השכר אינו אויב התעסוקה
| חוקי הכלכלה האמיתיים
מאת ז'אק ז'נראו |
|
- מאת: ז'אק ז'נראו
- מתוך: חוקי הכלכלה האמיתיים, שפורסם בכתב העת 'חברה' ובאתר יסוד.
- תרגום: עופר סיטבון
- עיבוד: יפתח גולדמן ועופר סיטבון
קשיחות מוסדית
ההנחה המקובלת, המכוונת את המדיניות הכלכלית הליברלית, מוכרת לכולנו: 'הקשיחויות המוסדיות' (כגון: הסכמי שכר קיבוציים, ועדי עובדים, חוק שכר מינימום וכו') מונעות משא ומתן חופשי על גובה השכר, ומייקרות את עלות העבודה למעסיק. כתוצאה מכך נפגעת המוטיבציה של המעסיקים לשכור פועלים, והאבטלה גדלה. ההשוואה בין אירופה לארצות הברית מאששת, לכאורה, הנחה זו. בארצות הברית השכר גמיש יותר (ומאז שנות השמונים הוא הולך ויורד), והאבטלה נמוכה כמעט במחצית מזו הקיימת באירופה. הואיל והישג זה קשור בירידה תלולה של השכר בשולי הסולם החברתי, הוא מלווה בגידול הפערים והתרחבות מעגל העובדים העניים. לעומת זאת, באירופה השכר מוגן יותר בפני שחיקה, והאבטלה גבוהה יותר. לכאורה נדמה, אפוא, שהשכר והתעסוקה הם אויבים. מכאן גם הרעיון המוזר שעלינו לבחור בין מאבק באבטלה ומאבק בעוני.
הבסיס התאורטי של תפיסה זו הוא שגובה השכר, ככל מחיר בשוק, צריך להקבע על-פי שיווי המשקל שבין ההיצע והביקוש. לפי מודל זה, התחרות החופשית אמורה להבטיח תעסוקה מלאה: אם היצע העובדים יהיה גדול מן הביקוש, תוביל התחרות בין העובדים לירידה בשכר, מה שיגדיל את הביקוש לעובדים וישים קץ לאבטלה. ואולם, ככל ש'הקשיחויות המוסדיות' שנמנו לעיל מונעות את הורדת השכר, הן מקשות על המעסיקים לשכור פועלים, ובכך מנציחות את האבטלה. יתר-על-כן, בשל עלות השכר הגבוהה, מעדיפות החברות להעסיק עובדים מעטים ומיומנים, דבר הפוגע בתעסוקת העובדים הלא-מקצועיים והיצעירים הנכנסים אל שוק העבודה. המסקנה: על מנת לפתור את בעיית האבטלה באירופה, יש להוריד את עלות העבודה (קיצוץ בשכר, צמצום הזכויות הסוציאליות של הפועלים וכדומה).
עשרות מחקרים אמפיריים שנערכו בנושא אינם מאוששים מסקנה שגרתית זו של המדיניות הליברלית. ברמה המקרו-כלכלית לא נמצא קשר משמעותי בין רמת התעסוקה לבין עלות העבודה: החברות לא מגלות נטייה להעסיק יותר ידיים עובדות כאשר עלות העבודה יורדת.
עלייה ברווחיות החברות?
טענה אחרת, עקיפה יותר, המקובלת גם היא על חסידי המדיניות הליברלית, פונה אל גורם התחרותיות: הורדת עלויות העבודה הופכת את המשק לתחרותי יותר, ובכך מצמצמת את האבטלה. גם טענה זו אינה משכנעת. לא נמצאה שום קורלציה יציבה וחד-משמעית בין התחרותיות ובין רמת האבטלה. המדינות התחרותיות ביותר הן בדרך-כלל מדינות שבהן השכר גבוה (בין השאר יפן וגרמניה). מכל מקום, הנסיון להגביר תחרותיות על-ידי הורדת עלות העבודה הוא חרב פיפיות: אם כולם מנסים להיות תחרותיים באמצעות צמצום העלויות, איש כבר איננו תחרותי. בסופו של דבר, מהלך כזה רק מגדיל את חלקם של הרווחים על-חשבון המשכורות. האם לא היתה זו המטרה האמיתית של המירוץ הכלכלי להורדת עלויות העבודה שלו אנו עדים מאז שנות השמונים?
ומה באשר לטענה שהגדלת הרווחיות של החברות היא כשלעצמה כלי לצמצום האבטלה? גם כאן סותרת המציאות את התיאוריות הליברליות. אין זה נכון שרווחים גבוהים יותר מעודדים תעסוקה. להפך, ישנן אפילו דוגמאות נגדיות (צרפת למשל), שם הגדלת הרווחים על-חשבון השכר מלווה בעלייה באבטלה, בעצירת ההשקעות היצרניות ובפניה אל אפיקי השקעה ספקולטיביים. בעשר השנים האחרונות היתה האבטלה באירופה נמוכה יחסית, דווקא במדינות שבהן עלות-העבודה היא גבוהה, והשכר בהן עלה. נזכיר גם, כי רמות האבטלה הגבוהות ביותר נרשמות דווקא במדינות המתפתחות, שבהן השכר נמוך מאוד.
הורדת שכר-המינימום?
בקצרה, קשה למצוא בסיס אמפירי מוצק לרעיון שהתעסוקה נפגעת, באופן כללי, מגובה השכר (או עלות העבודה). רוב המומחים מודים בכך, ומעדיפים להתמקד ביחס שבין שני גורמים ממוקדים יותר: גובה שכר המינימום, ורמת התעסוקה של צעירים ועובדים בלתי-מקצועיים (הקשר בין המשתנים הללו ברור, שכן צעירים ועובדים לא-מקצועיים הם בדרך-כלל האוכלוסייה שמרוויחה שכר מינימום). אלא שגם כאן אין למצוא קורלציה חד-משמעית. אכן, ישנם מקרים שבהם הגדלת שכר המינימום מצמצמת במקצת את תעסוקת הצעירים, אך לעומת זאת יש גם דוגמאות הפוכות: בקליפורניה, בסוף שנות השמונים, הוגדל שכר המינימום באופן דרמטי, והגדלה זו לוותה דווקא בזינוק בתעסוקת הצעירים. גם הגדלתו של שכר המינימום בטקסס, באותו זמן, לא פגעה בהיקף התעסוקה של צעירים ברשתות המזון המהיר (שהן מוקד מרכזי לתעסוקת צעירים). ובניגוד לכך, ההורדה הניכרת של שכר המינימום הפדראלי בארצות הברית, בשנות השבעים והשמונים (מ-55% של השכר הממוצע ל-35%!) לא צמצמה את האבטלה בקרב הצעירים. הקף האבטלה של צעירים ועובדים לא-מקצועיים באמריקה עלה, למרות השחיקה הניכרת של רמות השכר הנמוכות שם.
לסיכום: הורדות שכר אינן מפחיתות את האבטלה והעלאת שכר המינימום עשויה אף לשפר את תעסוקת היצעירים. כך מלמדים המחקרים האמפיריים. האם העולם נפל על הראש? ככל שירגיז הדבר את התאורטיקנים, המאמינים שהתאוריה חזקה מהמציאות, קרוב לודאי שדווקא התאוריה היא שנופלת, ונופלת "בגדול".
תאוריות כלכליות אלטרנטיביות
אבל אין הכרח להניח שהתאוריה הליברלית היא התאוריה הכלכלית היחידה. הרבה לפני שנערכו המחקרים האמפיריים שהוזכרו לעיל, כבר הוצגו תיאוריות כלכליות אחרות, המתאימות הרבה יותר למציאות. כבר בשנות השלושים הטיל הכלכלן הבריטי ג'ון מיינארד קיינס ספק בכך שהורדת המשכורות היא דרך טובה להלחם באבטלה. הוא הצביע על השפעה הפוכה: הורדה בשכר מורידה את כח הקנייה של השכירים. כתוצאה מכך קטנים הביקושים בשוק, ואז קטן גם הייצור והביקוש לידיים עובדות. להורדת השכר יש, איפוא, השפעה של הגדלת האבטלה. גם הגדלה חריגה של חלק הרווחים על חשבון חלקה של העבודה במחירו של המוצר, תורמת להקטנת הפעילות במשק ולצמצום התעסוקה: היא יוצרת חלוקת הכנסות אשר אינה מעודדת את הצריכה העממית, אלא את ההשקעות הספקולטיביות ("רווחי הון").
מגוון של תיאוריות כלכליות משנות הששים והשבעים תומכות ברעיון של יצירת קשר ארוך טווח בין מעסיקים ומועסקים, המושתת על שכר יציב ובלתי-תלוי בנסיבות, הגדל עם הוותק. קשר כזה מאפשר לחברות לשמור על השקעותיהן בהון האנושי (הכשרה ונסיון מצטבר של השכירים), לעודד את עובדיהן לשיתוף-פעולה ואף להתמודד עם תביעות-שכר חריגות (באמצעות הבטחת שכר יציב ותגמול על התמדה בעבודה). באופן זה, השכר המשולם לפועל בתחילת הקריירה (שלב הלימוד וההכשרה) גבוה בדרך-כלל מרמת-הייצור שלו, לאחר מכן השכר נמוך מרמת הייצור (שלב "החזרת ההשקעה"), ולבסוף, בסוף הקריירה, שוב גבוה יותר (תשלום דחוי המתגמל על הנאמנות ועל שיתוף הפעולה של השכיר).
ככלות הכל, האם צריך להיות דוקטור לכלכלה כדי להבין שכדאי להעסיק מישהו לא משום שהוא זול או משום שיש כסף לבזבז, אלא כדי לתת לו עבודה נושאת-רווח שהוא מוכשר לעשותה? הבה נפסיק לומר שכדי להחזיר את העניים לעבודה, די בכך שנפגע בהם כשהם מובטלים – כדי שלא יתרגלו לכך – ונצמצם את שכרם כאשר הם מועסקים – כדי ליטול מן המעסיק את החשק לפטרם. להיפך, הבה נציע להם נגישות שוויונית להכשרה! הבה נשאל את עצמנו האם סביר להפוך גברים ונשים למובטלים, רק בגלל שבעלי ההון בחברה אינם מוכנים להסתפק ברווח של ארבעה או חמישה אחוזים בשנה על השקעותיהם.