אם כל הבורקות
אם כל הבורקות הוא מושג ופרק בספר יש אלוהים?, מאת הביולוג ריצ'רד דוקינס. דוקינס מדמה את התפיסה החושית ואת הדמיון האנושי למעין בורקה ענקית שמגבילה את היכולת שלנו להבין את העולם ואף לדמיין אותו. המדע, באמצעות פיתוח טכנולוגיים ומושגים חדשים, וכן מאמצים חברתיים אחרים כמו חינוך מדעי וצעדים אישיים, אימון, התבוננות, והתנסות אישית יכולים "לקרוע" את הבורקה ולאפשר לנו לראות חלקים גדולים יותר מתוך המציאות ולהבין אותה בצורה עשירה יותר ועמוקה יותר.
דוקינס מציין כי תחום הראייה של האדם הוא צר מאד ביחס לספקטרום האלקטרומגנטי - אנו יכולים לראות רק אור נראה ולא רואים אור אולטרה סגול, גלי רדיו או קרני רנטגן. המדע מאפשר לנו כיום "להסתכל" באמצעות מכשירים אחרים באורכי גל אחרים. דוקינס מציין כי אם הסדק של הבורקה הדמיוני שמאפשר לנו לראות באור נראה הוא 2.5 סנטימטרים, אורכו של הבד של הבורקה של הגלים שאיננו רואים היה צריך להיות באורך קילומטרים רבים.
דוקינס מציין מגוון של דרכים בהן התפיסות והדמיון שלנו מוגבלים. איברי החישה ומערכת העצבים שלנו מותאמים להבנת "עולם האמצע" - מרחקים שנעים בין עשירית המילימטר לבין כמה קילומטרים. בעבר לא יכלנו לראות כלל דברים קטנים מידי או דברים גדולים מידי וכיום אנו רואים חלק מהם באמצעות מיקרוסקופים וטלסקופים. גם הדמיון שלנו מוגבל - קשה לנו לתפוס כיצד מתנהגים דברים קטנים מאד כמו במכניקת הקוונטים או דברים גדולים מאד כמו בקוסמולוגיה של תורת היחסות. לדוגמה רוב האנשים מדמיינים שהאלקטרון הוא מין כדורון קטן שנע מסביב לגרעין האטום, אבל האלקטרונים אינם דומים כלל לכדורון, והם אינם דומים לשום דבר שאנו מכירים.
דוקינס מצטט את הביולוג ג'י.בי. הולדינס במאמרו "עולמות אפשריים" שמציין נקודה דומה - "החשד שלי הוא שהיקום לא רק מוזר יותר מכפי שאנו מניחים, אלא מוזר יותר מכפי שאנו מסוגלים להניח... אני חושד כי ישנם דברים רבים יותר בשמיים ובארץ מכפי שאנו חולמים, ומכפי שאפשר לחלום בפילוסופיה כלשהי".
לפי דוקינס, המדע מרחיב את גבולות התפיסה והדמיון שלנו. הוא מציין כי משנת 1859 אנו מסוגלים להבין כיצד מולקולות מצליחות ליצור יצורים מורכבים כמו בעלי חיים. צ'רלס דרווין, וכן מדענים אחרים, "קרע את הבורקה" ופתח את הדרך בפני שטף של הבנה והכוח לרומם את רוחו של האדם. דבר זה היה חסר תקדים כמעט למעט אולי המהפכה הקופרניקאית שהבהירה כי הארץ לא נמצאת במרכז היקום.
תנועת כדור הארץ סביב השמש היא דוגמה לקושי תפיסתי נוסף. אנשים הניחו כי השמש סובבת סביב כדור הארץ , כי כך הדבר נראה. אלא שהפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין מציין כי עבור אדם ללא מכשירים, הדברים היו נראים אותו דבר אילו כדור הארץ היה סובב את השמש, מדוע אנשים העדיפו דווקא פרשנות אחת?. דוקינס טוען כי הגיוני יותר להניח כי דברים קטנים יותר הם אלו שנעים ולא דברים גדולים. אבל דברים כמו הרים ועצים נראים לנו גדולים והם נעים יחד איתנו בסינכרון מלא בעת שכדור הארץ מסתובב, הם גם קרובים יותר אלינו ולכן נראים גדולים יותר מהשמש והכוכבים. לפי דוקינס אשליית התנועה של השמש והכוכבים, היא שגרמה לאנשים להאמין במשך אלפי שנים שהם נעים סביב כדור הארץ.
דוקינס מציין כי המוחות שלנו הם איברים שעברו אבולוציה, ולכן הם מותאמים לסייע לנו לשרוד בעולם שלנו. חלון הבורקה החושית והמנטלית שלנו צר, בגלל שלא היה צורך בחלון רחב יותר להישרדות אבותינו הקדומים. יש תועלת לדוגמה בכך שאנו מדמיינים כי סלעים הם "חומר מוצק" ואין אנו תופסים כי בעצם חלקם הגדול מורכב מריק כאשר כל אטום הוא- מעין איצטדיון עצום וריק שבליבו גרעין אטום שגודלו היחסי הוא כאין "זבוב". בניגוד לנייטרינו אין הגוף שלו יכול לעבור דרך אטומים. התפתחנו בעולם עם אוויר ולכן קשה לנו להאמין לגלילאו גליליי שטוען כי בעולם נטול חיכוך כדור נוצה וכדור תותח יגיעו לקרקע באותו זמן אם יוטלו ממגדל גבוה, לו התפתחנו בתוך ריק היינו מצפים לתוצאה זו. כוח הכבידה משפיע עלינו מאד ואילו הכוח של מתח פנים נראה לנו כוח חלש מאד - בניגוד לנקודת המבט של חרק.
מגבלה נוספת שדוקינס מציין היא קושי שלנו לנתח הסתברויות שונות. אנו יכולים לנתח הסתברויות בקנה מידה מסויים, ואילו בקני מידה אחרים קשה לנו הרבה יותר לנתח הסתברות. [1]
לפי דוקינס, המושג שיש לנו לגבי איך דברים מתנהגים "באמת" (Really) תלוי במוח שלנו. עבור בעלי חיים שונים קיימים "באמת" שונים. אנחנו לא רואים את העולם כפי שהוא אלא בונים מודל של העולם. המודל הזה מועיל לנו לשרוד. בעלי חיים שונים נזקקים למודלים שונים - לדוגמה חיה מעופפת נדרשת למודל שונה של העולם לעומת חיה מהלכת או שוחה. קוף נזקק למודל שמאפשר לו לדמות מבוך תלת מימדי של ענפים. מוח חולד נדרש לבנות מודל תת קרקעי של העולם - בדומה לזה של המכרסם מכרתן עירום ושונה מהמודל של מכרסם אחר - הסנאי. ייתכן כי עטלפים "רואים" "צבעים" שונים ביחס להחזרי הד שהם שומעים וכי כלבים מסוגלים להבחין בין ריחות שונים באופן דומה לזה שאנו מבחינים בין צלילים שונים. לפי דוקינס הצורה הכללית של המודל שיש לנו במוח לגבי העולם, היא התאמה לאורח החיים של בעל החיים - לא פחות מהתאמות של איברים אחרים כמו כנפיים או זנב.
דוקינס תוהה בסופו של דבר עד כמה המדע, וכן אימון והתנסות מעשית יסייעו לנו לשחרר את עצמו מהעולם האמצעי, "לקרוע את הבורקה השחורה", ולהשיג הבנה טובה יותר של העולם.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- Richard Dawkins: The Mother Of All Burqas הרצאה של דוקינס בנושא, 2006, 7 דקות
הערות שוליים
- ^ הבחנה דומה לגבי קושי להבחין בין הסתברות של אחד למיליון לבין אחד למאה מיליארד מצויה בספר "לחשוב מהר לחשוב לאט" של דניאל כהנמן"