Fighting Traffic
נלחמים בתנועה: שחר של עידן המכוניות בעיר האמריקאית (באנגלית: Fighting Traffic: The Dawn of the Motor Age in the American City) הוא ספר עיון מאת פרופ' פיטר די נורטון (Peter D. Norton), שעוסק במאבק על עתיד הרחובות בעיר בין הולכי רגל, חברות הרכבות וחברות המכוניות בארצות הברית בין השנים 1915 ל-1930. הספר מתאר את הדרך שבה עוצבו הערים לטובת מכוניות וכן כיצד קבוצות חברתיות השפיעו על שינוי טכנולוגי. נורטון הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת וירג'יניה. [1] הספר יצא לאור בשנת 2011 בהוצאת MIT.
לפני עידן המכונית הפרטית, השימוש ברחובות היה מגוון ומשותף - הרחובות כללו ילדים ששיחקו ברחוב והולכי רגל בכמויות גדולות שחלקו יחד מרחב עם כרכרות, אופניים ורכבות קלות. עד שנת 1930 רוב הרחובות בארצות הברית הפכו לדרכי מעבר עבור מכוניות, ואילו ילדים והולכי רגל הודרו מהמרחב, הוגבלו בצורות שונות וכונו בכינוי גנאי שונים. כינוי גנאי בשם "Jaywalkers", הפך ברבות הימים גם למונח חוקי של הליכה לא חוקית בכביש. נורטון טוען בספר שכדי להכיל מכוניות העיר האמריקאית נאלצה לבצע לא רק שינויים פיזיים (תכנון מוטה רכב פרטי, פרבור) אלא גם שינוי חברתי ותרבותי - לפני שניתן לבנות מחדש את העיר עבור מכוניות פרטיות, היה צורך לבנות מחדש את הרחובות מבחינה חברתית, כמקום שאליו המכוניות שייכות. לטענתו לא מדובר בתהליך התפתחותי אלא במהפכה רוויה בדם ולפעמים אלימה. נורטון מתאר כיצד משתמשי רחוב שונים נאבקו להגדיר או להגדיר-מחדש מהן המטרות של רחובות. הוא בוחן התפתחויות בשנות המעבר הקריטיות בין 1910 לבין 1930. בנוסף הוא מתאר קמפיין רחב נגד המכוניות שכינה את המשתמשים ברכב ממונע כ"חזירי כביש" ("Road hogs") או "שדי מהירות" ("Speed demons") ומכוניות כ-"Juggernauts" או "מכוניות מוות" (Death cars).
הוא מציג את נקודות המבט של כל המשתמשים - הולכי רגל, שוטרים (שהיו צריכים להפוך ל"שוטרי תנועה"), רכבות קלות, עסקים במרכז העיר, מהנדסי תנועה (שלעתים קרובות ראו את המכוניות כבעיה, לא כפתרון), ואת מקדמי השימוש במכוניות. לפי נורטון, הולכי רגל והורים נלחמו במונחים מוסריים, נלחמו למען ערך חברתי של "צדק". ערים ועסקים במרכז העיר ניסו לבצע הסדרה על התנועה הממונעת בשם הערך של "יעילות". ואילו קבוצות אינטרסים של מכוניות, נתנו לגיטימציה לתביעתם לרחובות באמצעות הערך של "חופש" - עמדה רטורית שיש לה משיכה רבה בארצות הברית.
הרחובות כמרחב ציבורי משותף
הרחוב הוא המרחב הציבורי של העיר. הוגים שונים מבחינים בכך, ביניהם ג'יין ג'ייקובס. הספר מתאר כיצד השתנה מרכיב חשוב בדימוי של הרחוב. נורטון מתאר את "הרומן של אמריקה עם המכונית". כאשר מקישים בגוגל "America's love affair with" תוכנת השלמה של גוגל משלימה את המשפט ל"עם מכוניות" (או "עם רובים"). מוזכר גם המקרה של Raquel Nelson, אמא בארצות הברית שהואשמה ברצח של הילד שלה בגלל שהוא נפגע ממכונית כאשר הם חצו את הרחוב שלא במעבר חצייה. [1]
נורטון טוען שדברים אלה לא נוצר מעצמם, אלא הם תוצאה של שינויים בשנות ה-20 של המאה ה-20. בשנת 1917 ניתן לראות הולכי רגל שחוצים את הכביש בערים כמו שיקאגו וערים אחרות בארצות הברית. באותה תקופה, הקרוניות החשמליות היו במרכז הרחוב, כך שהולכי רגל שרצו להגיע לקרונית או לרדת ממנה היו צריכים לחצות את הכביש. התמונות מתארות מבוגרים וילדים חוצים את הכביש בלי להביט לצדדים, באותה תקופה מצופה שהנהגים יתחשבו בשאר משתמשי הדרך. [2] הרחוב נועד להיות מקום לילדים. הדבר הטבעי והנורמלי בתקופה זו הוא שהם ישחקו ברחוב. [3]
עליה במספר הולכי הרגל שנהרגו וזעקה ציבורית
עם התרחבות השימוש במכוניות, מספר הרוגים בתאונות דרכים בארצות הברית עלה בצורה דרמטית. מספר הרוגים בתאונות הכפיל את עצמו בכל כמה שנים - כ-500 הרוגים בשנת 1907, 1,000 הרוגים בשנת 1909, 2000 הרוגים בשנת 1911, 4000 הרוגים בשנת 1914, 9000 הרוגים בשנת 1917, וכמעט 16 אלף הרוגים בשנת 1923.[4] כשלושה רבעים מתוך ההרוגים באותה תקופה היו הולכי רגל, שרבים מתוכם לא נהגו בכלל. [5] בנתונים של עיריית פילדלפיה משנת 1928, ניתן לראות כי רבים מתוך ההרוגים היו ילדים בגיל 4-8. [6]
באותה תקופה החלה מחאה ציבורית. קריקטורות משנות ה-20 של המאה ה-20 מתארות את המכוניות כמלאכי מוות ש"קוצרים" ילדים. קריקטורה אחת, "קורבן למולך המודרני", מתארת אדם שכורע על ברכיו אל מול "מזבח" ומגיש לפה של המכונית מגש אוכל שעליו מונחים ילדים. [7] מתוארות אנדרטאות שהוקמו בעיר בולטימור ב-1922 ובסנט לואיס ב-1923 לזכר הילדים שנהרגו ברחוב. ילדים שנהרגו ברחוב נתפסו כבעיה פרטית אלא כבעיה ציבורית, בצורה דומה לדרך שבה אנחנו חושבים על משפחות שאיבדו חיילים במלחמה. [8] בתחילת שנות ה-20 ההורים שאיבדו את ילדיהם לא נחשבו פושעים אלא גיבורים. [9]
באותה תקופה החלו להופיע מודעות שמציעות פתרונות - כמו אל תתנו לילדים לשחק ברחוב, או המצאה של גני משחקים שבהם ילדים יוכלו לשחק באופן בטוח. גם יצרנים של ציוד משחקים שיווקו אותם כדרך למנוע תאונות.[10] באותו זמן החלו גם מודעות בטיחות חדשות כמו "הביטו לשני הכיוונים כשאתם חוצים". המודעות מראות ילדים קטנים מאוד - גם בגיל 5 או 8 שהוריהם מראים להם את הדרך הנכונה לחצות את הרחוב לבד. כיום אמהות כאלה היו נחשבות לא אחראיות, אבל באותה תקופה הדבר נראה הגיוני. שכן הבעיה לא נתפסה כ"ילדים ברחוב" אלא כמהירות מוגזמת של המכוניות. [11]
ניסיון להגביל את המכוניות
דבר זה מתאר את התאונות מנקודת המבט של הולכי הרגל - כבעיה של מהירות מוגזמת בעיר. הרעיון היה שמהירות היא דבר פחות חשוב מבטיחות. [12] בעיר שמתכוונת להיות עיר נוחה למכוניות, נקודת מבט זו הייתה דבר בעייתי. חלק מהשינוי שחל במהלך תקופה זו היה שינוי נקודת המבט על הבטיחות מנקודת המבט של הולך הרגל שבה המהירות היא הבעיה, לנקודת המבט של הנהג, לפיה הבעיה היא הולכי רגל שחוצים את הכביש. [13] בעיה נוספת הייתה שמכוניות הפתיעו הולכי רגל בצמתים. לדוגמה כאשר חתכו בפניה שמאלה לתוך רחוב הנתיב הנגדי. הפתרון היה לשים עמוד במרכז הצומת, שעליו לפעמים עמד שוטר, שאותו מכוניות חייבות לעקוף כדי לפנות שמאלה. ודבר זה אילץ את הנהגים להאט מאוד את מהירות המכונית לפני הפניה. בעידן לפני אכיפה על ידי שוטרים עם מדי מהירות זה היה אמצעי להאט את המכוניות על ידי תשתיות וחוקים [14]
לפי פיטר נורטון, אחת מנקודות המפנה החשובות בתולדות הערים בארצות הברית התרחשה בשנת 1923. בשנה זו הציעו 7,000 תושבים מהעיר סינסינטי להגביל את מהירות המכוניות בעיר על ידי בקר מהירות במכונית (speed governor) שיגביל את המכונית למהירות של 40 קמ"ש (25 מייל בשעה). הצעה זו הועלתה כהצעה להצבעה של הציבור "משאל עם" של תושבי העיר. וגם זכתה למודעה קטנה בעיתון [15] דבר זה הצליח להלחיץ מוכרים מקומיים של מכוניות בעיר סינסינטי, הם פרסמו מודעה גדולה בעיתונות שטענה שהצעה כזו דומה ל"חומת סין", סין נחשבה אז כמקום נחשל ועני וחומה כזו היא בעצם סימן לעצירה של הקידמה ותגרום לכך שהעיר תהיה מקום מפגר. המודעה מומנה בעיקר על ידי משווקים של מכוניות ומועדוני מכוניות. ההצעה נפלה [16] [2].
ההצעה הזו בסינסינטי הצליחה להפחיד גם את חברות המכוניות בארצות הברית שהתאגדו יחד באותה תקופה על ידי גוף בשם National Automobile Chamber of Commerce. [17] הם נפגשו יחד ואמרו שעליהם לנסח מחדש בעיית הבטיחות. רואים זאת מיד לאחר פרשת ההצעה להכנסת בקרי המהירות, במאמרים בירחון המקצועי "Automotive Industries" [18] לפיה המשך גידול בתאונות מהווה איום לתעשייה. ואם הבעיה לא תוגדר מחדש, יוצעו חוקים שיפגעו בתעשייה. [19] מאמצים של הארגון הובילו לכישלון ההצעה בסינסינטי בנובמבר 1923. [20]
הגדרה מחדש של הרחוב כמרחב למכוניות וחינוך הציבור
הצעת החוק בסינסינטי הובילה לתחילתו של קמפיין מצד התעשייה כדי לשנות את נקודת המבט הציבורית לגבי בטיחות ברחובות העיר. לפי פיטר נורטון, העיתון Cincinnati Enquirer קיבל פרסומות רבות מצד תעשיית המכוניות. הם החלו לפרסם טורי דעה לפיהם הסיבה לתאונות לא נובעת ממכוניות אלא מנהגים חסרי אחריות. [21] דבר זה מסמן קבוצת מיעוט של נהגים והטלת האשמה עליהם, וכך הסטת האשמה מהמכוניות. אם נאשים קבוצה קטנה, נסמן אותה כמיעוט, ונעניש אותה הדבר יאפשר לכלל האוכלוסייה לנהוג בצורה מהירה. [22] דבר זה היווה העברת האחריות מהמכונית אל קבוצה קטנה של נהגים וכן להולכי רגל. [23]
צ'ארלס הייז (Charles Hayes) מ-Chicago Auto, שהיה סוחר רכב וכיהן גם כנשיא מועדון הרכב בשיקגו, כתב כי האתגר המרכזי הוא "להגדיר מחדש את הרחוב כמקום שנוצר כדי שמכוניות יוכלו לנסוע בו". למרות שדבר זה נראה רעיון נפוץ כיום זה היה רעיון רדיקלי בזמנו [24] כאשר התקינו מעברי חציה אנשים התעלמו מהם בתחילה.[25] יצרן המכוניות George m graham טען בשנת 1924 כי "חייבים לחנך את הולכי הרגל כדי שידעו שלמכוניות יש זכויות". [26] הדרך לחנך את הציבור הייתה דרך מסעי פרסום ל"בטיחות". כולם בעד בטיחות. יצרני המכוניות יצרו קמפיינים שקראו לציבור לא לבצע "Jaywalk". ולחצות את הרחוב רק בצורה ישרה. כרטיסים עם הסברים על חציה רק במעבר חציה חולקו על ידי נערים מתנועת "הצופים" לכל מי שלא חצה את הרחוב במעברי חצייה.[27] חלק מהבעיה הייתה שאנשים לא ידעו מה זה "Jaywalker".
e.b. Lefferts שהיה חבר של מועדון המכוניות של דרום קליפורניה הציע בשנת 1927 להשתמש בפסיכולוגיה. הטענה שלו הייתה שבמקום להסביר לאנשים שאסור לבצע "Jaywalk" יותר טוב להגחיך את הולכי הרגל שחוצים בצורה כזו. אם אחרים יצחקו עליהם הם לא יעשו את זה יותר. [28] בעקבות הצעה זו החל קמפיין של קריקטורות שהציגו את הולכי הרגל שחצו לא במעבר חציה כאנשים מגוחכים ונלעגים. [29] כמו כן השתמשו בליצנים, גברים שהיו לבושים בבגדי נשים, או בגדים מוזרים שהיו "jaywalker" - דבר יצר אצל הקהל הרגשה שהוא לא רוצה להיות "Jaywalk" בעצמו. [30] בהמשך לוס אנג'לס הוציאה חוק שאוסר על "Jaywalk". [31]עד 1924 נכנסה מילה חדשה למילון - Jaywalker - "אדם שחוצה את הרחוב בלי לשים לב לחוקי תנועה עבור הולכי רגל". [32]
הייתה התנגדות מסויימת לקמפיין. לדוגמה אדם אחד שכתב מכתב לעיתון בסט לואיס ואמר שצריך לדבר על "Jay-driver". האנימטור המפורסם וינזור מקיי [33] פרסם קריקטורה בשנת 1925 שמתארת את הולכי הרגל ה-"Jaywalker" כאנשים תמימים ואת הנהגים כאנשים אגרסיביים אבל כעת עמדה זו היא במיעוט [34] עד 1930 עמדת רוב הציבור היא העמדה המקובלת עד היום - שרחובות נועדו בשביל מכוניות. [35]
_and_unidentified_men_with_jaywalking_sign_(10425545956).jpg)
נוסף לחינוך של הולכי הרגל המבוגרים היה צריך לחנך גם את הילדים למציאות החדשה. חברות רכב ומועדוני רכב נתנו לילדים סיסמא וביקשו מהם לייצר ציורים שידגימו את הדבר הזה. כשהמסר היה אסור לשחק ברחוב. [36] חוברות צביעה העבירו את המסר ש"הרחוב נועד למכוניות" [37] דרך נוספת לחנך ילדים הייתה לתת להם אחריות. דבר זה יצר את הרעיון של "משמרות בטיחות". בתחילה היו משמרות כאלה ללא קשר לחברות המכוניות והם עצרו את התנועה כדי לתת לילדים לעבור. בהמשך חברות המכוניות השתלטו על הנושא והתפקיד של המשמרות השתנה - לעמוד בפינת הרחוב, לחכות עד שלא תהיה תנועה ואז לאפשר לילדים לעבור. [38] טריפל אי השתלט גם על העברת החומר הלימודי לבתי הספר בנושא בטיחות וכך הפך המסר שילדים חייבים לחצות את הרחוב בזהירות, כי אזרח אחראי יודע שהרחוב נועד למכוניות [39]
בעיות של עומסי תנועה
בנוסף לבעיות של בטיחות היו גם בעיות של עומסי תנועה. עומסים כאלה היו כבר בשנות ה-20 של המאה ה-20 בשיקגו. [40] הפתרון בשנות ה-20 נקרא "שליטה בתנועה" [41] הכותב המפורסם ביותר בתחום היה Miller McClintock [42] המסר היה להשתמש במשאבים הקיימים בצורה יותר יעילה במקום להרחיב אותם עוד ועוד. זאת על ידי "ארגון מדעי" של התנועה. פירוש הדבר לדוגמה היה שימוש בתזמון רמזורים כדי שנהגים יקבלו "גל ירוק". דרך נוספת היא מניעת חניה בצד כדי שהמכוניות יוכלו לנסוע מהר יותר. מבחינת הולכי הרגל המצב הזה היה גרוע יותר בגלל שהרחוב הפך מסוכן יותר.
הדיון על יעילות בתנועה עודד חברות של רכבות להציף את זה שהם מסוגלים להעביר כמות אנשים גדולה בהרבה מאשר מכוניות. דבר זה חזר על עצמו גם במאה ה-21.
בשנות ה-20 הייתה ירידה במכירות של מכוניות. המסקנה של חברות המכוניות הייתה שיש בעיה בגלל עומסים. הדרך קדימה הייתה פרבור - שינוי של העיר כדי שתתאים למכוניות. [43]
בשנת 1919 הציעו לראשונה לספק מס על דלק. בתחילה תומכי המכוניות התנגדו למס זה בצורה נחרצת. אבל משבר מכירות המכוניות גרם להם לשנות את דעתם. הם הסכימו למיסוי בתמורה לכך שכל המיסוי יופנה להכנת עוד תשתיות למכוניות - לדוגמה הקמת מחלפים. [44]
ראו גם
קישורים חיצוניים
- Fighting Traffic באתר אמזון
- Fighting Traffic באתר ההוצאה -MIT
- The Real Reason Jaywalking Is A Crime (Adam Ruins Everything), סרטון ביוטיוב, שמבוסס בחלקו על הספר, אוקטובר 2015
- Fighting-Traffic
– דף ברשת החברתית פייסבוק של הספר - CNU 20 - Why Did We Stop Walking & How Do We Start Again?,הרצאה על הספר מאת פיטר נורטון, Congress for the New Urbanism, May 30, 2012
- השפעות של מכוניות על חברות, בוויקיפדיה האנגלית
- פודקסט "המלחמה נגד המכוניות" שמתעד את המאבקים בין תכנון מוטה מכוניות לבין תפקוד של ערים
הערות שוליים
- ^ Radley Balko, Grieving Mother Faces 36 Months In Jail For Jaywalking After Son Is Killed By Hit-And-Run Driver, huffington post, 07/21/2011
- ^ בעשורים האחרונים החלו לקדם בערים שונות אזורי מיתון תנועה של 30 קמ"ש, ואף מיתון תנועה עם רחובות 40 קמ"ש בערים רבות באירופה. הדבר החל להיות מקובל יותר במסגרת חזון אפס וצעדים דומים של עירוניות מתחדשת ומתפשט למדינות נוספות. ראו פרקים בערכים אלה ודוגמאות במפת עירוניות מתחדשת ברחבי העולם
| הולכי רגל | |
|
הולכי רגל: הולכי רגל - תחבורה פעילה - הולכי רגל בישראל - תחבורה רכה - אורח חיים יושבני |
 |
|
תכנון עירוני ובטיחות: עירוניות מתחדשת - חזון אפס הרוגים בתאונות דרכים - הליכתיות - עירוב שימושי קרקע - בנייה מרקמית - עצים בעיר - מיתון תנועה - אזור מיתון תנועה - מעבר חצייה בטוח - מרחב משותף (תחבורה) - מדרחוב - Woonerf - בטיחות הולכי רגל - בטיחות הולכי רגל בישראל | |
|
ספרים, כלים לשינוי ומאבקים: Fighting Traffic - מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות - עיר הליכתית - המאבק למען רחובות משחק באמסטרדם - מרחב - התנועה לעירוניות בישראל - Reclaim the Streets - פרויקט המקומות הציבוריים - יום ההליכה העולמי - אוטובוס מהלך - סיקלוביה - עירוניות טקטית
| |