המצב הנפשי של אוכלוסיית ארה"ב
לפי מאמר של ג'ים ווינדולף, בגליון אוקטובר 1997 של הניו יורק אובזרבר, המצב הנפשי של אוכלוסיית ארצות הברית נראה כך: [1]
- הפרעות עונתיות (10 מיליון איש)
- אלכוהוליזם (14 מיליון)
- חרדה חברתית פתולוגית (15 מיליון)
- דיכאון (15 מיליון)
- חרדה (3 מיליון)
- אישיות גבולית (10 מיליון)
- בעלי "רגליים עצבניות" (12 מיליון)
- התנהגות טורדנית כפייתית (5 מיליון)
- מאניה דיפרסיה (2 מיליון)
- התמכרות לסקס (10 מיליון).
אחרי שהוסיף לאלה גם את מי שסובלים מתופעות כמו "מחלת היאפים", עייפות כרונית, ורגישות יתר לתרופות, ולקח בחשבון חפיפה (שחלק מהאוכלוסייה סובל מיותר מתסמונת אחת) – המסקנות של ווינדולף היו ש"77 אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת נמצאים במצב נפשי לא טוב". ואחרי שעוד 2-3 הפרעות יוגדרו ואפשר יהיה לאבחן אותן, "כולם במדינה הזאת יהיו משוגעים עם קבלות"[1].
שיעורי התפשטות הדיכאון בכל העולם ובכל קבוצות הגיל עולים בהתמדה מאז שנות הארבעים[2], שיעורי ההתאבדות, ההפרעה החד קוטבית, ההפרעה הדו-קוטבית והאלכוהוליזם – כולם מטפסים מעלה בצורה משמעותית[3]. בארצות הברית, שיעור הלוקים בדיכאון גבוה כמעט מבכל מדינה אחרת[4]. השוואת נתונים חוצי תרבויות מצביעה על כך שככל שמדינות אסיה עוברות תהליך של אמריקניזציה, כך גדל בהן בהתאמה שיעור הלוקים בדיכאון. מחקר מעודכן של המכון האמריקני הלאומי לבריאות הנפש מאשר כי שיעור "הפרעות המצב רוח" הולך וגדל מדור לדור לאורך המאה ה-20[1].
שיעור התפשטות מחלות נפש ומתן תרופות למחלות אלה המשיך במאה ה-21. העיתונאי רוברט וויטאקר, שחוקר את תעשיית התרופות במשך 30 שנה, טוען כי יש בעיה גדולה בתחום התרופות הפסיכיאטריות. "הבעיה האמיתית של התעשייה הזאת היא שמדובר בעסק, ועסק מאוד רווחי". לפי וויטאקר ב"1987 הוציאו מטופלים בעולם 800 מיליון דולר בשנה על תרופות אנטי־דיכאוניות, ב–2007 המספר כבר זינק ל–25 מיליארד דולר, ועכשיו מוציאים יותר מ–40 מיליארד דולר בשנה. כל העסק הזה מונע על ידי תאגידים שרוצים להרוויח כסף. אחד מכל חמישה אמריקאים לוקח תרופות פסיכיאטריות, בעיקר אנטי־דיכאוניות"[5].
וויטאקר טוען כי אף שתרופות פסיכיאטריות עשויות להיות יעילות בטווח הקצר, ואף שחלק מהמטופלים עשויים להפיק מהן תועלת לתקופות ארוכות יותר, בטווח ארוך יותר ובאופן כללי התרופות האלה מחמירות את ההפרעות הנפשיות העיקריות, ומגדילות את הסיכוי שהמטופל ייהפך לחולה כרוני ואף יסבול מתסמינים חדשים וחמורים יותר. וויטאקר הוא מחבר הספר "אנטומיה של מגיפה" (Anatomy of an Epidemic), שיצא לאור ב–2010. הספר, שנהפך לרב־מכר ופורסם בעשרות מדינות ובהן ישראל (בהוצאת פוקוס), זכה בפרס איגוד העיתונאים החוקרים בארה"ב (IRE) לספר הטוב ביותר ב–2010. הטענה המרכזית שמציג וויטאקר בספר היא שהגישה הפרמוקולוגית לטיפול בהפרעות פסיכיאטריות, קרי מתן כדורים אנטי־פסיכוטיים לסובלים מהפרעות נפשיות שונות, נכשלה[5].
הנתונים מראים כי יש עליה בכמות הנכות עקב מחלות נפש במדינות שונות. גם בארצות הברית וגם במדינות שיש בהן מערכות רווחה. מספר האנשים שמקבלים קצבת נכות בשל מחלת נפש זינק בין 1990 ל–2011 פי ארבעה — ליותר מ–240 אלף איש. בדנמרק המספר קפץ פי 2.5 בין 1999 ל–2010, בניו זילנד הנתון הוכפל בין 1998 ל–2011, ובגרמניה מספר מקבלי קצבת הנכות הנפשית עלה מ–39 אלף איש בשנת 2000 — ליותר מ–70 אלף ב–2010[5].
העליה החדה בכמות החולים הכרוניים במחלות נפש התרחשה יחד עם גידול חד בשימוש בתרופות פסיכיאטריות. לדוגמה בתחום הדיכאון - בארה"ב השימוש בכדורים אנטי־דיכאוניים טיפס ב–65% בין 1999 ל–2014, לפי נתונים שפירסם בשנה שעברה הממשל האמריקאי. בגרמניה, השימוש בכדורים אנטי־דיכאוניים גדל תוך ארבע שנים ב–46%, בספרד ופורטוגל ב–20%, וגידול בצריכה נרשם בכל 25 המדינות המפותחות שנכללו במחקר שערך ארגון OECD בתחילת העשור. חוקרי OECD מצאו שתי סיבות מרכזיות לגידול בשימוש בתרופות אנטי־דיכאוניות: האחד הוא שהטיפול נמשך יותר מבעבר, והשני הוא שרופאים ופסיכיאטרים רושמים כיום כדורים לא רק למצב דיכאון קשה, אלא גם למצבים מתונים יותר של דיכאון, כמו גם לסוגים שונים של חרדה ובעיות נוספות[5].
ראו גם
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 קאלה לאסן, שיבוש תרבות, הוצאת בבל, 2002, ע'30-29 .
- ^ Eliot S. Gershon and Ronald O. Rieder, Scientific American, September 1992, p91
- ^ רוג'ר בלאנד (Roger Bland) , ראש החוג ללימודי פסיכיאטריה באוניברסיטת אלברטה, בCanadian Journal of Psychiatry, מאי 1997.
- ^ Michael Yapko, Psychology Today, May/June 1997.
- ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 נדן פלדמן, "טירוף מוחלט": נכנסתם לדיכאון? חכו רגע לפני שאתם מסתערים על הציפרלקס, דה מרקר, 13.01.2018