ועדת עדין
ועדת עדין היא ועדה מדעית לעדכון תקנות המים ולהתאמתן למקובל בשאר העולם אשר מונתה בשנת 2003, ובשנת 2007 פרסמה מסקנותיה. עיקר המחלוקת נסוב סביב סוגיית הפלרת מי-שתייה.
אודות הוועדה
רקע היסטורי
בשנת 1998 תוקנו תקנות בריאות העם (איכותם התברואתית של מי השתייה), התשל"ד-1974, ונקבע כי ממאי 2001 חובה להוסיף פלואוריד למים בכל היישובים בישראל שבהם למעלה מ-5,000 איש. הוספת פלואוריד למי השתייה נועדה לצמצם את תחלואת עששת השיניים. על-פי משרד הבריאות, כ-80% מהאוכלוסייה בישראל מקבלים כיום מים מופלרים.
מינוי הוועדה
ב-13 במאי 2003 מינה מנכ"ל משרד הבריאות את הוועדה לעדכון תקנות מי השתייה, בראשות פרופ' אבנר עדין מהאוניברסיטה העברית בירושלים (להלן – ועדת עדין).
חברי הוועדה
להלן רשימת חברי הוועדה: פרופ' שמעון בלקין מהאוניברסיטה העברית בירושלים; פרופ' אשר ברנר מאוניברסיטת בן-גוריון; פרופ' נח גליל מהטכניון; פרופ' עובדיה לב מהאוניברסיטה העברית בירושלים; עו"ד צבי לוינסון; מר רפי הלפרין, מהנדס; גב' שרה אלחנני, מנהלת האגף לאיכות המים בנציבות המים; פרופ' גרי וינסטון, טוקסיקולוג בריאות הסביבה במשרד הבריאות; מר שלום גולדברגר, מהנדס ראשי לבריאות הסביבה במשרד הבריאות; ד"ר ישעיהו בר-אור, מדען ראשי של המשרד להגנת הסביבה; ד"ר ברכה לימוני-רליס, מנהלת יחידת איכות המים בחברת "מקורות"; מר שמעון צוק, נציג הארגונים הלא ממשלתיים; מר אלכס קושניר, נציג מינהל המים ברשויות המקומיות במשרד הפנים; מר חזי ביאליק (החליף את מר קושניר); עירית הן, מהנדסת ארצית למי שתייה במשרד הבריאות (שימשה מזכירת הוועדה).
תפקידי הוועדה
על הוועדה הוטלו התפקידים האלה: לבחון את הצורך בקביעת תקנים לחומרים שאינם נכללים היום בתקנות ואת הצורך בעדכונם ובשדרוגם של התקנים הקיימים; לדון בתקן לאיכות מי ים מותפלים; לדון בשימוש בקולחים מותפלים כמי שתייה; לדון בטכניקות לשמירת מי שתייה במכלים ציבוריים ופרטיים לשעת חירום; לדון בנושאים נוספים שיעלו על סדר היום במהלך ישיבות הוועדה [3] הדיון הציבורי בהשפעות הבריאותיות של הפלרת מי השתייה, המתנהל בישראל בשנים האחרונות, הוביל את הוועדה לכלול נושא זה בדיוניה ובהמלצותיה.
מובאה מלאה של החלק של הדו"ח המסכם, הדן בהפלרת מי-השתייה בישראל
מקור: http://www.health.gov.il/PublicationsFiles/water_Adin.pdf
סעיף 4: תקן לריכוזי פלואוריד במי השתייה
סקירה כללית
הפלואור הוא יסוד המצוי באופן טבעי בקליפת כדור הארץ. מים שבאים במגע עם הקרקע, המכילה כאמור פלואור, ממיסים חלק ממנו, וכתוצאה מכך הפלואוריד (אניון הפלואור) מצוי גם בכל מקורות המים הטבעיים. ריכוז הפלואוריד במים משתנה באופן ניכר בין מקורות מים עם ריכוז קרוב לאפס (לדוגמה במים עיליים קרוב למקורותיהם) עד לריכוזים של 4 מג"ל ויותר במים שזרמו מרחק ניכר באקוויפרים.
לפלואוריד (כמו ליסודות אחרים) יכולה להיות השפעה על גוף האדם, בהתאם לכמות שהאדם קולט באופן שוטף. ההשפעה החיובית המוכרת החשובה ביותר היא חיזוק מבנה העצמות ובמיוחד השיניים, כאשר הוא מתרכב באחוז קטן בסידן שבעצמות ובשיניים, במהלך היווצרותם. קליטת הפלואוריד בכמויות מתאימות, מחזקת את מבנה העצמות ומקטינה את עששת השיניים. כאשר קולטים פלואוריד במזון או בשתייה באופן קבוע, הוא גם יוצר שכבה מגינה על השיניים.
לעומת זאת כאשר הגוף קולט באופן קבוע כמויות גדולות מדי של פלואוריד, הוא גורם לפלואורוזיס בשיניים (שינוי בצבע השן) ובכמויות גדולות יותר גם לפגיעה במבנה השיניים והעצמות.
הפלואוריד נקלט בגוף האדם בעיקר באמצעות שתייה, אם כי הוא מצוי גם במאכלים אך – בריכוזים קטנים ושונים בין מזון אחד למשנהו, כך שאינם ניתנים להערכת הכמות הנקלטת. עקב [מעבר לעמוד 21] הפעולה החשובה של הקטנת עששת השיניים על ידי קליטת פלואוריד בכמויות מתאימות, התחילו כבר לפני כ-64 שנים להוסיף פלואוריד למי שתייה, כדי להבטיח קליטת כמויות מתאימות של החומר על ידי גוף האדם. לעומת זאת יש התנגדויות רבות בציבור להכנסת כימיקלים כמו הפלואוריד למי השתייה על פי הגופים הרגולטורים הבינלאומיים (ארגון הבריאות העולמי והסוכנות האמריקאית להגנת הסביבה), הריכוז הרצוי של פלואוריד במים הוא 1 מג"ל.
התקנות הקימות קובעות ריכוז מרבי מותר של 1.7 מג"ל פלואוריד במי השתייה בארץ (וריכוז של 1.4 מג"ל באזורים החמים מאוד – אילת, הערבה ועמק הירדן). התקנות גם מחייבות להפליר את המים ביישוב שבו יש מעל 5,000 תושבים, לרמה של (0.8 מג"ל באזורים החמים), אם במקור יש בהם ריכוז נמוך מדי של פלואוריד.
יעדי הוועדה
על פי כתב המינוי של הוועדה, היא בחנה שלושה אספקטים הקשורים לפלואוריד במי השתייה:
- הריכוז המרבי המותר במים
- התוספת הדרושה של פלואוריד למי ים מותפלים, היות וההתפלה מוציאה מהם למעשה את כל הפלואוריד (הריכוז במי ים נע בדרך כלל בין 1.2 עד 1.4 מג"ל).
- היתרונות, החסרונות והבטיחות הבריאותיים בהפלרת מי השתייה.
חובת ההפלרה
באופן טבעי דנה הועדה גם בנושא חובת הפלרת מי שתייה:
בקרב הציבור בעולם קיימים חילוקי דעות לגבי הצורך בהפלרת מי השתייה. בנושא זה נערכו מחקרים רבים מאוד בעולם, בהם נמצאו ממצאים סותרים. בשנים האחרונות פורסמו שני מחקרים מקיפים בנושא (דו"ח יורק ודו"ח של CDC – המרכז האמריקני לבקרת מחלות), שסקרו מספר גדול מאוד של מחקרים קודמים. שני הדו"חות המקיפים מצביעים על מספר מסקנות חשובות:
סקירת מחקרים קודמים
ראה דו"ח יורק א. כל המחקרים שנסקרו היו באיכות מחקרית בינונית (B) עד נמוכה (C).
ב. המחקרים שנסקרו אינם מראים על פגיעה בריאותית כלשהי הנגרמת על ידי הפלרת המים.
ג. המחקרים מצביעים על עלייה ממוצעת של 15% במספר הילדים ללא סתימות בשיניים, באזורים עם מים מופלרים (לעומת אזורים עם ריכוז נמוך של פלואוריד במים), וירידה ממוצעת בהתאם של 2.25 באינדקס DMF של פגיעה בשיניים.
ד. המחקרים (נמצאו רק מחקרים באיכות C) מראים על עלייה ממוצעת בהתאם, של 4% בפלואורוזיס של השיניים (כתמים או איבוד הברק, המוגדרים כבעיה אסתטית).
ה. ריכוז הפלואוריד במים המופלרים, נמוך באופן משמעותי מהריכוז המותר של פלואוריד במים לא מופלרים, בארצות המפותחות.
ו. השוואת מספר מקרי העששת בארצות שונות הראתה מגמת ירידה לאורך השנים בקצב דומה הן בארצות בהן מפלירים את המים והן באלה שלא מפלירים בהן את המים.
מחקרים בארץ
[הערה: מחקרים אלו לא עברו ביקורת עמיתים ולא עמדו לסקירה של גופים אובייקטיביים בחו"ל.]
לעומת המגמה הכללית שנמצאה בארצות שונות (כאמור לעיל), הוצגו לוועדה סיכומי ממצאי מחקרים שנערכו בארץ (האחרון נערך בשנת 2001), שהראו שבארץ עדיין יש הבדל גדול בתחלואה בעששת השיניים (ירידה מובהקת של כ-25% ב-DMFT בקרב ילדים בני 12), באזורים בהם המים מופלרים, לעומת אזורים בהם ריכוז הפלואוריד במים נמוך מדי. לעומת זאת לגבי הפלואורוזיס נמצאה רק עליה קלה לא מובהקת, כאשר בדרגה החמורה של פלואורוזיס לא נמצאה כל עלייה ובדרגה הקלה נמצאה אפילו ירידה באזורים בהם המים מופלרים (לעומת אזורים בהם המים לא מופלרים).
יחד עם זאת, בוועדה הועלו גם טיעונים כי הפלרת מי שתייה היא תהליך לא יעיל למניעת עששת, בעל השפעות רבות שלא נחקרו עד תומן מהבחינה הבריאותית וסביבתית, וכי ההפלרה אינה תהליך בן קיימא. לכן מעט מדינות מפותחות אימצו אותה ובצורה חלקית בלבד.
בהתייחסה למסקנות של שני המחקרים המקיפים, לממצאים על השפעת ההפלרה בישראל ולטענות שהועלו, ממליצה הועדה כדלקמן:
המלצות הוועדה
[עמ' 22]
א. ריכוז פלואוריד מירבי במים יישאר ברמות הקיימות כיום בתקנות: 1.4 מג"ל באזור א' (האזורים החמים במיוחד) ו- 1.7 מג"ל באזור ב'.
ב. עבור מים מופלרים, הריכוז המיטבי של פלואוריד במים יהיה 0.8 מג"ל 1.0 מג"ל באזורים א' וב' בהתאמה.
הסתייגות משתי המלצות אלו מצורפת בנספח מס' 8.
ג. מי ים מותפלים יופלרו לריכוז המיטבי האמור, לפני אספקתם לצרכנים.
הסתייגות מהמלצה לחייב הפלרת מים מותפלים מצורפת בנספח מס' 9.
ד. יבוצע בהקדם מחקר ארוך טווח, שיבחן את השפעת ההפלרה על הקטנת התחלואה בעששת ועל הגברת הפלואורוזיס בשיניים, בתנאי מדינת ישראל, בהכוונה ופיקוח ועדת הגוי בלתי תלויה שתוקם לאלתר. דיון על ממצאי המחקר יערך בתוך 10 שנים.
ה. הועדה ממליצה לדון שנית בנושא ההפלרה בעוד חמש שנים. בדיון שהועדה קיימה לגבי המשך חובת הפלרת המים, הועדה החליטה (ברוב של 6 לעומת ו-4 נמנע אחד) להמליץ לבטל את חובת ההפלרה, כך שהיא לא תהיה חובה ממלכתית גורפת, אלא נתונה להחלטה על פי צרכי הציבור בכל מקום.
הסתייגות מההמלצה לבטל את חובת ההפלרה, מצורפת בנספח מס' 6.
נספח – 6 הסתייגות מהמלצת הועדה לבטל את חובת ההפלרה
הנני מסתייג מהחלטת הועדה המתנגדת לתקנה המחייבת להפליר את מי השתייה המסופקים ביישובים שיש בהם מעל ל-5,000 תושבים. ההסתייגות מתייחסת הן לאופן הדיון בועדה ואופן קבלת ההחלטה בנושא, והן להחלטה המקצועית עצמה.
א. הדיון בוועדה
כתב המינוי של הועדה ביקש ממנה להתייחס לחמישה נושאים, שהראשון והעיקרי ביניהם היה "לבחון את הצורך בהוספת תקנים לחומרים שאינם נכללים היום בתקנות, ואת הצורך בעדכון ושדרוג התקנים הקיימים".
בהתאם לסעיף זה בכתב המינוי, הועדה אכן דנה בתקנים הקיימים של ריכוזי הפלואוריד במים טבעיים ובמים מופלרים, קודם כל בוועדת המשנה המתאימה – הועדה הכימית (שקיימה בנושא דיונים מעמיקים ביותר), ולאחר מכן התקיימו דיונים במליאה של הועדה. הדיונים במליאה של הועדה הסתמכו בעיקרם על ההמלצות של ועדת המשנה הכימית.
הנושא של החובה להפליר את מי השתייה אינו שייך כלל לבחינת הצורך בעדכון ושדרוג תקנים קיימים (כפי שמוגדר בכתב המינוי), והוא הוזכר בדיוני ועדת המשנה הכימית, אבל לא נערך עליו דיון בתור נושא כשלעצמו, אלא רק הועלו נגדו טענות, בזמן הדיון בנושאי הצורך בעדכון התקנים.
נושא ההתיחסות החמישי בכתב המינוי אכן מאפשר לועדה לדון ב"נושאים שונים בהקשר לאיכות מי שתייה בישראל, שיעלו על סדר היום תוך ישיבות הועדה", אך הנושא של חובת ההפלרה לא עלה אף פעם על סדר היום בתור נושא לדיון, והדיונים עליו התקיימו באופן לא מסודר בתוך הדיונים על הצורך בעדכון ושדרוג התקנים הקיימים של ריכוזי הפלואוריד וההפלרה.
יתר על כן, נושא חובת ההפלרה הוא במהותו נושא יישומי, ואם הוא היה מועלה בדיוני הועדה כנושא לדיון, הוא היה מועבר קודם כל לדיון בוועדת המשנה הנוגעת לנושאים כאלו – כלומר ועדת המשנה ליישום וניסוח התקנות, ומליאת הועדה הייתה צריכה לדון בנושא רק לאחר קבלת ההתייחסות של ועדת משנה זאת.
בפועל נושא חובת ההפלרה לא עלה לדיון במליאת הועדה כנושא, לא הועבר לדיון בועדת המשנה ליישום התקנות, והדיון עליו במליאה התקיים בניגוד לכללים שהועדה קבעה לעצמה, בצורה לא מסודרת (כחלק מדיון כללי יותר), וללא קבלת ההתייחסות של ועדת המשנה ליישום התקנות.
אשר על כן, יש להחזיר את הנושא לדיון מסודר בוועדה, שיתקיים בהתאם לכללים שהועדה קבעה לעצמה – כיצד דנים בכל נושא.
ב. האספקט המקצועי של הפלרת מי השתייה
בפני הועדה הוצגו ממצאים שונים המבהירים ללא ספק כי שתיית מים עם ריכוזי פלואוריד של 1.7 מג"ל (וריכוז של 1.4 מג"ל באזורי הארץ החמים), אינם מסוכנים לבריאות. כמו כן הוצגו ממצאים המראים כי שתיית מים עם ריכוזי פלואוריד אופטימליים) 1 מג"ל (מקטינים את עששת השיניים אצל הילדים, ואינם גורמים לבעיה של פלואורוזיס, בתנאים הקיימים בישראל).
מבחינת גוף האדם, הגוף אינו מבחין ואינו יודע מה מקור הפלואוריד שבמים, האם מקורו "טבעי" (מהמסלע של האדמה שדרכה המים עוברים בטבע) או שפלואוריד שמקורו גם כן ממסלעי האדמה, הוסף למים "באופן מלאכותי". מבחינת גוף האדם, ריכוז (פלואוריד) במים הוא ריכוז במים, ואין כל הבדל מתי או איך הוא נכנס למים. לחומצה הפלואורו-סיליצית המשמשת להפלרת המים יש תקן ישראלי, שהוא זהה לתקנים בינלאומיים. שימוש בחומצה בעלת תו תקן אינו מסכן, מזיק או פוגע.
כל הטענות בדבר ההשלכות הסביבתיות נבדקו אף הן ולא נמצא בהן ממש.
[עמ' 56]
כפי שאמר פרופ' עדין, יו"ר הועדה, חברי הועדה נבחרו בזכות מומחיותם בתחומי איכות המים השונים, אך לא במדעי החברה. הדיון בוועדה על ריכוזי הפלואוריד המומלצים והמרביים במים, אכן נערך על בסיס מקצועי בתחומי המומחיות של חברי הועדה. לעומת זאת הדיון על אופן ההפלרה של המים – באמצעות חובה ממלכתית או החלטה של רשות מקומית – שייך בכלל לתחומים של מדעי החברה שהם לא היו בתחומי המנדט של המלצות הועדה ולא בתחומי המומחיות של חברי הועדה. בית המשפט העליון אמר כבר כי לגבי האזרח הפשוט זה לא משנה אם הרשות המקומית מחליטה על הפלרה או המדינה.
ההפלרה של מי השתייה חשובה ביותר מבחינת בריאות הפה והשיניים של הילדים (ושל המבוגרים לאחר מכן), והיא חשובה ביותר דווקא לשכבות החלשות באוכלוסייה (שהמדינה מנסה לעזור להן). בשכבות המבוססות ההורים יודעים בדרך כלל להדריך את הילדים בצחצוח שיניים, ויכולים להוסיף להם פלואוריד בטיפות או בכדורים ולקחת אותם לטיפולים משלימים אצל רופאי שיניים ושינניות. אך לא כך המצב בשכבות החלשות, שמאוחר יותר גם אין להן כסף ללכת לטיפול בעששת השיניים שכבר נוצרה.
ההמלצה של הועדה להפסיק את החובה של הפלרת המים עושה עוול דווקא לשכבות החלשות באוכלוסייה, וגם על כן אני מסתייג ממנה.
המלצתי היא להמשיך ההפלרה בישראל במתכונת הקיימת. למען הנראות הציבורית ולמען השקיפות אני ממליץ שהנושא ייבדק על ידי ועדה או צוות מומחים תוך התבססות על סקר ארצי מתוכנן ומדעי.
על החתום:
שלום גולדברגר מהנדס ראשי לבריאות הסביבה, משרד הבריאות
נספח – 8 הסתייגות מהמלצת הועדה לתקן ריכוזי פלואוריד במי השתייה
[עמ' 58]
נספח – 8 הסתייגות מהמלצת הועדה לתקן ריכוזי פלואוריד במי השתייה
הנני מסתייג מהחלטת הועדה ומתנגד לתקנת הריכוז המקסימלי והמיטבי של פלואוריד במים. אני סבור שיש להפסיק לחלוטין את הפלרת מי השתייה ולהוריד את הריכוז המקסימלי ל 0.7-0.5 מג"ל במקום 1.7-1.4 מג"ל כפי שממליצה הועדה. עמדתי נסמכת על עשרות פרסומים מדעיים ועל מגמה כללית בעולם לצמצם את החשיפה לרעלים בכלל ולפלואוריד בפרט, ביניהם:
1. המלצות ה – WHO מ-2005 באשר להפלרת מים מותפלים בריכוז 0.5-1.0 מג"ל בלבד2 כאשר הריכוז תלוי בכמויות המים היומיות הנצרכות ובחשיפה למקורות פלואוריד נוספים.
2. המלצות האחרונות באירלנד להוריד את ריכוז הפלואוריד מ-1 מג"ל ל-0.8-0.6 מג"ל.
3. המלצות ה-NCR האמריקאי ל-EPA לבחון מחדש את בטיחות התקן למי שתייה-3 בשל ממצאים מעודכנים המראים על קשר מובהק בין רמת פלואוריד של 2 מג"ל לנזקים לשיניים ולעצמות.
לכן לעניות דעתי יש צורך להוריד את הריכוז המומלץ בארץ ל 0.5-0.7 מג"ל מאחר שאנחנו במדינה חמה ויבשה שבה שותים יותר מים. כמו כן אני מציע שבכל מקרה הריכוז המקסימלי של פלואוריד במים (טבעי או מלאכותי) לא יעלה על 1.0 מג"ל.
על החתום:
שמעון צוק נציג ארגוני הסביבה בוועדה
נספח – 9 הסתייגות מהמלצת הועדה להפליר מים מותפלים
הנני מסתייג מהחלטת הועדה ומתנגד לחובה להפליר מים מותפלים.
הדיון בנושא הפלרת מים מותפלים הועלה רק בישיבה האחרונה של הועדה ולא התקיים דיון מסודר בנושא. כמו כן כלל לא התקיימה הצבעה באשר למים המותפלים כמקרה מיוחד. לכן בפועל הסיכום המובא במסמך זה לא משקף את המלצת חברי הועדה ויש לקיים דיון מסודר בנושא לפני הסקת מסקנות.
אני סבור שאין כלל צורך להפליר את המים המותפלים מהסיבות הבאות:
1. בדו"ח ה-WHO נכתב [1]:
"In countries where public dental awareness is very high and alternative vehicles forfluoride (e.g. fluoridated toothpaste) are widely available and widely used, a decision to not fluoridate the water would likely be of little consequence".
לעניות דעתי, בישראל, כמדינה המשתייכת למדינות המפותחות, בה ניתן לרכוש עשרות סוגים של משחות שיניים ותוספי פלואוריד, המצב ברוב המקומות הוא טוב ואם יש צורך ניתן לטפל נקודתית במקומות בעייתיים (תוך כדי שיתוף תושבים במקום כמובן) אך אין צורך בהפלרה גורפת של מאות מלמ"ק בשנה.
2. כמו כן המסמך [1] מציין בברור שההחלטה האם להפליר או לא, מחייבת שיקול דעת על סמך פרמטרים שונים ולכן אין צורך לחייב הפלרה גורפת ויש לאפשר שיקול דעת מקומי על בסיס עובדות ובחינת החלופות השונות ולכן חובה להפליר את כל המים המו תפלים איננה הגיונית.
"A decision to use demineralized water as a drinking-water source without addition of fluoride during remineralization will depend upon the concentration of fluoride in the existing local supply, the prevalence of risk factors for dental caries (including sugar consumption data), oral hygiene practices and dental care, the level of public dental health awareness and the presence of alternative vehicles for fluoride intake .available to the whole population".
3. יש לציין שהמים המותפלים הם מים "רכים" ופחות יציבים ממקורות המים הטבעיים ולכן נזקי הפלואוריד למערכת אספקת המים בדמות קורוזיה (דו"ח אורי להב לועדה) והנזקים לסביבה בשל הריכוז הנמוך של קלציום ומלחים אחרים עלולים להיות גדולים יותר מהנזק במים "קשים".
4. הנחיות קנדיים שפורסמו ב-2001 באשר לבעיה הסביבתית שגורם הפלואוריד לסביבה מימית [4] (עמ' 8 באקרובט) Summary of Existing Guidelines ובסעיף 8.2.4) עולה בברור שהפלואוריד גם בריכוזים נמוכים ידוע כרעיל לסביבה המימית בעיקר במים "רכים" וחמים יחסית. והמומחים המליצו על ריכוז מקסימלי זעום של 0.12 מג"ל F כריכוז שלא יגרום לפגיעה בסביבה מימית.
הנחיות אלו רלוונטיים לישראל מאחר שתוכניות משק המים הם להקצות קולחים לשיקום הנחלים ולכן גם מסיבה זו לא רצוי להעמיס את הסביבה באלפי טון פלואוריד ולפגוע באקולוגיה של הנחלים. בארץ לא נעשה שום מחקר בנושא ו"ועדת ענבר" לא קבעה רמת סף לפלואוריד בקולחים להזרמה לנחלים, ככל הנראה מתוך חוסר ידיעה של המחקרים הקיימים בתחום.
5. המרכז לבקרת מחלות האמריקאי ה CDC פרסם המלצות חדשות 5 בדצמבר 2006 הממליץ להורים לא להכין תחליפי חלב אם לתינוקות עד גיל שנה עם מים בריכוז 0.7 מג"ל ומעלה.
" Parents and caregivers of infants fed primarily with formula from concentrate who are concerned about the effect that mixing their infant’s formula with fluoridated water may have in developing enamel fluorosis can lessen this exposure by mixing formula with low fluoride water most or all of the time. This may be tap water, if the public water system is not fluoridated (check with your local water utility). If tap water is fluoridated or has substantial natural fluoride (0.7 mg/L or higher), a parent may consider using a low-fluoride alternative water source. Bottled water known to be low in fluoride is labeled as purified, deionized, demineralized, distilled, or prepared by reverse osmosis. Most grocery stores sell these types of low-fluoride water. Ready to feed (no-mix) infant formula typically has little fluoride and may be preferred for use at least some of the time."
יש לציין שריכוז הפלואוריד בחלב אם הוא 0.01 מג"ל בלבד [6], מאית מריכוזם במים המופלרים ובכל זאת רשויות הבריאות בארץ ובעולם ממליצות על הנקה ולא חוששות מהריכוז הנמוך של פלואוריד בחלב האם ולכן אין לחשוש מריכוז נמוך מאוד של פלואוריד במים המותפלים.
6. פרופ' לב טען בועדה שאין מידע מספק על ההשפעות הבריאותיות של שתיית מים נטולי פלואוריד ולכן הוא המליץ לחייב את הפלרת המים המותפלים. אני טוען מנגד שדווקא לאור טענת חוסר מידע חיוני זה אסור לועדה להחליט להמליץ על חובת הפלרת המים המותפלים.
7. למיטב הכרתי במידה והיה נערך דיון מסודר בנושא לאחר איסוף נתונים מהעולם ניתן היה להציג מידע רב על מים נטולי פלואוריד בהתחשב בעובדה שמרבית המים באירופה הם ממקור עילי הניזון בעיקר ממים "צעירים" קרי מים "רכים" דלי מלחים ודלי פלואוריד, ובכל זאת, למרות שלא מפלירים מים אלו מצב בריאות השיניים שלהם טוב ולא דווח על בעיות בריאותיות בשל המחסור בפלואוריד.
8. בחינה מקיפה של ריכוז הפלואוריד במזון מעלה תמונה מדאיגה של ריכוזי פלואוריד גבוהים יחסית במוצרי מזון שונים כגון: תה, דגים, אורז, דגני בוקר, פירות, ירקות ועוד [7] לכן אין "חשש" שתיפסק לחלוטין אספקת הפלואוריד לתושבי ישראל.
אשר על כן אני ממליץ לא לחייב את הפלרת המים המותפלים.
על החתום:
שמעון צוק נציג ארגוני הסביבה בוועדה