חורשי ים המלח
חורשי ים המלח הם חורשי עצים ושיחים נמוכים בעיקרם (דוגמת אשל, סוף, דקל וסביר להניח שגם ינבוט) שנפוצו מחוצות העיר יריחו בעיקר עד שתי פאותיים הצפוניות (המזרחית והמערבית) של ים המלח בימי קדם וכיום נותרו להם שרידים בודדים.
בעת העתיקה צפון ים המלח ובפרט בקעת הירדן שבקרבתו היו אזורים שופעי צמחיה סאב טרופית מגוונת; נהר הירדן זרם בכוח רב מן הכנרת אל ים המלח, אשר היה אז גדול בהרבה ללא הרס סביבתי מודרני; העיר יריחו נקראה בתנ"ך "עיר התמרים" על שם עצי התמר הרבים שנפוצו בה כבר לפני למעלה מ-3000 שנה ולפי ספר בראשית האזור גם הכיל בארות (מסביב לנהר עצמו) שבהקשר היסטורי סביר להניח כי חפרו ובנו בני העמים והשבטים השונים באזור[1]:
בשנת 2018 הציתו מחבלים מוסלמים קיצוניים-רדיקליים מקטע חורש המהווה את אחד מן השרידים האחרונים לחורשות אלה ובכך הומתו בעלי חיים רבים וצמחים רבים בשטח של כ-500 דונם לערך[2] אין בכוונת כותב פסקה זו להסית נגד הציבור המוסלמי בישראל בכללותו, אשר לכלל פרטיו אין אח ורע בפעולה נפשעת זו (יצוין כי דת האסלאם אף אוסרת כריתת עצים באופן כללי).
ראו גם
הערות שוליים
- ^ בראשית פרק יד', פסוק י'
- ^ "נזק גדול לחיות": תיעוד השריפה שהוצתה בשמורת עינות צוקים, מאת אור רביד, יום שלישי, 11 בספטמבר 2018