עברית עתיקה
עברית עתיקה היא שפה שמית כנענית, כלומר אחת מתוך השפות השמיות שנפוצו בארץ כנען (שמה הקדום של ארץ ישראל) ושהיו כולן כמעט זהות זו לזו.
בעת העתיקה השפות הכנעניות דוברו לכל אורכו ורוחבו של אזור הלבנט (אדם עברי, אדם עמוני, אדם מואבי ואדם אדומי היו יכולים כולם להבין זה את זה במידה רבה על אף ששפותיהם הכנעניות היו שונות במקצת).
העברית העתיקה (כמו גם שפות אחרות של ארץ כנען) נשתמרו כולן בכתבים שונים שנשתמרו עד ימינו כממצאים ארכיאולוגיים וכן כלל הכתוב בספר התנ"ך כתוב גם כן בשפה זו (לעתים עם מה שנראה כשינויים ניביים קלים), למעט חלקים ספורים בתנ"ך הכתובים בארמית (שפה שמית אחרת שאיננה כנענית אך קרובה לשפות הכנעניות) אם כי האותיות בספרי התנ"ך בימינו הן אותיות ארמיות-מרובעות ומצב זה נוגע לרפורמה הלשונית בעברית בתקופת בית שני.
בהגדרה רחבה גם העברית המשנאית (כלומר העברית של תקופת בית שני וכמה מאות השנים לאחריה) וגם השפה השומרונית (אשר נכתבת במערכת אלף-בית הדומה לזה של העברית העתיקה אך שונה באופן מובחן) הן ניבים של "עברית עתיקה" אם כי אין הסכמה גורפת על כך; בשפה השומרונית יש הרואים שפה נפרדת ובעברית המשנאית יש הרואים ניב מאוחר של עברית עתיקה שממילא נכתב באלף-בית ארמי-מרובע).
העברית המדוברת כיום בקרב כלל דוברי העברית היא שפה המוגדרת לרוב כשפה נפרדת ונקראת עברית מודרנית. העברית המודרנית דומה לעברית עתיקה במובנים רבים אך מספיק שונה ממנה בכדי להיחשב, על פי רוב, שפה נפרדת ולא ניב.
