אנא הפסיקו למחזר

זהו מאמר דעה מאת Neriah. מאמר דעה אינו אובייקטיבי.

רבים חושבים שמיחזור הוא אחד הנושאים החשובים ביותר בתחום הסביבה. אבל מיחזור הוא רק אמצעי - לא מטרה - והוא אפילו לא אמצעי עיקרי.

בטיפול בפסולת מבחינים בארבעה שלבים - הפחתה במקור (reduce), שימוש חוזר (reuse) מיחזור (recycle) והטמנה ושריפה. כל אלה באים לפתור שתי בעיות סביבה קשות - האחת היא דלדול משאבים והשנייה היא זיהום.

זיהום במהלך הייצור

התפיסה המקובלת על רבים כשהם חושבים על "משאבי טבע" ועל "זיהום" היא כזו: בני האדם לוקחים מהטבע חומרים, עובדים עליהם ומייצרים מוצר, ולבסוף זורקים אותו. חשוב לכן, להקטין את כמות האשפה. על ידי הגדלת כמות המחזור כמות האשפה תקטן ובעיית הזיהום תרד.

אלא שרק חלק קטן מהתמונה של דלדול משאבים וזיהום מוצג בדרך זו. רוב הזיהום לא נגרם לאחר שאנו זורקים מוצרים שונים לאשפה, אלא בעת תהליך הייצור שלהם ובעת תהליכים של הכנת מוצרי גלם שונים. בתי החרושת והחברות הגדולות, ולא הצרכנים הפרטיים, הם האחראיים הישירים לרובו המכריע של הזיהום. מובן שהאחריות היא לא רק של היצרנים עצמם אלא גם של הצרכנים הגורמים לכך שיש ביקוש נוסף למוצרים. אלא שמי שלא יודע כלל על קיום הזיהום לא יכול לעצור אותו. שלב ראשון הוא להבין עד כמה הזיהום בתחילת חיי המוצר הינו גדול יותר מאשר הזיהום בסוף חייו.

לדוגמה, מתוך 380 טון פסולת המצטברים בבריטניה בכל שנה, רק 6% מיוצרים ישירות על ידי משקי הבית; כך שגם אם כל האזרחים בבריטניה ימחזרו, הם לא יביאו לשינוי משמעותי בבעיה הכוללת.

אפשר לשכנע אנשים לא לבזבז חשמל, אך כמות גזי החממה שמשתחררת באוגוני-לנד בניגריה במהלך הבערת בארות הנפט על ידי תאגיד הנפט 'של', גדולה מזו הנגרמת מהפקת כל החשמל שמשמש את המגזר הפרטי בבריטניה כולה. למעשה גזים אלו מהווים 10% מגזי החממה המובלים להתחממות עולמית.

תות שדה לא נראה בעיית סביבה קשה כאשר אנו זורקים אותו לפח. אבל תהליך גידול התות כרוך בשימוש מאסיבי בחומרי רעילים ודשנים שנשטפים למי התהום.

דוגמה נוספת היא שרוב הזיהום בתחום תעשיות מחשבים לא נגרם עקב מחשבים שהושלכו לאשפה אלא בזמן ייצור שבב המחשב. כריית מתכות וחומרי גלם נעשית כיום על ידי יישור הרים וזיהום מאסיבי של הסביבה. בעיה זו מחריפה באופן מעריכי ככל שחומרי הגלם הופכים נדירים יותר. לדוגמה, במהלך השנים, בנחושת הנכרית ב-Butte מונטנה, ריכוז המתכת בעופרה ירד מ-30% ל-0.5%. כתוצאה מכך כמות הפסולת לטונה מתכת מופקת עלתה מ-3 טונות ל-200 טונות בהתאמה.

חומרי גלם

ערך מורחב – שיא תפוקת הנפט

גם המונח "דלדול משאבים" יכול להטעות. כשמדברים על משאבים, אנו חושבים על היום בו חומרי גלם - נפט, פחם, עופרת ברזל, נחושת וכו' יתחילו ל"הגמר". אבל בעוד שהחשש מפני כילוי גמור של המשאבים אלה הוא לגבי העתיד הרחוק (עשרות או מאות שנים), הבעיה מתחילה הרבה לפני שחבית הנפט האחרונה נשאבת או שטונת הברזל האחרונה נכרית מהאדמה.

עבור כל המשאבים המחצביים, מתרחשים שני תהליכים במקביל - האחד הוא חיפוש וגילוי של מרבצים חדשים של דלק מחצבי ומתכות, ושכלול הטכנולוגיה של גילוי חציבה או שאיבה והפקה. השני הוא שכל המכרות והשדות הקיימים עוברים מנגנון עקרון של "שיא תפוקה" או בשפה הכלכלית "תפוקה שולית פוחתת" (במובן עליו דיבר דיוויד ריקרדו בכלכלה הקלאסית) - ראשית נכרות העופרות הנקיות והנגישות יותר, ומופקים שדות הנפט הקלים יותר לגישה. הסיבה היא שזול יותר לגלות, ולהפיק מחצבים נגישים אלה.

פירוש הדבר הוא לדוגמה, שאם עד כה כבר שאבנו את מחצית עתודות הנפט שהיו בכדור הארץ, מחצית העתודות שנותרו יהיו במקומות עמוקים יותר, במקומות פחות נגישים (כמו אלסקה), והפקתם תעלה באנרגיה רבה יותר, בכוח אדם מיומן יותר ובציוד משוכלל יותר, וכן בזיהום סביבתי רב יותר. פירוש כל זה הוא שהמחצבים בעתיד יהיו יקרים יותר. לכן נתחיל להרגיש את ההשפעות של הידלדלות משאבי טבע עוד הרבה קודם שהם יאזלו לגמרי מבטן האדמה.

שרותי סביבה

ערך מורחב – שרותי המערכת האקולוגית

המחצבים הם רק סוג אחד של "משאבי טבע" קיימת בעיה חמורה גם עם סוג שונה של משאבים. משאבים לא פחות משמעותיים הם שרותי המערכת האקולוגית - השירותים שכדור הארץ והמערכת הטבעית מעניקים לנו. יערות מספקים לא רק עצים לבניין, ריהוט ונייר אלא גם שירותים חשובים: אספקת חמצן והסרת פחמן דו חמצני, מקום מחיה למינים שונים (כמו חרקים שבתורם נותנים שרות של האבקת פרחים שמאפשרת לנו לאכול), טיהור מים, מיזוג טמפרטורת האוויר, מניעת סחף קרקע ועוד. פלנקטון צמחי בים מספק לנו 2/3 מהחמצן אותו אנו נושמים.

יש חשש שמשאבי הטבע שיאזלו במהירות הגדולה ביותר הם משאבי ניקוז (sink) - כלומר היכולת של הסביבה לקלוט את כל הזוהמה שאנו מטילים עליה, לעכל אותה ולהעלימה מהעין - תוך יצירת האשליה שמה שהתערבב ונמהל, נעלם לנצח. אמנם יש לסביבה יכולת התמודדות עם חלק מהחומרים - אבל הרבה מאוד חומרים אינם מתפרקים. ברור אם כן, שהנושא של זיהום ושל התדלדלות משאבים אינו נוגע רק למחזור הנייר.

שמונת ה-R

נדון בקצרה בארבע השיטות שהוזכרו קודם:

הפחתה במקור (Reduce)
שימוש חוזר (Reuse)
מיחזור (Recycle)
הטמנה ושריפה (Recover, במובן של הפקת אנרגיה מחדש מתוצרי האשפה)

אלו הם 4 ה-R המסורתיים. ל-4 האלו ניתן להוסיף את:

תיקון (Repair)
עיצוב מחדש (Redesign)
עיצוב-מוסדי מחדש (Restructure)
שינוי תרבותי (Reculture) או חשיבה מחדש (Rethink).

הפחתה במקור

הפחתה במקור כוללת צמצום כמות המוצרים שכל אדם צורך, צמצום השימוש באריזות, תיקון מוצרים במקום זריקתם והימנעות מקניית מוצרים מיותרים, חסכון באנרגיה (כולל בתחבורה) והעדפת מוצרים שיחזיקו מעמד זמן רב, ו/או מוצרים "ירוקים" (ידידותיים לסביבה). כמו כן יש חשיבות לקניה של תוצרת מקומית - שעברה פחות קילומטראז' וגרמה לפחות זיהום ובזבוז של דלק.

זהו התחום המשמעותי ביותר בנושא של טיפול בפסולת מבין 4 השלבים המסורתיים. שכל שאר השלבים הם רק שלבים משלימים לשלב זה. צמצום במקור יבטל את הצורך בשימוש חוזר או במיחזור - כך גם תיחסך העלות הכלכלית וגם העומס הסביבתי של הייצור, המיחזור והסילוק של המוצרים המיותרים.

הזיהום וכמות המשאבים שכל אחד מאתנו מכלה נוצרים בעיקר כפונקציה של כמות המוצרים שאנו צורכים. אם כל משפחה אמריקנית צורכת ומזהמת כמו 240 הודים, ברור שמחיזור בלבד אינו התשובה. אם תביאו בחשבון שלכל מוצר שאנו קונים יש מחיר סמוי גדול למדי בתהליך הייצור (וכיום גם עקב שינועו ע"פ חצי עולם), תבינו כיצד ארצות הברית עם 6% מאוכלוסיית העולם גורמת ל-30% מהנזק הסביבתי

האם ישנה התנגשות בין דרישה זו לבין "איכות החיים"? לאו דווקא. לדוגמה, כשלכולם יש מכונית - אין חניה ויש פקקים וזיהום - אף אחד לא יכול לנסוע. למעשה כשאנו קונים מוצר לרוב אנו מבקשים להנות דווקא משרות מסוים שאותו מוצר אמור לתת - והספקת השרות הזה (לדוגמה תחבורה) לא בהכרח תתבצע על הצד הטוב ביותר אם לכולם יש את המוצר מספק השרות, לדוגמה מכוניות. עוד בנושא זה במאמר תועלת משירותים ולא מצריכת מוצרים.

יש מוצרים שאנו קונים דווקא משום ש"איכות החיים" התדרדרה - ביטוח מפני פריצות או מים מינרלים בגלל זיהום. הנושא של תרבות הצריכה מעלה סימני שאלה נוספים שרק מחזקים את החשד כלפי המשוואה יותר מוצרים = חיים יותר טובים. ראו עוד בנושא תרבות הצריכה

שימוש חוזר

שימוש חוזר הוא תהליך שמאפשר לנו להשתמש באותו מוצר פעם נוספת ביעודו המקורי. לדוגמה בקבוקי הבירה בארץ ומשקאות קלים בחו"ל (חוק הפקדון בארץ היה יכול לאפשר מצב דומה גם בארץ). שלב זה חסכוני באנרגיה בהרבה ממיחזור וניתן לפעמים להשתמש באותו מוצר עשרות פעמים. בניגוד לכך, בתחומי מיחזור רבים, יורדת איכות המוצר בצורה דרמטית בתהליך המחזור ולכן הוא גורם רק לעיכוב התהליך של הפיכת המוצר לאשפה.

הדגש שלנו כצרכנים בנושא זה צריך להיות העדפת מוצרים פשוטים הבנויים כך שיחזיקו זמן רב, על פני מוצרים מורכבים, שיש בהם חלקים רבים ועדינים (ולכן חלק אחד שמתקלקל גורם לאי תפקוד המוצר).

כאן המקום להזכיר את המונח שבר והתיישנות מכוונת - חברות רבות מתכננות ומעצבות את המוצרים שלהם למצב שבר מכוון אחרי שימוש קצר למדי. לעיתים רבות מעוצב המוצר בדרך שאינה מאפשרת פתיחה לצורך תיקון. על ידי כך, דוחפות החברות לקניית מוצר חדש או חלקי חילוף. מכונית "חיפושית" או טוסטרים ישנים יכולים לעבוד עשרות שנים, בעוד שרמת הביצוע או התפקוד של עמיתיהם החדשים יורדים במהירות תוך שנים ספורות. כמו כן עדיף בדרך כלל להשתמש במוצרים רב פעמיים - כלי אוכל, מצלמות וכו', על פני התחליף החד-פעמי.

תיקון

תיקון של מוצרים רבים הפך כבר ל"לא כלכלי" שכן במחיר ה"זול" של המוצר המתיישן במהירות נוח יותר לקנות מוצר חדש. גם בעלי המקצוע שבעבר היו עומדים לרשות מי שרצה לתקן מוצרים - כמו שענים או סנדלרים - הם דבר שהולך ונעלם.

במציאות מקיימת יותר, בה היצרן אחראי למוצר למשך כל חייו, שירותי תיקון צפויים להפוך שוב לדבר מקובל. ככל שהלחץ הסביבתי יגבר והמחיר האמיתי של זריקת מוצרים לפח יאמיר ויכנס לתוך התחשיב הכלכלי, יהיו יותר שירותי תיקון זמינים. עד אז, כדאי לנסות להשיג מוצרים שיש אפשרות לתקנם, ולרכוש מיומנות בכך. כאן אולי גם המקום להזכיר את המקום החשוב של תיקון כאמירה ערכית, כמו תיקון הנפש או תיקון מעשים. (עוד בספרם של דב חנין ואריה ארנון מקום לתיקון)

מיחזור

מיחזור הוא משאת לבם של רבים, שאינם מבינים כי מיחזור הוא אמצעי ולא מטרה. במיחזור הכוונה לתהליך בו מוצר מוגמר עובד עיבוד או פרוק ונהפך למוצר אחר או לחומר גלם למוצר אחר. לדוגמה, מיחזור בקבוקי פלסטיק לפלסטיק גולמי, מיחזור יריעות ניילון לחממות, מיחזור נייר לבן לנייר עיתון, ועוד.

הבעיה העיקרית שבדרך כלל מחזור הוא פשוט דחיה של כמה שנים לפני שהתוצרים הרעילים ו/או הבלתי ניתנים לפרוק על ידי הטבע מושלכים בתור אשפה. אם לא בתור מוצר פלסטיק אחד, אזי בתור מוצר פלסטיק אחר. כמו כן, החומר הממוחזר עצמו הינו תמיד באיכות ירודה יותר בהשוואה לחומר הגלם ממנו נוצר המקור (עקב החוק השני של התרמודינמיקה). כלומר מחזור הינו דחיית הקץ, לא מניעה שלו.

לא פעם המיחזור הוא יקר למדי וגורם לתופעות לוואי בתחום הסביבה - לדוגמה מיחזור נייר והלבנתו כרוכה לרוב בזיהום קשה של מקורות מים. לכן כדאי פעמים רבות לבחור מלכתחילה במוצרים שמתכלים מעצמם (היינו מהווים חומרי גלם ליצורים שונים בטבע). קנביס, לדוגמה עדיף מבחינה זו בהרבה על סוגי פלסטיק שונים - פלסטיקים מזהמים מאוד בתהליך הייצור שלהם, את רובם קשה למחזר או לא כדאי מבחינה כלכלית ותוצרי הלוואי שלהם יכולים להיות רעילים ביותר.

בתחום המיחזור כדאי לתת דגש על תהליך ייצור הקומפוסט, שכן שאריות מזון וצמחייה (הבסיס לקומפוסט) מהווים כ-40% ממשקל הפסולת ויחד עם נייר (שגם הוא טוב לקומפוסט), מדובר ב-70% מהפסולת בישראל. פסולת אורגנית שמתפרקת בתהליך קומפוסטציה בתנאים אירוביים (כלומר בנוכחות אוויר, בניגוד לפסולת שקבורה באדמה המתפרקת בתנאים אנאירוביים), אינה מפיקה ריחות או חומרים מסוכנים ונוצר דשן אורגני להעשרת הקרקע. כך שאפילו בתוך תחום המיחזור, המיחזור שרוב בני האדם מתכוונים עליו (בדרך כלל מחזור נייר, פלסטיק וזכוכית) מהווה רק מרכיב קטן.

ושוב - צריכת מוצרים ירוקים ומיחזורם, אינה פיתרון כל עוד לא נעשה דבר בשלבים הקודמים שהזכרנו. אם תגיע ישראל ל-25% אחוז מיחזור, אבל תמשך גם המגמה של הגדלת ייצור הפסולת לנפש אז אנו רק מקטינים את הקצב שבו גדלות בעיות הפסולת.

הטמנה ושריפה

אלה הם פתרונות-הקצה שמיושמים כיום ויוצרים בעיות קשות. הטמנת אשפה יוצרת מפגעים של זיהום מים, מפגעי ריח, זיהום האוויר בחומרים מסוכנים, הגברת התחממות עולמית כתוצאה מפליטת מתאן ו-CO₂ (מתאן הוא גז חממה 'יעיל' פי 8 מ-CO₂). הבעיה העיקרית היא זיהום המים על ידי חומרים רעילים המושלכים לאשפה (סוללות, שאריות צבעים ומדללים, מכשירים אלקטרוניים ועוד), והעובדה שפסולת אורגנית שטמונה באדמה מתפרקת הרבה יותר לאט ובצורה אנאירובית (בניגוד לקומפוסטציה). המטמנה מהווה "קופסה שחורה" שאין לנו שליטה על תוכנה, למעט התקווה ש"יהיה בסדר". אין לנו שום שליטה על התרכובות המסוכנות שנוצרות בין חומרי הפסולת ומחלחלות למי התהום שלנו. לאט - אבל בנחישות.

שריפה - פתרון בעייתי אפילו יותר מההטמנה. ראשית, שריפה יוצרת בעיות קשות של זיהום אוויר. פלסטיקים שנשרפים פולטים דיוקסינים - חומרים רעילים גם בריכוזים קטנים מאוד שגורמים למקרי סרטן "במורד הרוח". בעיה קשה לא פחות היא התרומה להגברת אפקט החממה - שכן יש להשקיע אנרגיה רבה בשריפת פסולת במיוחד אם היא לא ממויינת (תהליך המיון מייקר את השריפה). אפר השריפה אף הוא בעייתי מאוד וחלקו מכיל מתכות כבדות וחומרים מסוכנים אחרים שיש צורך לקבור אותם במטמנות לחומרים רעילים.

השרפה מהווה פתרון קצה שמספק אשלייה מסוג זבנג וגמרנו - כאילו עצם זה שהאשפה נעלמה מהעין יש בה כדי לפתור את בעיית האשפה - שרק עברה למימד אחר- אפר וזיהום אוויר. עקב הבעיות שנתגלו במשרפות, הוחמרו הדרישות מולם וכתוצאה מכך נסגרו הרבה משרפות באירופה - אם בגלל לחץ של תושבים ואם בגלל שהתייקרות הטיפול הפכה את כל הסיפור ללא כדאי. גופים כמו גרינפיס מתנגדים לשריפה - ראו פרטים באתר גרינפיס.

המזהם משלם?

פעמים רבות הטיפול בפסולת נתקע במחסום "אי הכדאיות הכלכלית". במקום להסתכל רק על איך להוזיל את הטיפול בפסולת ניתן לחשוב פעם נוספת מהו זיהום. זיהום הוא בעצם מקרה פרטי של בעיה כוללת יותר מתחום הכלכלה שנקראת "השפעה חיצונית" או "עלויות חיצונית". בעלויות חיצונית, המוכר והקונה סוגרים עסקה בשוק החופשי במחיר שמוסכם על שניהם. אך אויה! צד שלישי - שאיננו שותף לעסקה ולא נהנה ממנה - נושא בעלויות נוספות.

במכוניות לדוגמה, יש עלויות חיצוניות הנופלות על משלמי המיסים וכל מי שרוצה להגיע ממקום למקום: עלותם של זיהום אוויר ומים, פקקים, הטיפול בנפגעי תאונות-דרכים ועוד. כל אלה משולמים על ידיכם גם אם אין לכם מכונית. גם אם יש לכם מכונית, ואתם ממעטים להשתמש בה, אתם למעשה מסבסדים את הנסיעות של נהגים אחרים.

רכבת לעומת זאת, מונעת את ההשפעות החיצוניות האלה. זו הסיבה מדוע רכבת יכולה להיות כדאית למשק אבל לא בהכרח כדאית ליזם הפרטי שמפעיל אותה - את החסכון בחיי אדם, בטיפולים רפואיים, בזמן מבוזבז בפקקים, ועוד עלויות שהמכוניות גורמות להן והרכבת חוסכת, אנחנו לא משלמים לרכבת.

בזיהום ואשפה הסיפור דומה מאוד. נדיר ביותר שהמזהם באמת משלם. לעתים קרובות מידי מוטלת האחריות לטיפול בנזק על המדינה ומשלמי המיסים, או על הדורות הבאים, במקום על המפעלים שייצרו את הזיהום ועל האנשים שנהנו ממוצריהם. לכן ניתן לפעול בתחום האשפה לא רק בדרכים שהזכרנו אלא גם בשני אפיקי פעולה נוספים:

הפנמת עלות הנזק - הקונים והמוכרים של מוצר כלשהו יצטרכו לשאת בעלות שהמוצר שלהם גורם. היצרנים בתורם יעבירו את העלות לספקים שלהם ולכן גם להם יהיה אינטרס למנוע יצירת זיהום ובזבוז משאבים. זה מאמץ בתחום השלטוני- חוקי ובתחום המוסרי-תרבותי שצריך לייצר לחץ כלכלי - פנימי על יצרנים לייצר בצורה ירוקה ועל צרכנים לרכוש במתינות ובצורה נבונה וירוקה.

הטלת האחריות, התשלום והיכולת לטיפול במוצר על היצרן. היצרן יודע הכי טוב מה יש במוצר שהוא ייצר וזה מידע חשוב למי שרוצה לבצע שימוש חוזר במוצר או למחזר אותו. אם יצרן של מוצרי חשמל מורכבים, לדוגמה, רק "משכיר" לי את המוצר, כלומר שהאחריות על המוצר נשארת שלו, אז ברור שיהיה לו אינטרס פנימי לייצר מוצר קל למיחזור או לשימוש חוזר. הוא ישתדל שהמוצר יאריך ימים (בדיוק להפך מהמצב היום) ובכל מקרה יהיה לו ידע טוב איך המוצר בנוי, מאילו חומרים, ומי יכול וצריך לטפל בתתי המרכיבים שלו: הספקים של אותו יצרן שגם עליהם תחול חובה דומה.

אין חובה שהמוצר יחזור למפעל לצורך כך - שכן הוא יכול להקים סדנא מקומית - אזורית לשם כך או להאציל סמכויות בתחום זה למפעל אחר שירכז פעילות זו עבור כמה מפעלים. יתרון נוסף לגישה זו שהיא מקטינה את החצנת העלויות של שינוע המוצרים על פני כל הגלובוס (התחממות עולמית), בכך שהיא נותנת יתרון לתעשייה מקומית וקטנה - ובנוסף מעודדות גם את ביזור הכלכלה ומקטינה את הריכוזיות הכלכלית של התעשייה.

עיצוב ותכנון מחדש: Redesign

ארבעת ה-R המסורתיים הם בהחלט צעד חשוב (להבין שמיחזור הוא חלק קטן מהתמונה), אבל גם הם הינם רק צעדים חלקיים. בלי שינוי בתכנון ובייצור של רוב המוצרים, אנחנו נצליח אולי להאט את הנזק, אבל לא למנוע אותו. אדם שמורעל באיטיות יכול למות באותה מידה שבה מת אדם שמורעל במהירות.

רוב המוצרים שלנו מתוכננים בצורה גרועה. הם נועדו לשבות את העין, להוריד מחיר, להחזיק זמן קצר ולהיות מוחלפים במוצרים אחרים. יש צורך בשינויים משמעותיים בדרך בה מעוצבים ומתוכננים מוצרים.

שינוי אחד כזה, מוזכר לדוגמה במאמר "המהפכה התעשייתית הבאה". המחברים מבחינים בין מחזור טבעי - שבו אנו יכולים לזרוק אל הסביבה חומרים שהיא מסוגלת לעכל. לבין מחזור לא טבעי, שבו כלולים חומרים איתם הסביבה אינה מסוגלת להתמודד, אשר צריכים להיות מטופלים בתוך המערכת תעשייתית - כלכלית האנושית. הבחנה כזו, יחד עם צעדים אחרים המוצעים במאמר הינם דבר הכרחי כדי לשנות את הדרך בה מיוצרים מוצרים ובדרך בה אנו מנהלים את חיי הכלכלה שלנו.

חלק גדול מהתכנון החדש צריך להיעשות על ידי מעצבים ומהנדסים, אולם מנהלים צריכים לעודד אותם ולתת להם אפשרות ליוזמה כזאת, וצרכנים צריכים לדרוש מוצרים ושירותים כאלה, כדי לתת לפירמות הבוחרות בנתיב זה סיכוי. חלק מעיצוב ותכנון מחדש נעשה על ידי חובבנים, בבתים, באלפי יוזמות זעירות המשמשות משק בית אחד. במדינות העולם השלישי ובפרמקלצ'ר ניתן לראות דוגמאות רבות לפתרונות טכנולוגיים אחרים מאלו המשמשים במערב.

חשיבה מחדש, ארגון מחדש

צעד נוסף שנזכר ב"המהפכה התעשייתית הבאה", הינו מעבר ממכירת מוצרים למכירת שירותים. דבר זה יגרום לכך שלעסקים לא יהיה אינטרס למכור מוצרים שיתבלו כמה שיותר מהר. זו דוגמה אחת לחשיבה מחודשת על דברים, ועל הצעות לארגון מחדש של החברה, הכלכלה, התרבות והפוליטיקה כדי להיות מסוגלים לשרוד בתוך הדרישות הסביבתיות.

צעדים אחרים הם ארגון מחדש של היחס החוקי והחברתי כלפי תאגידים, הנדסה מחודשת של הכסף, מוסדות אשראי שונים ונוספים, קהילות, ארגון שונה של שוק העבודה ועוד.

הצעדים המשמעותיים ביותר (וגם הקשים ביותר) מרוכזים כאן- ביכולת של אנשים לשנות את דפוסי החשיבה שלהם, לעבור שינוי תרבותי שהוא דבר מתבקש בהקשר הסביבתי. מלבד זאת על אנשי התנועה הסביבתית לחשוב מחדש על רעיונותיהם שלהם, ולנסות לבנות מבנים חברתיים התומכים באורח חיים מקיים יותר - לדוגמה פרמקלצ'ר, קהילות מטבע מקומי, "רכבת מהירה" מאוטובוסים, תכנון ערים, וחיזוק קהילות.

המסר הוא שמיחזור זה לא כל הסיפור. ואולי הלקח החשוב יותר מכל סיפור הזבל הזה הוא שבמקום לעשות שימוש חוזר במעגלי החשיבה שלנו או למחזר כל הזמן מידע שפעם שמענו, עדיף לחשוב על בעיות לעומק, להישאר פתוחים לרעיונות חדשים, ולהטיל ספק בהנחות שלנו.