפעות האלו הן חלשות ובלתי מורגשות בדרך כלל על ידי מי שלוקח אותן, אבל זה לא אומר שהן אינן קיימות, או שהן משניות בחשיבותן. כוחות מולקולריים יכולים להיות חלשים מאוד אבל כאשר ההשפעה של כוחות אלו מצטברת אנו מקבלים כוחות רבים עוצמה. דבר דומה מתרחש גם בכלכלה בתרבות ובפוליטיקה.

בכלכלה מתייחסים בדרך כלל אל המוצרים כאילו הם רק מהסוג של החלטה פרטית השפעה פרטית (אני מחליט לקנות עניבה, ורק אני כביכול מושפע מההחלטה הזאת). אבל יש גם מקרים של החלטה פרטית והשפעה ציבורית - איש הציבור הלוקח החלטה ציבורית עקב שיקול פרטי. ומעניינים לא פחות ההחלטות הציבוריות המתבצעות כחלק ממנגנון השוק (ולא פרטית שלי) בעלות השלכות פרטיות. לדוגמא אנשים רבים מחליטים לנסוע ברכב, וכתוצאה מכך יש החלטה לסלול כביש ולא רכבת. כעת אין לי יכולת לנסוע ברכבת, ולא אני בחרתי את זה. גם אם אני מוכן לשלם לדוגמא פי 3 ממחיר נסיעה במכונית על נסיעה ברכבת, זה לא ממש עוזר. רק אם יש מספיק אנשים שמוכנים לשלם כמוני, רק אז יש אופציה כזאת – כלומר זו החלטה ציבורית ולא פרטית.

2. מה שאנשים קונים בשוק הינו "חבילות תפקודים" ולא מוצרים. (להרחבה ראו המאמר תועלת משירותים ולא מצריכת מוצרים). כובעים שונים מספקים חבילות של "הגנה משמש", "הגנה מגשם", "צל על העיניים", "מראה יפה", "מראה אופנתי", "חדש", "השתייכות לקבוצה מסויימת" וכו'. אנו קונים כובעים לא משום קיומם הפיזי (ובטח לא כדי "לצרוך" את המוצר), אלא משום שהם מסוגלים לתת לנו את התפקוד בו אנו מעוניינים.

מוצר מסויים עשוי להפסיק לספק תפקוד מסויים עבור אדם מסויים ואז בדרך כלל אומרים שהמוצר "לא עובד" (לדוגמא הכובע לא אופנתי, או שגילינו שהוא לא טוב ביום גשום) – כלומר לא מספק לנו תפקוד קריטי שבגללו רכשנו את החבילה הנוכחית של השירותים. לדוגמא, המחשב שלנו עדיין יהיה מועיל בתור מחזיק לדלת גם אם הוא "התקלקל" ולא מספק לנו שרות מרכזי יותר כמו "עיבוד תמלילים".

ייצור מחסור

כל הדיון הכלכלי מתחיל לאחר שהמחסור הינו עובדה קיימת ומתוך הנחה שתהליכים רגשיים, כלכליים חברתיים וביוספריים אינם מגדילים את המחסור. זו הנחה שמאפשרת ניתוח פשוט, בטווח זמן קצר של התנהגות צרכן בשוק מוגבל של סחורות. אבל זו הנחה שגויה בכל הנוגע למיליוני בני אדם, הפועלים לאורך זמן בתוך סביבה בריאותית ונפשית (במישור האישי, הפיזי והא- פיזי בהתאמה), הנמצאת בעצמה בתוך סביבה טבעית וחברתית (במישור הא- אישי, הפיזי והא- פיזי בהתאמה).

כעת תארו לעצמכן מפעל שמייצר מוצר כלשהו. הייצור של המוצר הבודד מאפשר כאמור לאנשים לקנות חבילה של תפקודים. אבל בה בעת, הייצור הזה משרה חבילות אחרת של תפקודים (שיכולה להתבטא בזמן או במקום אחר לגמרי מאשר מקום הייצור, הקניה או הצריכה של המוצר). התפקודים האלו יכולים להיות חיוביים, אבל לרוב מדובר בתפקודים שליליים.

מדוע? משום שלגבי 'תפקודים חיוביים' (במובן שיש אנשים שמעוניינים בתפקודים אלו) יש אינטרס למי שמפעיל את הפעילות (היצרן במקרה זה) לזהות ולהגדיר את התפקוד, לכמת אותו, להגן על ה"רכוש" או על "תהליך הייצור " בחוק (להקטין תחרות), לחזק את הביקוש לתפקוד, ולמכור ולקבל תמורת חבילת התפקודים כסף (שיאפשר לקנות חבילות אחרות של תפקודים).

לגבי תפקודים שליליים של הפעולה (הייצור במקרה זה), יש אינטרס הפוך – להכחיש (גם בפני עצמו), למוסס, להסתיר, לנסות למנוע בחוק או בנורמה או על ידי השפעה על התקשורת, ראשית את זיהוי התפקוד ושנית את הצורך בהפסקת הפגיעה או את התשלום של פיצוי כספי למי שנפגע מאותו תפקוד שלילי (אלו יכולים להיות עובדים, מתחרים עסקיים, צרכנים, או קבוצה כלשהי שכלל אינה מכירה את ייצרן התפקוד השלילי).

כלכלנים מכנים את המוצרים (חבילות התיפקוד בלשוני) בשם "טובין" ואת החבילות הרעות בשם "רעים". אבל בעוד שמחקר ה"טובין" פורח ומשגשג, קל להשיג אותם תמורת מחיר מתאים בשוק, וכמותם גדלה במשך הזמן. הרי שלרוב ה"רעים" אין מחיר והם אינם נסחרים בשוק. ברור שגם אין דיון מסודר לגביהם. יש סיכוי טוב שכמותן גדלה עם הזמן (כי הם חלק בלתי נפרד מהחבילות של התפקודים הטובים). אבל אולי בצד הגידול הזה יש מנגנונים אחרים (כמו מנגנוני שוק, חוקים, דתות או תנועות חברתיות) הדואגים להקטין את חבילות התפקוד השליליות.

ההתייחסות הנאו-קלאסית לנושא זה יכולה להיות בתור "השפעות חיצוניות" (חיצוניות לשוק). אבל עמדה זו רק מעמיקה את הבלבול, משום שהיא למעשה קוברת את כל הדיון בתור תופעה מיקרו-כלכלית שולית וסטטית שאין לגביה דיון מסודר. בעוד שלפנינו מושג מאקרו-כלכלי דינמי מרכזי בחשיבותו בכל הנוגע למחסור בפרט ולכלכלה בכלל.

מרחבים

לשם פשטות בלבד, ולא משום שיש בחלוקה זאת משהו חשוב מידי בפני עצמו, נחלק את העולם שלנו ל-4 מרחבים על ידי חלוקה בינארית כפולה. כל מה שנמצא מתחת לעור שלנו, הוא "פנימי", והשאר – חיצוני. כל מה שניתן לחוש אותו הוא "פיסי" ומה שלא "רוחני" או א-פיסי. נדבר על 4 מרחבים לוגיים שנוצרו מהחלוקה הזאת – גוף, נפש, חברה וסביבה טבעית\ פיזית.

תורת ערך התועלת מניחה שכל המחסור נוצר במרחב הנפשי. היינו לגוף, לחברה ולסביבה הפיסית אין תפקיד בקביעת גודל מחסור.

אותה תורה מניחה גם מהמחסור הינו תופעה אוטונומית - ההנחה היא שהטעמים הם קבועים ואינם מושפעים מגורמים חיצוניים - כלומר שוב 3 המרחבים שציינתי מלבד המרחב הנפשי אינם שותפים בקביעת הטעמים. היות והטעמים הינם סטאטיים, אין בהם שינוי על פני זמן.

האם הפעילות הכלכלית משפיעה עלינו לא רק דרך המוצרים אותם אנו קונים? היא משפיעה על הסביבה הפיסית (לדוגמא סלילת כבישים או הנחת מדרכות או הטיית נהרות). היא משפיעה על החברה (לדוגמא בשאלה אם שני בני הזוג או רק אחד מהם עובד), והיא משפיעה על הגוף והנפש שלנו.

כשההשפעה היא חיובית, יש אינטרס להגדיר אותה ולדרוש עליה כסף (אם ניתן). אם היא שלילית יש אינטרס מצד הנפגעים להגדיר אותה ולדרוש הפסקתה או תשלום פיצוי עליה – אבל היות ומי שנפגע לרוב אינו מודע לפגיעה, לגורמים לה, לחומרתה; וגם אם כן עליו לבצע מהלך של קואורדינציה בין נפגעים רבים מול הצד הפוגע, הרי שהשפעות אלו נשארות לרוב בלתי מוגדרות וללא ייצוג לא בפוליטיקה ולא בדיון האקדמי.

הדוגמא המוכרת ביותר אולי בתחום של ייצור המחסור שייכת לעולם הבריאות. בריאות בראיה הוליסטית שמה את הדגש על אורח חיים נכון במטרה למנוע את המחלות והפגיעות. ברור שאם נדבקת בחיידק, או קיבלת גידול סרטני או שכאוב לך הגב, הרפואה המערבית יכולה לנסות (ובחלק מהמקרים גם להצליח) לעזור להקל את המצב או לפתור את הבעיה. השאלה מה גרם לבעיה מלכתחילה? האם לחץ בעבודה יכול להוביל למצב "סטרס" של הגוף או של המערכת החיסונית ולהחלשה שלה? האם נשימה של אדי בנזן בתחנת הדלק או אכילה של צבעי מאכל יכולים לגרור גידולים סרטניים ? או שישיבה ממושכת על כיסא במשרד ללא התעמלות תגרור כאבי הגב? התשובה של הרפואה כיום היא בפירוש "כן".

המילים "אורח חיים מערבי" או "תזונה מתועשת" או "לחץ" וכו' הם פשוט דוגמאות למערכות של "ייצור מחסור" שהמערכת הכלכלית- חברתית גוררת.

ברור כיום שהרפואה הרגילה עושה מעט מידי מכדי לחקור כיוונים אלו – אחרי הכל תרופה נגד סרטן אפשר למכור במאות מיליונים, ולעומת זאת מתן של כמה עצות טובות למניעה הוא דבר קשה בהרבה למכירה. ריפוי סרטן או טיפול בחולי סוכרת מספק פרנסה למיליוני אנשים. מניעה של מחלות היא דבר הרבה פחות רווחי בדרך כלל למטפל.

דוגמה מוכרות אולי פחות, הן פרוק חברות הרכבות בארצות הברית על ידי תעשיית המכוניות שם בשנות ה-40. בעקבות השתלטות של חברות מכוניות על קווי רכבות, הפעלתם בצורה שגרמה לירידת הביקוש (לדוגמא מכירת כרטיסים במקום לא נוח בשעות לא נוחות) נסגרו חברות רבות. דבר שיצר מצב בו המכונית היא האופציה היחידה העומדת בפני מי שזקוק לתחבורה.

דוגמא מוכרת נוספת של ייצור מחסור מכוון הוא חברת דיו- פונט שיחד עם אייל העיתונות הרסט פתחה מסע הסתה נגד הסכנה העצומה של צמח הקנביס, במטרה ליצור לעצמה שוק לחבלי הניילון שלה, שהתחרו מול חבלי הקנבוס.

אבל ניתן להניח שרוב ייצור המחסור לא נעשה בכוונה רעה או מתוך כוונה מכוונת להשיג רווחים. דבר נפוץ הרבה יותר הוא שפירמות מסויימות גוררת מחסור גדל והולך בתחום אחד, ואת הפרות קוטפות פירמות אחרות לחלוטין (שאולי אין קשר בינן לבין הפירמות המקוריות) – לדוגמא פירמות מסויימות מוכרות מזון שמן מידי, או גוררות חוסר פעילות גופנית או חושפות את עובדיהן למצב גופני מזיק ופירמות אחרות פותחות מכוני כושר ומטפלות בבעיות בריאות שצמחו מתזונה לקויה ויציבה קלוקלת.

כיוון שאין לנו מפה ברורה של ההשלכות הכלכליות השליליות הנה תרשים שיכול לספק כמה דוגמאות לכך. חלק מהתופעות בו ידועות וברורות (כמו עליה בחולי סוכרת או בחולי הסרטן וחלק מהסיבות לכך), וחלק הן ספקולציות פרועות. התרשים לא נועד להציג מצב קיים אלא להראות דוגמא לקשרים שייתכן והם קיימים ועד כמה התהליכים של ייצור מחסור עשוי להיות מקיף ורב השפעה.

דוגמאות לייצור מחסור

חקלאות ומזון

  • מאבק במזיקים - אמצעי הדברה שגורמים להגברת העמידות של מזיקים.
  • בחקלאות - הכחדת תפוח האדמה בבריטניה, הכחדת בננות. מונוקלצ'ר
  • בתזונה - מאכלים פחות מזינים. מאכלים הגורמים למילוי אך לא לשובע כמו תפוחי אדמה מודרניים, לחם לעומת פסטה מחיטה מלאה, או אורז.
  • בתזונה - מאכלים הגורמים למחלות כמו סוכר, מלח, קפה.

בריאות

  • פיתוח תרופות למחלות כרוניות ולא סופניות
  • טיפול של רופאים וחברות תרופות בסימפטומים ולא במקור הבעיה.
  • תופעות חברתיות שיוצרות בעיות נפשיות - כמו דיכאון, חרדה, שעמום, ניכור, חוסר תשומת לב.

בידור

  • בידור - אמצעי בידור המפעילים את החושים בעיקר באמצעות צעצועים או משחקים או סרטים מפורטים (רעשים, ותמונה, או מראה מפורט) לעומת אמצעי בידור אחרים הדורשים פיתוח מיומנות של הדמיון ודורשים פחות משאבי טבע ואנרגיה לפיתוח ו/או יכולים לשמש יותר מפעם אחת (ועולים פחות כסף, אך דורשים אנרגיה וזמן כדי לפתח מיומנות ראשונית) דוגמאות:
  • משחקים לילדים שאפשר לשחק עם קרטון - להתחבא בתוכו, לעשות ממנו "זחל", לגלוש עליו על שיפועי בטון או גבעות, לבנות ממנו "מבצר" וכו' - פעולות הדורשות דמיון ורצוי כמה אנשים.
  • משחקים אנתרופוסופיים - לדוגמה בובה ללא תווי פנים. בובה כזאת יכולה לייצג כמה דמויות שונות, בהתאם לעלילה. לעומת פיראט שיכול להיות (משלב מסויים) רק פיראט. דוגמה נוספת לזה הם משחקים מעץ - לעומת משחקים מפלסטיק - עושר הפרטים של הצעצוע הפלסטיק הוא יתרון בטווח הקצר אבל לא מאפשר ריבוי תפקידים בטווח הארוך.
  • ספרים לעומת סרטי קולנוע. היכולת לדמיין את הגיבורים והרקע והדיאלוגים מול ויאלוזציה מסויימת שלהם. עלות כתיבת ספר והדפסתו נמוכה בהרבה מזו של הפקת סרט.
  • מספרי סיפורים לעומת ספרים. מספר הסיפור צריך להיות קשוב לקהל ויכול להתאים את הסיפור לפי המאזין. (שירה בקהילה מפתח את זה.
  • שירה לעומת האזנה למוזיקה ברדיו או כל אמצעי אלקטרוני אחר. כדי לשיר יש צורך לפתח חוש קצב, אוזן ויכולת גרוניות, דיקציה וקשב למוזיקה ולמילים. אפשרויות השירה שונות מאשר אפשרויות שמיעת המוזיקה.

רעיונות דומים

  • בכלכלה בודהיסטית הרעיון של מוצר שלא רק שמספק את הצורך הראשי אלא גם תורם לאפיקים אחרים, מול מוצר שפותר בעיה אחת ויוצר בעיות אחרות.

דוגמה: נעליים

נראה ברור מאליו שמצבו של האדם בעל הנעליים טוב ממצבו של האדם היחף. מצד שני העניין לא כזה פשוט. מי שהולך בנעליים, עור כף הרגל שלו נהיה עדין והוא מאבד גם את הידע הדרוש כדי לדעת איך ללכת יחף בנוחות. יכול להיות בהחלט שמצבו של אדם שכל חייו היה יחף ישתפר אם ניתן לו נעליים, אבל הנקודה הלא פחות חשובה היא שאדם מערבי יחף שיאלץ ללכת באותו מקום (באותו אקלים), את אותו המרחק יחווה מחסור גדול יותר. אדם שלא הלך יחף בחייו, יסבול יותר מקור וחום קוצים ואבנים.

כלכלנים יאמרו שמחסור הוא עניין סובייקטיבי ואוטונומי לחלוטין. אם כך הם ישמחו לבצע את ההתערבות הבאה – אנשים שגדלו יחפים ואנשים שכל חייהם נעלו נעליים יתבקשו לצעוד 3 קילומטרים כשהם יחפים או שיקנו נעליים לפי מידתם. לרשותם סכום כסף זהה, ויש להם הכנסה זהה בהווה ובעתיד. אם המחסור הוא סובייקטיבי לחלוטין לא יהיה הבדל מובהק בין 2 הקבוצות בקניית הנעליים. מי מוכן לשים כסף על אפשרות זו?

אני לא טוען שהמצב "העדר נעל" טוב תמיד מהמצב "עם נעל". אלא שמצב הנכון יותר הוא <עם נעל, ללא יכולת ללכת יחף> לעומת <ללא נעל, עם יכולת ללכת יחף>. בהחלט יכול להיות שהסל הראשון (שכולל נעל), עדיף על המצב השני. כל מה שאני טוען הוא שהתבוננות על כמה משלמים (גם לא ביחידות תועלת) על נעל לא תיתן את המחיר האמיתי שלה. המוצר לכאורה רק מספק חבילה חיובית, אבל למעשה יש לו מחיר "צל" שלילי.

מה מחיר הנעל? האם הוא כולל את מחירן של בניית מדרכות? עבור היחפים, המדרכות הן דבר שלילי שכן הן חמות יותר בקיץ וקרות יותר בחורף, יחסית לעפר. ואילו עבור הנעולים, ברור שמדרכה טובה יותר (נקיה ומהירה יותר) יחסית לדרך העפר. אם כן הסתכלות על הפונקציה "הליכה" נותנת מבט ברור יותר על השאלות הכלכליות ביחס לנעליים ומדרכות.

הנקודה היא שעל פי התאוריה הקיימת אנשים בוחרים יחד (בצורה סימולטנית וחד פעמית) את כלל המוצרים שהם קונים (לדוגמא סל של מדרכות ונעליים), או שהם בוחרים אותם ללא קשר כלל (קניית הנעליים אינה קשורה כלל לקיום או אי קיום מדרכות, וסלילת מדרכות אינה קשורה לקניית נעליים). אני טוען ששתי ההסתכלויות האלו הן בלתי נכונות. מצד אחד ברור שיש קשר (יש מעט סיבות אחרות לבנות מדרכה לדוגמא עגלות), ומצד שני ברור גם שרוב האנשים לא מודעים לזה שהאפשרות "ללא נעליים + ללא מדרכות" קיימת בכלל או שהשאלה לקנות או לא לקנות נעל תלויה בשאלה אם יש או אין מדרכה ליד הבית שלהם.

הדיון הכלכלי יתמקד בשאלה מה מחיר הנעל, מה האיכות שלה, וכו', הוא אינו יכול מעצם טיבו לדון ברצינות בשאלה אם מצבנו טוב יותר עם נעליים ומדרכות מאשר ללא נעליים וללא מדרכות, ואם כן מהם התנאים שמאפשרים זאת (לדוגמא הבדלים בין עונות שונות, בין מדינות שונות, בתוך או מחוץ לבית כו').

סוגי מחסור שונים

התאוריה הכלכלית מסתכלת על האופן בו אנשים צורכים, ומצהירה שמחסורם של האנשים הינו מחולט, סובייקטיבי, ואינסופי.

  • מוחלט – כלומר שהוא אינו תלוי בדבר (מצבם של שאר בני האדם לדוגמא).
  • אינסופי – כלומר שלעולם לא ניתן להגיע ל"נקודת רוויה", מעבר לה אנשים לא מעוניינים לצרוך.
  • סובייקטיבי- הסיבה היחידה לערכם של דברים היא משום שאנשים משליכים עליהם ערך מתוך נפשם.

זה נראה הגיוני בתחילה, עד שמבחינים בין שלושה סוגי מחסור שונים:

השרדות מיידית

גירוי השרדות: קשור לנוחות ולאו דווקא להנאה (ראו גם טיבור סקיטובסקי). זהו גירוי מוחלט, אובייקטיבי וסופי. בדרך כלל קשור למניעת תחושות גוף שליליות כמו כאב, רעב, צמא, קור, חום, עייפות מחלה וכו´. כמו בתאוריה הכלכלית, סוג המחסור שנוצר הינו מוחלט וסטטי, ומצד שני, סוג הגירויים (או המחסורים שנוצר) בתחום זה הינו סופיים מאוד. אפשר להיות רעב, פחות רעב, ושבע. אי אפשר להיות "יותר שבע" מעבר לנקודת שובע. להפך – צריכה יתרה של מענים לגירויים אלו תגרום לבעיות, יותר משהיא תגרום להנאה.

אפשר לתהות אם לתחום זה שייכים רגשות חיוביים מופשטים יותר כמו בטחון אישי, או קיומה של זהות עצמית.

מחסור יחסי לחברה

מחסור שתלוי ברמת האנרגיה הוצאות שמשקיעה שאר האוכלוסייה בפתרון המחסור (יחס ישר או הפוך).

כדי להראות שהדבר הזה קיים גם אם לא מאמינים לכל מיני סוציולוגים, נדבר על מציאת בן/בת זוג. כיצורים בעלי רביה מינית (בניגוד ליצורים המתרבים א-מינית - על ידי חלוקה לדוגמא) עלינו למצוא בן/בת זוג אם ברצוננו להוליד ילדים. כמות האנרגיה שנוציא לשם כך תרד מכמות האנרגיה שיש לנו כדי לעשות דברים אחרים. אבל בעוד הגדלת הסיגנל (גידול של זנב ארוך יותר, או קניה של מכונית ארוכה יותר) עשויה להגדיל את הסיכוי הפרטי שלנו למצוא בן/בת זוג, היא לא משנה את אחוז הזוגות בחברה.

במילים אחרות, אפשר להסתכל על מחסור-יחסי-חברתי-חיובי (המחסור גדל ככל שהשקעה בפתרונו מצד שאר החברה גדל) כעל בזבוז. אם כולם עומדים על קצה האצבעות, איש לא רואה את המשחק טוב יותר.

לדוגמא כמות ´האנרגיה´ (זמן, כסף, מאמץ מחשבתי וכו´) שאנשים משקיעים כדי להוציא ציונים טובים כאות לכך שהם יהיו "עובדים טובים". מאמץ יחסי בעבודה לשם קידום כבוד פרסום. מצגות (המצגת צריכה להראות טוב יותר ביחס לשאר המצגות, ולאו דווקא לשפר את איכות ההבנה); איכות ההדפסה של מוצרי דפוס; כמות הכסף שפירמות בענף מסויים משקיעות בפרסום; ועוד "סיגנלים חברתיים" מסוגים שונים שאמורים להעיד על "טיבו" של נותן הסיגנל.

יש גם דוגמאות הפוכות של מחסור קטן כשהאוכלוסייה משקיעה יותר בפתרונו – לדוגמא חיסון. ככל שיותר אנשים מתחסנים, הסיכון להידבק במחלה יורד.

בתאוריה הנאו-קלאסית מקובל להתייחס אל נושאים אלו כאל השפעה חיצונית שלילית (מחסור-יחסי-חברתי-חיובי), והשפעה חיובית חיצונית (מחסור- יחסי-חברתי- שלילי). אלא שבהגדרות אלו לא ברור מה היא ההשפעה? ההשפעה היא למעשה הגדלת המחסור (או הקטנתו). אולם בתאוריה הקיימת המחסור הינו קבוע, ולכן המינוח הנוכחי הינו מעורפל כל כך, או מתייחס ל"עלות חיצונית" (מתוך הנחה סמויה שכל מחסור כזה יכול לקבל כימות ומענה כספי).

מחסור גירוי עצבי

מחסור יחסי בזמן בגירוי בכמות הגירוי או הצריכה - הנאה חושית. המחסור גדל או קטן ככל שאנו צורכים יותר ממנו. כאן קיימים הדברים הגורמים להנאות הגוף, (בניגוד להנאות שנובעות שכלית) - אוכל טעים (גם אם אינו מזין), מין, יין טוב, אסתטיקה, וכו´.

גם השכלה, רכישת ידע ומידע על כל סוגיו נראה כמתאימה לקטגוריה זו.

מה שמאפיין את היחסיות בצריכה הוא 2 תהליכים סותרים: מצד אחד הרגל המספק הנאה בפני עצמו.

ומצד שני עם הזמן הגירוי המקורי כבר מאבד מקסמו, המערכת העצבית מתרגלת אליו ונדרש סיגנל בעוצמה חזקה יותר כדי לחוש את אותו דיפרנציאל שקודם חשנו ביחס להפרש סיגנל- העדר סיגנל.

כאן נכנס תהליך הלמידה והעידון - הפיכה של אנשים למומחים ומתן תשומת לב לפרטים שקודם לא שמו לב אליהם, ושאיפת עונג לא רק מהגירוי עצמו אלא גם מתוך אותם הפרטים האלו, שבהיותם קטנים ורבים קשה יותר לאפיין, לייצר, ולהשיג אותם.

הבדלים מהמחסור הנאו-קלאסי

שימו לב בבקשה שאף לא אחד מ-3 מהסוגים שעליהם דיברתי לא דומה למה שציירים בעקומות התועלת של הכלכלנים – דבר סטטי בזמן, אינו תלוי צריכה קודמת או במאמץ של אחרים, אינו תלוי במחיר (סיגנל למאמץ של אחרים), ושהינו אינסופי בכמותו. רק השילוב של 3 התחומים ובלבול מתמיד בינם יוצר מצב של דימיון למצב המתואר בכלכלה.

הבחנה בין 3 סוגי המחסור (ואולי קיימים גם נוספים, מה לגבי זהות אישית שליחות מטרה בחיים ?) נותנת תקווה להתחלת טיפול רציני יותר - היות והתחום הראשון הוא סופי - יש אפשרות להשיג אותו.

היות והתחום השני הוא אינסופי אבל יחסי לאנשים אחרים - יש אולי אפשרות להקטין אותו למינימום (אם אכן הדבר מוצדק), על ידי הסדרים חברתיים כלשהם, או אם לא למינימום לאיזה שהיא רמה שהיא "אופטימלית" במובן כלשהו.

התחום השלישי הוא אינסופי, אבל נראה לי שללא מגבלות מצד 2 התחומים האחרים, רדיפה של אנשים אחר הנאות מתחום זה, תהיה הרבה פחות קשה וכאובה מאשר היא היום.

תגובת הכלכלנים

כלכלני תורת "ערך התועלת" יוכלו מן הסתם לעלות נימוקי נגד שונים לטענות שהבאתי. אבל נימוקים אלו יהיו פוליטיים ולא מבוססים בכל צורה שהיא על המודלים הכלכליים הקיימים. מדוע? משום שהמודלים הקיימים מניחים כהנחת יסוד שהמחסור הינו נתון מראש, מוחלט, סטטי, סובייקטיבי, ואינסופי. אני טוען שלמחסור יש מימדים שונים שחלק מהם הוא סופי, לא כולו נתון מראש, וחלק ממנו אינו מוחלט כי אם יחסי יש לו מרכיבים דינמיים, ויש לו מרכיבים אובייקטיביים. היות והדיון הכלכלי מתחיל לאחר ההנחה שהמחסור הינו נתון, אין בו את הכלים לדון בתקפות ההנחה עצמה. לכן נימוקים נגדיים מצד כלכלנים יהיו מכמה סוגים : א. או שהם יהיו "בשליפה מהמותן" ללא התייחסות למודל הכלכלי הפורמלי. ב. או שהם יהיו בנויים מהנחות מעגליות שיוכיחו שמחסור הוא מוחלט על סמך ההנחה שמחסור הוא מוחלט, או ג. יצטרכו לבנות מודל שונה מהמודל הקיים בעל הנחות שונות.

ראו גם