המהפכה השולית

המהפכה השולית, הידועה גם בשם "מהפכת התועלת השולית" (באנגלית: Marginal Revolution או Utility Marginal Revolution בהתאמה), הוא כינוי למעבר מהתאוריה הקלאסית בחקר הכלכלה לתאוריה הנאו-קלאסית שהתרחש בעיקר בשלהי המאה ה-19. יסודות התאוריה הונחו על ידי שלושה כלכלנים ויליאם סטנלי ג'בונס שכתב את Theory of Political Economy ב-1871, קרל מנגר עם Principles of Economics ולאון ואלראס שכתב את Elements of Pure Economics בשנים 1874-1877.

ג'בונס ראה את הכלכלה שלו כיישום ופיתוח של גישת התועלתנות של ג'רמי בנת'הם והוא לא פיתח בצורה מלאה תאוריה של שיווי משקל כללי. מנגר לא תמך בגישה ההדונית והסביר את התועלת השולית הפוחתת במונחים של העדפות סובייקטיביות של שימושים אפשריים, והוא הדגיש את הנושאים של אי-שיווי-משקל והחלטות בדידות. בנוסף מנגר התנגד לשימוש במתמטיקה בכלכלה, בעוד שני האחרים מידלו את התאוריות שלהם בסגנון הפיזיקה המכאנית של המאה ה-19. ג'בונס בנה על הקונספט ההדוני של בנתהם או של ג'ון סטיוארט מיל, בעוד שוואלראס התעניין יותר בקשרי הגומלין שקיימים בשוק מאשר בהסבר של התנהגות הפרט.

המהפכה השולית אפשרה לכלכלנים ל"ברוח" מהתאוריה הקלאסית לאחר שקרל מרקס השתמש בה, ובתורת ערך העבודה שפיתח דייוויד ריקארדו כדי להצדיק את עמדותיו לפיו הכלכלה הקפיטליסטית מנצלת את העובדים ומשלמת להם שכר נמוך מידי. לצורך הצדקת המהפכה השולית ובעיקר שימוש בה כדי לנתח את כלל התופעות בכלכלה, הניחו הכלכלנים מגוון גדול של הנחות הנוגעות למצב העולם וכן להתנהגות של אנשים - דבר המכונה האדם הכלכלי לקראת סוף המאה ה-20 הנחות רבות מתוך הנחות אלה הותקפו על ידי זרמים כמו כלכלה התנהגותית לדוגמה הנחות לפיהן אנשים מתנהגים בצורה רציונלית. התנגדויות נוספות הן ביחס לתורת הייצור שמניחה תפוקות ועלויות שוליות (בספר הפרכת הכלכלה). עם זאת הניתוח השולי נשאר כיום אחד הדגמים המובילים בכלכלת הזרם המרכזי.