חוקי השתקה

חוקי השתקה (באנגלית: Gag rule) הם חוקים שמגבילים או אוסרים על דיון, או אזכור של נושאים מסויימים בפרלמנט או בסוכנויות של הממשלה.

ארצות הברית

עבדות בארצות הברית

לאחר תחילת התסיסה הרצינית של התנועה לביטול העבדות וביטול העבדות במדינות הצפון נגד מוסד העבדות בשנת 1831, הגיעו עצומות מסוגים שונים לבית הנבחרים ולסנאט של ארצות הברית ולסנאט שניסו לביטול לביטולו או להגבלתו של מוסד העבדות. עצומות אלה הוגשו בדרך כלל על ידי ג'ון קווינסי אדמס (John Quincy Adams), שהיה בעברו נשיא והתנגד לעבדות, וכיהן בזמן זה כחבר בקונגרס, הוא התנגד לפגיעה של בקונגרס בזכות העתירה. תומכי העבדות הגיבו בסדרה של כללי השתקה שדחו בצורה אוטומטית את כל העתירות מסוג זה, ומנעו מהקונגרס את קריאתן או דיון בהם.

ב-26 במאי 1836, בית הנבחרים העביר את "החלטות פינקני" (Pinckney Resolutions), שכתב הנרי ל. פינקני מדרום קרוליינה. ההחלטה הראשונה קבעה כי לקונגרס אין שום סמכות חוקתית להתערב בעבדות במדינות, והשנייה שהיא "לא צריכה" לעשות זאת במחוז קולומביה (בו העיר וושינגטון). השלישי נודע מההתחלה "חוק איסור הפרסום" ועבר בהצבעה של 117-68.

מראשיתן של החלטות איסור הפרסום, אדמס היה דמות מרכזית בהתנגדות לתקנות ההשתקה. הוא טען כי מדובר בהפרה ישירה של זכות התיקון הראשון לחוקה - "לעתור לממשלה בגין תיקון טרוניות". רוב הוויגים הצפוניים הצטרפו לאופוזיציה. עם זאת חוק ההשתקה שנועד לפגוע באמריקאים ממדינות צפון, הוביל לגידול דרמטי במספר העתירות. ייתכן שההתנגדות הגוברת לחוק ההשתקה, כמו גם הבהלה משנת 1837, תרמה לרוב הוויגי בקונגרס ה-27, הרוב הראשון של מפלגה זו.

חוק ההשתקה המקורי היה החלטה ולא חוק בית קבוע, ולכן תומכי החוק היו צריכים לחדש אותו מחדש בכל מושב. עד לחידוש זה אדמס ואחרים יכלו לדבר על הנושא ללא הפרעה. בינואר 1837 חודשו "החלטות פינקני" לאחר חודש מקיום המושב, תומכי חוק ההשתקה הצליחו לקצר את הדיונים ולחזק את הרסן נגדם. בדצמבר 1837, הקונגרס העביר את "החלטות פטון" (Patton Resolutions), שהוצעו על ידי ג'ון מ. פאטון (John M. Patton) מווירג'יניה. John M. Patton בדצמבר 1838 הקונגרס העביר את חוק ההשתקה של Atherton Gag, שהורכבה על ידי חבר המפלגה הדמוקרטית Charles G. Atherton מניו המפשייר. ביום הראשון לדיון בעצומות במושב.

בינואר 1840 עבר בית הנבחרים את "חוק העשרים ואחת", ששינה מאוד את אופי המאבק - שכן הוא אסר אפילו לקבל עתירות נגד העבדות והיה חוק בית קבוע. לפני כן, תומכי העבדות נאלצו להיאבק בכדי להטיל איסור פרסום לפני שמתנגדי העבדות קיבלו את רצפת הנואמים. מאז חוק זה אנשים כמו אדמס או וויליאם סלייד ניסו לבטל חוק קיים. עם זאת החוק עבר בתמיכה נמוכה יותר מהחלטות פינקני עם הצבעה של 114-108, עם התנגדות של דמוקרטים ממדינות הצפון ואפילו כמה ויגים ממדינות הדרום. עלו גם ספקות רציניים בשאלה אם חוק ההשתקה פגע בחוקת ארצות הברית. במשך כל תקופת איסור הפרסום, "הכישרון העילאי של אדמס בשימוש והתעללות בחוקים פרלמנטריים" ומיומנותו לפתות את אויביו לבצע טעויות, אפשרו לו להתחמק מקיום החוק.

לבסוף בוטל חוק ההשתקה ב-3 בדצמבר 1844 בהצבעה של 108-80, כאשר כל הוויגים הצפוניים וארבע דרומיים הצביעו לביטול, יחד עם 78% מהדמוקרטים הצפוניים. ג'ון קווינסי אדמס היה זה שהרכיב בהצלחה את הקואליציה שאישרה את החלטתו לבטל את חוק ההשתקה.

חוק ההשתקה ביחס להפלות

בארצות הברית קיימת התנגדות מזה זמן רב להפלות, כחלק ממגמה ארוכת טווח יותר שהתנגדה לתת לנשים שליטה בנושא הרבייה. בשנת 1873, חוקק הקונגרס בארצות הברית את חוק קומסטוק (Comstock Act) - חוק פדרלי שאסר על הפצת חומר ארוטי, אמצעי מניעה, צמחים שמסייעים בהפלה, צעצועי מין ועוד. ארגון "הורות מאורגנת" Planned Parenthood Federation of America (PPFA) נוסד בשנת 1916 כאשר מרגרט סנגר, אחותה אתל ברין (Ethel Byrne), ופניה מינדל (Fania Mindell) פתחו את המרפאה הראשונה לאמצעי מניעה בברוקלין, ניו יורק. הן הפיצו אמצעי מניעה, עצות ומידע למניעת הריון. כל שלושת הנשים נעצרו ונכלאו בגלל הפרה של חוק קומסטוק בגלל הפצה של חומרים אסורים במרפאה. דבר זה יצר את מה שקרוי Brownsville trials וגרם לתשומת לב לאומי ותמיכה במטרות הנשים. בהמשך הדברים הובילו לפיתוח גלולה למניעת היריון.

כלל ההשתקה בנוגע להפלות (Global gag rule) הוא כלל שאוסר על ארגונים בינלאומיים המקבלים מימון מארצות הברית לתת שירותי הפלות או להציע מידע על הפלות לנשים. חוק זה המכונה גם "מדיניות ניו-מקסיקו" "Mexico City policy" הועבר לראשונה בשנת 1984 על ידי רונלד רייגן. נשיאים הדמוקרטיים ביטלו כלל זה והם הוחזרו על ידי מנהיגים רפובליקנים. בינואר 2017 דונלד טראמפ החזיר את הכלל הזה. ואף הרחיב אותו כך שיכלול מימון שמגיע ממשרד החוץ האמריקני, USAID ומשרד ההגנה. ארגוני נשים מחו נגד חוק ההשתקה הזה בטענה כי הוא מביא לפגיעה בזכויות נשים ולפגיעה בנשים שמבצעות הפלות בצורות לא בטוחות. הדבר לא רק מגביל שרותי הפלות אלא הביא גם לפגיעה בארגונים ללא מטרת רווח שסיפקו שירותי בריאות אחרים במדינות עניות כמו שחפת או איידס. [1]

ג'ורג' לייקוף, פרופסור לבלשנות וחקר-התפיסה במוח (קוגניציה) מארצות הברית טוען כי חלק גדול מהמסגור הנוגע לפוליטיקה בארצות הברית נובע מגישות שונות למודל האב המחמיר וכי טענות נגד הפלות לא נובעות באמת מקדושת החיים אלא מתוך הרצון של שליטה בגוף האשה על ידי גברים.

מלזיה

דוגמה לחוק השתקה בימנו ניתן למצוא בסנאט במלזיה (Dewan Negara), שיש לו הוראת קבע האוסרת על כל חבר להציע לבטל את אותם סעיפי החוקה המלזית השומרים על הרשאות מסוימות לאזרחי בומוטוטרה (כמו מלאית אתנית) ושאלת מעמדה של בהאסה מלזיה כשפה לאומית.

יפן

"טאבו החרצית" (The chrysanthemum taboo) הוא הטאבו החברתי היפני נגד דיון או ביקורת על הקיסר של יפן ומשפחתו, ובמיוחד הקיסר הירוהיטו המנוח. הטאבו התייחס גם לדיון בבריאותו היורדת של הקיסר. המונח נוצר בשנות 1960. [2]

ראו גם

• תביעות השתקה
• היסטוריה עממית של ארצות הברית (ספר)
• קשרי הון-שלטון-עיתון
• צידוקים לעבדות
• התנועה לביטול העבדות
• גלולה למניעת היריון, מודל האב המחמיר
• The Brass Check

קישורים חיצוניים

• חוק השתקה בוויקיפדיה באנגלית
• The Gag Rule of 1836 told by Mrs. Henry Pinckney banned slavery petitions from Congress המחזה של הטיעונים בעד חוק ההשתקה של 1836.
• רחלי ווקס, המדינה שבה אסור לדבר על שינוי האקלים, אתר זווית, 6 בספטמבר 2019