גישת צמצום הנזקים בסמים

מתוך אקו-ויקי, מקום מפגש בנושאי אקולוגיה, חברה וכלכלה.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

גישת צמצום הנזקים בסמים (באנגלית : Harm reduction או Harm minimization) היא מגוון של מדיניות בתחום בריאות הציבור שנועדו להפחית את הנזקים החברתיים, הבריאותיים והנפשיים בהקשר של שימוש בסמים, כולל סמים קשים כמו הרואין, קוקאין וכו'. גישה כזו מתייחסת למכורים לסמים כאל חולים הזקוקים בעיקר לאמפתיה, שיקום, סיוע רפואי, נפשי וחברתי ופחות כאל פושעים שיש להעניש אותם, הטיפול מגיע בעיקר דרך מוסדות בריאות ורווחה וכן ארגוני מתנדבים ופחות דרך מערכות משטרה, כליאה ואכיפה.

טיפול זה זוכה בהצלחה במספר מדינות אירופאיות, בין היתר בשווייץ ובפורטוגל. ההצלחה של מדיניות זו בולטת במיוחד נוכח חוסר ההצלחה המתמשך של הגישה המוסרנית/פלילית נגד סמים שרווחת בארצות הברית (ובמדינות אחרות), בעיקר המדיניות הלוחמנית שרווחת מאז שנות ה-80 של המאה ה-20 תחת הכותרת "המלחמה בסמים" שגובה מחירים כבדים בהקשרים של מוות ממנות יתר, פשיעה, עוני, כליאה, אי שוויון, גזענות, התחזקות הפשע המאורגן ופריחת תעשיות של הברחה, הפצה נרחבת של נשק קל, וגידול סמים במדינות דרום אמריקה.

מבקרי הפחתת נזקים מאמינים כי סובלנות כלפי התנהגות מסוכנת או בלתי חוקית שולח מסר לקהילה או מייצר נורמה חברתית כי התנהגויות כאלה מקובלות, וכי חלק מהפעולות המוצעות על ידי תומכי הפחתת הנזקים לא תצמצם את הנזק בטווח הארוך.

רקע

המדיניות הקיימת כלפי סמים, במדינות מערביות רבות היא של איסור פלילי. מי שקונה, צורך או מוכר סמים נכנס לכלא. מדיניות זו דומה מאוד למדיניות של "חוק יובש" מארצות הברית שניסה לצמצם שתיית אלכוהול ונחשב עד היום לכישלון מובהק של מדיניות מוסרנית שנוקטת באמצעים לא נכונים, ורק החריפה את הבעיה על ידי הצמחת המאפיה והגדלת עושרה במכירת אלכוהול לא חוקי רב.

בשנת 1971 הכריז נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון על מדיניות "מלחמה בסמים" - War on drugs. על רקע פרסומים על חשש לשימוש נרחב בהרואין בקרב חיילים מארצות הברית בויאטנם. "המלחמה בסמים" הורחבה בשנות ה-80 כאשר הנשיא רונלד רייגן ובהמשך על ידי הנשיא ג'ורג' בוש שהרחיבו את האכיפה, והחמירו את מדיניות השיפוט והכליאה. הדבר גרם לכליאה של מאות אלפי בני אדם בארצות הברית לבדה. עם זאת מספר משתמשי הסמים לא ירד. עיקר הדגש היה על סוכנים סמויים, תפיסת מבריחים ובלדרי סמים, הרס שדות גידול סמים ועוד. למרות זאת תעשיית הסמים לא פחתה, היא הלכה והשתכללה וכיום היא עסק משגשג המגלגל מיליארדים. בנוסף לקורבנות הרבים של הסמים והפשיעה במדינות מערביות ובראשן ארצות הברית, התפתחה במרכז אמריקה תעשייה ענפה של ארגוני סמים שפועלים כדי לגדל, לארגן להבריח ולספק סמים למדינות העשירות כמו גם להסדיר את העניין מול הרשויות המקומיות על ידי שילוב של שוחד, איסוף מודיעין על הרשויות ועל עיתונאים, רציחות ואיומים, שכירי חרב ועוד.

חוקרים רבים, מסכימים שה"מלחמה בסמים" היא אסטרטגיה שלא עובדת. כך לדוגמה מצא מחקר של מכון ראנד בשנת 2005 [1] בחודש יוני 2011, "הוועדה העולמית למדיניות סמים" פרסמה דו"ח ביקורתי על המלחמה בסמים, והצהירה: "המלחמה העולמית בסמים נכשלה, עם תוצאות הרסניות ליחידים ולחברות ברחבי העולם חמישים שנה לאחר תחילתה של האמנה לסמים נרקוטיים של האו"ם, ושנים לאחר שהנשיא ניקסון פתח במלחמה של ממשלת ארצות הברית בסמים, יש צורך דחוף ברפורמות מהותיות במדיניות הלאומית והעולמית לשליטה בסמים".[2]

חיסול של רשת סמים אחת, במבצע של המשטרה, ארגוני ביון כמו FBI או צבא, הוא רק פינוי זמני של הרחובות לקראת כניסתה או התרחבותה של רשת אחרת של מוכרי סמים. מדובר בתעשייה רווחית מאד, שכן הסמים הם זולים למדי לייצור, הביקוש גדול והצרכנים - המכורים - מוכנים לשלם סכומים גבוהים יחסית למנות סם. בהינתן ביקוש כזה - פגיעה ברשת ההספקה לא עושה דבר מלבד להחליף את המוכרים במוכרים אחרים. התפיסה של "המלחמה בסמים" היא שצריך להקטין את זמינות הסם בצורה משמעותית, אבל במקביל גישה זו היא גישה מוסרנית ומתנשאת שלא מנסה להקטין גורמים של מצוקה חברתית, נפשית או כלכלית או של גורמים חברתיים אחרים שמעודדים את הביקוש לסמים. גישה שרואה בצרכנים עבריינים לא-מוסריים שיש להעניש במקום קורבנות שזקוקים לסיוע או להסתכל במבט חברתי כיצד להפחית את המשיכה לסמים בלי תיוג מוסרני.

האו"ם מפרסם דוח בשם "דוח הסמים העולמי, World Drug Report. על פי הערכות הדו"ח משנת 2008, כ- 5% מאוכלוסיית העולם, בגילאים 64-15, השתמשו בסמים מסוכנים לפחות פעם אחת במהלך השנה - כאשר הערכה מספרית היא של 172-250 מיליון משתמשים. לפי הערכות כ-38-18 מיליון בני אדם בעולם נחשבים למשתמשים כבדים, או למכורים לסמים. [3]

המלחמה בסמים כתירוץ לקדם אג'נדות אחרות

בשנים האחרונות החלו גם להישמע קולות לפיהם המטרה המרכזית של "המלחמה בסמים" לא הייתה באמת מניעת השימוש בסמים אלא מטרות פוליטית ציניות וכן עקב בעיות של קשרי הון-שלטון.

טענה אחת היא כי "מלחמה בסמים" נועדה לשמש לשם דיכוי השחורים ומיעוטים לא לבנים אחרים בארצות הברית, מסר מבדיל שאפשר לפוליטיקאים בימין ובזרם הליברלי לקיים מדיונות מפלה בצורה משתמעת (לאחר שהפליה גלויה הוצאה מחוק לחוק ולנורמה), שקסמה לשכבות עניות לבנות בארצות הברית - כך עיקר האכיפה הייתה נגד סמים בשימוש של שחורים (כמו קראק) והייתה פחות אכיפה של סמים שהיו בשימוש בקרב לבנים (קוק). טיעון זה כמו גם מניעים אחרים של כלכלה פוליטית כמו תעשיית הכליאה בארצות הברית מופיעים בהרחבה בסרט התיעודי "התיקון ה-13".

בשנת 1986, הקונגרס האמריקאי העביר חוקים שיצרו פער של 1 ל-100 בחומרת גזרי הדין על החזקה או סחר בקראק (נגזרת של קוקאין) בהשוואה לעונשים על סחר באבקת קוקאין. החוק ספג ביקורת נרחבת על היותו מפלה מיעוטים, בעיקר שחורים, שהיו נוטים יותר להשתמש בקראק מאשר באבקת קוקאין. אנשים שהורשעו בבית משפט הפדרלי על החזקת 5 גרם של קראק קיבלו עונש חובה מינימלי של 5 שנים בכלא פדרלי. בקוקאין עונש דומה הוטל על מי שהחזיק כמות גדולה פי מאה - של החזקת 500 גרם. בשנת 2010, "חוק הענישה ההוגנת" חתך את פער גזרי הדין ל-1 על 18.[4]

לדברי ארגון משמר זכויות האדם, סטטיסטיקות הפשע בארצות הברית מראות כי בשנת 1999, אמריקאים אפריקאים נמצאים בסיכון הרבה יותר גבוה להיעצר על עבירות סמים, בהשוואה למי שאינם מיעוטים, והם גם מקבלים עונשים וגזרי דין הרבה יותר נוקשים.[5]

סטטיסטיקה משנת 1998 מראה כי ישנה אפליה גזענית רחבה בארצות הברית במעצרים, העמדה לדין, גזרי דין, ומוות. משתמשי סמים אפרו-אמריקאים מהווים 35% ממעצרי הסמים, 55% מההרשעות, ו-74% מהאנשים שנשלחים למאסר על עבירות החזקת סמים. אפרו-אמריקאים נשלחים לכלא מדינתי בגין עבירות סמים פי 13 יותר מאשר בני גזעים אחרים, למרות שהם רק כ-13% מכלל המשתמשים בסמים.

טענה אחרת בוחנת בצורה ביקורתית את הקשר בין "מלחמה בסמים" לבין "המלחמה בטרור". בשנים האחרונות ארגונים מצביעים על הקשרים בין טרור וסמים - שכן ארגוני טרור רבים ממנים את פעילותם על ידי מכירת סמים. וכן ארגוני סמים מקיימים פשיעה אלימה נרחבת ומבנה דמוי תאי טרור ואיסוף מודיעין מול ממשלות וגופי משטרה בנסיון למנוע אכיפה נגדם. עם זאת גם המלחמה בטרור נגועה לעיתים במניעים זרים כמו אינטרסים של תאגידי נשק, תאגידי נפט ותאגידי תשתיות - כמו שמודגם בפרשיות של הפלישה לעירק ופרוץ מלמת האזרחים שם וכן הפלישה לאפגניסטן ופעילות מלחמתית נוספת של ארצות הברית במקומות שונים.

צמצום נזקי הסמים בפורטוגל

בשנות ה-90 של המאה ה-20, העריכו השלטונות בפורטוגל כי כמאה אלף תושבים, כ-1% מהאוכלוסייה, מכורים להרואין. ד"ר ז'ואאו גולאו, מנכ"ל Sicad, הסוכנות המנהלת את תוכניות ההתמכרות לסמים בפורטוגל, השימוש בהרואין היה מקובל במשפחות רבות ובקרב אנשים מעמדות חברתיים שונים. הדבר עודד שינוי פוליטי להוצאת המאבק בסמים מרשות משרד הפנים ורשויות המשטרה לידי משרד הבריאות. חוק משנת 2001 ביצע דה-קרימינליזציה של מספר סמים קשים כמו הרואין או קראק. סמים אלה הם לא חוקיים, המסחר בהם מהווה עבירה אבל החזקה בהם למטרות שימוש אישי היא לא פשע פלילי אלה עבירה מנהלית. אדם שנתפס עם סם בכמות ל-10 ימים או פחות, נדרש לבוא לייעוץ בוועדה המקומית "להרתעה מפני התמכרות לסמים". נרקומנים שרוצים בכך יכולים להגיע לתכניות שיקום ותחליפים אופיאטיים. בנוסף לכך פועלים ארגונים ההומניטריים כמו CRESCER ומסייעים לנרקומנים. פסיכולוגים ומתנדבים אחרים מגיעים למכורים לסמים, מחלקים להם מזון, מזרקים נקיים, ותמיסת מי מלח, ומעודדים אותם לקבל טיפולי גמילה וסיוע בצורה אמפתית. [6]

מאז שנת 2001 ירד מספר המשתמשים בהרואין בפורטוגל, ונכון לשנת 2018 הוא מוערך ב–33 אלף אנשים בקירוב, כשליש לעומת שנות ה-90 של המאה ה-20. ייתכן כי חלק מהירידה נובע ממעבר לסמים אחרים או משינויים חברתיים אחרים. מספר מקרי המוות כתוצאה ממנת יתר בפורטוגל הוא בין הנמוכים ביותר באירופה - 27 מקרי מוות, זאת בהשוואה לארצות הברית שבה היו 63,000 מקרי מוות כתוצאה ממנת יתר בשנת 2016. [6] במילים אחרות בארצות הברית היו 19.20 מקרי מוות ממנת יתר למאה אלף תושבים, ואילו בפורטוגל נתון זה עומד על 0.27. מקרי המוות ממנת יתר בפורטוגל ביחס למאה אלף תושבים, נמוכים פי 71 לעומת ארצות הברית. [7]

ביקורת

יש ביקורת רבה כלפי לגליזציה של סמים או הקלה בעונש, רוב הביקורת הזו באה מכיוון מוסרני של ארצות הברית ורצון להמשך מדיניות "המלחמה בסמים" גם אם זו לא מצליחה להשיג תוצאות.

מומחים של קבוצת מכון "ראנד" אשר חקרו את הגישות השונות ביחס לבעיית הסמים קבעו, כי הגישה הקיימת במערב אירופאית של התמקדות בשיקום וטיפול במכורים עשויה להפחית את היקף מעורבותם בפשיעה, ולכן אין לראות בכל הקלה ביחס לסמים, תמיכה או עידוד לשימוש בהם, כפי שטוענים מצדדי "המלחמה בסמים". עם זאת חוקרי המכון הדגישו, שלגליזציה, כפי שבוצעה בהולנד, עלולה להרחיב ולהגדיל את היקף הבעיה, והפתרון מחייב שילוב בין שתי הגישות.[8]

ראו גם

קישורים חיצוניים


הערות שוליים

  1. ^ J.P. Caulkins, et al., “How Goes the ‘War on Drugs’?”, RAND- Drug Policy Research Center, (2005),pp. 30-31
  2. ^ המלחמה בסמים. הוועדה העולמית למדיניות סמים. 2011. עמ' 24.
  3. ^ המאבק בסמים - מלחמה סובלנית, נצ"מ גדי אשד, מפקח אפרת בניטה אבן-טוב
  4. ^ "The Fair Sentencing Act corrects a long-time wrong in cocaine cases", The Washington Post, August 3, 2010. Retrieved September 30, 2010.
  5. ^ "I. SUMMARY AND RECOMMENDATIONS". Punishment and Prejudice: Racial Disparities in the War on Drugs. Human Rights Watch. 2000. Retrieved 3 February 2010.
  6. ^ 6.0 6.1 ברחבי אירופה תוכניות שיקום מחליפות את הענישה נגד עברייני סמים, הארץ תרגום של מאמר מה"אקונומיסט", 14.12.2018
  7. ^ החישוב מבוסס על כך שבפורטוגל גרו 10 מיליון תושבים ובארצות הברית 328 מיליון תושבים, ראו רשימת מדינות לפי גודל האוכלוסייה בוויקיפדיה האנגלית
  8. ^ J.P. Caulkins, et al., “How Goes the ‘War on Drugs’?”, RAND- Drug Policy Research Center, (2005),pp. 30-31
אוחזר מתוך "https://ecowiki.org.il/index.php?title=גישת_צמצום_הנזקים_בסמים&oldid=120566"